קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העסקת בן משפחה בשבת: 1. הנאשם מואשם, בכתב האישום שבפני, בעבירה על הוראות סעיפים 9, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 ("חוק שעות עבודה ומנוחה" או "החוק") - זאת בשל העבדת עובד יהודי בזמן המנוחה השבועית בלא היתר לעשות כן. בעובדות כתב האישום, נטען: שהוא [הנאשם] היה בתקופה הרלוונטית לכתב האישום הבעלים והמנהל של עסק בשם "קיוסק טובלה" הממוקם בשדרות מוריה 105 בחיפה ("העסק" או "בית העסק"); שבמועד הרלוונטי לכתב האישום היה לעסק אשנב למכירת אוכל או משקה לעוברים ושבים; שבמהלך ביקורת שנערכה בעסק, ביום שישי 05.10.07 בשעה 21:45 לערך ("יום הביקורת"), העסיק הנאשם את מר גל נתיב ("מר גל נתיב" או "הבן" או "בנו"), בלא היתר העבדה במנוחה השבועית. 2. בדיון מיום 16.12.10, כפר הנאשם בעובדות כתב האישום. ב"כ הנאשם טען: "המחלוקת העיקרית שהולכת לאורך העניין הזה היא מה ההגדרה של בית אוכל. כלומר האם בית אוכל כולל גם את העניין של מקום שהוא מזנון שיש בו כסאות שולחנות ומכונת קפה. ... אנו מודים שמר גל נתיב שהוא בנו של הנאשם, אכן עבד במועד המצוין בכתב האישום אלא שלטענתנו הוא נכלל במסגרת ההיתר שניתן להעסיק עובדים יהודים ביום המנוחה השבועית בבתי אוכל" (ההדגשה הוספה - ר.כ.). לאמור: אין הנאשם מכחיש שביום הביקורת אכן העסיק את בנו בבית העסק שהוא לטענתו מזנון. טענתו העובדתית והמשפטית הייתה - שהעסק הינו "בית אוכל", ועל כן העבדתו של הבן בעסק במועד הביקורת מותרת בהתאם להיתר הכללי להעבדה במנוחה השבועית לפי סעיף 12 לחוק. למעשה, תשובתו של הנאשם לכתב האישום מהווה הודאה בחלק מהעובדות המפורטות בכתב האישום. לכן, אין צורך בהכרעה האם העסקתו ("העבדתו" בלשון החוק) של מר גל נתיב, בנו של הנאשם, ביום הביקורת מהווה "העבדה" כנדרש בחוק; אף לא בשאלה האם יום שישי בערב, אינו יום המנוחה של מר גל נתיב. השאלה היחידה שהותיר ב"כ הנאשם פתוחה, ומחייבת הכרעה, לאחר מתן תשובתו בהקראה היא האם העסק הוא בגדר "בית אוכל" כמוגדר בחוק, ולכן נופל הוא בגדר ההיתר הכללי לפתיחתו ביום מנוחה, כאמור בסעיף 12 לחוק. לא הייתי נדרש לשאלות הנוספות הנ"ל, אלמלא במהלך המשפט וסיכומי ב"כ הנאשם עורר הוא את שאלת מעמדו של מר גל נתיב כמועסק בבית העסק של הנאשם. לכן אתייחס להלן גם לטענה מאוחרת זו. 3. במהלך הדיון העידו, מטעם המאשימה, מפקחי משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ("משרד התמ"ת"), מר פיליפ חדאד ("מר חדאד") ומר אוסמה אברהים ("מר אברהים"); מטעמו של הנאשם העיד הוא עצמו. מר גל נתיב, בנו של הנאשם, לא נקרא לעדות מטעם הנאשם. אעיר כבר כאן, שאם כלל היה מקום לדון בגרסתו המאוחרת של הנאשם לגבי מעשיו של בנו בבית העסק ביום הביקורת, הרי שלאי העדתו של עד חיוני ישנו משקל ראייתי הפועל לחובת הנאשם, שיכול היה להביא ראיה ונמנע מלעשות כן. 4. המאשימה הגישה לתיק המוצגים דו"ח ביקור פיקוח - דף מס' 1, מיום 