קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים: א. מבוא הנאשם זכאי מחמת הספק מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה שיוחסה לו בכתב האישום. הנאשם מורשע בנהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) ובעבירה על תקנה 85(א)(4) לתקנות התעבורה ללא קשר לתוצאות התאונה. 1. כללי א. לנאשם יוחסה אחריות לגרימת תאונת דרכים, שגרמה למות אדם. התאונה אירעה כשהנאשם נעמד, בשול הימני של הכביש, על מנת לטפל במטען (ציוד קירור) שהוביל על עגלה, רתומה לרכבו. משאית אשר נסעה בנתיב הימני פגעה עם חזיתה בחלק האחורי שמאלי של העגלה. (להלן:"התאונה"). כתוצאה מן התאונה נהרג הבחור הצעיר (להלן: "המנוח"), שנסע עם הנאשם ואשר עלה על העגלה כדי לטפל במטען. ב. לאחר ששמעתי את העדויות, התרשמתי מן העדים, עיינתי בראיות שבפניי ובחנתי את משקלן הראייתי הגעתי למסקנה, כי הנאשם אינו אחראי לתוצאה הטראגית של התאונה וכי החטאת רובץ לפתחו של נהג המשאית (להלן: "נהג המשאית" או עת/3), אשר התרשל באופן נהיגתו, לא הבחין ברכב הנאשם מבעוד מועד אף שיכול היה לעשות כן ולא מנע התאונה. למרות האמור לעיל, מצאתי את הנאשם אשם בנהיגה בחוסר זהירות ללא קשר לתוצאת התאונה, כפי שיובהר בהכרעת הדין. 2. כתב האישום בכתב האישום מייחסת התביעה לנאשם נהיגה רשלנית שגרמה למוות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, הנאשם עצר רכבו בשולי כביש 40, כאשר העגלה שהייתה רתומה לרכב בולטת כ-60 ס"מ לכיוון נתיב הנסיעה הימני במטרה לקשור דלת אחד המקררים, שנפתחה במהלך הנסיעה. פרטי הרשלנות המיוחסים לנאשם: א. שהחנה את רכבו עם העגלה באופן שמפריע לתנועה. ב. שלא קשר כנדרש את הציוד שהעמיד על העגלה. ג. שלא נקט אמצעי זהירות ואפשר למנוח לעלות על העגלה כשהיא בולטת לכיוון הכביש. ד. שלא נהג כפי שמצופה מנהג מן הישוב לנהוג בנסיבות העניין. 3. גרסת התביעה בתמצית התביעה סבורה, כי הנאשם התרשל בכך שלא קשר את המטען שהיה על העגלה כראוי וכי משנדרש לחזקו תוך כדי הנסיעה היה עליו לעצור במקום אחר ובטוח יותר מהמקום בו נעצר. לחלופין טוענת ב"כ התביעה, כי משנעצר הנאשם בשול הימני היה עליו להקפיד, כי עצירת הרכב והעגלה יהיו בתחום השול מבלי שתהא בליטה כלשהי לכיוון נתיב הנסיעה. ב"כ התביעה גורסת, כי נהג המשאית המעורב, לא יכול היה להבחין מבעוד מועד ברכב הנאשם שעמד בשול ועל כן ובהתחשב בראיות שנאספו בזירה, לא הועמד לדין. 4. גרסת ההגנה בתמצית ההגנה גורסת, כי הנאשם לא אחראי לתאונה ותוצאותיה. ההגנה סבורה, כי התביעה העמידה לדין את האדם הלא נכון, וכי נכון היה להעמיד לדין דווקא את נהג המשאית הפוגעת. ההגנה טוענת, כי יש לאמץ את העמדה המקורית של הבוחן המשטרתי מר ארליך אשר חקר את התאונה, אסף הממצאים והמליץ להעמיד לדין את נהג המשאית. ההגנה הסתייעה בחוות דעת מומחה, שהתייחסה לחריצים וסימנים לבנים בזירה, שעל בסיס חלק מהם בלבד הגיעה התביעה למסקנה מוטעית אליבא דגרסת ההגנה. לחילופין, טענה ההגנה, כי גם אם יימצא דופי באופן נהיגתו של הנאשם חומר הראיות שבתיק מלמד על ניתוק הקשר הסיבתי המשפטי בין הרשלנות לבין תוצאת התאונה, נוכח הרשלנות הגבוהה הבלעדית של נהג המשאית, אשר יכול היה להבחין ברכב הנאשם עומד ויכול היה למנוע התאונה, גם אם כטענת התביעה, העגלה בלטה כ-0.6 מ' לכיוון נתיב הנסיעה. ב. המחלוקת המחלוקת העובדתית מקום עמידת רכב הנאשם, האם רכב הנאשם והעגלה עמדו לכל רוחבם בחסות השוליים, כשארעה התאונה, או שמא הייתה חריגה לתחום נתיב הנסיעה. מהו מקום האימפקט המדויק - מה טיבם של הסימנים והחריצים שנמצאים בזירת התאונה והונצחו בין היתר בקלטת - ת/1. המחלוקת המשפטית 1. האם הנאשם התרשל בנהיגתו? אם כן במה? 2. האם הנאשם אחראי לתאונה ותוצאותיה? 3. האם יש קשר סיבתי בין אופן נהיגתו של הנאשם לתוצאות התאונה או שמא נותק בשל אופן נהיגתו של נהג המשאית שאין חולק, כי פגע בעגלה שהייתה מחוברת לרכב הנאשם? ג. הראיות שבתיק מטעם התביעה העידו: רס"ב ארליך יעקב הבוחן שריכז את הטיפול בתיק- עת/1. מר רמי לוי עד ראייה- עת/2. מר סולימאן נאסאסרה - נהג המשאית הפוגעת- עת/3. מטעם התביעה הוגשו המסמכים הבאים: קלטת שצולמה על ידי הבוחן ארליך יעקב, בה מתועדים הממצאים שמצא בזירת התאונה (עת/1)- ת/1. הודעת נאשם מיום 14.9.06- ת/2. הודעת נאשם מיום 14.1.07- ת/3. דו"ח בוחן- ת/4. סקיצה של הבוחן- ת/5. נספח לסקיצה שמתייחס לפירוט נזקים- ת/6. חישוב מהירות שנערך על ידי הבוחן- ת/7. תרשים קנה מידה- ת/8. לוחות צילומים (17 לוחות סה"כ 46 צילומים)- ת/9א'-ת/9יז'. דו"ח פעולה של סער עמנואל- ת/10. חוות דעת פענוח טכוגרף- ת/11. שרטוט שנערך בהנחיית הנהג סלימאן- ת/12. שרטוט שנערך על ידי