קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרשעת קטין בהריגה: העובדות הנאשם, קטין, כיום כבן 16.5, במועד האירוע היה כבן 15.5. ביום 6.3.10 (יום שבת), בשעה 17:00 לערך, טיפסו הנאשם, (להלן: "X" או "המנוח") ושלושה חברים נוספים, א., א. וע. לגג בית ספר "רש"י" בנתניה, בו למדו שנים ספורות קודם לכן. בני החבורה, או למצער, חלק מהם בקשו לשאוף גז ממדחסי מזגנים שניצבו על גג בית הספר. הגם שהדבר לא צוין בכתב האישום, הרי שאין חולק, כי ביחס לחלק מבני החבורה היתה זו הפעם השנייה שטיפסו לגג באותו יום, לאחר שעשו כן שעות ספורות קודם לכן. בית הספר בנוי שתי קומות ומתנשא לגובה של כ- 7 מטרים. הנאשם, X והחברים טיפסו לגג דרך סורגי חלונות בית הספר. גג בית הספר שטוח ותחום בשוליים מוגבהים קמעה, בגובה של כ- 60 ס"מ. מדחסי המזגנים ניצבים בשולי הגג, ובסמוך להם מגרעת שעומקה כ- 10 ס"מ ורוחבה כ- 60 ס"מ. בהגיעם לגג, שאפו הנאשם וX גז מאחד ממדחסי המזגנים, באמצעות קשית ובקבוק פלסטיק ריק. כמתואר בכתב האישום, לאחר ששאפו את הגז, עמדו השניים בסמוך למגרעת, זה מול זה, כאשר X ניצב במרחק של כ- 40 ס"מ משולי הגג עם גבו לשוליים ופניו לעבר הנאשם, אשר עמד מולו. בין השניים התגלע ויכוח ובמהלכו, דחף הנאשם את X כתוצאה, הלה נהדף לאחור, ובשל קרבתו לשולי הגג, נפל וצנח מטה, נחבט בחוזקה ברצפת חצר בית הספר ומת (להלן: "האירוע"). מיד לאחר נפילת המנוח, ירדו אליו חבריו והזעיקו עזרה רפואית, בעוד הנאשם עזב את המקום. על יסוד העובדות המתוארות, מייחסת המאשימה לנאשם מעשה הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"). כן, מיוחסת לנאשם עבירה נוספת, שעניינה שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק בכך, שבהמשך למתואר, בשעות הערב, פגש הנאשם את ע. וביקש ממנו כי לא יספר לאיש שהיה זה הוא אשר דחף את X והפילו מהגג. הנאשם מודה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. מהלך החקירה האירוע התרחש ביום שבת בשעה 17:00 לערך. מיד לאחר נפילת המנוח מהגג ובטרם התחוור מצבו, עזב הנאשם את המקום בחטף, נעלם ללא אומר. חבריו אשר פנו לעבר המנוח והבחינו במצבו האנוש, הזעיקו את מד"א והמתינו לבואו, ברם, הסתתרו לבל תיחשף זהותם. עם הגיע המשטרה ומד"א, עזבו אף הם את המקום. בשעה 17:56 נקבע מותו של המנוח, בדו"ח מד"א (ת/1): "נמצאה גופה של נער ממוצא אתיופי כבן 16, 17 שוכב בתוך חצר של בית הספר רש"י בנתניה, ללא הכרה, ללא נשימה, ללא דופק, דימום מהראש וקצף יוצא לו מהפה, במוניטור אסיסטולה בשלושה לידים, נקבע מוות על ידי רופאת הנט"ן". שעות ספורות לאחר האירוע, איתרה המשטרה את הנאשם ואת חבריו. בשעה 01:15 (תאריך 7.3.10) עוכב הנאשם לחקירה והובא לתחנת המשטרה, ביחד עם אביו. בדו"ח העיכוב (ת/14), צוינה עילת העיכוב -"חשד למות קטין" ותגובתו נרשמה: "אני לא הייתי שם". בהודעה ראשונה, שנגבתה מהנאשם שעה קלה לאחר עיכובו, בשעה 02:51, הוא נחשד ב"היזק לרכוש במזיד, הסגת גבול פלילית ושימוש בחומרים אסורים, בכך שהיום עלית ביחד עם אחרים לגג בניין בבי"ס רש"י בנתניה ושאפת גז מזגנים", בתגובה, אישר הנאשם כי עלה לגג בית הספר עם חבריו, כדי לשאוף גז מזגנים, ברם נרדם - "נרדמתי שם ולא יודע מה קרה". בהמשך, משעומת עם גרסותיהם של חבריו, אשר נגבו בין לבין, אמר "הייתי בצד...". לכשנשאל על נסיבות נפילתו של המנוח השיב "לא יודע, נראה לי שהוא נפל" והוסיף, כי בעת הנפילה היה "בצד" הגם שציין, כי המנוח היה לידו. בהודעה, הרחיק עצמו הנאשם מהאירוע, גרס כי אינו יודע כיצד אירע הואיל ובעת התרחשותו, הוא "הסתכל לאחור", הגם שאישר כאמור, כי היה קרוב מאוד למנוח בעת שנפל, מרחק של כחצי מטר הימנו. את עזיבתו בחטף, תירץ הנאשם בכך שהיה "רעב וצמא, ישר הלכתי הביתה" והוסיף "לא היה לי כוח לכלום אז הלכתי הביתה". שעה קלה לאחר גביית ההודעה, שוחחו עמו חוקרי המשטרה והעמידו אותו על שקריו (לנוכח גרסותיהם של חבריו), או אז, ביקש "לספר את האמת" והודה בפני החוקר קובי בוזגלו, כי המנוח "עיצבן אותו" ובתגובה דחף אותו והלה נפל מהגג (ת/16). הואיל וכך, שב ונחקר תחת אזהרה, הפעם בחשד לביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה, חקירה שתועדה באודיו ווידיאו (ת/17א), בגדרה תיאר הנאשם את עליית החבורה לגג, דרך סורגי חלונות בית הספר, ציין כי הוא שאף ראשון מגז המזגנים, מיד חש "מסטול כזה" וראשו הסתחרר והתיישב בצד. אחריו, שאפו המנוח וא. מהגז. המנוח התיישב לידו והתחיל "לשגע אותי". הנאשם ביקש ממנו כי יחדל, "אמרתי אל תשגע אותי ואז כזה...