קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעה בעבירת אי מניעת פשע: 1. כתב האישום המתוקן שהוגש בתיק זה, ושבעובדותיו הודו ארבעת הנאשמים, מגולל אירוע שהינו התרחשות של אלימות קיצונית וחריגה בחומרתה - כשבשלב מסויים מהתרחשותה התבוננו הנאשמים בנעשה - שבה הוכה אדם למוות, כשהמכים אינם שועים לתחנוניו ולזעקות בני משפחתו, שגם בהם פגעו, כי יחוסו על חייו, אינם מרפים ממנו, וממשיכים בהכאתו. האירוע נשוא כתב האישום התרחש בתאריך 14.8.2009, בשעת לילה, וראשיתו במפגש שבו נפגשו הנאשמים יחד עם הקטין ר.ע., ועם ג'מיל עדס ועבד עדס (להלן: "האחרים"), ועם א.ק. (להלן: "הקטינה"), והחליטו לבלות בחוף תל-ברוך, שבת"א (להלן: "החוף"). 2. הנאשמים, בצוותא עם האחרים, נסעו בשתי מכוניות נפרדות, והגיעו בשעה 23:10, או בסמוך לכך, לחוף, שם החנו את המכוניות, והנאשמים והאחרים ישבו על החוף ושתו משקאות משכרים. נאשם 4 שתה לשוכרה בצורה מרובה, ולעיתים שכב על החומה שבמקום. בסמוך לכך, בשעה 23:00, יצאו אריק קרפ (להלן: "אריק"), רעייתו שרה קרפ ובתם אנטליה, לטייל על שביל הטיילת, שבסמוך לחוף. לאחר חצות עזב ר.ע. את המקום שבו ישבו הנאשמים, ג'מיל עדס ועבד עדס, והלך על שביל הטיילת לבדו, שם פגש את אריק ואת שרה ואנטליה. 3. ר.ע. פנה אל אריק ואמר לו כי "יסדר" לו את אחת הנשים. כדי להימנע ממגע עמו, קמו אריק והנלווים לו והחלו לעזוב את המקום. בשלב זה התקשר ר.ע. אל נאשם 2 בתיק זה, אשר העביר את הטלפון שלו אל ג'מיל עדס. ר.ע. שוחח עם ג'מיל עדס והזעיק אליו את ג'מיל ועבד עדס, שנענו לקריאתו, והגיעו בריצה למקום. אחד מהאחרים אחז בשרה והטיח אותה על הרצפה, שרה נחבלה בידה, ולאחר מכן אף דחף את אנטליה, שנפלה אל הארץ. שרה צעקה אל אנטליה כי ידה נשברה וכי תימלט מהר מהמקום, ותזעיק עזרה. אנטליה הצליחה להימלט, ורצה בצעקות עזרה לכיוון החוף. גם שרה הצליחה להימלט והצטרפה לאנטליה ושתיהן זעקו לעזרה. לאחר הימלטותן של שרה ואנטליה, האחרים המשיכו, ותקפו, בצוותא חדא, את אריק, כאשר החלו לחבוט בו מכות קשות בכל גופו, כשהם ממטירים אגרופים חזקים לעבר פניו, חלקי ראשו, פלג גופו העליון ובעטו בו בעוצמה בראשו, ובצלעותיו. הם המשיכו בהתנהגות חסרת רחמים זו, בעוד אריק מוטל חסר אונים על הארץ, ואין הם שועים לכל תחנוניו ושוועותיו של אריק כי יניחוהו לנפשו. 4. בשלב מסויים הצליח אריק לקום, ואף צעד מספר צעדים, אלא שהאחרים לא הרפו והמשיכו ורדפו אחריו, הפילוהו בשנית והמשיכו להכותו, בצוותא חדא, משנפל אריק שוב על הארץ, והכל כשהם מכים בפלג גופו העליון, בועטים בו ואף דורכים על גופו, כשאריק מוטל על הארץ חסר אונים. עוד עולה מעובדות כתב האישום כי בשלב מסויים, במהלך התקיפה, התבוננו הנאשמים בנעשה ולא נקטו שום אמצעי סביר כדי למנוע את התקיפה ואת המתתו של אריק. לאחר התקיפה נמלט אריק מהזירה, דרומה, כשהוא חבול, ואילו הנאשמים עזבו את המקום. בשלב מסויים של התקיפה צעקו הקטינה ונאשמת 3, לעבר האחרים, כי יחדלו ממעשיהם. אולם, הללו לא שעו לכך, המשיכו במעשיהם ובתגובה לצעקתה של הקטינה, חבט בה ג'מיל עדס, באגרופו, בפניה. 