הנהג רמי לוי- ת/13. הודעת נאשם מיום 18.9.06- ת/14. לוחות צילומים שצולמו על ידי רן רוזנר (5 לוחות צילומים 12 תמונות)- ת/15א'-ת/15ד'. ציור שערך עה/3 בדיון מיום 28.4.11- ת/16. מטעם ההגנה העידו: יגאל אוחיון ראש מדור תאונות דרכים לשכת הבוחנים - עה/1. הנאשם - עה/2. מומחה- מר יעקב נצר- עה/3. מטעם ההגנה הוגשו המסמכים הבאים: הודעת עד הראייה (עת/2) מיום 14.9.06- נ/1. הודעת עד הראייה (עת/2 ) מיום 3.1.07- נ/2. הודעת נהג המשאית הפוגע (עת/3) שנגבתה ביום 17.9.06- נ/3. שרטוט של עת/3 לעניין מיקום מיכלית שנסעה לפניו בכביש- נ/4. מברק שנערך על ידי עת/1- נ/5. סיכום תיק - נ/6. חוות דעת מומחה- נ/7. ד. עובדות הרלוונטיות להכרעה יצוין כי, בחלק מהעובדות קיימת מחלוקת בין הצדדים אליהם יתייחס בית המשפט במסגרת הדיון בראיות במהלכו תיבחן בן היתר השאלה אם לפערים הללו יש השלכה להכרעה בתיק. 1. התאונה התרחשה ביום 14.9.06, ואילו כתב האישום הוגש בחלוף שנתיים וחמישה חודשים. 2. מקום האירוע - כביש 40, כיוון נסיעה מדרום לצפון. מהירות נסיעה מותרת 90 קמ"ש. 3. הכביש חד סטרי דו מסלולי, כאשר בכיוון נסיעת המשאית של הנהג המעורב עקומה קלה שמאלה- (ת/4 סעיף 4). רוחב שני הנתיבים לצפון - 7.5 מטר כאשר רוחב הנתיב הימני 3.8 מ' - (תרשים ת/8, ועדות הבוחן עת/1 עמ' 11). רוחב שוליים -2.5 מטר שלאחריהם, מוצב מעקב בטיחות. רוחב הפס הצהוב 0.25 מ' בלבד. 4. שדה ראייה לנהג המשאית המעורבת - 200 מ' לפנים (ת/4 סע' 4, ועדות עת/1 עמ' 11 לפרו', עמ' 12 שו' 9). אין מחלוקת לגבי נתון זה. 5. רוחב המשאית הפוגעת לפי גרסת הבוחן המשטרתי 2.8 מטר. מומחה ההגנה סבור, שמדידת הבוחן שגויה, מכיוון שאין משאיות ברוחב הנטען על ידי התביעה וכי רוחב המשאית הינו 2.55 מטר. (עמ' 58 לפרו' שו' 17-18). 6. רוחב הטנדר של הנאשם על פי גרסת הבוחן המשטרתי 1.8 מטר. כאשר מומחה ההגנה מפנה לנתוני היצרן לפיו הרוחב הינו 1.7 מ' (עמ' 8 לחוות הדעת נ/7 ופרו' עמ' 58 שו' 12). רוחב העגלה 2 מ' על פי מדידת הבוחן המשטרתי, בעוד שמומחה ההגנה סבור, כי גם במדידה זו טעה הבוחן, כי לא מייצרים עגלות ברוחב העולה על 1.7 מ' (עמ' 58 לפרו' שו' 8). 7. נהג המשאית נסע במהירות 88 קמ"ש בזמן האימפקט. מרחק העצירה לו היה זקוק במהירות זו הינו 93 מטר. (ת/7 חישוב הבוחן עת/1). 8. הנזק למשאית המעורבת - פינה ימנית קדמית מעיכה חזקה מלפנים לאחור, עד לגלגל, כאשר הגלגל נוטה ימינה; נזק בשמשה בפינה ימנית בגובה של 1.7 מ' מהקרקע- ניפוץ שמשה בצורת עכביש (תמונות ת/9ח', ת9/ט' ות/15א' - ת/15ד'). הנזק לרכב הנאשם - מעיכות בדופן ימין ושמאל, שמשה בחזית מנופצת עקב הלחץ בדפנות (תמונות ת/9י', ת/9יז') ונזק מאחור (תמונות ת/9 טז'). לעגלה נזק בפינה שמאלית אחורית, סימני צמיג, מעיכה/כיפוף וריצפת העגלה מעץ שבורה. (על פי הנזקים- ת/4, דו"ח בוחן סעיף 5, ת/6 ותמונות ת/9יב', ת/9יג'). על מעקה הבטיחות נמצאו סימני צבע (ת/4 סעיף 7 ותמונה 36לת/9יד'). 9. אין מחלוקת על הנזקים. מקררים שהיו על העגלה הועפו לכביש ולשוליים וניזוקו. (תמונות 2 ו-3 לת/9א', תמונות 4 ו-5 לת/9ב', תמונות 6 ו-7 לת/9ג', תמונה 10 לת/9ד', תמונה 13 לת/9 ה', תמונה 19 ו-20 לת/9ז' ותמונה 35 לת/9יג'). 10. בזמן האימפקט היו רכב הנאשם והעגלה בעמידה בתחום השוליים, כאשר יש מחלוקת אם הייתה חריגה של העגלה של 0.6 מכיוון הכביש אם לאו. 11. בעקבות התאונה המשאית דחפה את רכב הנאשם והעגלה הרתומה אליו ישר בכיוון נסיעתה כאשר במהלך הנסיעה העגלה התנתקה. בסופו של דבר טנדר הנאשם והמשאית המעורבת נעצרו כאשר רכב הנאשם צמוד למעקה הבטיחות (תמונות 15 ו-16 לת/9ו' ותמונה 18 לת/9ז' ועדות הבוחן המשטרתי עת/1 עמ' 11 שו' 23-24) והמקררים פזורים בין העגלה לבין הטנדר לכיוון צפון. (עמ' 12 לפרו' שו' 1-2). 12. בזירת התאונה נמצאו מספר חריצים וסימני צבע לבן. בדו"ח הבוחן סעיף 9 מתייחס הבוחן (עת/1) רק לחריץ על נתיב הנסיעה הימני, שתחילתו 0.6 מ' מקו הצהוב של השול הימני, כאשר בהמשך הנתיב צפונה נראה החריץ במרחק של 0.8 מ' מהשול. (תמונות 2 ו-3 לת/9א', ותמונה 4 לת/9ב'). חריץ זה גם מופיע על גבי התרשים ת/8. החריץ הנ"ל (שמופיע בתמונות שצוינו לעיל על פני נתיב הנסיעה) היווה הבסיס למסקנת הבוחן המשטרתי לעניין מקום האימפקט. ואולם, בסקיצה ת/5 מסומן חריץ נוסף בשוליים, שלא קיבל ביטוי בתרשים ת/8 או בדו"ח הבוחן. ברם, חריץ זה תועד בקלטת, שהנציחה את הממצאים בזירה (ת/1) ואופן היווצרותו זכה להתייחסות מפורשת מצד עת/1 בקלטת. נושא החריצים והסימנים שנוי במחלוקת הואיל ויש לכך השלכה על קביעות מקום האימפקט ועל כך יורחב הדיון בהמשך. ה. דיון מקום עמידת הטנדר של הנאשם והעגלה הרתומה לו. עדות הבוחן המשטרתי (עת/1) הבוחן רס"ב ארליך יעקב חקר את התאונה ותעד את הממצאים מזירת התאונה הן בתמונות והן באמצעות וידאו כפי שעולה מסרט שהוגש וסומן ת/1. על ממצאים מהזירה ניתן ללמוד גם מסקיצה שערך הבוחן (ת/5) שחלקם העביר לתרשים ת/8. בתמונות שצילם הנציח הבוחן את הנזקים לכלי הרכב, את מקום עצירתם הסופי, את המטען שניזוק (המקררים) והתפזר לכביש ולשוליים ואת החריצים והסימנים תולדת התאונה על פני הכביש. הבוחן מצא סימני חיכוך וחריץ במרחק של 0.6 מהשול הימני ומכאן הגיע למסקנה, כי העגלה הייתה 0.6 מ' על נתיב הנסיעה. (ת/4 סע' 14). בעקבות התאמת נזקים הסיק הבוחן, כי החריץ נוצר כתוצאה מחיכוך בין העגלה לכביש, תולדת מגע בין פינה ימנית קדמית של המשאית לעגלה. (פרו' עמ' 11 שו' 18-24, תמונה 4 לת/9ב' ותמונה 32 לת/9 יב'). הבוחן אישר בחקירתו הנגדית, כי אף שסימני הצבע שנוצרו כתוצאה מחיכוך הם במרחק של 0.6-0.8 מהקו הצהוב של השוליים, החריץ עצמו, שלדבריו נוצר מהאימפקט בין העגלה למשאית הפוגעת (עמ' 21 לפרו' שו' 6-7, שו' 19-21, 25) אינו ברוחב המדובר של 80 ס"מ אלא ברוחב של סנטימטרים בודדים. הבוחן הסביר, כי לא עשה הפרדה בין רוחב החריץ לבין רוחב מכלול סימני החיכוך בכביש (עמ' 22 לפרו' שו' 1-4). הבוחן העיד בבית המשפט כי : "אנו יודעים שהמשאית נסעה אחרי ההתנגשות פה ודחפה את הטנדר, ונסעו ביחד עד שהעגלה התנתקה והטנדר והמשאית המשיכו ונעצרו בהמשך" (עמ' 11 לפרו' שו' 23-24). הבוחן מאשר פיזורם של מקררים על פני הכביש עקב התאונה ונפילתו של אחד משני המקררים הלבנים על השוליים (תמונה 13 לת/9 ה'). הבוחן מאשר שהמקרר שבתמונה 4 הוא אותו מקרר שמופיע על תמונה 6 (עמ' 20 שו' 6-12). עוד העיד הבוחן, כי המשאית הפוגעת נעצרה בשוליים, ישר ובמקביל לנתיב נסיעתה ולא בסטייה לנתיב (עמ' 17 לפרו' שו' 26-27). הבוחן אישר קיומו של חריץ נוסף בשוליים, שנוצר ממקרר לבן ואף צוין בסקיצה (ת/5). לדברי הבוחן בשל שכחה, לא ציין החריץ בתרשים ת/8 ואף לא בדו"ח הבוחן ת/4. הבוחן גם לא תיעד את החריץ בתמונות. משנדרש ליתן לכך הסבר במהלך החקירה הנגדית השיב, כי שכח, לא שם לב. (עמ' 19 לפרו' שו' 6-11). למעשה במסקנותיו התעלם הבוחן מן החריץ, שמופיע בשוליים אף שתועד בת/5 ובסרט הוידיאו (ת/1) בו נשמע הבוחן מסביר, כי החריץ מקורו החיכוך של המקרר בכביש. גם בסרט הוידיאו (ת/1) וגם בתמונות שצולמו על ידי הבוחן (תמונות 2 ו-3 לת/9א', תמונה 4 לת/9ב') בסמוך לחריצים על נתיב הנסיעה מופיעים סימני מריחה לבנים. בחקירה הנגדית מאשר הבוחן, כי הסימנים הללו, מצביעים על מקום האימפקט זאת על אף, שסימנים דומים ובכלל זה חריץ דומה מופיעים גם על השוליים, לגביהם ציין הבוחן בקלטת (ת/1), כי נוצרו מהמקרר הלבן. בבית המשפט קשר הבוחן את הסימנים על פני נתיב הנסיעה, אך לחיכוך בין העגלה לכביש ללא קשר למקרר הלבן ושלל את גרסת ההגנה לפיה החריץ והסימנים שנמצאו על השוליים הם המלמדים, כי האימפקט התרחש בשוליים, כ-7 מטרים לפני הופעת הסימנים על נתיב הנסיעה (עמ' 22 שו' 10-11). בחקירתו בבית המשפט לא זכר הבוחן את טיב החריץ, בשוליים, שגרם המקרר הלבן (עמ' 20 לפרו' שו' 24-26). עמדה זו של הבוחן, המתעלמת מהופעת החריץ והסימנים הלבנים בשוליים עוד לפני הופעת חריץ וסימנים דומים על נתיב הנסיעה, תמוהה. העובדה, כי הבוחן "שכח", "לא שם לב" לסימנים הללו ולכן לא תיעד אותם בתמונות ואף לא העבירם מהסקיצה (ת/5) לתרשים (ת/8) מלמדת, כי לא שקל את מקום הופעתם בכובד ראש ולא ערך השוואה בינם לבין הסימנים הנוספים, שנמצאו בהמשך על פני נתיב הנסיעה. המדובר במחדל חקירה שלא ניתן להתעלם ממנו. דווקא עמדת מומחה ההגנה לעניין סימנים אלו ומקום הופעתם, כפי שיוסבר בהמשך הגיונית, מתקבלת על הדעת ומתיישבת גם עם יתר הממצאים. כשבית המשפט שוקל את אי מתן תשומת הלב המספקת של הבוחן לממצאים כה חשובים בזירה מתוך שכחה יש לכך השלכה גם על הערכת אמינות ודיוק נתונים אחרים שקבע לגביהם קיימת מחלוקת בין הצדדים. כך למשל מתקשה בית המשפט להעדיף דווקא את הנתונים שתיעד הבוחן לעניין רוחב המשאית המעורבת, רוחב הטנדר ורוחב העגלה על פני אלו שציין מומחה ההגנה בחוות דעתו (נ/7) ובעדותו בבית המשפט, כפי שפורט בפרק ד' לעיל. כאשר הבוחן לא מתייחס לסימנים כה חשובים שמופיעים בשוליים, לא בדו"ח הבוחן, לא בתרשים ולא במסקנותיו, וכאשר קימת מחלוקת על דיוק מדידות שערך ובית המשפט שוכנע כי לא הקפיד במהלך תיעוד הממצאים מחמת שכחה או חוסר תשומת לב , נותר לבית המשפט ספק בדבר אמינות המדידות הנ"ל, שבוצעו על ידו. מעבר לאמור לעיל יש קושי ליישב את עמדת הבוחן העולה מדבריו בקלטת לעניין מיקום הופעת הסימנים והחריץ בשוליים- שם הוא קושר אותם למקרר הלבן, למול עדותו בבית