(לא ברור) ואז כזה התרגז וזה, אמרתי לו (לא ברור) הוא נפל מהגג וזה". מיד לאחר שנפל, הלך הנאשם לביתו ובשעת לילה מאוחרת, פגש בע., אשר דיווח לו על מות המנוח והטיח בו את האשם בגרימת המוות כשאמר לו: "מה אתה דפוק, הוא מת.." וכן הוסיף "הרגת". הנאשם ציין כי הוא היה זה אשר אמר לע. כי הפיל את המנוח מהגג. הנאשם התבקש לתאר כיצד המנוח "עצבן אותו": "X מה הוא עשה לך? ת. לא, התחיל, לא (מדגים) X מה הוא נגע לך בידיים, בידיים בגוף, כאילו עכשיו אני נוגע לך ככה ת. כן. X אוקיי. ו..., מה נגיד אני X עכשיו אני נוגע לך ככה? ת. כן X ומה הוא עושה ת. (מדגים) לא יודע. מעצבן אותי. X טוב, הוא רוצה לעצבן אותך, עכשיו אני רוצה לעצבן אותך, מה אתה עושה? ת. טוב, יאללה, נו זוז. X ככה במלים האלה או בצעקות? ת. לא, אמרתי לו תפסיק וזה." (ת/17א- עמ' 3). בהמשך, שב הנאשם ותיאר את מעמד נפילת המנוח, הגם שלא הודה בדחיפתו: "X X מה הוא היה, במצב טוב, באיזה מצב הוא היה? ת. מסטול. X מה? ת. מסטול. X כן? כן? ת. ואז הוא התחיל לא יודע, לשגע אותי. X איפה הוא נגע בך? ת. פה בשתי נקודות ברגליים... ואז אמרתי לו תפסיק וזה ואז הוא לא רצה להפסיק. X כן? ... ת. ואז הלכתי לע. ואייל... אמרתי להם X. X. X נפל מהגג". (עמ' 7). הנאשם שב ותיאר את פגישתו עם ע., סמוך לאחר האירוע, כאשר הודה בפניו: "שהפלתי אותו בלי כוונה". משנשאל פעם נוספת, מדוע הפקיר את המנוח ונטש את המקום, השיב, כי היה לחוץ ופחד. הנאשם תיאר את בית הספר כמבנה בעל שתי קומות. מתשובותיו לשאלות החוקר עולה, כי היה מודע, או למצער, היה עליו להיות מודע לתוצאות האפשריות של מעשהו, קרי, דחיפת המנוח למותו: "X כשאתה דוחף בנאדם ממרחק כזה (סמוך לקצה הגג- ו.מ), מה קורה מגובה כזה, ממרחק כזה? ת: הוא מת". שאלה נוספת: "הוא מת? נו ולא יכולת להבין שזה מה שיקרה שאתה דוחף אותו ממרחק כזה בגובה כזה במצב שהוא היה בו? יכולת להבין? " תשובה: "יכולתי להבין". שאלה: "יכולת להבין? אז איך עשית דבר כזה" תשובה: "לא יודע.... לא יודע (לא ברור) חשבתי... (לא ברור) דחפתי אותו כאילו חלש". (עמ' 4-5). הנאשם הדגים על אחד החוקרים, כיצד דחף את המנוח. החוקר הגיב: "שמע, בצורה שאתה דחפת אותי עכשיו זה היה ברור, כאילו דחפת חזק, אם דחפת אותו, אותו דבר?". הנאשם השיב: "לא... חלש כזה". החוקר הקשה: "כמו שדחפת אותי דחפת אותו?" והנאשם השיב: "כן". בהמשך, החוקר שב ושאל: "לא הבנתי למה דחפת אותו" והנאשם השיב: "כאילו לא יודע, הוא עצבן אותי". הנאשם גרס, כי כאשר דחף את המנוח, הלה ישב לצידו. בשחזור האירוע שנערך למחרת, שב על גרסה זו. בין לבין, הורה קצין המשטרה, רפ"ק אסף זילברשטיין על מעצרו של הנאשם, ובתגובה אמר הנאשם "אני מצטער שדחפתי אותו והוא מת" (ת/20). בהודעה נוספת שנגבתה מהנאשם למחרת האירוע, ביום 8.3.2010 בשעה 11:58, שינה הנאשם את טעמו כאשר אישר, כי בעת האירוע עמדו הוא והמנוח זה מול זה, ולא ישבו זה לצד זה, כפי שגרס קודם לכן ("X ישבתם או עמדתם פה? ת. אה עמדנו"- ת/21א, עמ' 5). משקל רב ייחס הנאשם להשפעת הגז על המנוח, אשר לשיטתו, בעטייה, נפל בגין דחיפה קלה בלבד, בשל "הסטלה שלו... הוא התחיל לזוז כזה... לא יודע, ואז נפל" (עמ' 6 ת/21א). הנאשם הדגים כיצד דחף את המנוח ביד אחת ושב וגרס כי מדובר בדחיפה "חלשה". הוא שב והטעים, כי דחף את המנוח בתגובה להתנהגותו, כי "התחיל להשתגע", "הציק לי" "עצבן אותי", "התחיל לגעת בי". פעם נוספת נשאל "מה עלול לקרות כאשר דוחפים מישהו מקצה של גג" ותחילה השיב "לא יודע" אך מיד הוסיף: "ייפול" והדגיש, "אבל לא חשבתי על זה כאילו". הוא נשאל: "אם לא היית דוחף אותו הוא היה נופל?" והשיב:"לא". בהמשך, נשאל: "ומה קרה לאחר שדחפת אותו?" והשיב: "הוא התחיל ליפול ונפל מהגג". בתשובה לשאלה: "האם תכננת להפיל את X מהגג?" השיב: "לא. לא התכוונתי לדבר הזה" וכן אישר, כי המנוח היה חבר טוב שלו. בהמשך, ניסה הנאשם למזער את מעשהו, משגרס כי דחף את המנוח לצד ולא היישר לשולי הגג. הוא אישר, כי משנודע לו מפי ע. על מות המנוח, הוא חש בעצב ("הייתי עצוב... עצוב והלכתי הביתה"). בהודעה זו (ת/21) ציין הנאשם כי חבריו היו עדים לאירוע: "הם ישבו עם הפנים אלינו, כן כן, הם ראו שאני דוחף אותו.. לא, הם ראו כאילו שהוא הציק לי וזה ואני אמרתי לו 'תגיד אתה דפוק, אתה מסטול, שב בשקט, תפסיק..' אמרתי לו ואז כאילו הוא לא הפסיק ואז כאילו דחפתי אותו ואז הוא נפל. איך לא שמתי לב בכלל? איך שכאילו הוא התגלגל וזה.. ואז אני מסתכל כאילו ואז לא ראיתי אותו ואז אמרתי לע. ואייל ולא. שהוא נפל ואז הם רצו אליו". [עמ' 7]. בהמשך הוסיף: "זה גם באשמתו של X, כמה הוא שאף את הגז מזגנים, הוא שאף כאילו הרבה והוא לא יכל להשתלט על עצמו.. X האם אתה מבין מה עשית ומה גרמת בדחיפה שלך את X? ת. כן, אני מבין שהוא מת... למה הוא הציק לי?... למה דחפתי אותו.."[עמ' 7]. הנער א., מבני החבורה, עלה אף הוא לגג בית הספר, כמו גם שאף מגז המזגנים. כחבריו, אף הוא, תחילה הרחיק הנאשם מהאירוע, גרס כי לא ראה כיצד נפל המנוח וכי לא הנאשם דחפו. בעקבות דבריו, הוחשד א. בעבירה של רצח בכוונה תחילה וקשירת קשר לביצוע פשע, או אז, ביקש לומר את האמת. בהודעה מיום 7.3.10 בשעה 13:49 (נ/4ג, נ/4ג1), אישר א. כי עובר לאירוע, פרץ ויכוח בין הנאשם למנוח וכן, שמע את הנאשם אומר למנוח "תפסיק, אל תעצבן אותי". לדבריו, הוא לא עקב אחר המתרחש ועל כן, לא ראה כיצד נפל המנוח מהגג ויחד עם זאת אישר, כי המנוח עמד בקצה הגג, כאשר מולו עמד הנאשם "פנים מול פנים" וכן גרס כי "ראיתי את X זז וד. מולו והם רבו". לשיטתו, בין השניים התפתחה "מעין תגרה", כי השניים "זזו" ו"הלכו דחיפות". מדבריו עולה, כי כאשר המנוח נפל, ידיו היו מורמות לעבר הנאשם, ונותרו באוויר: "אז הסתכלתי וראיתי אותם כזה זזים, את X כזה זז... X כזה ככה, עם הידיים... כאילו באוויר, כאילו נראה לי הוא הולך להחזיר לו דחיפה, כאילו הוא דחף אותו ד." (עמ' 14). א. ציין כי "X לקח יותר מדי גז מזגנים, כולם לקחו חוץ מע., היה ויכוח בין ד. לX והם היו מסטולים שניהם" [עמ' 1 נ/4ג]. הנער אישר, כי הויכוח בין הנאשם למנוח עלה לטונים גבוהים "מתי שד. אמר