קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרעה של מפגינים לתנועת מכוניות בכביש: בכתב אישום קצר ותמציתי הואשמו הנאשמות בביצוע עבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה, על פי סעיף 151 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), על כך שבתאריך 30.6.07, סמוך לשעה 23:30, ברחוב אבן גבירול פינת צייטלין בתל-אביב, עמדו על הכביש והפריעו לתנועת הרכבים, זאת לאחר שהתבקשו לעלות למדרכה. נאשמת 4 הואשמה גם בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, על פי סעיף 273 לחוק העונשין, על כך שבמהלך האירוע בעטה באשכיו של אחד השוטרים. עם פתיחת המשפט הודיעה המאשימה כי היועץ המשפטי לממשלה החליט לעכב את ההליכים נגד נאשמת 1 וביקשה למחוק את כתב האישום נגד נאשמת 3. נאשמות 2, 4 ו-5, אישרו את נוכחותן במקום ובזמן, אך טענו שהשתתפו בהפגנה חוקית, שנערכה ברישיון, וכפרו באישומים המיוחסים להן. עם סיום פרשת התביעה ולאחר שנאשמת 2 העידה להגנתה, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון בעניינה של נאשמת 4. כתב האישום בעניינה תוקן, על ידי המרת סעיף האישום של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, על פי סעיף 275 לחוק העונשין, והיא נדונה, על יסוד הודאתה, בכתב האישום המתוקן, בגין ביצוען של עבירה זו ועבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה, בהתאם להמלצת שירות המבחן ובהסכמת המאשימה, לביצוע עבודות, במסגרת צו של"צ, בהיקף של 120 שעות, ללא הרשעה. נאשמת 5, לא התייצבה להמשך בירור דינה ועם סיום פרשת התביעה, הוריתי על התליית ההליכים נגדה, לבקשת המאשימה. משכך, הכרעת דין זו מתייחסת לחלקה של נאשמת 2 בלבד, בביצוע העבירה של התקהלות אסורה, כמיוחס לה בכתב האישום. על עובדות המקרה, נסיבות האירוע וסיבת ההתקהלות, למדתי מדוחות הפעולה שנערכו על ידי שוטרי היס"מ, שהיו במקום במסגרת מילוי תפקידם, מעדותם, ומעדות הנאשמת ועדת ההגנה, הגב' איריס שטרן-לוי (להלן: "עדת ההגנה"), שהוזמנה על ידה. מעדי התביעה, כמו גם מעדי ההגנה שמעתי כי הנאשמות, יחד עם אלפי מפגינים נוספים, הגיעו בערב האירוע, לכיכר רבין, למחות נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיע להסדר טיעון עם נשיא המדינה לשעבר משה קצב. הפגנה זו, לטענת הנאשמת ועדת ההגנה, התקיימה ברישיון. אף שעדי התביעה לא נשאלו על כך ורישיון ההפגנה לא הוצג, אצא מנקודת הנחה שההתכנסות וההתקהלות בכיכר רבין, היו כדין. דא עקא האירוע לא הסתיים בהפגנה החוקית בכיכר רבין, ודומה כי כיום אין עוד מחלוקת שלאחר התפזרותה, בחרו עשרות או אף מאות מפגינים, בהם הנאשמת, לצאת בתהלוכה, שלוותה באנשי משטרה, לאורך רחוב אבן גבירול, כשבמהלכה, החליטו חלק מהמפגינים, בהם הנאשמת, להתיישב, פעם אחר פעם, לפרקי זמן קצובים של כ - 5-10 דקות, במרכז הכביש, תוך חסימת ציר התנועה והפרעת הסדר הציבורי, זאת אף אם נאמר, כטענת ההגנה, שחלק ממשתמשי הדרך, שנהיגתם הופרעה, קיבלו בהבנה ואולי אף בסיפוק את מעשי המפגינים. מעדותו של רפ"ק אבי עופר, שהיה במועד האירוע מפקד יס"מ ירקון, למדתי גם על כך שהמשטרה נהגה לאורך חלק מהדרך באיפוק רב נגד המפגינים, שפעלו בניגוד לתנאי הרישיון, ואפשרה להם, על דעת נצ"מ אמיר