05.10.07, הכולל את פרטי הבן שנכח בעסק בעת הביקורת (מוצג מ/1); דו"ח ביקור פיקוח - דף מס' 2 מיום 05.10.07, המפרט את תהליך הביקורת בעסקו של הנאשם (מוצג מ/2); גיליון חקירת עד מיום 05.10.07, הכולל הודעה שנגבתה ממר גל נתיב (מוצג מ/3); מזכר מיום 04.03.08, שנכתב על ידי מר חדאד לאחר חקירת הנאשם (מוצג מ/4); שני קרעי נייר מדו"ח החקירה שנערכה לנאשם ביום 04.03.08 (מוצג מ/5); גיליון חקירה של הנאשם מיום 14.05.08 (מוצג מ/6); גיליון חקירה של הנאשם מיום 13.07.09 (מוצג מ/7); כן הוגשו שבע תמונות של העסק (מוצג מ/8). הנאשם הגיש תעודת עובד ציבור, שנערכה לבקשת המאשימה על ידי מר אהרון אליאס, סגן מנהל המחלקה לרישוי עסקים בעיריית חיפה, ביום 09.11.09 (מוצג נ/1). לתעודה צורפו שני רשיונות העסק, האחד משנת 1978 והשני מאוחר יותר שתוקפו עד 31.12.11. העובדות: 5. העובדות הצריכות לצורך ההכרעה, כפי שהוכחו בפני בית הדין מעבר לכל ספק, הן אלה: א. הנאשם היה במועד הרלוונטי לכתב האישום בעל העסק, שהינו עסק לממכר משקאות קלים, גלידות, עוגות, ממתקים וכריכים. ב. ביום שישי ה-05.10.07 בשעה 21:45 לערך, היינו לאחר כניסת השבת, הופעל העסק על ידי מר גל נתיב, בנו של הנאשם, ועובדת היותו יהודי אף היא אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים (חקירת הבן, מ/3, ש: 11). ג. בעת הביקורת התקיימה בעסק פעילות מסחרית. המפקחים צפו בפעולות מכירה של הבן לעוברים ושבים, כפי שצוין בדו"ח ביקור פיקוח מ/2: "בזמן הביקור העובד נכח מאחורי דלפק המכירות והקופה וביצע עסקאות מכירה. במקום הייתה תנועה מסחרית" (קבלה צורפה למ/1). כך גם העיד מר חדאד בבית הדין (פ: 3, ש: 3). בחקירתו הנגדית "אני ראיתי אותו עובד ומוכר לאנשים" (פ: 5, ש: 6). ד. כאמור לעיל, בתחילת המשפט, בתשובתו לכתב האישום, ציין ב"כ הנאשם "אנו מודים שמר גל נתיב שהוא בנו של הנאשם, אכן עבד במועד המצוין בכתב האישום". מאוחר יותר בתום הבאת הראיות, בסיכומיו, העלה ב"כ הנאשם טענת הגנה עובדתית חלופית לפיה הבן "לא עבד במקום אלא סייע בהתנדבות לאביו" (פ: 14, ש: 27). בחקירתו הנגדית הודה הנאשם שבנו היה בעסק ועסק שם במכירת טובין, אך לטענת הנאשם הבן רק החליף אותו ולא שולמה לו משכורת בגין כך (פ: 8, ש: 21-23). בחקירתו בפני חוקרי התמ"ת, ציין הבן שהוא מחליף את אביו-הנאשם בעסק לכמה דקות, וכפי שצוין בדו"ח מ/3: "לפני רבע שעה הוא (הנאשם - ר.כ.) ירד להחליף בגדים והוא חוזר בחזרה". לדברי מר גל נתיב, הוא אינו מקבל משכורת מהנאשם. אותם דברים עצמם נרשמו גם בדו"ח ביקור פיקוח מ/2, כאשר מר גל נתיב טען בפני החוקרים ש"הוא רק מחליף את אביו שהוא בעל העסק לפרק זמן, העובד ציין שהוא במקצועו מאמן כדורסל והוא נמצא בעסק רק כמחליף". יודגש שוב הבן לא הוזמן להעיד בבית הדין. לכן לא ניתן היה לאשש או לסתור את דבריו האמורים. עובדה זו, על פי דיני הראיות, פועלת לחובת הנאשם. זו וגם זו: בניגוד לעדותו של הבן, ב-מ/3, לפיה החליף את אביו ביום הביקורת, לכרבע