בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום: מצאתי לזכות את הנאשמת מעבירות של אי ציות לחץ המסומן על הכביש, אי ציות לתמרור ב- 44, נהיגה בקלות ראש ולהרשיעה בעבירה של גרימת תאונה תוך נהיגה בחוסר זהירות וגרימת חבלה של ממש. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 15.02.10 בשעה 22.00 או בסמוך, ברחוב החרש בתל אביב, הנאשמת התקרבה לצומת עם רחוב ההגנה. נתיב נסיעת הנאשמת מסומן בחץ לנסיעה ישר בלבד, מאחוריה רכב על קטנוע רן לוי. הנאשמת נהגה בקלות ראש, בכך שהחלה לפנות ימינה בניגוד לחצים המסומנים על הכביש ולתמרור ב- 44 המורים על נסיעה ישר בלבד. הנאשמת חסמה את רוכב הקטנוע וכתוצאה מכך נגרמה התאונה. רוכב הקטנוע נחבל חבלות של ממש ונגרם לו שבר בסחוס בעמוד שידרה צווארי בזיזים הצדדים. הנאשמת כפרה בהאשמה המיוחסת לה ונשמעו הראיות. פרשת התביעה מטעם התביעה העידו שני עדי תביעה, רס"ל משה רשף סייר שהגיע למקום. השוטר ערך דוח פעולה, שממנו עולה כי במקום הייתה תאונה ונגרמו לרכבים המעורבים נזקים. כמו כן, רוכב הקטנוע הובהל לבית החולים. השוטר רשם את דברי הנאשמת מיד לאחר התאונה. מדברים אלו עולה, כי הנאשמת ביקשה לפנות ימינה פספסה את הפניה. רוכב הקטנוע נסע מאחוריה, "וברגע שהיא סטתה ימינה נכנס בה מהצד". לפי הדו"ח האירוע ארע בשעה 22.04.27 והאמרה נאמרה בשעה 22.20.02. עד התביעה השני היה רוכב הקטנוע רן לוי, לפי עדותו, הוא היה "בדרך חזרה מהעבודה בערך בשעה 22:00. היו שם שני נתיבים ישר ואחד ימינה כשהנתיב ימינה מופרד באי תנועה. הרכב עמד ברמזור, כשהרמזור התחלף לירוק, הרכב התקדם לאט, אותת ימינה. הרכב היה בנתיב הימני והוא התחיל לגלוש, התחיל פניה ימינה מהנתיב ישר. רוכב הקטנוע ראה מרחוק "שהאוטו מתחיל לגלוש ולא עצרתי, המשכתי לנסוע, כשראיתי שהיא סוטה ימינה צפצפתי. לא יכולתי לעצור ונכנסתי בצד הימני של הרכב במראה. כתוצאה מהתאונה נגרם לי שבר בסחוס מסביב לעמוד שדרה, יש לי חבלה בכתף, פגיעה בעצבים וקושי בתנועה". הוגשה לבית המשפט תעודה רפואית. לרכבים נגרם נזק. בחקירה נגדית טען כי נסע במהירות "50-60 קמ"ש, אני לא יודע בדיוק, לא הסתכלתי." עוד טען רוכב הקטנוע כי נסע מאחורי רכבה של הנאשמת ובשעת התאונה הוא נטה לימין לדבריו התאונה היתה כיוון שרכבה של הנאשמת "חסם את כל הצומת, הוא עמד על שני נתיבים." לדבריו התאונה קרתה "כי היא חסמה את כל הצומת, היא עמדה באלכסון". "היא גלשה. היא פנתה ימינה מנתיב ישר וחסמה את כל הצומת." בחקירה חוזרת טען רוכב הקטנוע כי התאונה ארעה, "מטר מהאי תנועה שמפריד מהנתיב ישר לפניה ימינה, משהו כמו מטר באלכסון לתוך הצומת." הוגשה חו"ד בוחן שערך סקיצה של המקום וכן הודעת הנאשמת. פרשת ההגנה מטעם ההגנה העידו שלושה עדים: ב"כ הנאשמת ביקש לראות בהודעת הנאשמת במשטרה חקירה ראשית, הנאשמת נחקרה במשטרה ביום 18.02.11. מההודעה עולה כי במועד האמור בכתב האישום נהגה הנאשמת במקום. הנאשמת אינה מכירה את המקום והיא חפצה להגיע לתחנה המרכזית. הנאשמת רצתה להוריד נוסעים אחרי הצומת. "ואז צפר לי מאחור קטנוע וראיתי שהוא מאחורי במראה פנימית יש לי מראה גדולה ושמעתי אותו צופר. אז רציתי לזוז ימינה בשביל לפנות לו את הכביש ואז הוא עקף אותי מימין ושם נכנס בי. הרוכב עף מהקטנוע והדבר הראשון שעשיתי בלי להסס בכלל עצרתי את רכבי וניגשתי אליו" (שורה 19-23 להודעה). בהמשך נשאלה הנאשמת כיצד ארעה התאונה? הנאשמת השיבה "בכך שהסטתי את רכבי ימינה כי הרוכב צפר לי ואז הוא נכנס בי מימין" שורה 37 להודעה. בהמשך ענתה הנאשמת לשאלה אם הפגיעה הייתה בצד ימין של הרכב מה זה אומר? והשיבה "זה היה כאשר הייתי בסטייה ימינה לא לפניה בצומת אלא לתת לו לעבור מצד שמאל שלי", (שורה 49 להודעה). הנאשמת הגישה תמונה של המקום וסימנה ב- X את מקום התאונה. בחקירה נגדית טענה הנאשמת כי במקום "3 נתיבים. אחד משמאל, השני איפה שאני הייתי, והכי ימני זה שפונה ימינה. אני הייתי במרכזי. כאשר הימני ביותר פונה רק ימינה, אני הייתי בנתיב הימני מבין השניים הישרים. "לדבריה היא רצתה לפנות ימינה ובסוף התחרטה. (עמ' 7 שורה 30 לפרוטוקול.) לדבריה "האטתי כי רציתי לפנות ימינה, הייתי באיתות ובהאטה ובסוף אמרתי שאני יעצור אחרי הצומת על מנת להוריד אותו". עוד טענה הנאשמת "לא הסטתי את הרכב, אני נצמדתי לימין בנתיב שלי שאני נסעתי בו." (עמ' 8 שורה 8 לפרוטוקול). הסיבה לתאונה לגרסת הנאשמת "הוא נכנס בי בגלל קו ההפרדה שבאמצע, יש במקום שטח הפרדה, הוא עקף אותי מצד ימין עד שטח ההפרדה, בגלל שהוא ראה את שטח ההפרדה הוא סטה ונכנס בי. הוא הוריד לי את המראה ונכנס בי בגלגל הקדמי." לדברי הנאשמת היא הבחינה ברוכב הקטנוע לראשונה שהוא היה מאחוריה. "אני ראיתי אותו מאחוריי, הוא היה יחסית רחוק, הוא היה בתנועה די מהירה, יותר ממני, הוא צפצף וכשראיתי אותו במראה הוא כבר נכנס בי." לדברי הנאשמת רכבה היה ישר מהלך כל הנסיעה. (עמ' 10 שורה 15 לפרוטוקול.)   עד ההגנה השני תומר עבאדי, לדבריו הנאשמת נסעה "בצד ימין על מנת להוריד את החבר מהצבא. היא הייתה בנתיב הימני, סטתה לכיוון העצירה והאופנוע עקף אותנו מימין ונכנס בנו." בחקירה נגדית טען כי שמע את רוכב הקטנוע צופר לדבריו הנאשמת נסעה "ישר, בכוונה לעצור אחרי הצומת אז היה קצת זווית קטנה." (עמ' 11 שורה 10 לפרוטוקול) לדבריו הנאשמת הייתה ב"זווית קטנה". העד סימן עם ידו על הדוכן סטייה ימינה.   