המשפט במהלכה שולל קשר בין המקרר הלבן לסימנים דומים שנמצאו על נתיב הנסיעה וטוען, כי המקרר אינו יכול לגרום נזק כזה. (עמ' 11 לפרו' שו' 18-20). הבוחן כאמור אישר שהמשאית דחפה את הטנדר, שהם נסעו יחד עד שהעגלה התנתקה. (עמ' 11 שו' 23-24). הבוחן גם מסר בעדותו, כי המקררים נמצאו פזורים על פני הכביש בין העגלה לטנדר לכיוון צפון (עמ' 12 לפרו' שו' 1-2). לבית המשפט אין ספק, כי המקררים הועפו לכביש ולשוליים כפי שעולה מהתמונות, עקב פגיעת המשאית בעגלה, כאשר במהלך ההתקדמות היא פוגעת במקררים שנפלו וגורמת לחיכוכם עם הכביש. אמנם, אין בכך גם כדי לשלול את גרסת הבוחן המשטרתי, כי כשהעגלה נדחפה כלפי הכביש יצרה חריץ ואולם אין הכרח שסימנים אלו מלמדים על מקום האימפקט הראשוני. יש לזכור כי, העגלה והטנדר הינם שני מחוברים ואינם מקשה אחת. העגלה והטנדר נדחפו על ידי המשאית צפונה-ישר. דא עקא, בעוד שהטנדר המשיך להידחף ישר. העגלה התנתקה במהלך ההתקדמות תוך כדי שינוי כיוון ביחס לטנדר ולמשאית ולבסוף נעצרה על השוליים, כשהיא בניצב לכביש, חלקה מתחת למעקה הבטיחות והמקררים לצידה (עיין: תמונה 5 לת/9ב' ותמונה 6 לת/9ג'). אף שסביר, כי החריץ בתמונה 4 נוצר על פני נתיב הנסיעה על ידי מסגרת העגלה, כשנדחפה לכוון הכביש כטענת הבוחן, אין הכרח שנוצר מהאימפקט הראשוני. אי אפשר להתעלם מקיומם של חריץ נוסף וסימנים לבנים קודמים על השוליים. לכן ולאור האמור לעיל, אי אפשר לשלול את האפשרות הסבירה, כי מועד היוצרות החריץ על הנתיב היה מאוחר לאימפקט, במהלך דחיפת העגלה תוך כדי שינוי זווית התקדמותה ועובר להתנתקות מהטנדר . נקודה נוספת בעבודת הבוחן הנוגעת למסקנותיו, שפורטו בסעיף 14 לת/4, ראויה להתייחסות. הבוחן מסיק מהנזקים שאירעו לכלי הרכב על אופן קרות הנזק וכיוון תנועת כלי הרכב החל משלב האימפקט עד למקום עצירתם הסופי. הבוחן לא מציין בדו"ח (ת/4) מי אחראי לתאונה. אולם, במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט מאשר הבוחן, כי המליץ להעמיד לדין את נהג המשאית (עמ' 14 לפרו' שו' 16). הבוחן הסביר, כי הקו שהנחה אותו בהמלצה הוא כי "גם אם עגלה עומדת על נתיב נסיעה, רכב לא צריך לא להתנגש בה". (עמ' 23 לפרו' שו' 18-19). הבוחן אישר, כי במהירות נסיעת נהג המשאית (88 קמ"ש) הוא נזקק ל- 93 מ' בלבד לעצירה בעוד ששדה הראייה, שהיה פתוח לכולם, היה כ-200 מ' לפנים. [פרו' עמ' 23 שו' 9, עיין גם סעיף 4 לת/4]. הבוחן גם אישר, כי נהג המשאית חייב היה לשמור מרחק מהרכב שלפניו (עמ' 26 לפרו' שו' 16-18). המסקנה המתבקשת מעדות הבוחן היא, כי נהג המשאית צריך היה ויכול היה להבחין בעגלה ולהימנע מגרימת התאונה. עוד מאשר הבוחן במהלך חקירתו, כי גם אם לעגלה הייתה חריגה לנתיב הנסיעה כפי שקבע, נותר למשאית מרווח לנסיעה בתחום הנתיב הימני. ואם מוסיפים את רוחב הנתיב השני משמאל ברור, כי מרווח הנסיעה למשאית גדול משמעותית (עמ' 24 לפרו' שו' 18-20). לאור כל האמור לעיל ובהתחשב במפורט בהמשך לעניין העדויות הנוספות בתיק, סבור בית המשפט כי התביעה שגתה, כשבחרה להעמיד לדין אך את הנאשם. לא נעלמה מבית המשפט עדותו של רמת"ד יגאל אוחיון (עה/1) אשר הפך את המלצת הבוחן שחקר את התאונה והחליט על העמדת הנאשם לדין במקום נהג המשאית. עם כל הכבוד, בעת האירוע לעה/1 לא הייתה הכשרה כבוחן. עה/1 עבר קורס בוחנים רק ב-2007, בעוד התאונה התרחשה בשנת 2006. לא היה מקום להעדיף דווקא את "מומחיותו" חסרת הניסיון של הרמת"ד על פני זו של הבוחן עת/1 אשר חקר את התאונה והמליץ להעמיד לדין את נהג המשאית בגין אחריות לתאונה. עדות הנאשם (עה/2) ביום התאונה מסר הנאשם הודעה, כי בשל החשש שדלת המקפיא שנפתחה תעוף, הוא גלש אט, אט לכיוון השוליים ונעצר (ת/2 שו' 12-13), כאשר העגלה עמדה בצורה ישרה על השוליים וכולה על השול מעבר לקו הצהוב. (ת/2 שו' 22, 27, 28, 29). בהודעה נוספת שמסר ארבעה ימים לאחר התאונה (ת/14) חזר וציין, כי נעצר על השוליים מימין לקו הצהוב (עמ' 2 שו' 28-29), וכי כל ארבעת הגלגלים של העגלה היו על השול מימין ולא על נתיב הנסיעה (עמ' 2 להודעה שו' 59-61). ולשאלת החוקר האם ייתכן שהעגלה נשארה על נתיב הנסיעה השיב הנאשם: "אני נסעתי כברת דרך עד שנעצרתי על השול לכן לא יכול להיות מצב כזה. אני זוכר זאת בוודאות." (עמ' 2 לת/14 שו' 63-65). על גרסה זו חוזר הנאשם גם בעדותו בבית המשפט. "נפתחה דלת המקפיא, האטתי מהירות ירדתי לשוליים, ונסעתי במהירות איטית על השוליים, פחדתי שהוא ייתלש..." (עמ' 55 שו' 21-24). "אני עצרתי בשוליים, האמת שאני התכוונתי לרדת... עוד לא הספקתי לרדת, הוא כבר יצא מהאוטו." (עמ' 56 לפרו' שו' 3-4). גרסת הנאשם נתמכת בראיות נוספות. כך למשל, בסקיצה (ת/13), שנערכה על ידי הבוחן