שעה עת הלך אביו להחליף בגדים, העיד הנאשם (בחקירה ראשית) שביום הביקורת הוא הלך לבקר את אימו החולה, ובנו החליפו בעסק למשך כשעה ורבע. לדבריו, לא שולם לו שכר עבור כך (פ: 7, ש: 23-25; פ: 9, ש: 7). בחקירתו הנגדית, שינה הנאשם את גרסתו העובדתית הנ"ל ולשאלה מדוע היה על בנו להחליפו, העיד שאמנם ביום הביקורת הבן החליפו לכמה דקות מאחר שהתעייף (פ: 9, ש: 1). גרסה זו תואמת את שאמר בהודעה שנגבתה ממנו: "הבן שלי לא עובד שם הוא רק החליף אותי לכמה דקות, וברור כיוון שזה עסק משפחתי הוא יכול לעמוד מאחורי הקופה ולעזור לאבא קצת לפי הצורך עד שאני אגיע. אבל בעקרון הוא לא מועסק אצלי בכלל" (מ/7, ש: 33-37). כללם של דברים עד כה: מעדות הנאשם דלעיל, כשהיא נתמכת בהודעתו (מ/7), ניתן לקבוע שהוכח שביום הביקורת, העסק הופעל על ידי מר גל נתיב, בנו של הנאשם, אשר החליף את הנאשם, ולו לפרק זמן קצר. הנאשם ובנו סתרו אחד את השני בהודעות שמסרו למפקחים ובעדות הנאשם בבית הדין, בשני פרטים מהותיים: הסיבה להחלפת הנאשם בבית העסק ופרק הזמן במהלכו הוחלף הנאשם על ידי בנו - האם הנאשם הלך למספר דקות כדי להחליף בגדים או לפרק זמן של כשעה ורבע במהלכו הלך הנאשם לבקר את אימו. לכאורה מדובר בפרטים שאינם מהותיים, אולם כאשר גרסה עובדתית שונה עולה בין העובדות שבהודעת הנאשם (מ/7) לבין עדותו בבית הדין; בין דקות ספורות בהן הוחלף הנאשם על ידי בנו לבין פרק זמן משמעותי יותר, כשעה ורבע, שבמהלכה נצפה הבן מפעיל את העסק, וכשגרסה זו שונה מטענתו של הנאשם בתחילת המשפט - מתעוררת שאלת מהימנות עדותו של הנאשם. כאן יש לזכור עוד כי משמדובר בגרסה עובדתית שמשנה את טיעון הנאשם בתחילת המשפט, רק באופן טבעי לא נדרשה התייחסות המפקחים לשאלת הזמן במהלכו שהו בעסק או צפו עליו. ועוד. בעדותו לא הבהיר הנאשם, אם אכן מדובר בהחלפתו למספר דקות כשבדרך כלל הוא אינו מועסק בעסק, כיצד יודע הבן את מחירי המצרכים? האם וכיצד הוא (הבן) יודע להכין כריכים? היכן חומרי הגלם לצורך הכנתם? ועוד. משהוצגו ראיות לכאורה לצורך הוכחת אשמתו של הנאשם, הועבר נטל הבאת הראיות לנאשם להוכיח שהבן החליפו למספר דקות או שעות; אלו הן ראיות רלוונטיות מאוד והיה עליו להביאן לבית הדין כדי לתמוך טענת הנאשם בהקשר זה. הגם שבמשפט הפלילי אין לחסום את דרכו של נאשם בפני העלאת טענת הגנה עובדתית חלופית, שאיננה מתיישבת עם הגרסה המוקדמת, אף סותרת אותה, הרי שבכל מקרה כאשר השינוי בטיעון העובדתי לוקה בסתירות עובדתיות וראיות שכלל לא הובאו - כל אלה ביחד עם ההתרשמות ממהימנות הנאשם כעד, בעת מתן העדות, כאשר נראה שכל רצונו להפחית ממשמעות העובדות המוכחות שאינן יכולות להיות שנויות במחלוקת, היינו העבדת הבן ביום המנוחה השבועי, מביאה אותי למסקנה שלא ניתן להתבסס על העובדות העולות מעדותו, ולשלול את העובדה, שאכן הועסק הבן על ידי אביו - במובן שנקבע בחוק - לפחות כל אימת שהאב רצה לעזוב את בית העסק. ה. מעדות עדי המאשימה, מר חדאד ומר אברהים, ומהתמונות