עד ההגנה השלישי אביב אלבז, תיאר את רצונם לפנות ימינה. הנאשמת אותתה, לדבריו, נשמעו צפצופים ואז רכבם נפגע ע"י הקטנוע. הנאשמת הייתה בצד הימני של הנתיב (עמ' 12 שורה 17 לפרוטוקול) לדברי העד מצב הרכב היה "ישר. אני מניח שהייתה סטייה קטנה אבל לא בטירוף" העד הדגים עם ידו סטייה מסוימת ימינה. דיון לאחר ששמעתי את הראיות בתיק מצאתי לזכות את הנאשמת מהוראות חיקוק המצוינות בכתב האישום. מצאתי להרשיע את הנאשמת, תחת זאת, בעבירה של גרימת תאונת דרכים בחוסר זהירות וגרימת חבלה של ממש. וזאת מהטעמים הבאים: אי ציות לתמרורים התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש להוכיח, כי הנאשמת לא צייתה לתמרור המורה על נסיעה ישר בלבד, הן בתמרור והן בחצים המסומנים על הכביש. כדי להוכיח את אי הציות של הנאשמת לתמרורים. הרי שהתביעה צרכיה להוכיח את פנייתה ימינה. טענה זו לא הוכחה והיפך אף נסתרה. עד התביעה טען פעם אחת בלבד כי הנאשמת פנתה ימינה כאשר אמר בשורה 19 עמ' 5 לפרוטוקול. "היא גלשה. היא פנתה ימינה מנתיב ישר וחסמה את כל הצומת." יתר המינוחים בהם השתמש רוכב הקטנוע היו סטתה, גלשה וכדומה. ראה לדוגמא עמ' 3 שורה 10, עמ' 4 שורה 4, לפרוטוקול. שימוש במינוחים אלו ולא במינוח פנתה בצורה מפורשת מעיד כי הנאשמת לדעת רוכב הקטנוע סטתה עם רכבה לצד הימני של הנתיב אך, ודאי שלא עלה בעדותו שהנאשמת פנתה ימינה בצורה מלאה. גם מיקום התאונה על פי עדות רוכב הקטנוע עמ' 5 שורה 15 לפרוטוקול. "ש. תספר לביהמ"ש היכן אירעה התאונה? ת.      מטר מהאי תנועה שמפריד מהנתיב ישר לפניה ימינה, משהו כמו מטר באלכסון לתוך הצומת. ש.      איפה בדיוק הייתה התאונה עצמה? ת.      זה היה ממש קצת אחרי הרמזור." התאונה ארעה כמתואר בעדות רוכב הקטנוע, בתוך הנתיב הימני בו נסעה הנאשמת. עדויות ההגנה שהובאו בפני בית המשפט מתיישבים כמובן עם הגרסה לפיה התאונה התרחשה בנתיב הימני. בנסיבות האמורות התביעה לא הוכיחה כי הנאשמת פנתה ימינה ולא צייתה לתמרורים במקום. סטייה בתוך נתיב הנסיעה אינה מצביעה על פניה ימינה וודאי לא על אי ציות לתמרורים האוסרים פניה ימינה. בנסיבות האמורות לעיל, מצאתי לזכות את הנאשמת מעבירה של אי ציות לב- 44 ואי ציות לחץ המסומן על הכביש ומורה על נסיעה ישר בלבד. האם הנאשמת התרשלה בנהיגתה. השאלה השנייה העולה ממסכת הראיות שהובאו בפני בית המשפט, היא השאלה האם הנאשמת התרשלה בנהיגתה דבר שגרם לתוצאות התאונה? הנאשמת טענה בכל מהלך עדותה בחקירה הנגדית כי היא נסעה ישר תוך שהיא נמצאת בצד הימני של הנתיב וזאת כדי לעצור מיד אחרי הצומת, כדי להוריד נוסע. זאת בניגוד ליתר הראיות מהן עולה כי הנאשמת סטתה בתוך נתיב הנסיעה. הסברה של הנאשמת לקרות התאונה, איני יכול לקבל, שכן הסבר זה נסתר מיתר העדויות שהובאו בפני וזו על ידי מספר רב של ראיות. עדי ההגנה לא תמכו בגרסה זו של הנאשמת. לדברי שניהם הנאשמת סטתה עם רכבה ימינה