על פי הסברו של עד הראייה רמי לוי (עת/2) כל רוחב רכב הנאשם והעגלה מסומנים בתחום השוליים ללא חריגה. בעדותו בבית המשפט עד הראייה לא זכר את כל פרטי עדותו שמסר לחוקר כ-5 שנים קודם לכן ואף לא שהבוחן צייר סקיצה על פי הנחייתו. עם זאת העד אישר, כי הפרטים שמסר לבוחן בזמן החקירה היו אמת (עמ' 27 לפרו' שו' 6-7, עמ' 28 שו' 22). באמרתו הראשונה שנמסרה ביום התאונה (נ/1) דיווח עד הראייה כדלקמן: "המשאית עם הקונטיינר לפתע סטתה שמאלה לנתיב השמאלי. נראה כאילו שהיא עוקפת משהו שעמד בשול הדרך, המשאית שלפני התנגשה עם דופן ימין בטנדר ..." (נ/1 שו' 7-10). לשאלת הבוחן האם ראית את העגלה ואת הולך הרגל? השיב: "לא, לא. לא ראיתי. ראיתי רכב עומד בצד". לשאלה הנוספת של החוקר- "אתה יכול להגיד לי במדויק איפה הטנדר עמד בשול, על הנתיב הימני? השיב: "לא, אני לא יכול להגיד...". (נ/1 שו' 25-29). מעדותו השנייה של עד הראייה שנמסרה כ-4 חודשים לאחר התאונה עולה כי הוא לא זיהה שמדובר בעגלה רתומה לרכב. העד דיווח כי מיד לאחר שמשאית עם קונטיינר פינתה את הנתיב הימני הבחין "במשהו בצד ימין", "ממש מייד אחרי זה ארעה התאונה". (נ/2 עמ' 1 שו' 18-21). סיכומו של דבר, מעדות של עד הראייה והסקיצה (ת/13), ניתן ללמוד, כי הטנדר והעגלה נראו בעומדם בשול כיחידה אחת. לא ניתן להסיק מעדותו באופן וודאי שהעגלה בלטה לנתיב הנסיעה. עד זה הינו עד ניטרלי, אין לו אינטרס או נגיעה אישית לאירוע והוא עשה רושם מהימן על בית המשפט. עדות נהג המשאית המעורב (עת/3) בהודעתו במשטרה (נ/3) שנמסרה כשלושה ימים לאחר התאונה דיווח הנהג המעורב (עת/3), כי הבחין בעגלה עם הטנדר לאחר שהמשאית שלפניו עבר אותה, כשהיא על השוליים וקצת על הנתיב שלו. (נ/3 עמ' 2 שו' 65-66). לעומת זאת בבית המשפט העיד, כי העגלה בלטה כשלושת רבעים מגודלה לכיוון נתיב הנסיעה שלו. (עמ' 32 לפרו' שו' 12, עמ' 33 לפרו' שו' 12). לדבריו, גרסה זו מסר גם לחוקר המשטרה. דא עקא, אין לכך זכר בהודעת (נ/3) וזו עולה לראשונה בבית המשפט 5 שנים לאחר האירוע. לפיכך קובע ביה"מ כי, הגרסה ששלושת רבעים מן העגלה היו על נתיב הנסיעה הינה גרסה כבושה, מוגזמת ומופרכת גם נוכח הנזקים, ועל כן אינו מקבל אותה אפילו, הנתונים שמסר הבוחן על רוחב בטנדר והעגלה היו נכונים. לבית המשפט אין ספק, כי עת/3 הגזים בעדותו לגבי אופן עמידתה של העגלה במטרה להרחיק עצמו מהאחריות לתאונה. בית המשפט התקשה ליתן אמון בגרסת נהג המשאית. עדותו עומדת בסתירה לממצאים ולעדותו האובייקטיבית של עד הראייה (עת/2) גם בנקודות נוספות הנוגעות למצב התנועה בנתיב השמאלי ולאופן תגובתו למראה העגלה טרם האימפקט. כך למשל, נהג המשאית מסר לבוחן בעת עריכת הסקיצה על פי הנחייתו, כי העגלה עמדה באלכסון (ת/12). עובדה זו אינה מתיישבת עם ממצאי הנזק ולא עם תמונת כלי הרכב במצבם הסופי (תמונה 18 לת/9ז'). עדות זו של הנהג המעורב עומדת גם בסתירה לחוות דעת הבוחן המשטרתי אשר קבע כי בעקבות האימפקט, המשאית דחפה את העגלה והטנדר והם נעו ישר בכיוון התקדמות המשאית עד להתנתקות העגלה ועצירתם בהמשך. גם באשר לאופן נסיעתו של נהג המשאית, השלב בו הבחין ברכב הנאשם, מצב התנועה בנתיב השמאלי ותגובתו, יש סתירות כפי שיובהר להלן: במשטרה מסר נהג המשאית, כי לפניו נסעה "מסחרית קטנה" (נ/3 עמ' 2 שו' 31). בהמשך לאחר הערות החוקר תיקן ואישר, כי לפניו נסעה משאית שהיא קטנה מהמשאית שלו ובאשר לנתיב משמאלו ציין כי היו בו "מלא" כלי רכב. (נ/3 שו' 36). לטענתו, כשראה את המשאית שלפניו סוטה שמאלה הוא סטה בעקבותיה, אבל פחות, הואיל ופחד להתנגש עם מכלית משמאל. (נ/3 עמ' 2 שו' 66-67, עמ' 3 שו' 11-12). בבית המשפט חוזר נהג המשאית על גרסה זו. להערכתו, מרגע שהמשאית שלפניו סטתה, לקח שנייה עד שהבחין בעגלה וסטה שמאלה. (עמ' 32 לפרו' שו' 20-21). עם זאת הוא מסביר, כי לא יכול היה לסטות הרבה, כי הנתיב משמאל היה עמוס. (עמ' 34 לפרו' שו' 10-11, 25). עדות זו של נהג המשאית, עומדת בסתירה מוחלטת לעדות עד הראייה רמי לוי (עת/2), אשר מסר הן במשטרה והן בבית המשפט, כי המשאית הפוגעת לא סטתה שמאלה אלא נסעה ישר (נ/1 עמ' 2 שו' 10-11) אף שנתיב הנסיעה השמאלי לפניו היה פנוי. (נ/2 עמ' 1 שו' 6). עד הראייה גם מסר, בהודעתו במשטרה, כי המשאית הפוגעת, יכלה הייתה לעבור לנתיב השמאלי היות והוא היה פנוי "גם אם הייתה עושה זאת, היא לא הייתה מפריעה לנסיעתי" (נ/2 שו' 8-10). מכאן, בית המשפט מעדיף את עדותו של עד הראייה גם בנקודה זו וקובע, כי הנתיב השמאלי לא היה עמוס וכי שגה נהג המשאית כשלא סטה לנתיב השמאלי כדי להימנע מפגיעה בעגלה. תהייה נוספת עולה מעדותו של נהג המשאית באשר לסדר הפעולות והאירועים עליהם דיווח בהודעה ובבית