שצולמו בעסק (מוצג מ/8) עולה כי העסק אינו מתפקד כמסעדה או בית קפה, אלא כקיוסק, מזנון בלשון בא כוחו בעת ההקראה, כפי שמעיד גם השילוט החיצוני ("דרגסטור טובלה"). במקום לא מוצבים כסאות סביב שולחנות עליהם מוגש מזון; אין תפריט; אין מטבח ואף לא ציוד מטבח. הוראות החיקוק לפיהן מאשימים: 6. בחוק שעות עבודה ומנוחה קבע המחוקק כי אין לעבוד או להעביד בזמן המנוחה השבועית אלא אם העבודה הותרה לפי סעיף 12 לחוק. סעיף 9 לחוק, עניינו "איסור העבדה במנוחה השבועית", והוא קובע בזו הלשון: "העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12". איסור העבודה בימי המנוחה השבועית חל לא רק על העובד אלא גם על בעל העסק עצמו. סעיף 9א לחוק, עניינו "איסור עבודה במנוחה השבועית", ובסעיף קטן א' שלו נקבע: "בימי המנוחה הקבועים כמשמעותם בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, לא יעבוד בעל מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשייה המפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו". בסעיף 12(א) לחוק נקבע: "שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בבטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו". סעיף 26(א) לחוק קובע את העונש שבצד העבירה: "(א) מי שהעביד בניגוד לחוק זה או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו, דינו - קנס עד חמישים לירות על כל עובד שהועבד כאמור או מאסר עד חודש אחד או שני העונשים כאחד". סעיף 27 לחוק דן ב"אחריותם של חברי ההנהלה ושל מנהלים", וקובע: "חברה, אגודה שיתופית או כל חבר אנשים אחר, שהעבידו בניגוד לחוק זה או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו, רואים כאחראי לעבירה גם כל חבר הנהלה, מנהל או פקיד של אותו חבר אנשים ואפשר להביאו לדין ולהענישו כאילו עבר הוא את העבירה, אם לא הוכיח אחד משני אלה: (1) שהעבירה נעברה שלא בידיעתו; 2) שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שהוראות חוק זה בקשר לעבירה הנידונה יקוימו". 7. בכתב האישום נטען שהנאשם העסיק את מר גל נתיב, בנו של הנאשם, בזמן המנוחה השבועית ובלא היתר כדין לעשות כן. 8. מהעדויות שהובאו לעיל, כולל עדות הנאשם והודעות הנאשם והבן, ויתר המוצגים שהוצגו - ניתן לקבוע שהוכח למעלה מכל ספק שביום הביקורת, בית העסק הופעל, על ידי בנו של הנאשם ביום המנוחה השבועית שלו; מי שהורה לבן להחליפו בעסק הוא הנאשם, שאלמלא הורה כך לבנו, היה מפעיל את בית העסק בעצמו. לעניין טיעונו של הנאשם - קו ההגנה המאוחר של הנאשם - שבנו לא קיבל שכר תמורת עבודתו (מבלי שאני מכריע בשלב זה אם בכלל יכול הנאשם לשנות טיעונו בין זה שבתחילת המשפט לבין שלב הסיכומים), אומר: אין נפקא מינה אם עובד מועסק במנוחה השבועית בשכר, או שהחליף את מי שעליו עצמו חל איסור לעבוד במנוחה השבועית, ללא תמורה. המחוקק נוקט לשון "העבדה" על ידו, משמע: החוק מטיל על המעביד לא לעבוד ולא להעביד. התכלית המסתתרת אחר הוראה זו של