5. האחרים חדלו ממעשה התקיפה רק כאשר שמעו קולות של אנשים שמתקרבים למקום, ואז עזבו הנאשמים והאחרים נמלטו מהחוף, נכנסו אל רכביהם ונסעו מהמקום. הנאשמים והאחרים המשיכו ליער חורשים וזאת לאחר שרכשו משקאות משכרים נוספים, החנו את מכוניותיהם והמשיכו לשתות משקאות משכרים, שמעו מוזיקה ורקדו להנאתם. מעשי האחרים, כמתואר וכמפורט בעובדות כתב האישום המתוקן, גרמו לאריק לחבלות קטלניות ולשברים בארובת העין, דימומים מוחיים ופציעות קשות אחרות, לרבות שברים בצלעותיו וקרעים בגפיים, בידיים ובגב. בעקבות כך, בסמוך לאחר מכן, מצא אריק את מותו. 6. ב"כ המאשימה טוען כי במעשיהם אלו לא מנעו הנאשמים את הפשע, אותו ביצעו האחרים, לאחר שידעו שהאחרים זוממים לבצע פשע, ולא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו. עוד נטען, כי במעשיהם אלו נמנעו הנאשמים מלהושיט עזרה לאריק, שרה ואנטליה, אשר נמצאו לנגד עיניהם, כשסכנה חמורה ומיידית לחייהם, ולשלמות בריאותם, כאשר היה לאל ידם להושיט עזרה מבלי להסתכן. בגין כך מיוחסות לנאשמים שתי עבירות: א) אי מניעת פשע - עבירה על פי סעיף 262 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ב) חובת הצלה והושטת עזרה - עבירה על סעיפים 1 + 4 לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998. 7. הנאשמים, כאמור, מודים, בעובדות כתב האישום המתארות את הארוע, כפי שהובאו לעיל, הגם שנטען מצידם כי לא ברור דיו פרק הזמן שבו צפו הנאשמים במתרחש, ויש להניח שהיה קצר ביותר, אלא שלטענתם, העובדות בהן הודו הנאשמים אינן משכללות ואינן מבססות את העבירות נשוא כתב האישום, המיוחסות להם. כל הסנגורים, טענו כאחד, כי סעיף 262 לחוק, מטיל חובת "עשה" על הנאשמים, אך במידה וידעו על התכנון המוקדם של האחרים לפגוע במנוח, ולא נקטו באמצעי סביר למנוע את התקיפה. נטען אפוא, כי הנאשמים לא ידעו כי האחרים זוממים או מתכוננים לתקוף את המנוח, שבשלב מסויים, לאחר שהסתיים אותו חלק אלים, שבו צפו, קם המנוח ונמלט מהמקום. 8. ב"כ נאשם 1, עו"ד יוחאי, הוסיף כי יש לקבוע כי הנאשם צפה באירוע זמן קצר ביותר, כאשר סעיף 262 לחוק אינו מקים חובה לדווח על פשע בעת המעשה, אשר אדם עד לו, אלא עניינו בדיווח מקדים, על מנת למנוע את הפשע. ב"כ נאשמים 2 ו-4, עו"ד יגור, מוסיף כי במקרה זה חלה גם הגנת השיכרות על מעשיהם של נאשמים 2 ו-4, כאשר לדבריו, נאשם 4 היה, כעולה מעובדות כתב האישום, במצב של שכרות מלאה, ואילו לנאשם 2 יש לייחס שיכרות חלקית, לאור העובדה ששתה עם הנאשמים והאחרים משקאות אלכוהוליים, בטרם קרות האירוע נשוא כתב האישום. לטענתו, הגם שהנאשמים נכנסו מדעת למצב של שכרות, יש להקל עמם, כלשון סעיף 34 ט.