לX 'מספיק, אל תעצבן אותי', זה היה בצעקות, משהו כזה" [עמ' 2]. הנער אייל, חברו הטוב של הנאשם, אף הוא ביקש תחילה להרחיקו מזירת האירוע, כאשר גרס כי הנאשם כלל לא היה במקום ולא ידע היכן היה: "הנאשם לא היה איתנו" (ר' נ/2א- עמ' 5). בהודעה שנייה, שב אייל ונמנע מלקשור את הנאשם לאירוע, כאשר גרס תחילה, כי המנוח נפגע מאבן ולאחר מכן הסביר, כי נפל כתוצאה מהשפעת גז המזגנים. בהודעה שלישית, חזר בו ואישר כי הנאשם אכן היה במקום, שאף מגז המזגנים ועל רקע ויכוח שפרץ בינו לבין המנוח, "בטח" דחף הנאשם את המנוח, כי היה לידו (נ/3א- עמ' 6), ברם, לא אישר כי ראה את מעשה הדחיפה, אלא הציג זאת כמסקנה. הנער ע. הוזהר בהודעתו הראשונה, אשר נגבתה שעות ספורות לאחר האירוע, בהסגת גבול, עשיית שימוש בחומר אסור וגרם היזק בזדון. הוא אישר כי עלה לגג, כפר בשימוש בגז המזגנים וטען כי לא ראה את האירוע. בהודעה שנייה שנגבתה זמן קצר לאחר מכן, הוחשד ע. כי ביצע עבירה של רצח בכוונה תחילה בכך שהפיל את המנוח מהגג. תחילה, כפר ולא שיתף פעולה עם חוקריו. כאשר החוקר הטיח בו: "אני אומר לך שד. מספר שאתה דחפת ראשון את X מהגג והוא ניסה לתפוס אותו שלא ייפול", כפר, גרס כי אף אחד לא דחף את המנוח, עד אשר אמר: "אני וא. ישבנו בצד ושמענו את X וד. מתווכחים ואז ד. הפיל את X וזהו... שמענו שהם התווכחו וראיתי את ד. מושך את X בחולצה ואז פתאום ראיתי את X נופל מהגג" [ת/9 עמ' 3]. ע. ערך שחזור של האירוע, בגדרו מסר את הדברים הבאים (דיסק ת/10): "ע.: עוד דבר אחד. בגג... חוקר: על הגג ע.: כן, כשד. בא, תפס אותו ככה, דחף את אהה X וזהו". ( ש' 339- 341) ההליך פרשת התביעה בבית המשפט, התקשו הנערים, עדי התביעה, להעיד נגד חברם, הנאשם. ניכר היה עליהם, כי בקשו לגונן עליו, להושיט לו יד ומנגד, הכירו בחובתם להעיד אמת, כמו גם, חבו נאמנות כלפי המנוח ומשפחתו, אשר ליוו את ההליך מתחילתו ועד סופו ונכחו בדיוני בית המשפט. דקות רבות של שתיקה ליוו את העדים עת שמסרו גרסותיהם. תחילה, הכחישו הנערים את המיוחס לנאשם, ברם, סופו של יום, חזרו על הגרסאות שמסרו במשטרה ואף הוסיפו וחזקו אותן. עדות אייל אייל העיד על הוויכוח שפרץ בין הנאשם לX "התווכחו. אני לא יודע על מה התווכחו..." וכן סימן על שרטוט [ת/4], את מקום עמידתם של השניים על הגג, זה מול זה, בסמוך לסף הגג: "הם עמדו אחד מול השני... הנקודה היותר קרובה לקצה הגג היא מקום עמידתו של X וד. עמד בנקודה שיותר קרובה אלי. ...הגב שלו היה מופנה לקצה והפנים לכיוון ד.... אני מדגים את מקום עמידתו של X יחסית לחומה שבקצה הגג (מרחק של כמטר ועשרים ס"מ)". הוא תיאר כיצד השניים "דברו עם הידיים" ולבסוף, הוויכוח התדרדר לדחיפת המנוח על ידי הנאשם "... אח"כ ד. נתן לX דחיפה ... בשתי ידיים (העד מדגים) ... נפל. הלך אחורה ונפל". באשר לדחיפה, אמר "זה לא היה דחיפה חזקה ממש", אולם אישר לבסוף, בחקירתו הנגדית, כי המנוח נפל כתוצאה מהדחיפה: "X    ונכון הוא שהדחיפה עצמה לא היתה מספיקה בשביל לגלגל את X או להפיל את X מאיפה שעמד עד הגג. X לא עף ישר למטה. ת. הוא הלך ככה אחורה. הוא עף ככה אחורה. (העד מדגים לבקשת הסניגור, הסניגור עומד מול העד ודוחף את העד אחורה וכתוצאה מהדחיפה העד הולך מס' צעדים אחורה). לשאלת בית המשפט אם הוא נעצר במהלך הדחיפה אני משיב שלא. X אני אומר לך שנכון שX, שנכון שהוא לא עצר אבל הוא הסתחרר קצת ואיבד שיווי משקל. ת. הוא לקח מהבקבוק היתה לו סחרחורת. X ונכון כי מבחינת סחרחורת הצעדים שלו לא היו מהירים אלא איטיים אחורה ובצורה של הסתחררות מסויימת קדימה ואחורה של שיווי משקל? X כל המהלך היה קצת מהר. לשאלת בית המשפט אני משיב שכן הוא היה קצת כמו מישהו שיכור". אייל אישר, כי מסר לראשונה גרסה זו, במסגרת רענון שערך עמו התובע, ערב מתן עדותו בבית המשפט. הוא הסביר, כי חשש בעת שנחקר במשטרה, כמו גם רצה לסייע לחברו. בשעת הרענון, נכח עמו אביו והוא חש מוגן. אייל הוסיף כי כחודשיים וחצי עובר למשפט, פנה אליו הנאשם באמצעות ה"פייסבוק" ושאל אותו "מה אתה הולך להגיד במשפט". הוא לא השיב. הנאשם בעדותו אישר, כי יש לו פרופיל ב"פייסבוק", אולם שלל התכתבות עם אייל. כשנשאל מדוע חברו הטוב ישקר בעניין זה, שתק. עדות ע. ע. התקשה מאוד להעיד בבית המשפט ואף הוכרז כעד עוין, לאחר שבחקירתו הראשית שתק, טען כי אינו זוכר מאומה וניסה לחמוק ממתן תשובות לשאלות התובע. לבסוף אישר, כי במהלך האירוע עמדו הנאשם והמנוח זה מול זה, כאשר האחרון עמד כחצי מטר מקצה הגג וגבו לעבר המעקה. במהלך העדות, נקלע ע. למצוקה קשה בניסיונו לגונן על הנאשם. ראה דבריו: "X אני אומר לך שד. מודה בחקירתו שאחרי המקרה הוא פגש אותך באיזה שהוא גן ואמר לך אל תספר שדחפתי אותו. זה קרה? ת. זה לא קרה. אני אומר את האמת. X אז למה שהוא יספר דבר כזה, זה הרי משהו שהוא מספר נגדו לא נגדך. ת. הוא שיקר. X למה הוא משקר בזה לדעתך? ת. לא יודע. .... X כאשר אתה אומר, מושך אותו, X היה עם הגב לחומה הנמוכה לקצה הגג, ד. היה רחוק מהקיר וכאשר משך אותו הוא למעשה הזיז אותו רחוק מהקיר לכיוון של ד. ולא לכיוון הנפילה. זה נכון? התכוונת כי ד. משך את X ולמעשה הרחיק אותו מקצה הגג. ת. כן". על פניה, גרסה זו מופרכת ואיש מהנערים לא אחז בה, אף לא הנאשם עצמו. בהמשך, חזר בו ע. ומסר: "X אמרת כי כולם אשמים כי לא הייתם צריכים לעלות אבל סיפרת בחקירה השנייה שד. הפיל את X אז מדוע אתה אומר שכולם אשמים? ת. העתק שותק. (צ"ל "העד שותק"- ו.