קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת העסקת עובדים זרים בלי היתר: 1. בפתח הדברים אודיע, כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כי החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. 2. על הנאשם הוטל קנס מנהלי בשל קביעת המאשימה כי הוא העסיק עובד זר בניגוד לחוק. הנאשם ביקש להישפט וכתוצאה מכך הוגש כתב האישום שבגינו נפתח תיק זה. כתב האישום תוקן במהלך ההתדיינות. כתב האישום המתוקן ומהות האשמה המיוחסת לנאשם 3. בכתב האישום המתוקן נטען כי ביום 9/5/06 נצפה במשקו של הנאשם במושב מלאה, עובד ששמו Somkiat Simhali, שאינו אזרח ישראל ואינו תושב ישראל וכי עובד זה הועסק על ידי הנאשם שלא לפי היתר עבודה בהתאם לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (שייקרא להלן: "חוק הכניסה לישראל") ובלא היתר. על פי כתב האישום המתוקן - הנאשם עבר בכך עבירה על סעיף 1יג לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (שייקרא להלן: "חוק עובדים זרים") ועל סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים. הדיון בבית הדין 3. הליך ההקראה קויים בפני השופטת עדית איצקוביץ. הליך זה התארך בשל כך שעקב פגמים בכתב האישום המקורי - הגישה המאשימה את כתב האישום המתוקן. 4. לאחר מכן, הועבר התיק להידון בפני מי שהיתה באותה עת הנשיאה בפועל של בית דין זה, השופטת איטה קציר. ב"כ הנאשם העלה טענה מקדמית, בענין העדר הסמכת המפקחת שהטילה את הקנס המנהלי, להיות מפקחת בענין זה. השופטת קציר החליטה שבהתאם להלכה הפסוקה, אין מקום לקבל טענה זו כטענה מקדמית, ובשלב ההוכחות תינתן למאשימה ההזדמנות להוכיח את הסמכתה של המפקחת שהטילה את הקנס המנהלי. בענין זה הגישה המאשימה תעודת עובדת ציבור חתומה על ידי אותה מפקחת, גב' גלית חן, והתברר כי היא אכן הוסמכה להיות מפקחת לפי חוק העבירות המנהליות, והסמכתה פורסמה בי"פ התשס"ה 850. לפיכך - ניתן לראות את הקנס המנהלי ככזה שהוטל על ידי מפקחת שהוסמכה כדין. 5. משהסתיימה כהונתה של השופטת קציר לשמש נשיאה בפועל של בית דין זה, הועבר התיק להידון בפני, ושמעתי את ההוכחות בתיק. לבקשת ב"כ הצדדים - הם הגישו סיכומים בכתב, וכעת ניתנת הכרעת דין זו. אלה העובדות 6. הנאשם, יליד שנת 1935, הוא בעל משק חקלאי במושב מלאה. המשק כולל דיר כבשים לחלב, ובו מאות כבשים. 7. במשך שנים לא מעטות, הותר לנאשם להעסיק שני עובדים זרים לצורך טיפול במשקו. הנאשם החזיק את משקו כך שהעבודה היתה של הנאשם עצמו ושל שני העובדים הזרים. לנאשם יש בן (מאיר אזרד), אשר כיום עובד במשק בעצמו, אך בעבר הוא היה שוטר ולא היה יכול לעזור במשק במידה מספקת. 8. חלק מזמנו של הנאשם עצמו לא היה יכול להיות מוקדש לעבודה במשק, מאחר שהוא גם טיפל באשתו, המרותקת למיטתה או לכסא גלגלים, כבר שנים (חלק מהסיוע לאשת הנאשם ניתן לה על ידי עובדת זרה מהפליפינים). 9. בשנת 2005, לאחר שנים לא מעטות שבהן הותר לנאשם להעסיק במשקו 2 עובדים זרים, כאמור לעיל, צומצם ההיתר והותר לו להעסיק עובד זר אחד בלבד. הנאשם הגיש ערר על ההחלטה האמורה. הערר התקבל ולאחריו אכן הותר לו להעסיק שני עובדים זרים. הנאשם המשיך להעסיק את שני העובדים הזרים. 