המחוקק, היא שלא יעסוק אדם, בין אם בעל העסק ובין אם מי מטעמו, בבית עסק שלא ניתן היתר להפעילו ביום מנוחה שבועית. אם נקבל פרשנותו של בא כוח הנאשם שהעבדה - הפעלת עסק במנוחה השבועית - על ידי מי שאינו מקבל שכר מותרת, תמצא כוונת המחוקק האוסר לעבוד או להעביד מסוכלת. לכן, משנמצא שבנו של הנאשם "הועבד במנוחה השבועית", והנאשם עצמו הודה שהוא הבעלים של העסק, מפעיל אותו ועובד בו בכל ימות השבוע (פ: 8, ש: 21-30); משהודה הנאשם שבנו החליפו בעסק (פ: 8, ש: 23); וכן הודה שבמועד הביקורת הבן הפעיל את העסק וקיים בו פעילות מסחרית במקום הנאשם וכמחליפו (פ: 9, ש: 1). די בכך כדי לקבוע שבוצעה פעולת "העבדה" במנוחה השבועית. הבן הפעיל את העסק והוא נחשב כמועבד בעסק בין אם קיבל על כך שכר ובין אם עשה זאת ללא תמורה כספית (מקובלות עלי בעניין זה טענות ב"כ המאשימה בסיכומיו - פ: 12, ש: 18-19). בעליו של עסק עובר עבירה של העבדה או עבודה במנוחה השבועית אם בנסיבות המקרה עולה שהעסק בבעלותו היה פתוח בשבת, בידיעתו ובהסכמתו, שעה שבידיו האמצעים הדרושים למנוע עבודה בניגוד לחוק (דב"ע ל/8-9 מדינת ישראל - גרפופלסט בע"מ כרמיאל ואח', פד"ע א 93). שכן איסור העבדה או עבודה בשבת הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה הינו במישור הזמן. אין עניינו תוכן העיסוק או אופיו כי אם השעות שבהן הוא מתרחש (בג"ץ 5026/04 דיזיין 22 - שארק דלוקס רהיטים בע"מ ואח' נ' ראש אגף היתרי עבודה בשבת-אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה, פ"ד ס(1) 38, 51) ("בג"ץ דיזיין 22"). חוק שעות עבודה ומנוחה מבהיר בסעיף 9א כי ככלל בימי המנוחה "... לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו ולא בעל מפעל תעשיה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו". העיסוק במסחר דרך שגרה נופל בגדר האיסור הכללי של עבודה בשבת, ולא בגדר החריג לו (בג"ץ דיזיין 22, בעמ' 68). משמע: האיסור לקיים פעילות מסחרית בעסק בשבת, חל הן על הנאשם והן על הבן, ומשכך, אין נפקות לטענת הנאשם שהעסק מופעל דרך קבע על ידי הנאשם, ורק באקראי הבן מסייע לו. 9. הנה כי כן, נמצא שבמקרה דנן התקיימו יסודותיה העובדתיים של העבירה, לאמור: העבדת עובד יהודי במנוחה השבועית. עתה נותרה לבחינה השאלה האם לנאשם היתר כללי להעבדה במנוחה השבועית, לפי סעיף 12 לחוק. 10. מחלוקת עובדתית ומשפטית בין הצדדים באשר לאופיו של העסק: הנאשם טוען כי על פי מהותו של העסק ועל פי רישיון העסק שניתן לו מעיריית חיפה, עסקו של הנאשם נכלל בהגדרת "בית אוכל" (פ: 14, ש: 16-18). לטענתו, אין למאשימה הנחיות או קריטריונים ברורים לסיווג מסעדה, בית קפה או מזנון, ובמקרה דנן מדובר במזנון. מחד, הנאשם מבקש ללמוד מרישיון העסק שניתן לו מעיריית חיפה על אופיו של העסק, לפיו "הנאשם רשאי למכור כריכים, גלידות, סלטים, משקאות קלים וחמים", לרבות צריכה של מזון ושתייה במקום (פ: 14, ש: 11-12). מאידך, הנאשם סבור ש"אין צורך לייחס חשיבות