גור, שהיה אחראי על האירוע, לצעוד לאורך הרחוב ואף לחסום אותו לפרקים, עד לשלב שבו הודיע למפגינים נצ"מ גור, בכריזה במגאפון, שמדובר בהפגנה בלתי חוקית, דרש מהם לפנות את הכביש ולאחר שנתן להם זמן סביר לבצע את ההוראה, ממנה הם התעלמו, ניתנה הנחייה לשוטרים לפזר את ההפגנה ולפתוח את הכביש. במהלך פינוי המפגינים, עוכבו לחקירה ואף נעצרו מספר מפגינות, בהן הנאשמת, אשר בחרה, החל משלב מעצרה ולאורך כל חקירתה במשטרה, לשמור על זכות השתיקה. במהלך עדותה בבית המשפט הודתה הנאשמת כי לאחר ההפגנה, שהייתה בכיכר רבין, הצטרפה, יחד עם רבים אחרים, לתהלוכה והתיישבה מספר פעמים על הכביש, כשהיא והאחרים מתעלמים מקריאות השוטרים לקום ולפנות את הכביש. הוכח גם שבמעשיהם יצרו המפגינים ובהם הנאשמת חסימה מלאה של הכביש, שגרמה לפקק תנועה ולאי סדר, כפי שעלה מעדויותיהם ומדוחות הפעולה של השוטרים, שנכחו במקום, בהם דוח הפעולה ועדותו של רס"ר שמעון לוי, שהיה מעורב בביצוע מעצרה של הנאשמת וכן ניתן ללמוד על כך מהתמונות שהוגשו על ידי ההגנה ובהן נראה טור המכוניות שנסיעתן עוכבה, כתוצאה ממעשי הנאשמת וחבריה להתקהלות, שהתיישבו במרכז הכביש ולכל רוחבו. כאן ניתן היה לסכם ולקבוע שהמאשימה עמדה בנטל הבאת הראיות והוכיחה מעבר לכל ספק סביר שהנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום ולהרשיעה בה, אולם ב"כ הנאשמת העלתה בסיכומיה שלוש טענות נכבדות, שכל אחת מהן ראויה להתייחסות קצרה. האחת - יש להורות על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמת בהתבסס על הטענה של הגנה מן הצדק, משני טעמים: בשל התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, הנובעת מהעובדה שרשויות התביעה, שנגד החלטתן, להציע הסדר טיעון מקל במיוחד לנשיא לשעבר, מחו הנאשמת והמפגינים האחרים, הן אלו שהחליטו על העמדתה לדין ו"מצב דברים זה מעלה מיסודו חשש לקיומם של שיקולים זרים וניגוד עניינים בהחלטה להעמיד לדין". לא זאת אף זאת, לדעת ב"כ המלומדת של הנאשמת, העובדה שהנשיא לשעבר קצב הורשע בסופו של יום בעבירות חמורות פי כמה וכמה מאלו שהוצעו בהסדר הטיעון מלמדת כי "מחאתה של הנאשמת התבררה כמוצדקת" ומכאן שהתעקשות התביעה על הרשעתה מהווה התנהגות בלתי נסבלת, שערורייתית, בלתי סבירה, לא הגונה, לא מדתית, בלתי אחראית ושרירותית "הגובלת ברדיפה לא צודקת של הנאשמת", במיוחד כשמדובר במי שבעצמה עברה, לטענתה, תקיפה מינית, עליה מעולם לא התלוננה. לגישתה, באיזון בין משמעות מעשיה של הנאשמת שהתבטאו ב"עיכוב קל בתנועה במשך כמה דקות", לבין "המסר הציבורי השגוי והבלתי דמוקרטי העולה מהעמדתה לדין", עומד האינטרס הציבורי לצידה של הנאשמת. אכיפה בררנית ואסורה, משום ש"הנאשמת הופלתה באופן ברור על ידי רשויות החקירה והתביעה וזאת ללא כל הצדקה וייתכן אף תוך שקילתם של שיקולים זרים", בהתחשב בכך שעלה מהראיות כי במהלך ההפגנה ירדו עשרות מפגינות אל הכביש, בהסכמתו של קצין המשטרה האחראי, גור, וכי חלקן אף התיישבו על הכביש, ביניהן גם הנאשמת, מתוכן עצרה המשטרה בעת פיזור ההפגנה 6 נשים, ביניהן נאשמת 3, שנמחקה מכתב האישום, אף שלטענתה חומרת מעשיה עלתה לאין שיעור על מעשי הנאשמת ובעניינה בחרה המשטרה לחקור אותה כעדה ולא תחת אזהרה, על פי הנחיית מפקד יס"מ ירקון, אבי