10. ביום 28/8/05, נפגע הנאשם באופן קשה בתאונת דרכים. הוא נחבל בראשו ובצווארו, ואיבד את הכרתו. הנאשם אושפז בבית חולים לתקופה בת מספר שבועות. בחלק מתקופת האשפוז הוא טופל במחלקה לטיפול נמרץ. במקביל, עבר הנאשם גם ארוע מוחי מסוג CVA. גם לאחר שחרורו מהאשפוז המשיך הנאשם לסבול מתופעות נוירולוגיות שונות, עקב הארוע המוחי, ובנוסף - הוא נזקק גם לקיבוע החלק הצווארי של עמוד השדרה שלו. 11. ביום 4/9/05, הגיע לישראל אזרח תאילנד, מר Somkiat Simhali, שייקרא להלן: "העובד". העובד נכנס לישראל בהיתר, עם אשרה מסוג ב/1. חברת כח אדם יצרה קשר בינו לבין משקו של הנאשם (שהיה באותה עת, כאמור, מאושפז), כנראה באמצעות בנו של הנאשם, והעובד עבר להתגורר במשקו של הנאשם ולעבוד בו. היתר ההעסקה של העובד היה עד יום 31/12/05. ביחד עם העובד האמור, עבד גם עובד זר נוסף במשקו של הנאשם. אין חולק כי העובד הנוסף הועסק על ידי הנאשם בהיתר, וכי ההיתר לגביו היה תקף לפחות עד סוף שנת 2006. 12. העולה מהאמור לעיל הוא כי מספטמבר 2005 ועד דצמבר 2005 הועסקו במשקו של הנאשם שני עובדים זרים, שניהם - הועסקו כדין. בכך, היה המצב באותה עת דומה למצב שהיה במשקו של הנאשם במשך שנים לא מועטות לפני כן, כאשר כל שנה הועסקו בהיתר שני עובדים זרים במשק. 13. במועד מסויים שלא הוברר (כנראה בנובמבר 2005 או בסמוך לכך), שלח הנאשם בקשה אל משרד החקלאות (תחום עבודה ועובדים זרים) ואל האגף לעובדים זרים בשירות התעסוקה, וביקשה לאשר לו המשך העסקת עובדים זרים (כנראה, גם לשנת 2006). הבקשה (נ/6) נוסחה על ידי בנו של הנאשם, ונכתב בה כך: "1. אליהו אזרד ... ברשותו דיר כבשים לחלב במושב מלאה ... 2. בתאריך 28.8.05 עברתי תאונת דרכים קשה המגבילה אותו בעבודה ובנוסף לכך גם אשתי נכה 150% מרותקת לכיסא גלגלים ומיטה. 3. מצורף בזה מסמכים רפואיים ... 4. מבקש לאשר לי את הקצאת העובדים הזרים על מנת להמשיך ולעבוד בייצור החלב. ...". 14. משרד הפנים אישר, כאמור לעיל, את המשך העסקת העובד הזר הנוסף שהועסק במשקו של הנאשם גם בשנת 2006, אך לא אישר את הארכת האשרה של העובד (Somkiat Simhali). 15. באותה עת (שלהי שנת 2005 ותחילת שנת 2006), היה הנאשם עדיין מרותק לביתו, בשל מצבו שלאחר התאונה מיום 28/8/05. בנו של הנאשם דאג לטפל בו ולהוציא אותו, בהדרגה, החוצה. בנו של הנאשם מסר לנאשם כי הוא מטפל בפרוצדורה הכרוכה לשם הארכת ההיתר להעסקת העובד. 16. אכן, כעולה מהמסמך נ/3 (שאליו עוד אתייחס בהמשך), התברר כי הוגשה בקשה לקבלת היתר להעסקת עובד זר בגין גריעת העבודה העצמית של הנאשם (עקב מצבו). הבקשה האמורה (ככל שהיא שונה מהמסמך נ/6 שצוטט לעיל, ואם אכן היא שונה), לא הוגשה לתיק. 17. במועד מסויים שלא הוברר, נשלחה על ידי בנו של הנאשם בקשה נוספת בענין העובדים הזרים לשנת 2006. בקשה זו (נ/4) היתה להגדלת מכסת העובדים הזרים, וצויין בה כי הבקשה מוגשת הן מסיבות רפואיות והן מהסיבה של הגדלת העדר. בבקשה, שנכתבה על גבי טופס שכותרתו: "טופס חריגים - עובדים זרים 2006", נכתב כך: "1. בעיה רפואית: מצורף מסמכים על שם אזרד עיישה ... המעידים על 150% נכות מרותקת למיטה, מצורף מסמכים רפואיים של אזרד אליהו ... המעידים שעבר תאונת דרכים קשה מאד, המגבילה אותו בעבודתו, עבר שבר בעמוד שדרה צווארי וכן עבר אירוע מוחי. לכן דרושים 3 עובדים לעבודה במשק על מנת להמשיך ולהתקיים. 2. הגדלת העדר. בשנת 2005 העדר גדל ל-700 אמהות. ראה מסמך אגודת הנוקדים. 3. מבקש לאשר לי 3 עובדים לעבודה במשק.". 