מ) X ד. הפיל את X. ת. כן." (עמ' 43) מיד אחר כך, שוב חזר בו: "X אבל אתה אומר שד. הפיל את X. אתה זוכר עכשיו בראש שד. הפיל את X? ת. אני מבקש לחזור בי. X למה. ת. אין לי מה להגיד". ולבסוף אישר כי הנאשם הפיל את המנוח: "X אנחנו בבית המשפט ופה מספרים מה שקרה אני רוצה עוד הפעם שתסביר לנו מה זאת אומרת שד. הפיל ומה זאת אומרת אני חוזר בי. ת. כן, ד. הפיל." בהמשך, אף אישר שהנאשם הפיל את המנוח באמצעות הדיפה, כך לאחר שבית המשפט הדגים סוגי תנועות שונות בשתי ידיו: "X ונכון הוא שכאשר X נפל הוא לא נפל ישר אחורה הוא קצת הסתחרר. ת. לא. הוא נפל ישר. X הוא עשה כמה צעדים אחורה? ת. כן. X את הצעדים האלה עשה מהר או שזז לאט. ת. זה היה מהר". ביחס לעבירת שיבוש מהלכי משפט, אישר ע.: "X נכון שהיה דבר כזה שד. ביקש ממך לא לדבר עם אחרים? ת. היה דבר כזה". עדות א. א. אישר כי עלה לגג יחד עם חבריו כדי לשאוף גז מזגנים והוסיף: "X וד. עמדו ליד קצה הגג, X עמד עם הגב לקצה וד. מולו". העד הדגים את מקום עמידתו של המנוח ביחס לקצה הגג- כ- 40 ס"מ, את המרחק בין הנאשם למנוח אמד ב- 50- 60 ס"מ ואת המרחק שלו עצמו מן השניים העריך במטר עד מטר וחצי לערך. העד אף סימן את מיקומו שלו ומיקומם של האחרים על גבי תמונת המז"פ שסומנה ת/11 א'. את השתלשלות הדברים עד לנפילת המנוח תיאר כך: "ת. ד. וX התווכחו, ראיתי את X מתנדנד, כאילו הם הלכו דחיפות, X היה עם הידיים למעלה בתנועה שרוצה להחזיר דחיפה לד., אז ע. צעק : "הוא הפיל אותו". אז אייל ירד מהגג, ע. עזר לי לרדת והם אמרו לי לשמור עליו, על X, והם הלכו להזעיק אמבולנס". X איפה ד. היה בשלב הזה? ת. כבר לא ראיתי אותו". א. ציין, כי לא הבחין במעשה הדחיפה שדחף הנאשם את המנוח, ברם צפה בהתרחשות שקדמה לו. הוא הדגים כיצד הרים המנוח את ידיו לגובה ראשו, בהטיה לעבר המעקה שעל הגג, טרם שנפל ופירש זאת, כתגובה למעשה הדחיפה. א. דחה את האפשרות שהמנוח נפל כתוצאה מאיבוד שיווי המשקל. א. תיאר את ההשפעה של הגז כ"טשטוש" למספר שניות עד כחצי דקה, אך הטעים כי מדובר ב"סחרחורות קטנות. אני יכול ללכת בעצמי עם הסחרחורת". הוא אישר כי הנאשם והמנוח "הלכו דחיפות" וכן, כי שמע את הנאשם צועק לעבר המנוח "תפסיק, אל תעצבן אותי" או דבר בדומה לכך. את הסתירות שהתגלו בין גרסותיו במשטרה, בינן לבין עצמן, לבין גרסתו בבית המשפט הסביר בכך שפחד מהנאשם, שמא ירביץ לו. פקד אהרון רנד פקד רנד, קצין הנוער במשטרת נתניה, אישר לחקור את הנערים ללא נוכחות הוריהם, לאחר ששוכנע, לדבריו, ביחס לכל קטין וקטין, כי יחושו נוח בלא נוכחות ההורים. הסנגור הטיח בעד, כי ניהל חקירה פסולה, כי נקט "איומים" כלפי הנערים, בין היתר, בכך שהחשידם בעבירה של רצח, הגם שידע כי לא היה להם חלק בגרימת מותו של המנוח ועשה כן, במגמה לחלץ מפיהם הודיה בעובדות, לפיהן דחף הנאשם את המנוח למותו. העד גרס, כי נהג כדין וכי הזהיר הנערים בעבירה של רצח, אף לאחר הודיית הנאשם בדחיפת המנוח, הואיל ותמונת המצב טרם הובהרה, בהינתן הכחשת הנערים את דחיפת הנאשם את המנוח. משכך, טרם הוסר הספק בדבר מעורבותם בעבירות בהן הוחשדו, "מדובר בתיק המתה, מדובר בחשודים שמסרו הודעות כוזבות והשאלה נשאלה על מנת להגיע לחקר האמת". הסנגור הטיח בעד, כי זכויותיו של הנאשם נפגעו, בהתחשב בגילו הצעיר ובחקירתו הממושכת, לאורך שעות הלילה, ללא מזון ושתייה וללא הפסקות ראויות. העד גרס, כי לא מנע מהנאשם מזון ושתייה וכי החקירה אכן התנהלה באורח אינטנסיבי בשל חומרת העבירה וההודעות הכוזבות שמסרו העדים. לפיכך, הוא ייחס חשיבות לקידום החקירה במהירות, אף עם הדבר כרוך בחקירת החשוד (הנאשם) פעמים רבות לאורך הלילה. הוגשו מטעם התביעה מסמכים רפואיים המלמדים על קיומו של קשר סיבתי בין נפילת המנוח למותו - עובדה אשר אין מחלוקת לגביה. כמו כן, הוגשו מטעם התביעה שרטוטים של גג בית הספר, עליהם סימנו הנערים את מקום עמידתם של הנאשם והמנוח עובר לנפילתו וכן, מקום ישיבתם של האחרים. כן, הוגשו דיסקים ובהם השחזורים שנערכו לנאשם ולעד א.. פרשת ההגנה גרסת הנאשם הנאשם אישר כי ביום האירוע טיפסו הוא, המנוח, אייל, א. וע. לגג הבית ספר וכי מהגז שאפו הוא עצמו, המנוח ואייל, באמצעות בקבוקי שתייה ריקים. הנאשם אישר, כי עמד מול המנוח בסמוך לשולי הגג, המוקף במעקה שאינו גבוה "כאשר X עם גבו למעקה במרחק הקרוב למעקה. המרחק שX עמד מהמעקה הוא בערך 70 ס"מ. ואני עמדתי מולו במרחק של כחצי מטר". לדבריו, המנוח הציק לו- "אמר לי - מה אתה דפוק, ואז אמרתי לו אין לי כוח אליך, ואז הוא התחיל לדחוף אותי" ובתגובה, דחף הנאשם את המנוח דחיפה שעוצמתה "חלשה", אשר לאחריה התגלגל המנוח ונפל. הנאשם עמד על כך שדחף את המנוח ביד אחת: "X תנסה להיזכר. הוא נפל לגמרי או רק איבוד שווי משקל? איבד שווי משקל. ... X אתה זוכר מה אמר ע. פה בבית המשפט? הוא אמר שדחפת אותו עם שתי ידיים ת. זה לא נכון. X דחפת אותו עם יד אחת? ת. כן." הוא גרס, כי לא היה מודע לקרבת המנוח לשולי הגג ולסכנה הנשקפת, בין היתר בשל היותו נתון להשפעת הגז: "X כשדחפת אותו, לא ראית שאתה נמצא במרחק מסויים מהקיר? שאתה קרוב לקיר וזה מסוכן? ת. לא. X למה לא חשבת על זה? ת. כי הייתי מסטול. X מה קרה אחרי זה? ת. הלכתי הביתה". הנאשם שב ואישר, שעזב את