המשפט. בהודעתו במשטרה מסר, כי סטה קלות שמאלה לכיוון המשאית שעוקפת, הופתע מהעגלה, ניסה לתמרן בינה לבין המשאית משמאל, פגע בעגלה ובלם. (נ/3 שו' 10-12). בהמשך מוסר סדר פעולות הפוך לפיו קודם באה בלימה וכתוצאה ממנה תמרן ימינה ושמאלה ואז פגע בצד ימין קדמי של הרכב, כשהוא נע במהירות 80 קמ"ש (נ/3 שו' 14). מאמרתו של נהג המשאית למדים, כי לראשונה הבחין בעגלה, כשהסיט ראשו משמאל לימין, לאחר שהיה ממוקד בתנועת מכלית בנתיב השמאלי שלדבריו הייתה על קו הנתיב עם חדירה לנתיבו ורק לאחר שהמשאית שנעה לפניו חלפה על פני העגלה זו האחרונה נתגלתה לעיניו. (נ/3 עמ' 2 שו' 41-42, 45-46, 65-66). בעדותו בבית המשפט חוזר נהג המשאית על הגרסה, כי סטה שמאלה בעקבות סטייתה של המשאית שלפניו ותוך כדי בלימה הבחין בעגלה (עמ' 35 שו' 6-10). לאחר שבחנתי את עדות נהג המשאית (עת/3) למול עדות עד הראייה (עת/2) כמו גם הממצאים שתועדו בזירה, בית המשפט מעדיף את עדות עד הראייה הן לעניין אופן עמידת רכב הנאשם ישר בשוליים כפי שעולה מהשרטוט שנערך בהנחייתו (ת/13) ומתמונת מצב כלי הרכב בשלב עצירתם הסופי (תמונה 18 לת/9) הן לעניין מצב התנועה והן לעניין העדר העומס בנתיב השמאלי. עדות מומחה ההגנה (עה/3) מומחה ההגנה נצר יעקב אשר ערך את חוות הדעת נ/7 סבור, כי הבוחן טועה במסקנתו לגבי מקום האימפקט. מומחה ההגנה גורס, כי מקום האימפקט קדם כ-7.88 מ' למקום הימצא החריץ והסימנים על השוליים. מסקנתו זו הינה תולדת שחזור לאחור שעשה בהתחשב במהירות נסיעתו של נהג המשאית הפוגע (88 קמ"ש) (עמ' 64 לפרו' שו' 7-12). לדעת מומחה ההגנה האימפקט החל על השול ולא על נתיב הנסיעה. (עמ' 64 לפרו' שו' 13-15). מומחה ההגנה הסביר, כי עקב האימפקט המקררים נזרקו בכיוון נסיעת המשאית הן צפונה לישר והן לצד ימין והחלו להישחק. כיוון שהמשאית המשיכה בנסיעה יחד עם העגלה והטנדר היא עלתה תוך כדי התקדמות על המקררים ושחקה אותם, דבר שגרם להיפרדות חומר לבן ויצירת הסימנים על פני השוליים והכביש זאת בנוסף לחריצים שנוצרו כתוצאה מן המקרר. (עמ' 61 לפרו' שו' 11, 14, 19-22). מומחה ההגנה ציין בחוות דעתו, כי הבוחן המשטרתי שגה כשלא לקח את זמן נפילת החלק שגרם לשחיקה בכביש בחשבון (עמ' 11 לנ/7 סעיף1). המומחה גורס, כי הסימן הלבן בכביש ובשוליים מלמדים על "מקום נפילת המקרר הלבן" ולא על מקום האימפקט. (עמ' 11 לנ/7). המומחה מפנה תשומת הלב לכך שהמקרר נמצא רחוק יותר מסוף החריץ. (עמ' 62 שו' 13-14). מומחה ההגנה משוכנע, כי המקרר יצר את החריץ. מומחה ההגנה הסביר בחקירתו הנגדית, כי מרגע המגע התחיל תהליך בעקבותיו נוצר החריץ אך לא מיידית כיוון שלמקרר לקח זמן ליפול והוא לא היה במגע תמידי עם הכביש. התוצאה איפוא, כי החריץ נוצר רק כעבור כ-7.8 מ'. (עמ' 65 לפרו' שו' 9-21). מסקנת המומחה, כי האימפקט התרחש בסמוך לנקודה 4 בתרשים הבוחן (ת/8) (עיין פרו' עמ' 65 שו' 24-25 ועמ' 66 שו' 10-13, עיין גם: נ/7 עמ' 9 סע' 16 וסע' 18). מומחה ההגנה גם סבור, כי הנאשם עמד עם הטנדר והעגלה בתחום השוליים ללא חדירה לכביש ואילו המשאית היא שחדרה לשוליים, פגעה בעגלה ויצרה את התשתית לתאונה. (נ/7 עמ' 11 סע' 4). המומחה תומך מסקנתו גם על מקום עצירתם הסופי של כלי הרכב (תמונה 17 לת/9ו' ותמונה 18 לת/9ז'), כאשר הטנדר צמוד למעקה הבטיחות והמשאית הצמודה אל הטנדר ונמצאת בתחום השוליים הימניים, זאת לאחר ששני כלי הרכב התקדמו ישר כשהם צמודים זה לזה. עוד מסיק מומחה ההגנה, כי בהתחשב במהירות נסיעתו של נהג המשאית הפוגע, הוא יכול היה להבחין בעגלה ובטנדר עומדים בשוליים לפחות ממרחק של 171 מ'. ( נ/7 עמ' 10 סע' 5). לאחר שבית המשפט בחן בקפידה את העדויות, הממצאים, התמונות והקלטת, ושקל בזהירות את הראיות שבפניו אין בידו להעדיף את גרסת התביעה דווקא על פני גרסת ההגנה הן לעניין מקום עמידתו המדויק של רכב הנאשם והעגלה והן לעניין נקודת האימפקט. הגם שקיימת אפשרות שהעגלה התחככה בכביש ויצרה חריץ כמתואר על ידי הבוחן המשטרתי, אזי נוכח תמונה 33 לת/9יג', רואים, כי אין מגע רציף. באשר לתמונה מס' 32 לת/9יב', אליה הפנתה התביעה ניכר, כי זו צולמה מזווית שנועדה לשקף את הנזק לחלק העליון של העגלה ולא לשקף בהכרח את המרווח בין העגלה לכביש. גרסת ההגנה סבירה ונתמכת בראיות שנאספו על ידי התביעה. תמונה 6 לת/9ג', תמונה 13 לת/9ח' וסרט הוידיאו ת/1 מלמדים על סימנים לבנים נוספים וחריץ שמקורו באחד המקררים הלבנים, שנמצא על השוליים. הסימנים דומים לאלו שהבוחן המשטרתי מצא על פני הכביש, תיעד והתייחס אליהם בחוות דעתו. הבוחן המשטרתי התרשל כשלא התייחס לסימנים בשוליים בדו"ח הבוחן ולא טרח גם לצלם אותם. אם היה עושה כן, יכול היה להשוות בין הסימנים בשוליים לאלו שעל פני