18. הבקשה שהוזכרה בסעיף 16 לעיל, נענתה (בשלילה) רק ביום 19/6/06. התשובה עליה היתה במכתב (נ/3) שנשלח לנאשם על ידי מנהל האגף במשרד התמ"ת, ביחידת הסמך לעובדים זרים. במכתבו של מנהל האגף, מר אהרון ברזאני (נ/3) מיום 19/6/06, נאמר כך: "הנדון:הודעה על דחיית בקשתך לקבלת היתר להעסקת עובד זר בגין גריעת עבודה עצמית (הומני) הריני מתכבד להודיעך כי בקשתך לקבל היתה להעסקת עובד זר בענף החקלאות לשנת 2006, בגין גריעת עבודה עצמית (הומני), נדחתה. אשר על כן, הנך נדרש לפנות למשרד הפנים, באופן מיידי, על מנת להסדיר את העברת העובדים הזרים המועסקים על ידך, מעבר למכסה שאושרה לך, למעסיק אחר.". 19. בתגובה, שלח בנו של הנאשם ביום 24/6/06 או סמוך למועד זה, ערר על ההחלטה האמורה (נ/5). בערר שהופנה אל "ועדת ערעורים", הוזכרה הפניה שנעשתה בנובמבר 2005, הוזכר המצב הבריאותי של הנאשם ושל אשתו, והוזכר הערר שהוגש לגבי שנת 2005, אשר התקבל בכך שאושר לנאשם להעסיק 2 עובדים זרים בשנת 2005. 20. ביום 2/7/06, הודע לנאשם כי עררו נדחה. הנאשם ביקש לשקול זאת מחדש, אך יחד עם זאת, הפסיק הנאשם ביום 4/7/06 להעסיק את העובד. באותו יום הוא הגיע להסכם עם העובד ועם נציג חברת כח האדם על הפסקת העסקת העובד (שאישר שהוא קיבל את כל המגיע לו). ההסכם כלל בקשה הן של הנאשם והן של העובד, לאפשר לעבוד לחזור לעבוד אצל הנאשם לאחר שיתקבל אישור להמשך העסקתו. 21. העולה מהאמור לעיל עד כה, הוא שלאחר שנים לא מעטות שבהן הנאשם העסיק בהיתר 2 עובדים זרים כל שנה, צומצם ההיתר לעובד אחד בשנת 2005. הנאשם ערר על אותו צמצום בשנת 2005, ועררו התקבל, כך שעד סוף שנת 2005 היה הנאשם יכול להעסיק שני העובדים הזרים שהועסקו במשקו בחודשים האחרונים של שנת 2005. לקראת שנת 2006 ביקש הנאשם לחדש את ההיתר להעסקת שני העובדים, ולאחר מכן - אף ביקש להגדיל את מכסת העובדים הזרים המועסקים במשקו ל-3, אך ביום 19/6/06 הודיעו לנאשם על דחיית בקשתו. הנאשם ערר על דחיית הבקשה, ויומיים לאחר שהודע לו על דחיית הערר, הנאשם הפסיק את העסקת העובד (Somkiat Simhali) והמשיך להעסיק רק את העובד הזר שההיתר להעסקתו היה עד סוף שנת 2006. 22. במקביל להליכים אלה, פעל משרד התמ"ת בפיקוח על משקו של הנאשם. ביום 9/5/06 ביקרו במשקו של הנאשם המפקחים מר איתי צרפתי (ששמו אז היה איתי לוי, והוא ייקרא להלן: "איתי") וגב' נוזהה זועבי (שתיקרא להלן: "נוזהה"). המפקחים הבחינו בשני העובדים הזרים כשהם מועסקים בדיר של הנאשם. הם פגשו גם אדם שהגיע על טרקטור והזדהה בשמו של הנאשם, אך ייתכן שהוא היה בנו של הנאשם). האדם שפגש את המפקחים ביום 9/5/06, הציג להם את המגורים של העובדים הזרים, הציג את דרכוניהם והציג מסמכים רלוונטיים - תלושי משכורת, ביטוח רפואי, וכד'. בכל מה שהוצג למפקחים לא היה פגם, למעט בעובדה שהאשרה של העובד (Somkiat Simhali) תמה ביום 31/12/05. האדם ששוחח עם המפקחים טען שהוגש ערר על כך שאשרתו של העובד לא הוארכה. נוזהה בדקה, טלפונית, עם נציג משרד הפנים בחיפה את השאלה אם אכן הוגש ערר. נציג משרד הפנים אמר לנוזהה שאין רישום על הגשת ערר. 23. למחרת, ביום 10/5/06, התייצבו המפקחים בביתו של הנאשם. איתי גבה הודעה מהנאשם. בהודעה מסר הנאשם שבעזרתו של בנו, מאיר, הוא הגיש ערר בענין הארכת האשרה של העובד (Somkiat Simhali). בסוף ההודעה נרשם מפי הנאשם כך: "אני מאד זקוק לעובדים מכיוון שאני לא אדם בריא ואשתי מרותקת למיטה כבר 24 שנים, יש לנו גם מטפלת פיליפינית מאושרת שמטפלת באשתי. אני מאד זקוק לעובדים מכיוון שלי כבר אין כח לעבודה פיזית. אבל אם אני אצטרך לשלוח אותו אני לא רוצה לעבור על החוק, ואני אשחרר אותו. כמו כן אני אחרי תאונת דרכים קשה.". 