המקום בבהילות, כי היה רעב. אותה עת, לא ידע שX נהרג והדבר התחוור לו מפי ע., מאוחר יותר, עת נפגש עמו. הנאשם אישר כי הנערים, עדי התביעה, הינם חבריו הקרובים והטעים כי אייל הינו חברו הטוב ביותר. למנוח היה פחות קרוב. כשנשאל האם חבריו שיקרו בעדות שמסרו לבית המשפט, שתק. תחילה גרס, כי המנוח דחפו ראשון, אולם לאחר מכן חזר בו ואישר כי אין מדובר בדחיפה, אלא ב"הצקה" שהמנוח הציק לו כאשר משך במכנסיו, כפי שמסר בשחזור. הנאשם התבקש להבהיר באיזו דרך הציק לו המנוח והשיב: "X      (בית המשפט): זה לא דחיפה. התכוונת למשיכה במכנסיים כפי שהדגמת ת. כן. X (בית המשפט): וזה הרגיז אותך ת. כן X (בית המשפט): ורצית להרחיק אותו ממך ת. כן. X איך רצית להרחיקו ממך? להעיף אותו ממך? ת. להזיז אותו ממני. X (לתובע) אם רצית להזיז אותו, למה לא משכת אותו אליך? למה משכת אותו לכיוון קצה הגג? למה דחפת אותו לקצה הגג? ת. זה היה לצד. X (בית המשפט): איך לצד? הראית שעמדתם אחד מול השני כשX עם הגב למעקה. והראית דחיפה ישרה. ת. זה היה לצד. X (לתובע) אני אומר לך שמקודם שעו"ד שלך שאל אותך שאלות, הראית לנו דחיפה ישרה. וסיפרת שהוא נפל על הרצפה והתגלגל למטה ולא הראית לנו את הדחיפה לצד. למה שינית עכשיו את סוג הדחיפה? ת. (שותק)." את הגרסה לפיה דחף את המנוח לצד, העלה הנאשם אף בחקירתו במשטרה, אולם כאשר עומת עם גרסת חבריו, אשר תיארו את מעשה הדחיפה היישר לעבר שולי הגג, מילא הנאשם פיו מים. לשאלה, אם המנוח היה נופל מהגג לולא דחיפתו - הגיב בשתיקה ואחר כך, הוסיף במענה לשאלות התובע: "X אם דוחפים מישהו שהוא עומד קרוב לקצה הגג, מה קורה לו? ת. נופל. X ואם הגג כמו שאמרת בגובה של 2 קומות, מה קורה אם הוא נופל על האדמה מגג כזה. ת. מת. X אז למה אם אתה אומר שהוא היה קרוב לקצה הגג, ואתה עומד מולו, למרות שהוא עצבן אותך וקרא לך דפוק, למה דחפת שהוא יפול מהגג? ת. אני לא יכול להסביר. X למה אם הוא הציק לך, לא הלכת משם או לא קראת לחברים שלך או לא ירדת מהגג? למה דחפת אותו? ת. (שותק). X (בית המשפט): הוא עצבן אותך? ת. כן." הנאשם גרס, כי לאחר שדחף את המנוח, לא ראה כי נפל ואף לא הבין כי כך היה. משנשאל מדוע אם כן, שאל את ע. באם X מת, שתק. מנגד, בחקירותיו במשטרה, מסר הנאשם כי ראה את נפילת המנוח. יתירה מזו, בהודעה ת/19א' אף הוסיף, כי צעק לחבריו "הפלתי את X בחזה בלי כוונה", אולם בעדותו גרס, כי אינו זוכר עובדות אלו. לבסוף ציין, כי לא סבר שהמנוח יכול היה ליפול מהגג וכי אם היה סובר כך, כי אז, לא היה דוחף אותו. אין מחלוקת שהנאשם עבר את העבירה של שיבוש מהלכי המשפט. העובדות המוסכמות הן: הנאשם וחבריו, לרבות המנוח, טפסו לגג בית הספר על מנת לשאוף גז מזגנים. בין הנאשם למנוח פרץ ויכוח, אשר במהלכו, דחף הנאשם את המנוח והלה נפל מגג בית הספר ומצא את מותו. העובדות השנויות במחלוקת: האם כתוצאה ממעשה הדחיפה נהדף המנוח לשולי הגג, נפל ומצא את מותו, או שמא, הדחיפה כשלעצמה היתה קלה, ברם עקב השפעת הגז הסתחרר המנוח ומעד לעבר מעקה הגג, ממנו נשמט ונפל. האם המעשה המיוחס לנאשם נכנס בגדר עבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, או שמא, אין הוא אלא גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק? המסגרת הנורמטיבית - עבירת ההריגה אל מול עבירת גרם מוות ברשלנות במועד האירוע היה הנאשם כבן 15. סעיף 34ו' קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית בשל מעשה שעשה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים", קרי, החל מגיל 12 ואילך, קטין נושא באחריות פלילית ככל אדם. סעיף 298 לחוק העונשין מגדיר את עבירת ההריגה: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים". ס' 304 לחוק העונשין מגדיר את עבירת גרם מוות ברשלנות: "הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים". יסוד עובדתי אחד לשתי העבירות והיסוד הנפשי מפריד ביניהן. סעיף 19 לחוק העונשין קובע כי כל עבירה מלווה במחשבה פלילית, זולת אם נקבע לגביה שהיא עבירת רשלנות או עבירה של אחריות קפידה. עבירת ההריגה דורשת אפוא, הוכחת קיומה של מחשבה פלילית, להבדיל מהעבירה של גרם מוות ברשלנות, אשר די בהוכחת העדר מודעות, מקום בו היתה צריכה להיות, לביסוסה. סעיף 20(א) לחוק העונשין מגדיר מחשבה פלילית מהי: "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים על פרטי העבירה ולעניין התוצאות גם אחת מאלה: כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען". הנה, לצורך הוכחת היסוד הנפשי של עבירת ההריגה יש להוכיח קיומה של מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה בעת ביצועו, אגב הפגנת חוסר אכפתיות, או למצער, קיומה של תקווה להימנע מהתוצאות האפשריות, תוך נטילת סיכון בלתי סביר. היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת הרשלנות מוגדר בסעיף 21(א) לחוק העונשין: "אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד - שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור; שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר". על מנת להוכיח קיומה של עבירת גרם מוות ברשלנות, שומה על התביעה להוכיח העדר מודעות של הנאשם ליסוד העובדתי של מעשהו והשלכותיו, מקום בו אדם סביר, בנעלי הנאשם, יכול וצריך היה להיות מודע. הכלי לבחינת שאלת המודעות הינו מבחן הצפיות