עופר, שהיה מעורב במעצרה, כשלדעתה עולה החשש כי כך היו פני הדברים "בשל שיקולים בלתי ענייניים ואף פסולים". מנגד, לטענתה, לא היה כל מאפיין ייחודי בהתנהגותה של הנאשמת, שהבדיל בינה לבין אלו שישבו לצידה, באותה הפגנה, ושהצדיקו דווקא את מעצרה, כשבסופו של יום, מתוך 6 הנשים שנעצרו מבקשת התביעה להרשיע רק את הנאשמת בעבירה של התקהלות בלתי חוקית. השנייה - התנהגותה של הנאשמת - בהתבסס על גרסתה, כפי שהוצגה בבית המשפט ובה הודתה, במהלך עדותה בבית המשפט, כי היא, ביחד עם אחרות, חסמה את הכביש וזאת ברשות הקצין במקום - לא מקימה את היסודות העובדתיים והנפשיים לעבירת ההתקהלות האסורה ובעיקר לא הוכח היסוד של החשש להפרת השלום, כפי שסוכם על ידי המלומד קדמי, בספרו על הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת 2006), "אף שטרם התגבשה בהלכה הפסוקה הגדרה ממצה למושג "הפרת שלום הציבור", נראה כי כלולים בו: מעשי אלימות הפוגעים בסדר הציבורי או לפחות מסכנים את קיומו", כאשר במקרה שלפנינו זכתה ההפגנה, חרף חסימת הכביש, דווקא לתמיכה ואהדה של הציבור, כפי שמשתקף מאחת התמונות שצולמו במקום, בה נראית נהגת יורדת מרכבה ומצטרפת אל המפגינות באופן ספונטני וכפי שעלה מעדות עדת ההגנה, וודאי כשההפגנה לא פגעה בשלומו של הציבור, כשלא כל חסימת כביש מביאה בהכרח לפגיעה בשלומו של הציבור ו"יש צורך להוכיח כי השלום אכן הופר בפועל". בכל מקרה "יש לפרש את העבירה תוך שמירה מרבית על הזכות להפגין ותוך מתן פרשנות מצמצמת להתנהגות האסורה המקימה את העבירה הפלילית", כפי שנקבע ברע"פ 4760/98, מטר נ' מדינת ישראל, , מכאן ש"יש לבחון האם האינטרס הציבורי בהרשעתה אינו נסוג מפני האינטרס הציבורי לעודד את השיח הדמוקרטי בו לציבור הזכות והחובה להתקומם כנגד החלטות בלתי נסבלות של הרשות, וודאי לאור תוצאת הרשעתו של הנשיא לשעבר קצב, ממנה ניתן ללמוד כי מדובר היה בהפגנה מוצדקת". לתפיסתה, כשבוחנים את היסוד של "הפרת שלום הציבור" אל מול חלקה היחסי והמינורי של הנאשמת בפגיעה בשלום הציבור, ככל שזו התרחשה, עולה "באופן ברור כי הפגיעה בשלום הציבור עקב העמדתה לדין והרשעתה של הנאשמת הינה גדולה פי כמה מונים מהפגיעה המזערית של הנאשמת בשלום הציבור בשל השתתפותה בהפגנה". השלישית - לנאשמת עומדת ההגנה של זוטי דברים הקבועה בסעיף 34יז' לחוק העונשין. ישיבתה של הנאשמת על הכביש ביחד עם אחרות במהלך הפגנה, הוא מעשה כה קל ערך "עד כי נדמה כי טעות להפעיל כנגדה את הדין הפלילי, והנסיבות, אף הן, מקלות מאחר שלא נגרם כל נזק והאירוע לא לווה באלימות מכל סוג שהוא". עוד הוסיפה וטענה כי יש לבחון את האינטרס הציבורי גם בהקשר לזכות לחופש הביטוי ולאזן בין חופש הביטוי לבין הנורמה הפלילית באמצעות סעיף 34יז לחוק העונשין, זאת כעולה, לטענתה, מדברי כב' הנשיא(כתוארו אז) א. ברק בע"פ 6696/96, כהנא נ' מדינת ישראל, . לאור זאת ביקשה שלא להרשיע את הנאשמת "בשל הפגיעה בזכותה לחופש הביטוי ובשל חשיבות הנושא כנגדו מחתה וצדקתו". אדון בקצרה בכל אחת מהטענות, על פי סדר הופעתן, אך אפתח בהערה כללית, הנוגעת, במישרין או בעקיפין, בכל אחת מהטענות, ככל שהיא מבוססת על חלקה של הנאשמת בביצוע העבירה ועל טיבם של המעשים, שלה ושל האחרים, לאחר סיום ההפגנה בכיכר רבין, תוך