(ב) לחוק, והכל גם שמדובר בעבירה של מחדל של הימנעות מעשיית מעשה, כשבהקשר זה מפנה הסנגור לע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פד"י נב', חלק 1, עמ' 769 ואילך. 9. דינה של הטענה זו כי הנאשמים 2 ו-4 היו במצב של שיכרות מלאה או חלקית, להידחות, מלכתחילה, משמדובר בטענה שאינה נשענת על ממצא עובדתי מוכח כלשהו, בדבר היות הנאשמים הללו "במצב של שכרות", כלשון החוק, הכל כשהתיאור העובדתי נשוא כתב האישום, בו הודו הנאשמים, אין בו, כלל ועיקר, כדי לבסס מסקנה לה עותר הסנגור בדבר היות הנאשמים 2 ו-4, כלשון סעיף 39 ט. (ד) לחוק, "במצב של שכרות", הגם ששתו משקאות אלכוהוליים לרוב. אין מקום אפוא לטענה בדבר סייג הקיים לאחריותם הפלילית של הנאשמים 2 ו-4 (ראה סעיף 34 ה. לחוק, וכן ראה בהקשר זה האמור בספרו של י.קדמי "על הדין בפליליים", חלק I, עמ' 495-496 מהדורה מעודכנת, תשס"ה-2004: "הגנת מצב של שכרות אינה עומדת לכל מי ששותה לשכרה...."). 10. ב"כ נאשמת 3, עו"ד אלפסה, הוסיף וטען כי מדובר בנאשמת שיכולותיה השכליות נמוכות מהממוצע (ס/1א'). עוד ציין הסנגור כי התנהגותה של נאשמת 3 שונה מהתנהגותם של האחרים, זאת משהביעה מחאה, כפי שעשתה הקטינה ומדובר במעשה זהה לזה של הקטינה, שלא הועמדה לדין, כך שעצם הגשת כתב האישום, כנגד נאשמת 3, מעלה מעשה של אפליה ואכיפה בררנית כלפיה, לעומת הקטינה שלא הועמדה, כאמור, לדין. גם דינה של טענה אחרונה זו, בדבר אכיפה בררנית, להידחות. 11. אמנם, נאשמת 3 השמיעה קול מחאה, כדוגמת הקטינה, שלא הועמדה לדין, אלא שבכך לא סגי, ובעוד שהקטינה הותקפה, בגין מחאתה, ע"י אחד מהאחרים, לא הייתה כל מניעה כי נאשמת 3 תוסיף ותפעל ולא תעמוד מנגד, נוכח אשר התרחש כנגד עיניה, על מנת לפעול לקטיעת רצף המהלומות והמכות שהוטחו במנוח, שבו צפתה, הכל כשהיא נמנית עם החבורה כולה. לא מצאתי גם ממש בטענה לגבי יכולותיה הירודות של נאשמת 3, כעילה לאי העמדתה לדין. מדובר במי שאיננה קטינה, שתפקדה בצורה סבירה ותקינה בחיי היום-יום, ואף גוייסה לשירות חובה בצה"ל. על כן, היבטים שעולים ממסמכים שונים שהגיש הסנגור לדידה, והכוללים איבחונים שונים באשר לנאשמת, שנעשו במרוצת השנים, אין בהם כדי לשלול כהוא זה מאחריותה הפלילית, הגם שעשויות להיות לכך השלכות להיבטי הענישה, הנדרשים בעניינה. 12. יש אפוא, לדחות את טענת האכיפה הבררנית שהעלה ב"כ נאשמת 3. לנוכח אמות המידה שנקבעו הפסיקה בהקשרה של אכיפה בררנית (ראה ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פד"י נט/6, שם נקבע, בין השאר, כי לא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני אנשים, גם אם עניינם דומה, יש בו משום אכיפה בררנית, וכן ראה ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור, , והאמור בע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, ). ראוי גם לדחות את טענת הסנגורים, בדבר אכיפה מפלה