קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפקדת רישיון נהיגה בתיק תעבורה אחר: בשנת 1991, נדון הנאשם בתיק זה, בין היתר לעונש פסילה בפועל בן שנתיים. ראשית יצויין, כי מאחר ומדובר בתיק ישן, שנפתח ונסגר בשנת 1991, ולמרות המתנה ארוכה למציאת התיק בארכיב, לא ניתן היה לאתר את התיק המקורי, ואף הסנגור לא הגיש כל מסמך מהתיק המקורי, לרבות את גזר הדין. יחד עם זאת, מרישומי משרד הרישוי ומגליון הההרשעות הקודמות עולה, כי הנאשם נדון בהעדרו בתיק זה ביום 16.7.91, בעבירות של התרת נהיגה לבלתי מורשה והעדר ביטוח, וכי למרות חלוף הזמן הרב, הוא לא הפקיד רשיון נהיגה או תחליף הפקדה עד היום. בבקשה זו טוען הנאשם, כי רשיונו פקע כבר ביום 15.12.90, כי הוא הפקידו לתקופה של שנה במסגרת תיק ת' (ב"ש) 711041/90 ביום 3.4.91, וכי מאז לא חידש את רשיונו (טענות הנתמכות באישור משרד הרישוי שצורף לבקשה). לטענתו, עקב חלוף הזמן הרב, הוא אינו יכול לבדוק את עניין ההפקדה בבית המשפט או במשטרה. לאור האמור, ולאור לשון תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן- התקנות), בנוסחה עד לשנת 2003, טען ב"כ הנאשם כי יש לחשב את הפסילה בתיק זה מיום מתן גזר הדין, ללא צורך בהפקדת תצהיר, ולקבוע כי הפסילה רוצתה זה מכבר. לחילופין טען ב"כ הנאשם, כי עונש הפסילה התיישן, על פי הוראות סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- חסד"פ), ועל כן אינו חל עוד על הנאשם, ובהקשר זה הפנה לעפ"ת (חיפה) 30484-09-10 אברבנל נ' מדינת ישראל (להלן- עניין אברבנל). המאשימה התנגדה לבקשה, וטענה כי הנאשם המשיך לנהוג בשנים שלאחר פקיעת הרשיון, וצבר הרשעות מאוחרות רבות, כך שאם תחול הפסילה רטרואקטיבית, משמע שהנאשם נהג פעמים רבות בזמן פסילה. בסעיף 42 לפקודת התעבורה (להלן- הפקודה), נקבע הסדר מיוחד לגבי עונש של פסילת רשיון נהיגה, כדלקמן: פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. ... בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין: התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה ;... ההוראות המשלימות לסעיף האמור נקבעו בתקנות 556 ו- 557 לתקנות, ובהן חובתו של נהג שנפסל להפקיד את רשיונו גם אם אינו בר תוקף, או תצהיר בדבר רשיון שאבד. בית המשפט העליון קבע במספר רב של מקרים, כי לאור נוסח החוק, הרי שאין לחשב פסילה בדיעבד, אלא מיום בו הופקד רשיון הנהיגה או התצהיר לבית המשפט. וכך נקבע ברע"פ 4446/04 - ניסים ביטון נ' מדינת ישראל (להלן- עניין ביטון): "העולה מכל האמור הוא, שסעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת, לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של אותו עיקרון, נקבע ההסדר שבתקנה 557, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו (התצהיר) ברורות, וממילא אין צורך להידרש לו לא במסגרת גזר-הדין ולא בבקשות נוספות מן הסוג שהוגשו לערכאות קמא ("בקשה לחישוב תקופת הפסילה")". בעניין ביטון הודגשה המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה לצורך הפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה, ולאחרונה, בהתאם לאותה גישה, הבהיר בית המשפט העליון, כי חובת ההפקדה חלה בכל תיק בנפרד, ואינה מתבטלת בשל העובדה שרשיונו של הנאשם הופקד קודם לכן בתיק אחר (ראו לעניין זה רע"פ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל, והוספת תקנה 557(ה) לתקנות), וגם אם מאז הפקדתו בתיק האחר פקע תוקף הרשיון והוא לא חודש (רע"פ 2990/11 דוד אמר נ. מדינת ישראל, ). עם זאת, בענייננו, הפנה הסנגור לנוסחה של תקנה 557(ד) לתקנות, אשר בעת מתן גזר הדין בתיק זה, ועד לביטולה בתחילת שנת 2003, היה נוסחה כדלקמן : "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תקפו של הרשיון". לכאורה, על פי לשון התקנה דאז, ועל פי פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב שהגיש הסנגור, הרי שהפסילה לה נדון הנאשם בתיק זה רוצתה זה מכבר. יחד עם זאת, המצב המשפטי טרם ביטולה של תקנה 557(ד) לתקנות שלל פרשנות זו, והפסיקה צמצמה מאד את תחולת התקנה וקבעה כי מדובר רק במקרה בו אבד הרשיון, לא הוגש תצהיר אובדן, ומאז הוא פקע ולא חודש, ואילו בכל מקרה אחר נדרשה הפקדת רשיון או תחליף הפקדה. וכך נקבע בעניין זה ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל : "חובת המצאת הרשיון חלה כאמור, בין אם הרשיון בתוקף בעת שנגזר דינו של בעליו