ואף הדגימו זאת במהלך עדותם עם ידיהם. הנאשמת בעדותה במשטרה טענה בעצמה כי היא סטתה עם רכבה שעה שרוכב הקטנוע צפר לה. מיקום הפגיעה ברכב הנאשמת מסתדר יותר עם סטייה בתוך הנתיב מאשר עם נסיעה בצד ימין של הנתיב בלבד. אילו, נכון היה שהנאשמת נסעה בצד הימני של הנתיב ולרוכב הקטנוע לא היה איפה לעבור הרי שהתאונה הייתה צריכה להתרחש בחלקו האחורי של הרכב ולא בחלקו הקדימי כפי שארע. אמרתו של עד התביעה תומכת בגרסה כי הנאשמת סטתה עם רכבה בעת התאונה. כל הנימוקים הללו מבאים אותי לכלל מסקנה כי הנאשמת סטתה עם רכבה עת התרחשה התאונה ולא נסעה ישר בצד הימני של הנתיב. לגבי מידת הרשלנות של הנאשמת אדון בזאת לאחר דיון באשם התורם של רוכב הקטנוע. האשם התורם של רוכב הקטנוע השאלה המידית, העולה לאור המסקנה כי הנאשמת סטתה בתוך הנתיב. היא עם כן, האם קיימת רשלנות תורמת לרוכב הקטנוע. סבור אני שכן וזאת מהטעמים הבאים. רוכב הקטנוע ראה את רכבה של הנאשמת במרחק 70 מטר לפני התאונה. רוכב הקטנוע רכב במהירות של 50-60 קמ"ש שעה, שבמקום מותר לנסוע 50 קמ"ש בלבד. רוכב הקטנוע ראה את הנסיעה האיטית של הנאשמת והוא אף צפר לנאשמת לפני ההתנגשות. הנתונים הללו מעידים כי רוכב הקטנוע לא התאים את נהיגתו לדרך בה נסע. רוכב הקטנוע עשה עלי רושם אמין בעדותו, הוא ענה בצורה ישירה ולא מתחמקת, העד העיד בצורה אמינה בכך שלא ניסה להסתיר את העובדה כי הפרטים שמסר מעידים כי לא התאים את נהיגתו לדרך. עדותו באופן כללי עשתה עלי רושם טוב. אך, יחד עם זאת, מצאתי כי בהתנהגותו קיימת רשלנות תורמת לקרות התאונה. מידת הרשלנות של הנאשמת. זוהי השאלה הקשה ביותר בתיק זה והודה כי התלבטתי בה רבות, שאלה זו עתידה לקבוע את האחריות של הנאשמת לקרות התאונה. למרות האשם התורם של רוכב הקטנוע. אני סבור ששיקול הדעת של הנאשמת בעת התאונה היה שגוי ולמעשה היה אחד הגורמים לתאונה. האמרות של הנאשמת בדו"ח הפעולה ובאמרתה במשטרה שלושה ימים אחרי התאונה היו האמרות המשמעותיות ביותר. למעשה, אני סבור שהן ספונטניות ומדויקות ביותר, להסבר את שארע במקום התאונה. אמירתה בדו"ח הפעולה כי "ברגע שהיא סטתה ימינה נכנס בה מהצד" ואמרתה בחקירתה במשטרה "בכך שהסטתי את רכבי ימינה כי הרוכב צפר לי ואז הוא נכנס בי מימין" שורה 37 להודעה. שתי אמירות אלו מעידות כי הנאשמת הייתה מודעת להימצאותו של רוכב הקטנוע מאחוריה. רוכב הקטנוע צפר לה וכתוצאה מכך היא סטתה ימינה. בכך שגתה הנאשמת. הנאשמת הייתה צריכה לעצור את רכבה כדי למנוע את התאונה ולא לסטות ימינה. שיקול הדעת המוטעה היה אחד הגורמים להתרחשות התאונה. באיזו עבירה יש להרשיע את הנאשמת שיקול הדעת השגוי של הנאשמת הביא, גם כן, כפי שתיארתי לתאונה. אולם, בשל האשם התורם של רוכב הקטנוע. עולה השאלה מהו הסעיף הנכון להאשים את הנאשמת. הנאשמת הואשמה בעברה של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה האומר כדלקמן. 