מכרעת לעניין השם שניתן למקום" (פ: 15, ש: 1). אתייחס תחילה למשקלה הראיתי של נ/1 - רישיון העסק שניתן לנאשם מעיריית חיפה: במהלך עדותו של הנאשם הוגשה תעודת עובד ציבור (נ/1). ב-נ/1 מציין מר אהרון אליאס, סגן מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית חיפה, שלעסק רישיון לבית אוכל, וככזה, לפי חוק העזר, מותר לעסק להיות פתוח בשבתות. ב"כ המאשימה טען בסיכומיו שיש לייחס לראיה משקל אפסי, ולא ניתן להתייחס ל-נ/1 ללא עדותו של מר אליאס או כל גורם אחר בעיריית חיפה. לטענתו, השיקולים שמנחים רשות מקומית לעניין רישוי עסקים (המתייחסים, למשל, לתנאי תברואה ובטיחות), שונים מאלו המנחים את המאשימה ומגדירים את יסודות העבירה. כפי שקבעתי בהחלטתי במהלך הדיון, נ/1 היא ראיה קבילה ולגבי משקלה יש מקום להתייחס עתה בהכרעת הדין: בהליך פלילי, המתברר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, יש לבחון האם הוכח שבית העסק, לאור תכליות חוק זה, הוא בגדר בית אוכל לו ניתן היתר כללי לעבוד בשבת. העובדה שלפי חוק אחר - זה שבאחריות עירונית - מוגדר בית העסק כבית אוכל אינה יוצרת קביעה חלוטה שאכן כך הוא גם לגבי החוק דנן. לכן, אין ב-נ/1 משום ראיה למהותו של בית העסק שניהל הנאשם. ואבהיר: הסמכות הנתונה לעירייה מכוח פקודת העיריות וחוקי עזר שהותקנו מכוחה, מתמצית בקביעת שעות (ועונות) של פתיחה וסגירה, אולם הסמכות להתיר לבעל עסק לעבוד בעצמו או להעסיק עובד במנוחה השבועית נתונה לשר התעשייה, המסחר והתעסוקה, מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה, ולו בלבד (בג"ץ 347/84 עיריית פתח תקווה נ' שר הפנים, פ"ד לט(1) 813). הואיל וההיתר יכול להינתן וניתן בפועל אך ורק על פי ובהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, ולא על ידי העירייה או בחוק עזר שלה, מתבקשת בהכרח המסקנה שהעירייה אינה מוסמכת לאסור או להתיר עבודה בימי המנוחה השבועית. בכך נשמט ממילא הבסיס מתחת האמירה שבתעודת עובד ציבור. משקבעתי שאין ל-נ/1 משקל ראיתי כלשהו לענייננו, ולצורך בחינת השאלה האם בית העסק הוא בגדר "בית אוכל" שניתן לגביו היתר כללי להפעלה בשבת, נחזור לשאלה העובדתית, מה הוכח לגבי בית העסק, לפי תכליתו של החוק: המאשימה טוענת כי עסקו של הנאשם הינו קיוסק, כפי שמעיד גם שמו ("דרגסטור טובלה"), ואינו עונה להגדרת "בית אוכל", מהטעם שלא מוגש בעסק אוכל, למעט כריכים וקפה, וכפי שהעיד מר חדאד: "מדובר בעסק קטן שלהערכתי מגיע לגודל של 10 או 12 מ"ר. ... אין מטבח, מצד ימין לכניסה יש דלפק, אדם עומד מאחורי הדלפק. ברגע שאתה עומד עם הפנים אליו מצד שמאל שלך יש דלפק עץ עם 2 או 3 כסאות גבוהים אשר משמש את האנשים ללוטו וטוטו ... מאחורי יש שני מקררים של שתיה קלה ... בצד ימין אם אני לא טועה יש מכונת אספרסו" (פ: 3, ש: 10-27). 