הסבירה- האם האדם הסביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות התוצאה בנסיבות המתוארות. בעוד שעבירת הרשלנות מניחה העדר צפיית התוצאה, בענייננו התוצאה הקטלנית, מקום שהיה על הנאשם, כאדם מן היישוב לצפותה, הרי שעבירת ההריגה מקימה את ההנחה, כי בנסיבות הספציפיות שהוכחו, היה מודע הנאשם לתוצאה כפי שנגרמה (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 542). פעמים, אך קו דק מפריד בין "קלות הדעת", הנכנסת לגדר היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת ההריגה, לבין עבירת הרשלנות. בהלך הרוח הראשון, על בית המשפט להשתכנע כאמור, כי הנאשם היה מודע לסיכון הבלתי סביר שהוא נוטל, מבלי שיחפוץ בקיום התוצאה הנגזרת הימנו ותוך תקווה כי תימנע, ואילו באחר- על בית המשפט להשתכנע כי לא היתה כל מודעות לתוצאה הצפויה. לעניין זה ראה גם את דברי כב' השופט ריבלין בע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נ' מדינת ישראל נו(1) 34 (2001): "מבחנה של הפזיזות הוא מבחן סובייקטיבי אישי, ואין דרישת הפזיזות באה על סיפוקה אלא אם הנאשם אכן חזה בפועל סיכון ממשי לקורבן. בכך נבדלת עבירת ההריגה מהעבירה של גרם מוות ברשלנות...". קיים קושי מובנה בהוכחת מצב הכרתי מסוג "קלות דעת". על כך נאמר: "באין אפשרות לגלות תהליך שבנפש האדם באמצעות מכונת רנטגן המאירה צפונותיו בשעת מעשה, חובתו של בית-המשפט היא להסיק את המסקנה לפי מיטב יכולתו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפניו". (השופט זוסמן בע"פ 419/68 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כב(2) 749, 756). נוכח הקושי המתואר, הכירה ההלכה הפסוקה בחזקות עובדתיות, אשר הפכו לחלק מהראיות הנסיבתיות, ונועדו לסייע בהתחקות אחר הלך רוחם של נאשמים. כך, "חזקת המודעות" הכללית קובעת קיומה של מודעות לתוצאות המעשה, אלא אם יוכח אחרת. משמעותה של החזקה הינה כי: "...אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה" (ז' פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 542 בס' 664). ועוד: "מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 524 מול א'-ב'). על יסוד העקרונות הללו יש לבחון את התנהגותו של הנאשם, מודעותו והלך רוחו ביחס למעשה שביצע. מבחן היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת ההריגה יהא מבחנו של הנער ה"סביר", בן גילו של הנאשם, האם בנסיבות שהוכחו, היה מודע לתוצאה הקטלנית האפשרית עקב מעשה הדחיפה, ברם היה אדיש לה. המבחן לקיומה של עבירת הרשלנות הינו העדר מודעות לתוצאה הקטלנית. השפעת גז המזגנים אין חולק כי שאיפת גז מזגנים אינה אסורה על פי חוק. הנאשם הודה כי שאף מגז המזגנים והוסיף, כי בשל השפעתו, הוא לא היה מודע לנסיבות מעשה דחיפת המנוח והשלכותיו. הטענה בדבר השפעת הגז, לכאורה, על מעשהו של הנאשם, הועלתה בשפה רפה. היא לא נתמכה בחוות דעת מומחה ודי בכך, כדי לייתרה. יחד עם זאת, למען הזהירות, תידון הסוגיה לגופה. אף אם היתה מוכחת הטענה, לפיה לכאורה, הושפע הנאשם כתוצאה משאיפת הגז, הרי שהוראת סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין אינה פוטרת אותו מהאחריות למעשהו, שכן לפיה, אדם המכניס עצמו למצב שכרות (אשר אינו נטען בדנן) נושא באחריות פלילית למעשיו: "עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה." ועוד- לעניין הקונסטרוקציה בדבר קיומה של מחשבה פלילית, גבי מי שעשה מעשה במצב של שכרות, עקב התנהגות נשלטת ומדעת, אין נפקא מינה אם היה זה מצב של שכרות מלאה או שכרות חלקית. בכל אחד מהמצבים הללו יראו את עושה המעשה כמי שיש לו מחשבה פלילית - בין מסוג "מודעות" ובין מסוג "פזיזות" (במובן של אדישות) בהתאם לסוג העבירה (תוצאתית או התנהגותית) (ראה ת"פ 309/97 מדינת ישראל נ. גרובנר (מחוזי י-ם) . (השווה קדמי, הדין בפלילים, תוספת עדכון והשלמה לחלק ראשון, 1996, עמ' 107). עולה אפוא, כי בנסיבות של שכרות מרצון, מיוחסת לעושה המעשה מחשבה פלילית גם מקום שבפועל, בעת בצוע המעשה, לא היתה יכולה להתקיים אצלו מחשבה פלילית, לרבות "אדישות" נוכח מצבו המנטאלי הפגום, עקב השכרות. מי שמכניס עצמו למצב של שכרות, מרצון ומדעת, נוטל על כתפיו את הסיכון כי יבצע עבירות, ומשהסיכון מתממש, רואים אותו כנושא באחריות למימוש הסיכון. הדברים יפים, בהדבק המתאים, ביחס לשאיפת הגז, השפעתו והשלכותיו. איש מהצדדים אינו טוען להשפעה "דרמטית" של הגז וחרף זאת, אף אם הנאשם והמנוח פעלו תחת השפעתו, הרי גבי דידו של הנאשם, אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות למעשיו, וביחס למנוח - גם אם הציק והטריד את הנאשם, בשל השפעת הגז - לעובדה זו יש השלכה אפשרית לעניין העונש, ברם אין לה משקל לבחינת סוגיית האחריות הפלילית. ומן הכלל אל הפרט; הנער הסביר, אשר בנעליו נכנס הנאשם, היה צופה בנסיבות שהוכחו, את נפילתו של המנוח, עקב הדחיפה שנדחף על ידי הנאשם לעבר שולי הגג, בהינתן מרחק עמידתו מהמעקה - כמטר ובהתחשב בגובה המעקה אשר אינו עולה על 60 ס"מ. הנער הסביר, אף היה צופה את התוצאה הקטלנית, ברמת וודאות גבוהה, עקב נפילה מהגג, אשר גובהו שתי קומות. הסנגור, עו"ד מורגנשטרן, טוען כי הנאשם אינו נכנס בנעליו של הנער הסביר, בן גילו, שכן יכולתו השכלית מוגבלת והוא מתקשה להתמודד עם סיטואציות ומצבים. לשיטתו, השוואת עדותו