חריגה מתנאי רישיון ההפגנה, כפי שעלה מכל העדויות לרבות עדויות ההגנה. כתב האישום הוגש נגד הנאשמת על חלקה בהתקהלות, לאורך רחוב אבן גבירול, לאחר סיום ההפגנה החוקית, שנערכה ברישיון המשטרה, נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה, להגיע להסדר טיעון מתון עם הנשיא לשעבר משה קצב. התקהלות זו, בה הייתה שותפה הנאשמת, ושעל פי עדותו של רס"ר כפיר טוביינה, שהיה שותף למעצרה, ועל פי דוח הפעולה שערך, סמוך לאחר האירוע, ההחלטה לעצור דווקא את הנאשמת נבעה מהדומיננטיות שלה בחסימת ציר התנועה, לא רק מעצם ישיבתה יחד עם אחרים/אחרות על הכביש, אלא בהיותה אחת המפגינות שהתסיסו את המפגינים, אשר חסמו את הכביש, וקראה להם להמשיך לשבת ולחסום את התנועה, בניגוד להוראה הכללית, שנמסרה בכריזה, לפנות את הכביש ולעלות למדרכה ובניגוד להוראה הספציפית שניתנה לה לעשות כן. לכל אלה יש להוסיף כי יחד עם הנאשמת נעצרו 5 מפגינות נוספות, מהן אחת הודתה, כאמור לעיל, בין היתר בביצוע העבירה המיוחסת לנאשמת קרי: עבירה של השתתפות בהתקהלות אסורה, ואחרת משפטה טרם הסתיים, ההליכים נגדה הותלו, עקב אי התייצבות לדין, והם עתידים להתחדש עם שובה ארצה. ומכאן לגופן של כל אחת מהטענות. הראשונה - טענת ההגנה מן הצדק - דינה להידחות על כל אחת מראשיה, מהטעמים הבאים: לא מצאתי בחומר הראיות יסוד לסופרלטיבים שהרעיפה ב"כ הנאשמת על התנהגותה של המאשימה בהגשת כתב האישום נגד הנאשמת. אין במדינת ישראל רשות אחרת, זולת התביעה המשטרתית והפרקליטות, המוסמכת להגיש כתבי אישום בגין העבירה עליה עומדת הנאשמת לדין ואין זה ראוי, בעיניי, להטיל דופי ביושרם של יחידי התביעה הכללית, על החלטתם להגיש כתב אישום כנגד מי, שעל פי הראיות שנמצאו בידי התביעה, מחה כנגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה, באמצעים בלתי חוקיים. ממה נפשך, קבלת הטענה משמעה הפקעת סמכויות גורמי האכיפה לטפל בפורעי חוק, מבצעי עבירות של הפרת הסדר הציבורי, במהלך התקהלויות אסורות, אם מעשיהם הבלתי חוקיים מופנים כנגד החלטות רשויות התביעה הכללית, והפקרת שדה המשפט, כשלא יהיה גורם משפטי מוסמך שיוכל להעמידם לדין על הפרת החוק. לעובדה כי מחאת המפגינים, על החלטת היועץ המשפטי לממשלה, הוכחה כמוצדקת, בעקבות הרשעתו של הנשיא לשעבר קצב, בביצוע עבירות מין חמורות עשרות מונים מאלו שהוצעו בהסדר הטיעון, אין כל רלוונטיות בשקילת העמדת הנאשמת לדין בגין השתתפותה בביצוע העבירה של התקהלות אסורה, לאחר תום ההפגנה החוקית במהלכה ניתנה לנאשמת ולאחרים הזכות הלגיטימית להביע את מחאתם ולהפגין. גם מחאות צודקות ומוצדקות יש לבטא תוך שמירה על הוראות החוק והסדר הציבורי. זכותם של המפגינים להביע את מורת רוחם מהסדר הטיעון ולהפגין את חוסר שביעות רצונם מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, אינה מוטלת בספק. מימושה של זכות זו אופשר לנאשמת ולמאות או אף אלפי המפגינים, גם אליבא ההגנה, כשהם קיבלו רישיון לארגן הפגנת המונים בכיכר רבין ולהביע, בקול גדול, את מחאתם כנגד אותה החלטה ולא הועלתה טענה כי מאן דהו הפריע למפגינים, או סתם את פיותיהם, מלזעוק כנגד מה שנראה בעיניהם כהחלטה שגויה ומקוממת, שהתקבלה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, דאז, כיאה