קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת החלטה של בית המשפט העליון: הנאשמת הורשעה בעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, הנוגעת להפרת החלטת בית המשפט העליון מיום 1.7.2008, שהורתה לנאשמת להשיב לאלתר את בנה, קטין יליד 1999, לרשות אביו, המתגורר בבלגיה. החלטה זו באה בעקבות פסיקת בית המשפט העליון לפיה "...לאור קביעות הערכאות קמא בכל ההליכים, ולאור הכרעת בית משפט זה...אין עוד חולק כי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים, תשנ"א -1991), חל על נסיבות הבאתו של הקטין לישראל בידי אמו. כן אין עוד מחלוקת על כך כי לאב נתונות זכויות משמורת ביחס לילד, על-פי צווים שניתנו כדין הן בבלגיה והן בצרפת. על-פי האמנה, מתקיימים כאן התנאים הבסיסיים המחייבים את החזרתו של הילד לאלתר לאב המשמורן בבלגיה...". אופיה "הטכני" לכאורה, של העבירה בה הורשעה הנאשמת, שהעונש הקצוב בצידה הינו שתי שנות מאסר, אין בו כדי להמעיט מחומרת התנהגותה של הנאשמת, ואין בכותרה של העבירה כדי ללמד על עוצמתה של הטרגדיה הקשה המקופלת בפרשה עגומה זו, נוכח החלטתה הנחושה של הנאשמת, לאורך שנים, למנוע את העברת הילד לאביו, ולסכל את ההחלטות השונות שניתנו בעניין זה, תחילה בחו"ל ולאחר מכן בישראל. על פי הנסיבות שהתבררו, נעלמו עקבותיו של הילד הקטין לאחר החלטת בית המשפט העליון, ועד כה - בנקוף שלוש שנים כמעט - לא עלה בידי הרשויות השונות לאתרו. טענת הנאשמת כי אינה יודעת מה אירע לבנה, ומה היו הנסיבות שהביאו להיעלמו, לא נמצאה ראוייה להתקבל; נקבע כי הנאשמת, ייתכן שבסיוע של אחרים, הייתה אחראית להיעלמו של הילד, לפחות בשלב הראשון, מיד לאחר מתן ההחלטה, וזאת לצורך מניעת יישומה של ההוראה להעבירו לידי אביו. אכן, אין אומנם מקום לשלול אפשרות, כנטען על ידי הנאשמת, כי במהלך השנים שחלפו לאחר מתן ההחלטה, לא קיימה הנאשמת עם בנה קשר ממשי, והיא אף אינה יודעת היכן הוא מקום הימצאו, ואולם אין באלה כדי להפחית מאחריותה לאי מילוי ההוראה החוקית שניתנה, במועד הינתנה. טענת הנאשמת כי אינה עומדת בקשר עם הילד הקטין במשך השנים, מצביעה כשלעצמה, על התנהגות אובססיבית ובלתי מתפשרת מצידה שהביאה בסופו של דבר, להסתרת הילד וניתוקו מהעולם החיצוני; ניתן רק לשער מהו הנזק העתיד להיגרם לילד, רך השנים, חסר האונים למעשה, המשמש מאז ילדותו מוקד לסכסוכים משפטיים מתמשכים בין הוריו, שחייו הוטו ממסלולם התקין והנורמאלי, תוך שאימו מעבירה - מבריחה - אותו ממדינה למדינה, ולבסוף מגיעים הדברים לכדי ניתוקו המוחלט של הילד משני הוריו, ובלבד שיתממש רצונה של הנאשמת כי לא יושב לידי אביו. ודוק: החלטת בית המשפט הבלגי להעביר את הילד למשמורת עיקרית של האב, התבססה על חוות דעת מומחים בדבר עמדתה המסתייגת של הנאשמת מהקשר של הילד עם אביו, ואולם חרף כך שלא נחסמה דרכה של הנאשמת להביא לשינוי אפשרי של תנאי המשמורת בפניה מחודשת לערכאה הבלגית, על פי התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, ואושרו על ידי בית המשפט העליון, לא התרצתה הנאשמת לנקוט בדרך זו, חרף ההשלכות האישיות הקשות הנודעות להפרת צווי בתי המשפט. הנאשמת המתעלמת מההחלטות השונות בבתי המשפט בישראל, המורות על כיבוד פסק הדין הבלגי, טענה אומנם כי פעלה מתוך רצון להגן על בנה מפני התנהגות מתעללת של האב, אולם לא נמצא בסיס מוצק וממשי לטענת הנאשמת נגד האב, והיא נדחתה למעשה, הן על ידי הערכאות בחו"ל שהורו על העברת המשמורת לידי האב, ואף המומחים שמונו על ידי בתי המשפט בישראל הסתייגו ממנה, נוכח ההתרשמות הבלתי אמצעית מתגובות הילד במפגשים המבוקרים שנערכו בישראל בינו לבין האב, במהלך הבירור המשפטי בתביעת האב להחזרת הבן, במסגרת חוק אמנת האג. הערכאות הישראליות שדנו בתביעתו של האב, בחנו את עניינו של הקטין בכובד ראש, תוך שקילה ומתן תשומת לב מירביים לטיעוני הנאשמת. סופו של דבר, הוחלט, כי לא מתקיימים החריגים על פי אמנת האג, המצדיקים הימנעות מכיבוד פסקי הדין הזרים. הנאשמת שאינה משלימה עם החלטת בית המשפט העליון המורה על השבת הילד