קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מחמת הספק מעבירת אונס: בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, הננו מודיעים, בפתח הכרעת הדין, על זיכויו של הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק. כתב האישום ותגובת הנאשם 1. בכתב אישום שהוגש נגד הנאשם, יוחסו לו עבירות אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) ביחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, ותקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. בכתב האישום נטען כי במהלך החודשים אפריל-מאי 2007 נקשר קשר זוגי בין הנאשם לבין המתלוננת, והחל מיום 01.05.2007 עברו השניים להתגורר בדירה ששכרו בקרית-עקרון. התביעה טוענת כי כשבוע וחצי לאחר מועד הכניסה לדירה, התפתח בין הנאשם למתלוננת ויכוח שבמהלכו דחף אותה הנאשם. התביעה מוסיפה וטוענת, כי כעבור יומיים, לאחר שהנאשם והמתלוננת אכלו ארוחת ערב יחדיו, הודיעה המתלוננת לנאשם כי היא הולכת לישון ונכנסה למיטה. בכתב האישום נטען כי הנאשם נשכב לצד המתלוננת, החל לגפפה ולנשקה, וביקש לקיים איתה יחסי מין. המתלוננת הודיעה כי אינה מעוניינת בכך, אך הנאשם המשיך במעשיו והסיר את מכנסיה ותחתוניה בניגוד לרצונה. בהמשך, פישק הנאשם באמצעות ידיו את רגליה של המתלוננת והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת ניסתה להרחיק את הנאשם ממנה, ושבה וביקשה כי יחדל, אך הנאשם לא חדל ממעשיו עד שהגיע לסיפוק מיני. לאחר מכן, החדיר הנאשם את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, למרות בכיה וטענתה כי הוא מכאיב לה. בהמשך, שב הנאשם והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. יומיים לאחר אירוע זה, ביקשה המתלוננת מהנאשם כי יעזוב את הדירה, אולם הלה סירב באומרו כי חוזה השכירות הוא גם על שמו. בתגובה, נטלה המתלוננת תיק והחלה להכניס את בגדיו של הנאשם לתוכו, אך הנאשם חטף את התיק מידיה של המתלוננת, דחף אותה והפילה ארצה. דיון והכרעה 8. החלטנו לזכות את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק. אין מחלוקת כי מערכת היחסים בין המתלוננת לבין הנאשם הייתה מערכת יחסים קצרה בתקופתה אך אינטנסיבית במהותה וזו כללה לינה משותפת בבית סבתה של המתלוננת, שיחות טלפוניות ארוכות במיוחד, יחסים אינטימיים במקומות שונים, ולאחר היכרות קצרה - חתימה על הסכם שכירות, ומעבר למגורים משותפים בדירה בקרית-עקרון. מערכת יחסים זו הגיעה לסיומה ביום 20.05.2007, לאחר שהמתלוננת דרשה מהנאשם לפנות מיידית את הדירה, וכאשר הנאשם נאלץ לארוז את מיטלטליו באישון לילה וללון בדירת מקורבים בעיר רמלה. היכרותם הקצרה יחסית של הנאשם והמתלוננת הולידה, בסופו של דבר, תלונה על מעשה אינוס, מעשה סדום ושני אירועים של אלימות מצידו של הנאשם, כאשר תלונתה של המתלוננת במשטרה הוגשה בחלוף כחודש ומחצה ממועד קרות האירועים. המחלוקת בין הצדדים בתיק זה נוגעת לאופן קרות האירועים, היינו, האם מדובר ביחסי מין אשר נכפו על המתלוננת, או שמא מדובר ביחסי מין שהתקיימו