הכביש וללמוד אם מקורם באותו חלק אם לאו. תמוה, כיצד הבוחן (עת/1) שלל בבית המשפט אפשרות שמקרר ייצור חריץ בכביש, בעוד שהוא בעצמו הצביע בקלטת על היווצרות חריץ מהמקרר בשוליים. יש לזכור כי בזמן האימפקט המשאית הייתה במהירות של כ- 88 קמ"ש בעוד העגלה היתה במהירות 0. גרסת ההגנה לפיה לצורך קביעת מקום האימפקט היה על הבוחן לקחת בחשבון את זמן המעוף של המקררים לכביש, וכי החריץ וסימני החיכוך בשוליים, שקדמו למקום היווצרות החריץ וסימני החיכוך על נתיב הנסיעה, הם המשקפים את מקום האימפקט הראשוני, מתיישבת עם הממצאים, ההיגיון וכללי הפיזיקה. נתוני הכביש, רוחב השוליים, רובד כלי הרכב, רוחב הנתיבים, ממצאי הנזק, מקום עמידתם הסופי של כלי הרכב (תמונה 18 לת/9ז'), ותיאור תנועת כלי הרכב בקו ישר עד לעצירה גם על פי הבוחן המשטרתי, מתיישבים עם גרסת ההגנה שהטנדר והעגלה היו בעצירה בתחום השוליים ולא בחריגה מהקו הצהוב. ואולם גם אם הייתה חריגה של העגלה ב-0.6 מ' לנתיב הנסיעה הימני, נותר למשאית מעבר ברוחב 3.2 מ' בנתיב הימני אפילו נאמץ את קביעת הבוחן המשטרתי שרוחב המשאית 2.8 מ' ולא 2.55 כעמדת מומחה ההגנה. הבוחן המשטרתי אישר בחקירה הנגדית, כי למשאית נותרו 70 ס"מ מכל צד בנתיב ימין. (זאת מבלי לקחת בחשבון את רוחב כל הנתיב השמאלי (3.7 מ') שעמד לרשותו בנוסף). הבוחן גם אישר כי אף אם העגלה חרגה 0.8 מ' מהשול הימני גם אז נותר למשאית 6.8 מ' אם לוקחים בחשבון גם את הנתיב השמאלי (עמ' 24 לפרו' שו' 18-20). סופו של דבר לא ניתן להתעלם מכך שגם הבוחן המשטרתי (עת/1) סבר תחילה, כי נהג לא אמור לפגוע ברכב אפילו עומד על נתיב נסיעה ולכן הסיק, כי האשמה רובצת על נהג המשאית. ( עמ' 23 - 22 לפרו'). האם נפל דופי באופן נהיגתו של הנאשם כשלא קשר היטב את המטען ושבחר לעמוד בשוליים במקום התאונה? בהודעותיו במשטרה העיד הנאשם, כי המקררים היו מונחים על העגלה, צמודים לדפנות העגלה באופן שלה היה להם לאן לזוז ולכן לא ראה סיבה לקשור אותם. (ת/3 שו' 11-15, ת/14, עמ' 3 שו' 13-14). הנאשם חזר על גרסה זו בעדותו בבית המשפט (עמ' 55 שו' 7-9). הוראות תקנה 85 (א)(4) לתקנות התעבורה קובעות כדלקמן: "(א) לא יוביל אדם מטען ברכב או עליו... אלא אם כן מבנה הרכב על כל חלקיו ואביזריו, מתאים להובלת המטען בבטיחות וכאשר- המטען, מכסהו ומכסה הרכב, מחוזקים היטב באופן שלא ישמטו ולא יתעופפו עקב הנסיעה או מחמת הרוח". הנאשם הפר הוראת תקנה הנ"ל שנועדה להבטיח את הנסיעה והמשתמשים בדרך. המבחן לטיב חיזוקו של המטען, אינו חייב להתבצע בזמן השמטות המטען בפועל. המבחן הוא, האם המטען מחוזק, אם לאו, ולא אם נשמט בפועל במהלך נסיעה. (עיין: ת- 010173/02 מ"י נ' אטל אורן, הש' ר. בן יששכר-שורץ, 27.1.04). עדותו של הנאשם, כי עצר בשוליים על מנת לקשור את הדלת מחמת החשש שמא הדלת שנפתחה תיתלש, תעוף לכביש ותגרום אסון מוכיחה בעליל, כי נוצר סיכון מאי קשירת המקררים מלכתחילה ועל כן ומאחר ועסקינן בעבירת קפידה אין ספק, כי הוראת התקנה הנ"ל הופרה. המחוקק קבע בצד העבירה על תקנה 85 עונש של קנס כקבוע בצו התעבורה (עבירות קנס) תשס"ב- 2002. ואולם, מחוקק המשנה גם קבע סייג לפיו אם כתוצאה מהעבירה או בקשר עימה נגרמה תאונת דרכים בה נפגע אדם לא יחול הצו (סעיף 2 לצו). בית המשפט קובע, כי התאונה לא נגרמה כתוצאה מאי קשירת הדלת, אלא בשל פגיעת המשאית בעגלה ובטנדר בעודם עומדים בשוליים למרות שדה הראייה שהיה לנהג המשאית. נהג המשאית היה צריך לנהוג בזהירות מרבית בכביש וחובת הזהירות שלו חלה גם כלפי נהגים ו/או משתמשים אחרים בדרך אפילו רשלנים הם. אף על פי כן הואיל והתאונה אירעה בקשר עם העבירה של אי קשירת המטען בענייננו חל הסייג ולא יחול הצו . האם הנאשם התרשל כשאיפשר למנוח לצאת מן הטנדר על מנת לעלות על העגלה, במקומו? ב"כ התביעה טענה, כי היה על הנאשם לרדת בעצמו ולא לאפשר למנוח לצאת לכיוון העגלה (עמ' 56 לפרו'). הסברו של הנאשם שהוא כנהג לא הספיק לרדת שעה שהמנוח שישב לצידו הספיק לצאת ולעלות על העגלה מתקבל על הדעת. בית המשפט לא התרשם, שהנאשם בחר לסכן את חיי המנוח תחת סיכון חייו שלו. הנאשם העיד כדלקמן: "לא חשבתי בכלל שהוא יצא, חשבתי שאני אצא". (עמ' 56 לפרו' שו' 22). עדות הנאשם, כי התכוון לרדת (עמ' 56 לפרו' שו' 3) אולם בעודו מוריד את החגורה הספיק המנוח לרדת מהאוטו מהדלת הפונה לשוליים (עמ' 56 לפרו' שו' 3-5) ועלה על העגלה (עמ' 56 לפרו' שו' 17), הייתה כנה ואמינה. לא הוכח שהנאשם התרשל בשל כך שהמנוח הקדים אותו והספיק לצאת מן הטנדר ולעלות על העגלה במטרה לקשור את דלת המקרר, שנפתחה. האם הנאשם התרשל, כשנעמד עם הטנדר והעגלה במקום בו התרחשה התאונה? התביעה סברה, כי אף שהנאשם שמע רעש היה עליו להמשיך