למדינה דמוקרטית. לא ירדתי לסוף דעתה של ב"כ הנאשמת ולא הבנתי מהו המסר הציבורי השגוי והבלתי דמוקרטי שבהעמדת הנאשמת לדין על העבירה של התקהלות אסורה, שביצועה מיוחס לה לאחר תום ההפגנה החוקית. לציין, על פי הראיות שהובאו על ידי המאשימה, והמבוססות על עדויות השוטרים, ששמרו במקום על קיום הסדר הציבורי, לא היה מדובר בעיכוב קל של התנועה, אלא בחסימת ציר תנועה, תוך הפרת הוראות המשטרה, ומעל הכול התנגדות אקטיבית לפינוי הכביש, והפרעת השוטרים במילוי תפקידם. ההשוואה שביקשה ב"כ הנאשמת לעשות, בין מעצרה של הנאשמת והעמדתה לדין, על הפרת החוק על ידה, לבין מעצר פעילי זכויות אדם במשטרים עריצים, הייתה שלא במקומה ואף מקוממת. גם דין טענת האכיפה הבררנית להידחות, ולו משום, שלא כטענת ב"כ הנאשמת, היא אינה נותנת לבדה את הדין על העבירה של התקהלות אסורה וכפי שכבר צוין לעיל, נאשמת 4 כבר נתנה את הדין על עבירה זו ונאשמת 5 עתידה לעמוד לדין עליה, עם שובה ארצה מחו"ל. ההשוואה, שמנסה לעשות ב"כ הנאשמת בין הנאשמת לבין נאשמת 3, שנמחקה מכתב האישום, לאחר שכבר מלכתחילה הוחלט שלא לחקרה תחת אזהרה, נדונה לכישלון ולו מהטעם, שעולה ממזכר שערך פקד אבי עופר, אשר הורה בשטח על מעצרה של נאשמת 3 ומאוחר יותר ביקש שתחקר כעדה בלבד, כי מבירור שערך, לאחר מעשה, הגיע למסקנה שהתפרעותה במקום והפרעתה לשוטרים היו, לכאורה, תגובה להתנהגות לא נאותה של אחד השוטרים כלפיה, שסטר לה, שלא כדין, ולא נמצאה ראייה שהיא לקחה חלק בהתקהלות האסורה. ב"כ הנאשמת רמזה במהלך חקירת השוטרים על כך ששיקולים זרים הובילו לשחרורה וחקירתה כעדה בלבד, של נאשמת 3, והעלתה השערה לפיה אמה משרתת כשוטרת במשטרת ישראל. דא עקא, תזה זו לא הוכחה, כשעדי התביעה הכחישו זאת וההגנה לא הציגה ראייה אחרת לכך. אין מחלוקת כי בביצוע העבירה המיוחסת לנאשמת השתתפו עשרות אנשים וכי בסופו של יום נעצרו רק 6 מפגינות ומתוכן רק נגד 3 מתנהלים, התנהלו או יתנהלו הליכים פליליים, ובהם נגד הנאשמת. ברם, ברי כי אין בידי המשטרה האמצעים והכוחות לעצור, באירוע רב משתתפים, את כל מפירי החוק או אף את רובם והאמנתי לגרסתו של רס"ר כפיר טוביינה לפיה ההחלטה לעצור את הנאשמת נבעה מחלקה, הדומיננטי והמתסיס בקרב המפגינים, בהפרת הסדר, כפי שהדברים משתקפים בעדותו ובדו"ח הפעולה שערך "לציין כי הנ"ל (הנאשמת -ה.נ.) הייתה אחת מהמפגינות אשר התסיסו את המפגינים אשר חסמו את הכביש וקראה להם לא לפנות את הכביש ולהמשיך לשבת ולחסום את התנועה". גרסתו של רס"ר טוביינה קיבלה חיזוק, בתיאור תגובתה של הנאשמת לבקשת השוטרים לפנות את הכביש, בדברים שהעלה על הכתב, בדו"ח פעולה מפורט שערך, רס"ר שמעון לוי "לאחר שניתנה הוראת הפיזור ניגשנו לשורת הנשים הראשונה אשר ישבה על הכביש וניגשנו אני והשוטרים הנ"ל לעבר בחורה...בהמשך זוהתה עפ"י על האבחנה בין אכיפה בררנית לאכיפה חלקית עמד כב' השופט (כתוארו אז) י. זמיר בבג"צ 6396/96, זקין ואח' נ' ראש עירית באר שבע ושר הפנים, פד"י נג (3) והדגיש כי: "אכיפה בררנית (באנגלית: selective enforcement) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית. שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק...אפשר לומר לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמא מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני... די בכך ששיקול כזה גם אם אינו שיקול יחיד, הוא המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק." (פסקה 16 לפסק הדין)". על בסיס המתווה שנקבע, ע"י כב' השופט זמיר בפס"ד זקין ובעקבותיו בפסה"ד המנחה, ע"פ 4855/02, מדינת ישראל נ' דר' איתמר בורוביץ, , בחנתי האם ההחלטה להעמיד לדין את הנאשמת, ולהמשיך בהליכים נגדה ונגד נאשמות 4 ו-5 בלבד, נבעה משיקולים פסולים וזרים, מתוך שרירות גרידא או שמא על בסיס שיקולים ענייניים והגעתי לכלל מסקנה כי לאור חלקה, כפי שבא לידי ביטוי בהתססת המפגינים האחרים, שלא להישמע להוראת הפיזור, ולאור התנגדותה הכוחנית לפינויה, הייתה ההחלטה להעמידה לדין עניינית, סבירה וראויה, אף בהתחשב בכך כי לא כל המעורבים בביצוע העבירה ואף לא רובם, הועמדו לדין. השנייה - הטענה כי לא מתקיימים בעניינה של הנאשמת היסודות העובדתיים והנפשיים של עבירת ההתקהלות האסורה - אף היא דינה להידחות. אין מחלוקת כי התהלוכה, שארגנו חלק מהמפגינים, לאורך רחוב אבן גבירול, לאחר שהסתיימה ההפגנה החוקית בכיכר רבין, הייתה ללא רישיון והוכח, כאמור, שהנאשמת, יחד עם מפגינים נוספים, התיישבה לפרקים על הכביש, באופן שגרם הפרעה לתנועה ובנוסף כי היא סירבה לפנות את הכביש, גם כשהתבקשה לעשות כן, ולעלות למדרכה ואם לא די בכך אף התסיסה את האחרים שלא להישמע להוראות השוטרים. גם אם מלכתחילה ההתקהלות הייתה למטרה כשרה, ואולי בעיני חלק מהציבור אף ראויה, וברישיון, הרי שמרגע שבחרה הנאשמת, יחד עם מפגינים נוספים, לחרוג מתנאי הרישיון, לעשות מעשה שביסודו הפרת השלום, פגיעה בחופש התנועה והפרעת התנועה בכביש - כשאין מחלוקת שלקיום התהלוכה על הכביש, לא היה לקהל המתקהלים רישיון מהמשטרה, וודאי שלא לישיבה עליו וחסימתו בפני כלי רכב הנוהגים בכביש, כעולה מדברי עדת ההגנה - תוך התעלמות הנאשמת, ומפגינים נוספים, מקריאות המשטרה, בכריזה, באמצעות המגאפון, לפנות את הכביש ולעלות למדרכה, כשהיא מגדילה לעשות ומתנגדת לפינויה, משלבת ידיים בכוח עם מפגינים נוספים, על מנת להקשות על פעולת הפינוי, עד שהמשטרה נאלצה לפנותה בכוח, הפכה ההתקהלות החוקית להתקהלות אסורה, כמשמעה בחוק. אכן, נקבע כבר בפסיקה כי ייתכנו מצבים בהם תגבר הזכות לחופש הביטוי, המחאה, ההפגנה והתהלוכה ברחובה של עיר על הזכות לחופש התנועה. עם זאת נקבע בבג"צ 148/79, צבי סער, עו"ד נ' שר הפנים והמשטרה, פד"י לד (2), 169 כי "חירות האסיפה וחירות התהלוכה אינן בלתי מוגבלות. אלה הן חירויות יחסיות ולא מוחלטות." ובמה דברים אמורים בצורך לאזן "בין רצונו של היחיד - ורצונם של יחידים - להביע את השקפותיהם בדרך של אסיפה ותהלוכה, לבין רצונו של היחיד לשמור על שלומו ורכושו, ורצונו של הציבור לשמור על הסדר והביטחון הציבורי. בלא סדר אין חירות. חופש האסיפה אין פירושו התפרקות מכל סדר ציבורי, וחופש התהלוכה אין פירושו חופש ההתפרעות". גם אם בתחילה אפשרה המשטרה למפגינים לערוך את התהלוכה, תוך הפרעה לתנועת כלי הרכב במקום, שלא בהתאם לתנאי הרישיון, שניתן להפגנה בכיכר רבין, הרי שמרגע שניתנה ההוראה לפזר את ההפגנה הבלתי חוקית, והמפגינים ובהם הנאשמת נקראו, על ידי השוטרים במקום, לפנות את הכביש ולעלות למדרכה והם