בהסכמה, וכן לגבי השאלה אם מדובר בתקיפה שבוצעה כלפי המתלוננת, או שמא בויכוח שהתגלע בין בני הזוג, שבמסגרתו אפשר שהיו דחיפות הדדיות. מחלוקת נוספת נוגעת למועדים שבהם התרחשו האירועים, כאשר לגישת המתלוננת מדובר, לפחות לגבי מעשה האינוס, באירוע שהתרחש במחצית השנייה של חודש מאי 2007, ואילו לגרסת הנאשם מדובר במה שכונה "ערב היין" ביום חמישי, 03.05.2007. מחלוקת נוספת נוגעת לשאלה מתי התקיימו שני ביקוריה של המתלוננת בעפולה, שם התגורר הנאשם וכן אביו ובת זוגו. הן המתלוננת והן הנאשם מדברים על שני ביקורים, אך השאלה החשובה והטעונה הכרעה הינה האם התקיים הביקור השני לאחר "ערב היין", דבר התומך בגרסתו של הנאשם כי לא נכפו על המתלוננת יחסי מין שלא בהסכמה, או שמא במועד מוקדם יותר, שאז אין לו נפקות. הנאשם, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, מסר עדות הכוללת תאריכים מדויקים, אשר נתמכה, ברובה הגדול, בראיות אובייקטיביות, היינו, פלטי שיחות התקשורת בין הנאשם לבין המתלוננת ואיכוני המכשירים הניידים שלהם (ס/8). לעומתו, מסרה המתלוננת את סדר הדברים כפי מיטב זיכרונה, מבלי למסור תאריכים ספציפיים, לבד מהעובדה כי הסכם השכירות (ת/1) נחתם ביום 22.04.2007. מועד נוסף שאין לגביו מחלוקת נוגע לתחילתו של חוזה השכירות, היינו 01.05.2007, הגם שאין הסכמה לגבי מועד כניסתם של הנאשם והמתלוננת אל הדירה. עוד נאלצה המתלוננת להודות כי טענתה, לפיה התארחה בעפולה בסוף השבוע של ה-20 ו-21 אפריל 2007, אינה נכונה, והדבר מתברר, בעיקר מעיון באיכוני המכשירים הניידים של הנאשם ושל המתלוננת, ומהעובדה כי יומיים לאחר מכן, היינו ביום העצמאות, הגיעה המתלוננת לעפולה, על-מנת לבקר את בני משפחתו של הנאשם. השאלה העיקרית בה יש להכריע, הינה מה התרחש באותו ערב שכונה על-ידי הצדדים "ערב היין", ערב שבתחילתו רכשו הנאשם והמתלוננת יין, עוגות, ודברי מאכל נוספים במטרה לבלות ערב רומנטי. האם במהלך אותו ערב, לאחר שבני -הזוג לגמו מהיין, החליט הנאשם לתקוף מינית את המתלוננת ולכפות עליה יחסי מין, ובכלל זה יחסי מין אנאליים, או שמה מדובר ביחסי מין שהתקיימו בהסכמה מלאה ביניהם, כפי שהיה עד לאותו יום? לגרסת המתלוננת, הודיעה לנאשם, במהלך אותו ערב, כי היא עייפה והיא הולכת לישון, וכאשר נכנסה למיטתה, החל הנאשם להיצמד אליה ולהתגפף עמה, מבלי ששיתפה עמו פעולה, כאשר היא דורשת ממנו לחדול, וזאת בטון ברור והחלטי. הנאשם לא שעה לתחינותיה, הפשיטה וביצע בה מעשה סדום ומעשי אינוס, כמתואר בעדותה. לטענת המתלוננת, לא היה מקום לספק כי אינה מעוניינת לקיים עם הנאשם יחסי מין, ולמרות התנגדותה הוא כפה עליה, הן יחסי מין אנאליים והן יחסי מין "רגילים". לעומת גרסה זו, נטען על-ידי הנאשם כי, כפי שהיה במקרים רבים קודמים, התקיימו יחסי המין בהסכמה, כאשר "ערב היין" היה רומנטי מתחילתו ועד סופו, ובמסגרתו הבטיחה לו המתלוננת "סקס שלא היה כדוגמתו". לאחר שבחנו את כלל הראיות, הגענו למסקנה כי קיים ספק באשר לאשמתו של הנאשם בביצוע עבירות המין, וזאת מהטעמים הבאים: א. אין