הנובעת מעצם הגשת האישום כנגד הנאשמים, מאחר ולטענתם אין מוגשים דרך כלל כתבי אישום בגין אי מניעת פשע, גם בנסיבות בהן מתרחשת אלימות חמורה. מדובר בטענה בעלמא, שכן ראוי לבחון כל אירוע בהתאם לנסיבותיו וניתן להצביע על שורה של כתבי אישום שהוגשו לאורך השנים, בגין עבירת אי מניעת פשע שעניינו אלימות (ראה לדוגמה עפ"ג מרכז 13559-03-10 רודרמן נ' מדינת ישראל, , וכן ת"פ (ב"ש) 8236/04 אבו עמרה, ). 13. הגם שאין מרבה התביעה להעמיד לדין בגין אי מניעת פשע, כעבירה יחידה, עדיין, כאמור, יש בהקשר זה לבחון כל אירוע ונסיבותיו שלו (ראה בהקשר זה ע"פ 231/75 מדינת ישראל נ' שרף, פד"י לד (1) 68: "אי שימוש בהוראת חוק או אי שימוש רב בה, אינו פוגע בתוקפה, כל עוד היא נשארת כתובה על ספר החוקים".... וכן, דעת הרוב בע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, ). 14. כאמור, עיקר טענתם המשפטית של ב"כ הנאשמים, סובבת כלפי זאת שעבירת אי מניעת פשע, על פי ניסוחה בחוק, אינה תואמת את האירועים נשוא תיק זה והיא מתייחסת למצב הדברים של מקרה בו יודע פלוני שעתיד להתרחש פשע, ויש בידו שהות למונעו והוא איננו פועל למניעתו. אין בידי לקבל טענה גורפת זו, ואין מקום לעגנה בלשון החוק. 15. העבירה של אי מניעת פשע מוגדרת בסעיף 262 לחוק העונשין כדלקמן: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע, ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או השלמתו, דינו - מאסר שנתיים". מדובר אכן בעבירה ייחודית, שהינה עבירת מחדל, השייכת לקבוצה חריגה בעבירות הדין הפלילי. בית המשפט העליון עמד בע"פ 2617/05 פרץ דהאן נ' מדינת ישראל, , על ההצדקות לקיומה של עבירה זו, בקובעו כי: "ההצדקה המרכזית להטיל על אזרח למנוע פשע, היא בראש ובראשונה מניעת סכנה לערכים בסיסיים ראויים להגנה, כגון ערך חיי אדם, פגיעה בגוף או בבטחון הציבור, ומניעת פגיעה בחירות הפרט." (שם, כב' השופטת פרוקצ'יה, פיסקה 13 לפסק הדין). עוד נקבע: "כאשר בא בית המשפט לבחון האם להרשיע נאשם בעבירה של אי מניעת פשע, עליו לאתר את ההצדקות להחלתה של העבירה על המקרה הנדון, אל מול הקשיים הנוצרים כתוצאה מכך, ולאזן ביניהם" וכן הוסיפה כב' השופטת פרוקצ'יה: "אין מקום לספק בעיניי, כי ערך החיים של הקורבנות עולה עשרות מונים על אי הנוחות, הקושי וחוסר רצון להלשין או להסתבך בקירבו של מי שחושד או יודע שעבירה כזו עומדת להתבצע". 16. הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של תיק זה, כפי שאלו עולות מעובדות כתב האישום המתוקן, התקיימו והוכחו כל ארבעת יסודות העבירה, קרי: א. ידיעה ב. כי פלוני זומם ג. עשיית מעשה פשע ד. ואי נקיטת כל האמצעים הסבירים, כדי למונעו. במקרה שבפנינו, סיטואציית הפשע, קרי הכאתו הבלתי פוסקת של המנוח, בצוותא, ע"י האחרים, מתרחשת לנגד עיניהם של הנאשמים, הגם שרק במקטע מסויים של ההתרחשות האלימה, ובכך נוצרת בקרבם אותה ידיעה, הנדרשת הוכחה, עפ"י לשון החוק (ראה ע"פ 3417/99, מרגלית הר שפי נ' מדינת ישראל, פד"י נה (2), 735). כשבהקשר לכך - ומשנוצרה אותה ידיעה, קובע כב' השופט חשין: "הנדרש מן היחיד אינו רב, שעל הרוב די במסירת מידע למשטרה, ולו בשיחת טלפון. אכן, בטרחה מעטה (לכאורה), יכול היחיד למנוע פגיעה - לעיתים פגיעה חמורה ביותר - ביחיד ובחברה....". (להלן: "פס"ד הר שפי"). 