התעלמו מהקריאה והמשיכו לחסום את הכביש, הפכה ההתקהלות, בה הייתה שותפה הנאשמת, לבלתי חוקית ואסורה, משום הפגיעה בסדר הציבורי והפרעה לשוטרים במילוי תפקידם והתמלא היסוד העובדתי של העבירה, המיוחסת לנאשמת. גם אם אקבל את טענתה של הנאשמת - ואני מתקשה לקבלה נוכח עדותה של עדת ההגנה - לפיה לא שמעה "במפורש" שנאמר לה לקום ורק מהסיטואציה, בה ראתה שוטר עם מגאפון, הבינה שהוא קורא לעלות למדרכה, הרי שסירובה לעשות זאת, גם אם רק הבינה, ולפנות את הכביש, מיד כשהבינה שהיא יחד עם חבריה נקראים לעשות זאת, וודאי כשהתנגדה פיסית לפינויה כשהשוטרים הגיעו, אליה ואל חבריה, ודרשו מהם באפן אישי לעלות למדרכה - כתיאורו של רס"ר שמעון לוי, בדו"ח הפעולה המפורט שערך בעקבות האירוע (ראה הציטוט בעמ' 9 לעיל) - עברה את העבירה של התקהלות אסורה. הנאשמת עשתה ניסיון כושל לתרץ את סירובה לעלות למדרכה בטענה כי להבנתה באותה עת בה נקראו לעלות למדרכה, התנהל מו"מ בין מארגני ההפגנה, שאיש מהם לא זומן לעדות מטעם ההגנה, לבין אנשי המשטרה, על מנת לאפשר את המשך ההפרעה לתנועה. לחיזוק טענתה אף הוזמנה עדת ההגנה. דא עקא שהאחרונה לא השתתפה במו"מ, לא הייתה חלק ממנו, לא שמעה את תוכנו וכלל לא התעניינה בתוצאותיו ובתגובת השוטרים לבקשת המארגנים, כטענתה, להמשיך ולחסום את הכביש, כשמנגד אישרה כי שמעה כל הזמן את השוטרים קוראים לעלות על המדרכה. ראוי בהקשר זה להתייחס גם להלך נפשה של הנאשמת בהתייחס לחשיבות תוצאות המו"מ, שלמיטב הכרתה התקיים, ולמשמעות החלטת המשטרה בעיניה, כשהבהירה בעדותה "אם המו"מ לא מצליח, מישהו מגיע ואומר זאת ואז אנחנו מחליטים האם להתפנות או לא. זה לא משהו קבוע. זה תלוי בדינמיקה". בהתאם לאותה "דינמקיה" קבוצתית הוחלט על דעתה ודעת המפגינות שלצידה, לפחות, לסרב לפניית המשטרה לעלות למדרכה, גם כאשר השוטרים כבר עמדו לידן, כאמור לעיל. בכל אלה יש כדי לקיים את יסודות העבירה, העובדתי והנפשי, של התקהלות אסורה, על פי החלופה לפיה התקהלות של למעלה משלושה אנשים, אף אם מלכתחילה הייתה למטרה כשרה, אסורה, מקום שהמתקהלים מתנהגים באופן המעורר את החשש הסביר שיעשו מעשה שיפר את השלום ושלא כטענת ב"כ הנאשמת אין צורך להוכיח כי השלום אכן הופר בפועל, אף כי במקרה שלפניי הוכח גם כי בפועל המפגינים, במעשיהם, הפרו את השלום. המושג "הפרת שלום הציבור", אכן טרם הוגדר בפסיקה, אך על פי המלומד י. קדמי בספרו "על הדין בפלילים", חלק רביעי, (מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2006) בעמ' 2007 "נראה כי הפגיעה ב"סדר הציבורי" - במשמעות הרחבה של המושג - היא ככל הנראה, אחד המאפיינים הבסיסיים של המושג האמור", כשמקרה הנדון מעבר לפגיעה בסדר הציבורי על ידי פגיעה בחופש התנועה של כלי הרכב שנתקלו בחסימת הכביש, על ידי המפגינים שהתיישבו על הכביש, ללא קבלת אישור כדין, אי ההיענות של המפגינים לדרישת הפיזור של כוחות הביטחון, שלא יכולים היו למנוע את הפרת השלום, קרי: את הפגיעה ב"סדר הציבורי", והתנגדותם בכוח לפינויים, הפכה את התקהלות, גם לו הייתה חוקית עד לאותו שלב, ואינני קובעת כך, להתקהלות אסורה. הנאשמת הייתה מודעת לטיב המעשה ולהתקיימות הנסיבות, ובכך התמלא גם היסוד הנפשי שבעבירה של התקהלות אסורה, הנכללת במסגרת עבירות