חולק כי תלונתה של המתלוננת הוגשה ביום 25.06.2007, היינו כחודש ומחצה לאחר אירוע קשה וטראומתי, שבמסגרתו נאנסה על-ידי הנאשם, כפי הנטען על-ידה. כבישת עדות, כאשר מדובר במתלוננת בעבירות מין, ובעיקר כאשר מדובר בתקיפה מינית המתבצעת בתוך המשפחה, אינה תופעה חריגה והפסיקה קבעה כי אין לייחס חשיבות רבה לאיחור בהגשת התלונה, ובלבד שניתן לדבר הסבר המניח את הדעת (ראו למשל ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(6) 625; וע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ה(2) 918). בענייננו, ספק אם ניתן על-ידי המתלוננת הסבר מניח את הדעת לכבישת העדות, שכן לא הוצגה סיבה של ממש להגשת התלונה באיחור. גרסת המתלוננת, לפיה ביקשה לקבל, תחילה, מהנאשם את סכום הכסף המגיע לה, לטענתה (1,000 ₪), ורק לאחר מכן להגיש את התלונה, איננה משכנעת דייה. הדעת נותנת כי לו היה מדובר באונס טראומטי, כטענת המתלוננת, כי אז הייתה בוחרת להגיש את התלונה במועד מוקדם יותר, מבלי להתנות את הדבר בקבלת כספי השכירות. זאת ועוד, המתלוננת שללה את האפשרות כי הייתה נמנעת מלהתלונן נגד הנאשם, גם לו נענה לדרישתה ומסר לה את סכום הכסף המבוקש. לא שוכנענו כי אלה הם אכן פני הדברים. איננו יכולים להשתחרר מהתחושה כי סירובו הנחרץ של הנאשם לשלם את סכום הכסף, כדרישתה של המתלוננת, הוא שהביא עליו את התלונה, תוך פרק זמן של כשעה ממועד הסירוב. לעניין זה ראוי להזכיר, כי תגובתו הספונטאנית של הנאשם לאיום המתלוננת כי תגיש נגדו תלונה בגין אונס, אם לא ייענה לדרישתה, הייתה "תעשי מה שאת רוצה". הדעת נותנת כי לו דובר במי שכפה על המתלוננת יחסי מין בהיותו מודע להתנגדותה למעשיו, הוא היה מסכים לשלם את סכום הכסף המועט יחסית, אותו דרשה המתלוננת, "כדמי לא ייחרץ". ב. המתלוננת שיתפה את חברותיה במעשיו של הנאשם, ככל שהמדובר בשימוש באלימות כלפיה, ולא סיפרה להם על דבר התלונה העיקרית, שעניינה קיום יחסי מין בכפיה ללא הסכמתה. הדברים אודות מעשי האלימות נמסרו לחברותיה של המתלוננת כחודש ימים לאחר מעשה, ואף כאן מדובר בתלונה כבושה, מבלי שניתן לכך הסבר של ממש. ג. המתלוננת העידה כי לא הטיחה בנאשם, למחרת היום, כי הלה אנס אותה בקיימו עמה יחסי מין ללא הסכמתה. לטענתה היא ביקשה לבדוק עמו מה קרה, על מנת שהוא עצמו יתוודה על מעשיו, ולדברי המתלוננת, הנאשם אמר לה כי לא קרה דבר. גרסה זו מעוררת תמיהה לא מעטה, שכן לו הייתה המתלוננת משוכנעת כי הנאשם אנס אותה וביצע בה מעשה סדום, הדעת נותנת כי לא הייתה מסתפקת בהצגת שאלה מעין זו לנאשם, אלא הייתה מטיחה בו את הדברים בצורה ברורה ומפורשת. ד. הראיות האובייקטיביות מלמדות כי המתלוננת בילתה את סוף השבוע שחל ב-4 ו-5 למאי 2007 בבית הנאשם ובבית אביו בעפולה. המתלוננת שוללת מכול וכול אפשרות זו, כאשר טענתה היא כי נסיעותיה לעפולה התרחשו בחודש אפריל 2007. דא עקא, שנתוני התקשורת ובעיקר איכוני המכשירים הניידים שהיו ברשות הנאשם והמתלוננת מעידים בבירור שהמתלוננת אכן נסעה לעפולה ביום ו', 04.05.2007 ושבה לאזור המרכז במוצ"ש, 