17. כאמור, הידיעה הברורה כי לנגד עיניהם של הנאשמים מתרחשת אלימות אינטנסיבית, מטילה על הנאשמים את חובת ההתערבות, נוכח הידיעה שנוצרה אצלם, כמפורט לעיל. אין מדובר בחשד מצד הנאשמים, אלא בידיעה ממשית, כשהדברים מתרחשים נכוחה לנגד עיניהם, ובמקרה זה חלה עליהם החובה להפסיק מלחדול, הכל כשלנגד עיניהם מתרחשת תקיפה חמורה ביותר, שהיא פשע. החוק גם מחייב את הנאשמים לנקוט "כל האמצעים הסבירים" למנוע את עשייתו של הפשע, לא כל שכן, כאשר הפשע הינו וודאי ומתרחש כאמור לנגד עיניהם. לא הייתה כל מניעה, כי גם בסיטואציה זו, קצרה ככל שתהא, יפעלו הנאשמים, למנוע את המשך התקיימות הפשע, שהוא הכאתו הברוטאלית של המנוח, ע"י האחרים, אם ע"י התקשרות מיידית למשטרה, ואם בכל דרך סבירה אחרת של התערבות בנעשה, שיש בה כדי לקטוע את המשך ביצוע העבירה על ידי האחרים. 18. ויש לומר: אין מדובר בנאשמים שהם בגדר עוברי אורח תמימים, שנקלעו להתרחשות הברוטאלית , אלא מדובר בבני חבורה אחת, שיש אף קשרי משפחה בין חלקם,כפי שהובהר, שיצאו בצוותא לאותה מטרה, קרי, בילוי ושתיית משקאות אלכוהוליים, ושחבריהם, הם האחרים, חבטו והיכו במנוח ללא רחם, גם לנגד עיניהם, כפי שצויין בעובדות כתב האישום. לא ניתן לקבל בהקשר זה טענה כי לא היה סיפק בידם לפעול בדרך אקטיבית כלשהי להפסקת האירוע, כפי שלא ניתן לקבל טענה כי חברותם וקרבתם היתרה לאחרים שקולה כנגד מניעת המעשה, שכן אין לדרוש מהם, כי יסגירו את חבריהם באמצעות דיווח למשטרה גם נוכח הסכנה הכרוכה בכך, להבנתם, לדידם, לאחר מכן, מפני האחרים. חברות ואף קרבה משפחתית אינה יכולה להיות שקולה כנגד מניעת המעשה האלים הקיצוני, כמות שהתרחש לנוכח עיני הנאשמים. 19. אין ספק כי זיקתם של הנאשמים לאחרים, הטילה עליהם חובה מוגברת של עשיית מעשה, באירוע מקומם זה, ובכך חדלו, משעמדו מנגד באפס מעשה. אשר ללשון החוק; אין לך המחשה יותר ברורה ובוטה למונח "זומם", המופיע בחוק, מעצם קרות האירוע לנגד עיניו של אדם, לא כל שכן, כשמדובר באירוע של אלימות שאיננה פוסקת, כאשר יש באפשרותם של הנאשמים, להושיט עזרה ולקטוע בכך את אותה אלימות, שהתרחשה לנגד עיניהם, הכל בהיותם בני חבורה אחת שיצאו עם האחרים לצורך בילוי, שאותו המשיכו, לאחר שהנאשמים והאחרים עזבו את המקום, משנסעו למקום אחר והמשיכו שם לחגוג ולשתות משקאות אלכוהוליים, כאילו לא ארע מבחינתם דבר, הכל בצוותא עם האחרים. 