ההתנהגות. אכן, יש לפרש את העבירה תוך שמירה מרבית על הזכות להפגין, אולם דווקא במקרה זה, הזכות להפגין לא נפגעה, כאמור לעיל, משהותר למפגינים לקיים עצרת מחאה והפגנת המונים בכיכר רבין ולהביע בקול רם וצלול את אי שביעות רצונם מהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, באופן שהשיח הדמוקרטי וחופש הביטוי לא נפגעו. השלישית - הטענה לקיום הסייג של זוטי דברים - אף היא אינה יכולה לעמוד לנאשמת. בתיקון 39 לחוק העונשין הוסיף המחוקק לרשימת הסייגים לאחריות פלילית את הסייג של זוטי דברים, בסעיף 34יז ולפיו: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". המלומד י. קדמי בספרו "על הדין בפלילים", מהדורה מעודכנת, תשס"ה-2004 מציין כי "הגישה הרווחת היא, שהמדובר ב"תנאים" מצטברים, כאשר האחרון שבהם - "האינטרס הציבורי" הוא המכריע". בע"פ 807/99, מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פד"י נג(5), 747 מפנה ומאמץ כב' השופט (כתוארו אז) מ. אילן את דברי כב' השופט (כתוארו אז) י. גרוס בע"פ (תל-אביב-יפו) 1720/95, מ"י נ' משה יוסף, , אשר שרטט קוים מנחים להפעלת הסייג של "זוטי דברים", באופן הבא: "באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי, וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית... הדגש לעניין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל "העדר עניין לציבור." בחינת מעשיה של הנאשמת מוביל למסקנה שאין מדובר בעבירה טכנית שבמהותה אין לציבור עניין לענות בו. מעשיה של הנאשמת לא התבטאו רק בישיבה על הכביש, יחד עם אחרים וחסימתו, אלא גם בהפרעה בוטה לשוטרים בביצוע תפקידם, כפי שהוזכר לעיל ועולה, כאמור מעדותם של השוטרים רס"ר שמעון לוי ורס"ר טוביינה. המאשימה בחרה שלא להעמיד את הנאשמת לדין בגין עבירה של הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, אולם מעשיה בהתססת המפגינים ובהתנגדותה הנחרצת לפינויה, תוך שימוש בכוח מהווים נסיבה מחמירה לעבירה עליה היא עומדת לדין. משטר דמוקרטי אין משמעו, משטר אנרכי של הפקרת הרחוב להמונים, פורעי חוק, הפוגעים בסדר הציבורי, שבו איש הישר בעיניו יעשה, מבלי להתחשב בזכויותיהם של אחרים, תוך הפרעה לשוטרים בניסיונם להשליט סדר - זהו משטר של איזונים בין זכויות הפרט השונות ולעיתים אף מתנגשות. זכותה של הנאשמת לחופש הביטוי, כאמור לעיל לא נפגעה, משניתנה לה ולהמוני המפגינים הזכות להשמיע את קולם ומחאתם כנגד הסדר הטיעון, במסגרת ההפגנה שנערכה ברישיון. מכאן, האינטרס הציבורי, בהעמדתה לדין על מעשיה, אינו עומד כנגד הזכות לחופש הביטוי. לאחר שדחיתי את טענות ההגנה אחת לאחת, ומשהגעתי למסקנה שראיות התביעה, בנקודות השנויות במחלוקת, המבוססות על עדויות השוטרים, שנכחו באירוע במסגרת תפקידם, ועל דוחות הפעולה שערכו הינן אמינות, משתלבות ומחזקות האחת את השנייה, כשבחלקים מהם אף מחוזקות בעדותה של עדת ההגנה, כשמנגד גרסתה של הנאשמת, בנוגע לאותן נקודות, כבושה, מתחכמת ואינה נתמכת בעדות עדת ההגנה, שכלל לא הייתה ערה למעשיה עובר למעצרה, מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהנאשמת ביצעה את העבירה שיוחסה לה בכתב האישום ומרשיעה אותה בעבירה של התקהלות אסורה על פי סעיף 151 לחוק העונשין. הפגנה