לעדויות חבריו, מלמדת על מוגבלותו של הנאשם וחריגותו, הגם שאין מדובר בפיגור שכלי. בין היתר, טוען הסנגור כי "ד. מתקשה להתמודד עם אתגרים סותרים ולהפנים ממדים שונים של המציאות". הטענות אינן נתמכות בראיות ועל פניהן, הן משוללות יסוד. הנאשם, כבן 15.5 בעת האירוע, תיפקד כנער בן גילו, למד בבית ספר תיכון, בחטיבת הביניים, בפנימייה וקיים קשרי חברות אמיצים עם חבריו. למדנו, כי היה חברו הטוב והקרוב של אייל. בנסיבות אלו, לא הוכח כי סבל ממוגבלות מכל סוג שהוא. חזקה עליו אפוא, כי היה מודע למעשה שביצע ולתוצאתו. עולה מעדויות הנערים, כי מלכתחילה היו מודעים למעשיהם האסורים והמסוכנים, בעצם העלייה המסוכנת לגג בית הספר, באמצעות סורגי החלונות. מודעות הנאשם לתוצאות דחיפתו את המנוח, ממקום עמידתו בסמוך לסף הגג - צפה ועולה מהעובדות, בבחינת קל וחומר. מעדויות הנערים עולה, כי הנאשם ניצב בשורה אחת עמם ואף עולה עליהם. דפוסי התנהגותו זהים לאלו של חבריו, הנערים. רובם ככולם, התקשו להעיד, היססו במתן התשובות, בקשו לכסות טפח ולגלות טפחיים, מסרו תשובות לאקוניות, בשפה דלה וללא פרטים נלווים. הנאשם נהג באורח דומה. ברי, כי האירוע הטראומתי ובעיקר, תוצאתו הטרגית - עליו העידו הנאשם וחבריו - גרמה להם לקושי במתן העדות. הנאשם, כמו גם יתר הנערים, סבלו מרגשי אשם קשים. כולם ראו עצמם אחראים ולו באורח חלקי, להתרחשות האירוע, אם בשל העובדה שעלו יחדיו לגג בית הספר, תוך נטילת סיכון, בידיעה שעשו מעשה אסור ואם, בשל שאיפת הגז. נוכחות משפחת המנוח באולם הדיונים, אף היא הכבידה על הנאשם וחבריו, מטבע הדברים. ברי אפוא, כי התנהגותו המסויגת של הנאשם במהלך מתן העדות, אין בה כדי ללמד על מוגבלות מכל סוג שהוא. יתירה מזו, התנהגותו לאחר האירוע, כמו גם, במהלך חקירתו במשטרה, מלמדת על הבנה מלאה ומודעות גבוהה למעשה שביצע. כך, הימלטותו המיידית ממקום האירוע, תוך הפקרת המנוח, בטענה המופרכת, כי היה רעב ועייף, מצביעה על מודעותו לגודל האסון והשלכותיו. פגישתו את ע., בהמשך הערב, כאשר הלה דיווח לו על מות המנוח ובקשתו, כי לא יספר לאיש על חלקו באירוע - תומכת במסקנה כי אין מדובר בנער מוגבל, אלא בנער מבין, מודע ומתפקד. התייחסותו העניינית לאירוע, במהלך החקירה מחזקת מסקנה זו; תיאור הדחיפה כ-"חלשה", "ביד אחת" כמו גם, הטענה כי דחף את המנוח לצד הגג ולא לעבר שוליו - כל אלו מלמדים על היות הנאשם נער סביר התואם את בני גילו. לא זו אף זו, הנאשם אישר, הן בחקירתו במשטרה והן בבית המשפט, כי ברורה לו התוצאה הקטלנית הצפויה עקב נפילה מהגג. הסנגור ציין, בהערת שוליים, כי מצער הדבר שבית הספר לא ראה לנכון להגביה את המעקה, אשר במצבו הנוכחי "מהווה שימת מכשול בפני עיוור". האומנם? כפי שנקבע, עצם העלייה לגג בית הספר, באמצעות סורגי החלונות - מהווה מעשה אסור ומסוכן, הכרוך בפזיזות, קלות דעת ואדישות. המציית לאיסור לעלות על גג בית הספר, ממילא לא ייתקל ב"מכשול" וממילא, אין לראות במעקה הנמוך בבחינת "שימת מכשול בפני עיוור". הנאשם וחבריו, לרבות המנוח, היו מודעים היטב למעשיהם האסורים ולסכנה הנשקפת ממכלול המעשים. הסנגור עתר שלא לאמץ את הגרסאות הכבושות שהשמיעו אייל וע. בבית המשפט ביחס לדחיפת המנוח על ידי הנאשם. אייל העלה לראשונה את גרסתו, בדבר דחיפת המנוח על ידי הנאשם בשתי ידיו, ערב מתן העדות, בפני התובע ושב עליה בבית המשפט. באשר לע., עדותו היתה חלקית, וסתרה את גרסתו במשטרה. בנסיבות אלו, טען הסנגור, כי אין להעדיף את עדויותיהם בבית המשפט על פני אלו שמסרו במשטרה. בהתייחסו לע., טען הסנגור, כי "אף בשיא התרגשותו ואף במהלך דבריו החלקיים ביותר בבחינת מגלה טפח ומסתיר טפחיים, חוזר ואומר כי X המנוח אשם גם הוא בארוע, כי הלך מספר צעדים אחורנית עד שנפל". בטיעוניו, עשה הסנגור כל שיכול היה לעשות למען מרשו, ברם, טיעוניו אינם עומדים במבחן המציאות; ראשית, הודיית הנאשם בחקירתו במשטרה, כי דחף את המנוח עולה בקנה אחד עם גרסאותיהם הכבושות של חבריו ונתמכת על ידם. שנית, ההסבר שמסרו העדים ובכללם אייל וע., על שום מה כבשו את גרסותיהם, כדי לגונן על חברם הטוב, הנאשם - סביר. בבית המשפט בחרו לספר את האמת, הגם שדבריהם לוו בכאב, בעצב ובקושי רב. הסנגור תיאר את עדותו של ע. כ"מהפכת קרביים". אכן כך. כל הנערים התקשו כאמור, במתן העדות. הצלקות העמוקות, הכאב, הצער, החרטה ורגשי האשם צפו ועלו מתוך עדויותיהם. להתרשמותי, המדובר בנערים נורמטיביים דרך כלל, אשר חציית הגבולות האסורים אינה מאפיינת את התנהגותם. מעשיהם, אשר החלו כמעשי קונדס, משובת נעורים, הפכו למסוכנים. מעשה הדחיפה של הנאשם את המנוח - הרחיק לכת בפזיזות, קלות הדעת והאדישות שהפגין כלפי המנוח. בהיותם מודעים לגודל האסון שנגרם למשפחת המנוח, התקשו הנאשם וחבריו במתן העדות. סופו של יום, בחרו הנערים להעיד אמת ויש ליתן אמון בגרסאות שמסרו בבית המשפט. הסנגור הטעים בסיכומיו את השפעתו הדלה והמזערית של הגז "כידוע שימוש כזה (בגז המזגנים - ו.מ) אינו אסור על פי דין וכפי שהעידו הנאשם וחבריו, השפעתו קלה ביחס וחולפת במהרה, בתוך שניות ואולי מעט יותר" [עמ' 20,21 לסיכומי ההגנה]. חרף עמדה ברורה זו, בחר הסנגור להשליך את האחריות לאירוע לפתחו של המנוח, בגין התנהגותו הפרובוקטיבית כלפי הנאשם, שמקורה, לדבריו, בהשפעת הגז: "X המנוח, ככל הנראה בהשפעת הגז [הדגש לא במקור - ו.