62. העובר אחת העבירות האלה, דינו - מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט - קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין: (2) נוהג רכב בדרך קלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה; עברה נוספת הקיימת בתקנות התעבורה הינה תקנה 21 (ג) שאומרת כדלקמן: 21. ...... (ג) לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך. ההבדל בין סעיף החוק מצוי ביסוד הנפשי. המחוקק מצא להחמיר עם עובר העברה בסעיף 62 (2), זאת כיוון שסעיף זה דורש מידה מסוימת של רשלנות. מידת הרשלנות מביאה עימה אחריות גדולה יותר ועימה ענישה. לעומתה עברת נהיגה בחוסר זהירות, היסוד הנפשי הוא קל יותר והוא אינו דורש רשלנות כי עם חוסר זהירות לאירועים העלולים לקרות בכביש. לאור ההתנהגות של רוכב הקטנוע והאשם התורם שלו כפי שפרטתי אני סבור שהעברה אותה ביצעה הנאשמת הינה גרימת תאונה מחוסר זהירות תוך גרימת חבלה של ממש לרוכב הקטנוע. השאלה המיידית העולה האם ניתן להרשיע את הנאשמת כאשר זו לא הוזהרה בחובת הגנה מפני האפשרות להרשעה בתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה. לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי נוסח משולב עולה: הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום 184. בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום. כאמור בסעיף הנאשמת מורשעת מכוח סעיף זה. שכן, הנאשמת מורשעת מכוח העובדות האמורות בכתב האישום. ההבדל בין הסעיף בו מורשעת הנאשמת לסעיף בו הואשמה הינו ביסוד הנפשי המקל עם הנאשמת ולא בעובדות. סעיף 62 (2) כולל בחובו את הדרישות להרשעה בתקנה 21 (ג). בנסיבות אלו הרי שניתנה לנאשמת הזדמנות להתגונן מפני עובדות כתב האישום. בית המשפט המרשיע נאשם. מרשיע על סמך העובדות ולא על סמך הוראות חיקוק. שבחרה התביעה להאשים. משכך כאשר עובדות כתב האישום שהובאו בפני בית המשפט, מעידות על הוראת חיקוק שונה. ולא התגלה במהלך המשפט עובדות חדשות. הרי, שבית המשפט יכול וירשיע נאשם בהוראות חיקוק שונות משבחרה להאשים המאשימה. במקרה הנוכחי מצאתי להרשיע את הנאשמת בהוראת חיקוק שונה משבחרה התביעה. כזו המקלה עימה ומתאימה יותר לעובדות שהובאו בפני בית המשפט. סוף דבר לאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי תביעה הוכיחה את אשמת הנאשמת בגרימת תאונה בחוסר זהירות הגורמת חבלה של ממש. בניגוד לתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה וסעיף 38 (3) לפקודת התעבורה. מצאתי כאמור לזכות את הנאשמת מיתר הוראות החיקוק המצוינות בכתב האישום. משפט פליליהרשעה