לנסוע ולעצור במקום אחר צפונה מהמקום בו עצר. ב"כ התביעה גורסת, כי אם כך היה פועל הנאשם לא הייתה מתרחשת התאונה. עמדת הבוחן המשטרתי (עמ' 24 לפרו' שו' 22) לעניין זה וגם עמדת בית המשפט היא, כי המדובר בחוכמה לאחר מעשה. למעשה טענת ב"כ התביעה, כי הנאשם יכול היה להמשיך בנסיעה צפונה על אף שהדלת התנדנדה ברעש מלמדת, כי אין קשר סיבתי בין העדר הקשירה לקרות התאונה. הנאשם פעל כנהג מן היישוב, כשנעצר בשוליים לאחר ששמע רעש והבחין כי דלת אחד המקררים מתנדנדת. הנאשם חשב לתומו, כי זה הדבר הנכון לעשות על מנת שהמשך הנסיעה יהיה בטוח יותר למשתמשים בדרך. לצורך כך האט הנאשם את מהירות נסיעתו, הפעיל את האיתות (ת/14 עמ' 2 שו' 71), ירד לשוליים, נסע עליהם כברת דרך תוך שמירת קשר עין עם העגלה באמצעות המראה, עד לעצירה מוחלטת (ת/14 עמ' 2 שו' 25-26, עיין גם: עמ' 55 לפרו' שו' 21-22). השוליים הינם שולי בטחון אשר נועדו לאפשר לנהג הנקלע למצוקה כלשהי לטפל בכשל אנושי ו/או כשל מכני. גם אם רכב עומד בשולי כביש ללא הצדקה ואף בניגוד להוראת תקנה 69 לתקנות התעבורה, אין בכך כדי להפחית מאחריות נהג הנע על נתיב הנסיעה, לא שם לב אליו מבעוד מועד למרות שדה הראייה שיש לו המאשפר זאת ופוגע ברכב העומד, כדוגמת נהג המשאית בענייננו. נהג חייב להיות ערני גם לנעשה בצידי הדרך. פגיעה ברכב שעומד בשוליים בשל אי שימת לב אליו מבעוד מועד מהוה רשלנות אפילו אם בדיעבד מתברר, כי עמד שם שלא מתוך כורח [עיין והשווה:רע"פ 2603-07 אסדי זידאן נ' מדינת ישראל, כב' הש' א.א. לוי (7.3.07)]. היקף חובת הזהירות המוטלת על נהגים אינו מצומצם אך כלפי נהגים או משתמשים זהירים בדרך. על נהג מן היישוב להיות מודע למכשולים בדרך, תנאי הדרך ומגבלותיה. נהג אינו פטור מחובת זהירות כלפי משתמשים בדרך בין אם המדובר ברכב עומד בשוליים אפילו עמידתו חורגת לכוון נתיב הנסיעה כ- 0.6 מ' , בין אם המדובר ברכב דו גלגלי הנע על הנתיב הימני במרחק של כ 0.6 מ' מהשוליים או אפילו המדובר ברוכב אופניים שרוכב בשולי הנתיב הימני. (עיין והשווה: ע"פ 4732-02 ענת סורפין (לביא) נ' מדינת ישראל 25.11.02). על נהג מן היישוב לעשות כל שביכולתו למנוע פגיעה באדם, בעל חיים ו/או ברכב המצויים בדרכו. נהג מן הישוב צריך לצפות גם רשלנות מצד משתמשים אחרים בדרך. נהג מן היישוב חייב לנהוג במהירות המתאימה לתנאי הדרך, בשים לב לשדה הראייה שבכיוון נסיעתו. אין המדובר אך בחובת זהירות כללית אלא בחובה ספציפית שהמחוקק קבע בתקנה 51 לתקנות התעבורה כדי להעלות את רמת הזהירות. [עיין למשל רע"פ 6338-99 ראובן בוחניק נ' מדינת ישראל, כב' הנשיא דאז הש' א. ברק (25.10.99)]. על נהג מן הישוב גם לשמור מרחק בטחון מרכב שנוסע לפניו, מרחק שיאפשר לו לעצור בבטחה אם יידרש לכך עקב כשל בכביש גם אם המדובר בכביש בינעירוני. [עיין: ע"פ (ת"א) 70082-03 יעקב פארין נ' מדינת ישראל, , רע"פ 4261-04 יעקב פארין נ' מדינת ישראל כב' הנשיאה הש' בייניש, א. ריבלין. ס' גובראן (6.12.04)]. כלל הדרך מחייב אדם לנהוג את רכבו באופן שבעת הצורך יוכל תמיד לבצע עצירה נוחה ובטוחה בתוך טווח הראיה שלו. (עיין: ע"פ 174/71 אברהם בן ברוך נ' מ"י, הרכב הש': אגרנט, ברנזון, עציוני, 28.7.71). לאור כל האמור לעיל בית המשפט סבור, כי התאונה ארעה בשל אופן נהיגתו הרשלני של נהג המשאית שלא הבחין בטנדר ובעגלה עומדים בשוליים מבעוד מועד, אף שניתן היה לעשות כן בהתחשב בשדה הראייה שעמד לרשותו. אם נהג המשאית היה נוסע במהירות המתאימה לתנאי הדרך, ובמרחק המבטיח בלימה שתאפשר תגובה זהירה יותר ללא פגיעה בעגלה, שנתגלתה לעיניו בשוליים, כי אז התאונה הייתה נמנעת, אפילו הייתה חריגה של העגלה - 60 ס"מ לכיוון נתיב הנסיעה, עובדה שלא הוכחה מעל לכל ספק סביר. לאור האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה, כי הקשר הסיבתי המשפטי בין אופן נהיגתו של הנאשם לתוצאות התאונה נותק בשל התנהגותו הרשלנית של נהג המשאית, אשר אחראי בלעדית לתוצאות התאונה. סוף דבר א. הנאשם מזוכה מעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ולו מחמת הספק. ב. הנאשם מורשע בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) שהתבטאה בהפרת תקנה 85 (א)(4) לתקנות התעבורה, ללא קשר עם תוצאת התאונה. אמנם בכתב האישום לנאשם לא יוחסו הוראות החיקוק בהן מורשע, ואולם עובדות כתב אישום חייבו את הנאשם להתגונן מפני אישומים אלה וסעיף 184 להוראות חוק סדר הדין הפלילי מסמיך את בית המשפט להרשיע נאשם על פי עובדות, שהוכחו בפניו כ"עבירה אחרת" מזו שהואשם בה מקום בו הייתה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן, כך נעשה בענייננו. זכות ערעור כחוק מקרי מוותתאונת דרכיםגרימת מוות ברשלנות