לאביו, לא זו בלבד שהיא ממיטה סבל על הקטין ועל אביו, המכלה משאביו הנפשיים והחומריים ברצון לממש זכותו ההורית - בעניין זה הוצגה הצהרת האב, ת/16 - אלא שהיא שמה גם ללעג ולקלס את החלטות בתי המשפט בישראל, שנהגו בנאשמת בהגינות, ובחנו פעם אחר פעם, את תעצומותיה, בסוגיה הכאובה הנוגעת ליישום הוראות האמנה. לא ניתן להסכין עם התנהגות סרבנית זו, שיש עימה מלבד הנזק לקטין ולבני המשפחה, גם פגיעה גסה בשלטון החוק ובאפשרות מימושה של אמנת האג, והיא אף פוגעת במעמדה של ישראל, כמדינת חוק, נוכח המניעה המתעוררת, בשל התנהגות הנאשמת, לאכוף את החלטות בתי המשפט בישראל ובחו"ל. ב"כ המאשימה עותרת לאור הנאמר להטלת מאסר מירבי על הנאשמת, ואילו ב"כ הנאשמת סבור כי אין כל תכלית לענישה ממשית מעין זו. בהקשר זה מציינת ההגנה, כי הנאשמת זוכתה במסגרת הכרעת הדין, מעבירה של חטיפה ממשמורת, שהינה העבירה הקשה והחמורה יותר שיוחסה לה בכתב האישום;הנאשמת פעלה, סובייקטיבית, מתוך חרדה לבנה, וסברה כי היא פועלת לטובת הילד אם תרחיקו ממשמורת אביו; הנאשמת סובלת סבל רב עקב השלכות ההליכים המשפטיים שננקטו. חירותה הוגבלה במהלך כל התקופה, והיא לקתה בבריאותה; תחילה הושמה במעצר ממשי, ולאחר מכן הושמה ב"מעצר בית" מלא וחלקי, בתנאים קשים, לתקופות ממושכות והוטל עליה, בד בבד, צו עיכוב יציאה מהארץ; הרב אורי זוהר, שבבית משפחתו שוכנה הנאשמת, והוא נאות לפקח עליה במסגרת התנאים המגבילים, חרף כך שלא הכירה קודם לכן, תאר בעדותו את הסבל העובר על הנאשמת נוכח הניתוק מבנה, ושיבח את תכונותיה הטובות - יושרה וצניעותה - שאפשרו את אירוחה בביתו צר המידות, לאורך מאות ימי מעצר בית. אכן, יש ליתן משקל מסויים לקולא לטענות ההגנה בדבר מצוקתה של הנאשמת, הליכי האכיפה שכבר ננקטו נגדה, הניתוק מבנה, ואף זאת שהנאשמת זוכתה מהעבירה החמורה יותר שיוחסה לה. עם זאת לא ניתן שלא להתייחס בחומרה רבה, במסגרת גזירת הדין, לכך שהנאשמת פועלת בכוונת מכוון, מזה שנים, להרחקת הילד, הנתון להשפעתה, מאביו; החל ממועד נקיטת ההליכים על ידי האב בישראל בשלהי שנת 2006, ואף קודם לכן בבלגיה ובצרפת, הייתה הנאשמת נכונה לשתף פעולה עם הערכאות השונות, רק אימת שההחלטות שהתקבלו שירתו את מטרתה, על פי הגיונה ותפיסת עולמה, בלא שתיתן מקום בעולם זה גם לעמדתו ולזכויותיו של ההורה השני, אלא על פי מה שיותווה על ידה. הנאשמת, אישה אינטליגנטית ומפוכחת, מודעת למשמעות החמורה של הפרת החלטות בתי המשפט הבלגי, הצרפתי והישראלי. היא מילאה פיה מים בחקירתה המשטרתית, ולא מסרה כל מידע ממשי גם במהלך משפטה, באשר לנעשה עם הילד. נוכח עמדתה העקבית במהלך השנים, הרי שיש להניח כי הנאשמת פועלת מתוך מודעות לכך כי מעבר הזמן ואי איתורו של הילד - כיום כבר בן 12.5 שנים - עשויים לשרת את המטרה הנכספת ולגרום לכך שאפשרות החזרת הילד, ההולך ומתבגר, לאביו, לא תהיה עוד מעשית בעתיד. הפסיקה אינה משופעת למרבית המזל, בהליכים פליליים הנוגעים להפרות הוראות חוקיות העוסקות בחוק אמנת האג. (לעניין זה השוו רמת הענישה בפרשת בלפר, המוזכרת בהכרעת דין, השונה מענייננו, נוכח מהות ההרשעה גם בעבירות חטיפה). ב"כ הנאשם ציין כי במקרים אחרים שנדונו בסוג עבירה זה, אם כי לא בנסיבות דומות, הוטלו עונשי מאסר מחמירים רק במקרים של הפרות חוזרות ונשנות של הוראות חוקיות שניתנו. עם זאת, הדעת אינה סובלת כי הנאשמת תצא פטורה מענישה ממשית, בבחינת חוטא - ונשכר, כפי שעותרת ההגנה, באופן שיש בו כדי לסכל צרכי הרתעה וגמול, במקרים חמורים כגון אלה, של הפרת הוראות שיש עימן לא רק משום קריאת תגר קשה על מערכת החוק והאכיפה, אלא שתוצאות ההפרה הינן בהמטת סבל ופגיעה קשה בזולת. נוכח האמור גוזר אני על הנאשמת 18 חודשי מאסר. 12 חודשים מתוכם יהיו לריצוי בפועל, ואילו היתרה - 6 חודשים - תהא מותנית למשך שנתיים, שהנאשמת לא תעבור עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין. מתקופת המאסר תנוכה תקופת המעצר בין הימים 4.7.2008 - 25.8.2008. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לביהמ"ש העליון. בית המשפט העליון