לפסילת רשיון ובין אם רשיונו אינו בר תוקף אותה עת. מרוץ תקופת הפסילה בשני המקרים יחל עם מסירת הרשיון כפי שמורה הדין... מלשון התקנה, ממיקומה כתקנת משנה (ד) ומהתייחסותה לתקנה בכללותה, עולה בברור כי עניינה ברשיון נהיגה שנפסל, אבד, ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע ולא חודש. במקרה של הצטברות תנאים אלה בסדר האמור, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון. הפרשנות הניתנת לתקנה 557(ד) על ידי בא-כוח המבקש לפיה בכל מקרה של פקיעת רשיון, גם אם פקע קודם לגזר הדין בו נפסל הרשיון, מתחילה הפסילה ביום הפקיעה איננה מתקבלת על הדעת. אין להעמיד את מי שרשיונו לא היה בתוקף בעת שנפסל על ידי בית משפט מהחזיק בו, במצב טוב יותר ממי שרשיונו היה בתוקף בעת שנפסל. על השניים חלה - מיום שהודע להם גזר הדין - חובת המצאת הרשיון ועד למועד בו יומצא, נוהגים השנים באיסור נהיגה. כל עוד הרשיון שפקע לא הומצא, לא מתחיל מרוץ תקופת הפסילה. מרוץ זה יתחיל במועד שיופקד." מכל האמור עולה, כי גם על הנאשם בענייננו היתה מוטלת חובת הפקדת רשיון הנהיגה או תצהיר לצורך חישוב הפסילה, ואין נפקות להפקדת הרשיון בתיק אחר או לפקיעת תוקף הרשיון, ועל כן לא ניתן להעתר לבקשה לחישוב הפסילה מיום מתן גזר הדין. באשר לטענה החלופית של התיישנות העונש, הרי שאין בידי לקבלה. ראשית, יצויין, כי גם בעניין אברבנל הביע כבוד השופט סעב ספק האם לבית המשפט לתעבורה הסמכות ליתן החלטה לעניין התיישנות עונשים, ואף הפנה לפסיקה רלוונטית. כשלעצמי אני סבורה, כי בדומה לאמור בע"פ 3482/99 פסי נ. מדינת ישראל, , המדובר בבקשה למתן סעד הצהרתי, אשר דינה להתברר בהליך אזרחי, ולא בהליך זה. בנוסף לכך, וכפי שקבעתי בעבר בת' 781514/91, אני סבורה כי עונש פסילת הרשיון לא התיישן. סעיף 10 לחסד"פ קובע כדלקמן: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו - בפשע - עשרים שנים ; בעוון - עשר שנים ; בחטא - שלוש שנים" כאמור, סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה קובע, כי פסילה שהטיל בית משפט תחל ביום מתן גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט אחרת. בענייננו, לא נטען כי ניתנה הוראה אחרת, ועל כן, וכן על פי הרשום בגליון ההרשעות ובאישור משרד הרישוי, עונש הפסילה החל ביום מתן גזר הדין. אם כן, לא מדובר על עונש שטרם הוחל ביצועו או שביצועו נפסק, ולכן אין צורך להידרש כלל לעניין של התיישנות העונש, שכן העונש חל ברציפות מיום מתן גזר הדין ועד היום. סעיף 42 (ג) לפקודה, וההוראות שבתקנות 556 ו- 557 קובעים למעשה את משך הפסילה (שכן הם קובעים למעשה כי התקופה שעד להפקדת הרשיון תצטבר לעונש הפסילה), אך אין בהם כדי לשנות את מועד תחילת הפסילה, שנקבע ע"י בית המשפט. למעשה, ההוראה שבסעיף 42 לפקודת התעבורה, היא הוראה מיוחדת, שכן, בפועל, יכול עונש פסילה להמשך שנים ארוכות לאחר שהוטל ע"י בית המשפט, ולחרוג במידה רבה מהעונש שהתכוון בית המשפט להטיל, ואולם, זו היתה כוונת המחוקק והפסיקה, בעצם קביעת החובה לבצע אקט סמלי-חינוכי של הפקדת הרשיון. בענייננו, אכן נוצר מצב בו הנאשם פסול בפועל מלנהוג מזה קרוב ל- 20 שנה. יחד עם זאת, מעיון בגליון הרשעותיו הקודמות עולה, כי גם לאחר פקיעת הרשיון, וגם לאחר מתן פסק הדין בתיק זה, הוא המשיך וביצע עבירות תעבורה רבות, ובהן עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה בזמן פסילה, התרה לבלתי מורשה, נהיגה בחוסר זהירות, ועבירות נוספות עד לשנת 1998, ואף נדון בשנת 1999 לעונש מאסר בגין עבירות חוזרות. יצויין, כי בעניין אברבנל קיבל בית המשפט את הבקשה לחישוב פסילה בדיעבד (ולמעשה לא קיבל את טענת ההתיישנות), בעיקר משיקולי צדק, שכן הדגיש כי מאז ביצוע העבירה, לא ביצע הנאשם באותו תיק עבירות נוספות. בענייננו, כאמור, אין כל הצדקה מן הדין להעתר לבקשה, ולאור זלזולו של הנאשם בחוק ובבתי המשפט, נהיגתו ללא רשיון וביצוע עבירות תעבורה חמורות למרות פסילות רבות שהוטלו עליו (כאשר בשבעה מקרים הוא לא טרח להפקיד רשיון נהיגה או תחליף הפקדה), אין גם עילה מן הצדק להעתר לבקשה, ואין לנאשם להלין אלא על עצמו על התמשכות הפסילה תקופה כה ארוכה. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת הנאשם לחישוב הפסילה מיום מתן גזר הדין, או לביטולה מחמת התיישנות, ואני קובעת כי הפסילה תימנה מיום הגשת הבקשה, על נספחיה, היינו מיום 6.4.11. משפט תעבורההפקדת רישיוןרישיון נהיגה