20. היותם של הנאשמים בני אותה חבורה, גלגלה לפתחם זיקה הדוקה יותר לסיטואציה האלימה, העולה על אותה זיקה שניתן לייחסה לכל עובר אורח, וכך, משנוצרה אותה ידיעה, אצל הנאשמים לכך שהזוממים גם הוציאו את זממם לפועל, היה עליהם לפעול ולנקוט כל האמצעים הסבירים, על מנת למנוע את המשך העבירה או את השלמתה (ראה פס"ד הר-שפי, לעיל). תימוכין למסקנתי זו ניתן למצוא גם באמור בפסק הדין שניתן בבית המשפט העליון, בע"פ 5204/07 עלי אבו סמור נ' מדינת ישראל, . במקרה זה דובר על נאשם - המערער, שהיה מודע לתוכנית של אחרים לחטוף אדם, הכל כשמדובר באדם שהזדמן למקום ביצועו של פשע חטיפה, כשחטיפה זו הסתיימה לאחר מכן במותו של אדם. 21. בית המשפט העליון התייחס גם למצבים נוספים, כפי שהתרחשו, שיש בהם כדי להצדיק את החלתה של העבירה על פי סעיף 262 לחוק, וכך קבע ביהמ"ש: "נראה כי ישנן סיטואציות בהן ההצדקות לקיומה של עבירה זו יהיו חזקות וברורות. בעוד שהקשיים ביישום העבירה יהיו מינוריים ביותר. כך למשל המקרה המפורסם שהתרחש בארה"ב, בו הותקפה אישה באכזריות, בסמוך לביתה, במהלך חצי שעה, ולבסוף נרצחה, כאשר 38 אנשים שומעים את זעקותיה ומקצתם אף צופים במתרחש, ללא שאף אחד מהם יזעיק עזרה. במקרה נוסף, באותו אזור, אנסו 4 אנשים אישה בבר, לעיניהם של 15 אנשים נוספים, אשר אף אחד מהם לא התערב ולא הזעיק עזרה. מקרים אלו יוער, הובילו לשינוי מדיניותם של מספר מדינות בארה"ב, באשר לצורך בעבירה של אי מניעת פשע" (פיסקה 15 לפסה"ד). 22. יש אפוא לחזור ולהדגיש בהקשר זה, כי ניסוחה של העבירה בסעיף 262 לחוק, הוא רחב ביותר ומאפשר החלתה על מצבים רבים ומגוונים. בית המשפט העליון מפנה, בפס"ד אבו-סמור לעיל, ומאמץ את גישתה של פרופ' מרים גור-אריה, לפיה נוכחות בזירת רצח או עדות אחרת לרצח, מטילות חובה לפעול, לנוכח סכנה מיידית ומוחשית לקורבן הפשע, כאשר קיימת הצדקה להחלת העבירה במקרים אלו, לאחר שהסתיים שלב התכנון והחל שלב הביצוע (ראה מאמרה "חובה פלילית למנוע פשע - מתי מוצדקת", מחקרי משפט י"ז, תשס"ב-2002. וכן ראה גם האמור במאמרו של פרופ' מרדכי קרמניצר: "החובה להלשין או החובה לדווח - על העבירה של אי מניעת פשע", המשפט יא, 55, 2007, עמ' 33 ואילך). 23. בפס"ד בעניין הר-שפי קבע המשנה לנשיא, כב' השופט חשין: "כי המגמה ללמד זכות על קיומה של עבירת אי מניעת פשע, זכתה לסיוע-מה עם חקיקת חוק "לא תעמוד על דם רעך" התשנ"ח-1998. עוד צויין בפסה"ד הנ"ל כי: "בהקשר הדברים שבהוראת סעיף 262 לחוק העונשין - "פלוני זומם לעשות מעשה פשע" - אין ספק ספקה שמשמעות "הזומם", היא המשמעות של להרע". ואין ספק כי במקרה שלפנינו המשמעות של "להרע" הפכה להדגמה מוחשית של "רע" קיצוני, המתרחש לנגד עיניהם של הנאשמים, והיה בכך כדי להקים את חובתם המיידית לפעול ולהתערב, ובכך חדלו. 24. סיכומם של דברים, מלבד יסוד הידיעה שהתקיים אצל הנאשמים, שהוכח כאמור, והחובה שקמה עליהם לפעול בעקבות כך, עמדו בפניהם מגוון אמצעים שיכלו לנקוט, כפי