05.05.2007. נתון זה אינו מלמד, בהכרח, כי אותה נסיעה בוצעה דווקא לאחר "ערב היין", כטענת הנאשם, ולכאורה ניתן ליישב את הדבר גם עם גרסת המתלוננת, לפיה התרחשו שתי נסיעותיה לעפולה לפני תקיפתה המינית על ידי הנאשם. ואולם, העובדה כי המתלוננת הכחישה, בכל תוקף, את האפשרות כי נסעה לעיר מגורי הנאשם בעפולה במהלך חודש מאי 2007, מחזקת את גרסת הנאשם, לפיה בוצעה הנסיעה השנייה לאחר אירועי "ערב היין". הנאשם הציג את גרסתו זו כבר מתחילת הדרך, הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, ואין בידינו לשלול גרסה זו מכל וכל, והיא מעוררת, לפחות, ספק סביר בדבר אשמתו. אין מחלוקת בין הצדדים כי אם אכן נסעה המתלוננת לבית הנאשם בעפולה, לאחר "ערב היין", כי אז יש בכך משום תמיכה ממשית בגרסת הנאשם כי יחסי המין ביניהם התקיימו בהסכמה מלאה, שכן אין להעלות על הדעת כי המתלוננת הייתה נוסעת לבית הנאשם ונפגשת עם בני משפחתו, לאחר שבוצע בה אונס כה קשה וטראומתי, כפי טענתה. כאמור, אין באפשרותנו לקבוע ממצאים חד משמעיים בשאלה זו, ומאחר שלא סברנו כי ניתן לדחות את גרסתו של הנאשם, בהקשר זה, מצאנו כי יש בכך כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. ה. מעדותה של בת זוגו של אבי הנאשם, עולה כי הנאשם הזעיקם לדירה בקרית-עקרון, על-מנת לאסוף את חפציו לאחר שהמתלוננת החליטה להיפרד ממנו. עדות זו מתיישבת עם גרסתו של הנאשם, לפיה הוא עזב את הדירה ביום ו', 04.05.2007 ונסע לעפולה. הגב' מרים אייל אף העידה על ביקורה של המתלוננת בעפולה במועד זה בלילה ועל ביקורה בדירתה ביום שבת בצהריים. גם אם נניח כי העדה אינה יכולה לזכור את התאריכים המדויקים, התרשמנו כי הדברים התרחשו בסדר עליו העידה, ויש בכך כדי לחזק את עדותו של הנאשם. ו. הנאשם נקב כבר בתחילת הדרך בתאריכים מדוייקים לקרות כל אירוע ואירוע, כולל המועדים המדוייקים בהם ביקרה אותו המתלוננת בבית הוריו בעפולה. באותה עת לא ידע ולא יכול היה לדעת, כי תהיינה קיימות ראיות אובייקטיביות אשר תתמוכנה בגרסתו - איכוני הטלפון שהוצאו במועד מאוחר יותר, לקראת המשפט ולבקשת סנגורו, מלמדים על הדיוק שבדבריו, ובאותה מידה מכרסמים בעדות המתלוננת אשר גרסתה בדבר מועדי הנסיעות, נסתרה. ז. טעם נוסף אשר הותיר בליבנו ספק בדבר אשמתו של הנאשם נעוץ בעובדה כי בתוך תקופת היכרות קצרה קיימו הנאשם והמתלוננת יחסי מין בהזדמנויות רבות ובמקומות שונים, ויש ממש בדברי הסנגור כי מערכת יחסיו של הנאשם עם המתלוננת התאפיינה במין זמין. בנסיבות אלה, מתקשים אנו להניח כי הנאשם היה כופה את עצמו על המתלוננת, באופן אשר תואר על-ידה, דבר שאינו מתיישב עם דפוס התנהגותו בעבר. עובדה זו מתווספת ליתר הדברים אשר תוארו על-ידינו, אשר בהצטברותם מעוררים ספק בשאלה האם אכן ביצע הנאשם עבירת אינוס ומעשה סדום כלפי המתלוננת בסיומו של "ערב היין". לאור כל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי אין להרשיע את הנאשם בעבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ושל מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) ביחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, אשר יוחסו לו בכתב האישום, והננו סבורים כי יש לזכותו מחמת הספק. 9. לנאשם יוחסה עבירה נוספת של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. המדובר בשני אירועים שבהם, לטענת התביעה, דחף הנאשם את המתלוננת במהלך ויכוח שהתפתח ביניהם. נטען כי באחד המקרים אף נפלה המתלוננת ארצה, כתוצאה מאותה דחיפה. המתלוננת מסרה כי המקרה הראשון התרחש בשבוע השני של חודש מאי 2007, כאשר שבה בשעת ערב מאוחרת מעבודתה והבחינה במצבור כלים במטבח שבהם שיירי מזון. מאחר שהנאשם לא התפנה לשטוף את הכלים, התפתח בינה לבינו ויכוח סביב נושא זה, שבמהלכו דחף אותה הנאשם באמצעות ידיו. היא מעדה אך לא נפלה כיוון שהצליחה לייצב את עצמה. לגרסת המתלוננת, מדובר בדחיפה בעוצמה חזקה, שלאחריה חטף הנאשם צלחת מידיה ודחף אותה פעם נוספת, באמצעות גופו. המקרה השני התרחש במועד מאוחר יותר שבו דרשה המתלוננת מהנאשם לעזוב מיידית את הדירה, ולהמחשת דרישתה זו החלה לאסוף את חפציו לתוך תיק. לגרסתה, חטף הנאשם מידיה את התיק ודחף אותה, וכתוצאה מכך היא נפלה ארצה. איננו שוללים את האפשרות כי הנאשם נגע במתלוננת במהלך ויכוח או מריבה ביניהם, אולי אף דחף אותה - דבר שיש בו כדי לענות על היסוד הפיזי שבעבירת התקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. ואולם, קיים ספק בליבנו אם הוכח היסוד הנפשי שבעבירה, שכן מדובר בעבירת מחשבה פלילית התנהגותית. כפי שציין המלומד קדמי בספרו על הדין בפלילים חלק שלישי בעמ' 1520, (מהדורה מעודכנת, תשס"ו - 2006): "בהעדר דרישה של 'כוונה' - בא היסוד הנפשי הדרוש להרשעה לפיה על סיפוקו ב'מודעות': כלפי טיב המעשה וכלפי התקיימות הנסיבות, כאמור בסעיף 20(א) לחוק העונשין". בהתאם לכך, על התביעה להוכיח כי הנאשם היה מודע לטיבה של התנהגותו ולעובדה כי מדובר במעשה הנעשה "שלא כדין". לא שוכנענו כי, גם אם דחף הנאשם את המתלוננת במהלך הויכוח ביניהם על שטיפת הכלים - הוא היה מודע לכך כי מדובר בתקיפה של המתלוננת, המבוצעת על-ידו שלא כדין. הדעת נותנת, כי במהלך ויכוחים או מריבות בין בני זוג, לעיתים תוך סערת רגשות, עשוי להיווצר מגע פיזי בין הצדדים, מבלי שהייתה כוונה או מודעות לעובדה כי מדובר בתקיפה. באירוע הראשון עמדו הנאשם והמתלוננת ליד הכיור, והנאשם ביקש להסיט את המתלוננת שהחלה כבר בשטיפת הכלים, על מנת שהוא יבצע את השטיפה. מן הראוי להזכיר, בהקשר זה, כי באירוע השני הנאשם טען שהמתלוננת הכתה אותו בחזה, דבר אשר הותיר סימנים בולטים על גופו, וגם אם היה כדבר הזה, לא היינו רואים בהתנהגותה זו של המתלוננת, משום ביצוע עבירת תקיפה. מאחר שהתעורר ספק בליבנו לגבי קיומו של היסוד הנפשי שבעבירה, הננו מחליטים לזכות את הנאשם גם מביצוע עבירה זו, ואף זאת מחמת הספק. התוצאה 10. לאור האמור לעיל, החלטנו לזכות את הנאשם מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שמצאנו כי קיים ספק סביר לגבי אשמתו. משפט פליליזיכוי מחמת הספקזיכוי מעבירהעבירות מין