מ], מתחיל להתגרות בד., לגרסתו של ד., X הוא זה שמציק לו, דוחף אותו ומושך במכנסיו." על יסוד סברה זו, טען הסנגור, כי אין להוציא מכלל אפשרות כי נפילתו של המנוח נגרמה בשל השפעת הגז, בעטייה, צעד המנוח לאחור, לאחר שנדחף "קלות" על ידי הנאשם, הסתחרר, מעד ונפל. ראה דברי הסנגור בסיכומים: "בניסיון להדוף את X, דוחף אותו ד., דחיפה קצרה, יחידה, לא חזקה במיוחד, אשר אין חולק שלא נועדה לגרום נזק כלשהו לX. X מאבד באופן כזה או אחר את שיווי המשקל, עושה צעדים אחורנית, נתקל במעקה ונופל מטה. הסיום טרגי" [עמ' 21]. אין ממש בטענה. הנאשם, אישר כי המנוח נפל כתוצאה מהדחיפה שדחף אותו. חבריו תמכו בגרסה זו. די בכך. יתירה מזאת, לא הוכח, כי השפעת הגז גרמה למנוח לאבד שיווי המשקל ובכל מקרה, אף אם כך, הרי שזה אירע כתוצאה מהדחיפה שדחפו הנאשם, ללמדך כי מקור הנפילה - בדחיפה. כך אף באשר למרחק עמידתו של המנוח משולי הגג. הסנגור טען, כי המרחק שהפריד בין המנוח למעקה היה למעלה ממטר. מעדויות הנערים עולה, כי מדובר במרחק של עד מטר ובכל מקרה, הם אישרו כי המנוח נפל כתוצאה מדחיפת הנאשם, ללמדך, על המרחק הקצר שהפריד בינו לבין המעקה, אשר די היה בדחיפה, אף קלה, כדי לגרום לנפילתו. לעניין בחינת הקשר הסיבתי עובדתי בין האירוע לתוצאה, קובעת הפסיקה: "מבחנו של הקשר הסיבתי העובדתי הוא מבחן פיזי-אובייקטיבי של "הסיבה בלעדיה אין". השאלה שמציג מבחן זה היא, האם התנהגות העבריין מהווה סיבה הכרחית, מנקודת ראות פיזית אובייקטיבית, להתרחשות התוצאה. במילים אחרות: האם גם אלמלא אותה ההתנהגות הייתה נגרמת התוצאה. כאשר מדובר במחדל השאלה שמציג המבחן היא, האם התוצאה הייתה מתרחשת גם כאשר הנאשם היה ממלא אחר חובתו על-פי הדין (קדמי, שם (חלק ראשון) 88; פלר, שם (כרך א) 430, בס' 551)". (ת"פ 3120/02 מדינת ישראל נ' רון (2004)). לא יכולה להיות מחלוקת, כי אלמלא דחף הנאשם את המנוח, הוא לא היה נופל מגג הבניין אל מותו. דחיפת הנאשם היא הגורם לנפילתו, בבחינת "סיבה בלעדיה אין". הוכח, כי המנוח נהדף לעבר שולי הגג ולא לצדו, כפי שגרס הנאשם בחלק מהגרסאות שמסר. הוכח, כי הנפילה היתה ברצף למעשה הדחיפה. די בכך כדי ללמד על הקשר הסיבתי - עובדתי- משפטי בין המעשה לתוצאה. משהוכח קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי, ממילא, הוכח גם קשר סיבתי משפטי. הוכחה קיומה של "צפיות סבירה" באמצעות המבחן האובייקטיבי, קרי, נער סביר בן גילו של הנאשם יכול וצריך היה לצפות את התרחשות התוצאה, בנסיבות שהוכחו. (לעניין זה ראה ע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נ' מדינת ישראל נו(1) 34 (2001)). מסקנות אלו עומדות ביסוד הסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים, באם הוכח היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת הריגה. כפי שיפורט, וכעולה מהאמור לעיל - הוכח היסוד הנפשי לביסוס הרשעתו של הנאשם בעבירה של הריגה. די בעובדות עליהן לימד הנאשם ולפיהן: גובה הבניין ומבנה הגג היו מוכרים לו, שכן, שעות ספורות קודם לאירוע, הוא וחבריו טיפסו לגג לשם אותה מטרה, שאיפת גז מזגנים. מן הסתם, ידע הנאשם מה גובה הבניין ואיזו סכנה נשקפת מהעמידה בסמוך לשולי הגג. ממילא, היה גם מודע למעקה הנמוך שתוחם את הגג, שהרי זה מצוי בסמיכות למזגנים מהם שאפו הנאשם וחבריו את הגז. הנאשם אישר כי פרץ ויכוח בינו לבין המנוח, בעת שהשניים עמדו זה מול זה כאשר המנוח ניצב עם גבו מרחק של כמטר משולי הגג. הנאשם אישר כי בתגובה להצקות שהציק לו המנוח, הוא דחף אותו מעל פניו, הגם שלגרסתו, הדחיפה היתה קלה. הנאשם אישר כי עזב את מקום האירוע, מבלי שבדק מה אירע למנוח. הנאשם אישר כי ככלל, ידוע לו שנפילה מהגג עלולה לגרום למוות. חבריו של הנאשם אישרו העובדות והוסיפו כי את המנוח דחף הנאשם בשתי ידיו. על יסוד עובדות אלו, שוכנעתי למעלה מכל ספק סביר, כי היא הנאשם ער ומודע לסכנה הנשקפת למנוח ממעשה הדחיפה, כמו גם, היה מודע לתוצאה הקטלנית של מעשהו. בנסיבות אלו, נהג הנאשם בפזיזות, קלות ראש ואדישות לתוצאה הצפויה ממעשה הדחיפה. למען הסר ספק יובהר, כי אף מכוח חזקת המודעות, הנסמכת על הנסיבות שהוכחו, כנער סביר בגיל 15, היה על הנאשם לצפות את התוצאה הקטלנית של מעשהו ולהימנע ממנו. ערה אנוכי להתנהגותו הטורדנית והמציקה של המנוח כלפי הנאשם. בקשת הנאשם כי יחדל, לא כובדה על ידו. המנוח הכעיס את הנאשם ובתגובה, הלה דחף אותו מעל פניו. התנהגותו הטורדנית והמציקה של המנוח, תהא אשר תהא, אין בה כדי לפטור הנאשם מאחריותו הפלילית למעשהו, הגם שיכול ותהא לה השפעה לעניין מידת העונש שיוטל על הנאשם. סיכום המדובר באירוע טראגי. חבורת נערים, חברי ילדות, תרו אחר הרפתקה, אשר אין בה לא משובה ולא מעשה קונדס, אלא מעשה אסור בתכלית. תוך סיכון חייהם, עלו הנערים לגג בית הספר, לשם סיפוק מאוויים אסורים. הגדיל לעשות הנאשם, כאשר שאף מגז המזגנים ולאחר מכן, על רקע ויכוח של מה בכך, דחף את המנוח, חרף מודעותו לתוצאה הקטלנית הצפויה ממעשהו - בשל מקום עמידתו של המנוח, בסמוך לסף הגג - ועשה כן בפזיזות, קלות ראש או אדישות לתוצאה. לפיכך, אני קובעת כי הנאשם ביצע עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וכן, על יסוד הודאתו, ביצע הנאשם עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק. משפט פליליקטיניםהריגהקטינים (במשפט הפלילי)