שפורט לעיל - גם מכח היותם, כאמור, חלק בלתי נפרד מאותה חבורה, וגם נוכח זיקתם היתרה לאחרים - כדי לפעול להפסקת האירוע האלים (ראה בהקשר זה גם האמור בפס"ד הר-שפי, פסקאות 16 ו-18 לפסה"ד). כאמור, אין מקום לטענה כי בנסיבות אלו, לו היו מתערבים הנאשמים בנעשה, היו מעמידים את עצמם בסכנה מוחשית כלשהי. מדובר בטענה בעלמא שאין לה ביסוס בממצא ראייתי כלשהו. מדובר היה באירוע אלים ומתמשך, שגם המקטע בו צפו הנאשמים היה בו די כדי לעורר מודעות ברורה מצד כל הצופה בו, ובכלל זה הנאשמים, לגבי כך שהאחרים העבירו את זממם מן הכח אל הפועל, זאת כשאין האחרים חדלים מלהכות, ללא הפוגה, במנוח. גם מששתו הנאשמים שבפניי משקאות אלכוהוליים, עדיין ידעו להבחין בין טוב ורע, לא כל שכן, כשמדובר ב"רע" כה בוטה וכה קיצוני המתרחש לנגד עיניהם, והייתה שהות בידם לפעול להפסקת התנהגות אלימה זו, שהינה בגדר פשע, כשמדובר בעבירה שניתן היה למנוע את המשך עשייתה או את השלמתה (ראה בהקשר זה גם האמור בספרו של המלומד י.קדמי, "על הדין בפליליים", עמ' 1627 - 1634). 25. ההצדקה להחלתה של העבירה, על הנאשמים במקרה הנדון, נמצאת, בין היתר, בזיקתם ולקשר בינם לבין האחרים, כפי שפורט לעיל, דבר המגביר את ההצדקה לדרוש מהם לפעול, כדי למנוע את הפגיעה במנוח, כשהיה גם ביכולתם למנוע בפעולה דחופה את המשך הכאתו. ככלל, הייתה זו גם חובתם, למנוע את ההתנהגות הברוטאלית שהתרחשה למול עיניהם, כשהערך החברתי המחוייב הגנה הינו מניעת פגיעה באדם. נוכח זאת, יש לקבוע כי הוכחו עד תום יסודות ורכיבי העבירה על פי סעיף 262 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המיוחסת לנאשמים והם מורשעים אפוא בעבירה זו. 26. משהורשעו הנאשמים בעבירה ספציפית של אי מניעת פשע, ולאור עמדת ב"כ המאשימה, אין אני רואה מקום לבחינת השתכללותה של העבירה הנוספת, כפי שיוחסה לנאשמים, על פי חוק "לא תעמוד על דם רעך", הכל כשמדובר באותה מסכת עובדתית, שבגינה יוחסו לנאשמים הן העבירה על פי סעיף 262 לחוק והן העבירה הספציפית על פי סעיף 1 + 4 , לחוק לא תעמוד על דם רעך. (בהקשר זה של שלילת ריבוי עבירות בכתב האישום, ראה האמור בספרו של המלומד, י. קדמי, על סדר הדין בפלילים , כרך א' , עמ' 927: "בהגשת כתב אישום צריכה התביעה להשתדל לבחור, בין סעיפי האישום האפשריים אותו האישום המבטא בצורה נאותה ביותר, את מהות המעשה. במסגרת זו מותר לה, כמובן, לבחור את הסעיף המחמיר ביותר (בש"פ 5284/91)", וכן: "ככלל, אין זה מן הראוי ליחס לנאשם בשל מעשה אחד - ואף בשל "פרשייה" אחת - מספר עבירות במקביל.."). בנסיבות האמורות, אין מקום להכללתה של העבירה הנוספת בכתב האישום. נוכח זאת: אני מורה על זיכויים של הנאשמים מעבירה על פי סעיף 1 + 4 לחוק לא תעמוד על דם רעך, כפי שהודעתי בתחילת הדיון, ועל הרשעתם, כאמור, בעבירה על פי סעיף 262 לחוק העונשין. #4# משפט פליליהרשעהאי מניעת פשעפשע