11. מעדות מפקחי המאשימה עולה שבעסק נמכרים שתייה, ממתקים, מסטיקים וסיגריות; יש בעסק עמדה למילוי לוטו וטוטו ומכונת קפה (פ: 3, ש: 14-15, 20-21). אין בעסק שולחנות, ולא מוגש אוכל לאכילה בצלחות ובסכו"ם. בחקירתו הראשית התייחס הנאשם לאופיו של העסק וציין: "כמו שתיאר לפני כן החוקר, בנוסף לממתקים וסיגריות, שתייה קלה וגלידות, יש גם סנדביצים שאני מכין במקום וכל סוגי הקפה" (פ: 7, ש: 11-12). אותם הדברים עצמם אמר הנאשם בהודעה שנגבתה ממנו (מ/7, ש: 5-7). 12. מהראיות שהוצגו בפני, נחה דעתי כי עיקר הפעילות בעסקו של הנאשם הייתה פעילות מסחרית של קיוסק/מזנון, ומכירת כריכים וקפה הינה פעילות שולית בעסק, כפי שהעיד הנאשם בעדותו: בעסק נמכרים מוצרים כגון ממתקים, מוצרי טבק, שתייה קלה (פ: 7, ש: 11); מגזינים ועיתונים, מארזי שוקולד וחטיפים, גלידות ושלגונים, משקאות חריפים (פ: 10, ש: 10). תקופה מסוימת מכר הנאשם בעסק פרחים (פ: 9, ש: 12, 16). עוד העיד הנאשם שהכנסותיו ממכירת כריכים הינה בשיעור 15% מהכנסות העסק (פ: 10, ש: 25). לעדותו, אין בעסק מטבח, תנור אפייה ומתקן לטיגון בשמן; יש כיור מטבח עם שיש וכיריים חשמליות בגודל 30*40 ס"מ (פ: 9, ש: 17-24). בעסק לא הועסקו מעולם שוטף כלים, מלצר או עובד מטבח (פ: 9, ש: 29-32). אין בעסק צלחות וסכו"ם, יש כוסות (פ: 10, ש: 22); מלבד כסאות בר ליד הדלפק, לא מוצבים בעסק שולחנות וכסאות (פ: 10, ש: 28-29). לא עלה מעדות הנאשם שבעסק מגישים או מוכרים אוכל או משקה לשם צריכתם בו במקום. מדובר בעסק לממכר מוצרי מזון ושתייה, הכולל, בהיקף מצומצם בלבד, גם הכנת כריכים וקפה, אשר נועדו לצריכה מחוץ לעסק. לכן אין כל היגיון וסבירות שהעסק יענה להגדרת "בית אוכל", המתאר מקום שמכינים בו מזון לשם הגשה במקום ההכנה, או שמגישים בו אוכל שהוכן במקום אחר לצריכה במקום העסק (כגון מסעדה או בית קפה). יודגש עוד: תכליתו של ההיתר הכללי להפעלת בית אוכל ביום מנוחה שבועית היא לאפשר לאנשים שאינם יכולים להכין לעצמם אוכל - ונזקקים לשירות הסעדה - שיהיה עבורם מקום זמין לאכילה בכל ימות השבוע. עובדה זו נתמכת באמור בהוראות סעיף 12 (א) לחוק: "שר העבודה רשאי להתיר העבדת עובד בשעות המנוחה השבועית, או בחלק מהן, אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע ... או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו". אין להכביר מילים על היותו של שירות של בית אוכל, המספק ארוחות שירות חיוני למי שנזקק לו, מה שאין כן לגבי המצרכים הנמכרים בקיוסק כבית עסקו של הנאשם - שתייה, עיתונים, סיגריות וכו'. לסיכום: בהצטברות הראיות שהובאו בפני בית הדין, כאשר מקובלת עלי כאמינה עדותם של המפקחים שביום הביקורת נצפה מר גל נתיב עוסק במכירת מוצרים בעסק; כאשר הנאשם מודה שבמועד הביקורת בנו החליפו בעסק והוכח שבית העסק אינו בגדר "בית אוכל" - הוכח שהנאשם העביד את בנו במנוחה השבועית, בלא היתר כדין לעשות כן. לפיכך, ובכך עבר את העבירות המיוחסת לו בכתב האישום. סוף דבר: 13. הנאשם מורשע בזה בעבירה לפי סעיפים 9, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה. העסקת קרובי משפחהעבודה בשבת / חג