24. איתי העיד בבית הדין כי ייתכן שאם הנאשם היה מציג בפניו את הערר שהוגש למשרד הפנים - היה המצב שונה. כך, בין השאר, העיד איתי: "לצערי, באמת לא היה לו היתר להעסקת השני. הלוואי שהיה מציג לי את הערר. ... אז אנחנו היינו בתמ"ת והעררים היו במשרד הפנים. היו עררים שהיה אפשר לחכות להם עם העסקה והיו כאלה שלא. זו היתה מדיניות של משרד הפנים.". 25. בעקבות הביקורת שנערכה במשקו של הנאשם, שלחה ביום 29/10/06, המפקחת גלית חן (שלגביה כבר נאמר לעיל שהיא היתה מוסמכת על פי חוק עבירות מנהליות), הודעת תשלום קנס לנאשם. 26. בתגובה, שלח הנאשם מכתב (נ/1) שבו טען טענות בענין הבטחות שניתנו על ידי איתי (טענות אלה הוכחשו על ידי איתי ובאופן מודע לא קבעתי אותן כחלק מהעובדות, מאחר שאיני סבור שעלה בידי הנאשם להרים את הנטל להראות שאיתי אכן הבטיח לו דבר מה. לדעתי, איתי פשוט גילה אמפתיה כלפי הנאשם, כפי שגילה גם במהלך עדותו). בשולי המכתב (נ/1) נאמר כך: "ברצוני לציין שאני מחזיק גם עובדת סיעודים וגם עובד תאילנדי למשק החלב ולא מעיז להפר את החוק. אני מחדש בזמן ולא מחזיק עובדים ללא ויזה. למרות שמצבי קשה מאד מבחינה בריאותית לאחר התאונה, החזרתי את הפועל ושלחתי שוב טפסים לועדה על מנת לא לעבור על החוק.". 27. עד כאן - פירטתי את העובדות שאותן קבעתי. מכאן ואילך אעבור לבחון אם הוכחה אשמתו של הנאשם. אופן בחינת האשמה המיוחסת לנאשם 28. כאמור בסעיף 3 לעיל, מיוחסת לנאשם אשמה של העסקת עובד זר בלא היתר, עבירה על סעיפים 1יג ו-2(א)(1) לחוק עובדים זרים. 29. בסעיף 1יג לחוק עובדים זרים, נאמר כך: "(א) לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעביד או לפי רשימה שמית. (ב) היתרים לפי סעיף זה יינתנו בשים לב, בין השאר, למאפייני שוק העבודה בענפי העבודה ובאזורי ההעסקה השונים. (ג) הוראות סעיף זה לא יחולו על העסקתו של עובד מסוג ששר הפנים קבעו לפי סעיף 2(ג) בחוק הכניסה לישראל.." סעיף 2(ג) לחוק הכניסה לישראל (המוזכר בסעיף 1יג(ג) לחוק עובדים זרים), קובע כך: "לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה לעובד זר כהגדרתו בפרק ד'1 לחוק עובדים זרים ... אלא אם כן המבקש להעסיק את העובד הזר מחזיק בהיתר לפי סעיף 1יג לחוק עובדים זרים, ורשאי שר הפנים לקבוע כי לגבי עובדים זרים בתפקידים מסוימים שקבע או לגבי סוגי עובדים שקבע, מתן אשרה או רישיון ישיבה אינו טעון היתר כאמור.". 30. סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, קובע כך: "מעביד שעשה אחד מאלה - (1) העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, והתקנות לפיו; (2) העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג, דינו - כפל הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין ...". כלומר, על פי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים יש שתי חלופות להטלת קנס מכחו; אחת לגבי מי שהעביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל, והשניה - לגבי מי שהעביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג לחוק עובדים זרים. בענייננו, כתב האישום המתוקן הזכיר את שתי החלופות של סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, כך שכפי הנראה המאשימה מייחסת לנאשם גם את העסקתו של העובד בלא היתר מכח חוק הכניסה לישראל וגם את העסקתו של העובד בלא היתר לעבוד אצל הנאשם עצמו. 31. הנטל להוכיח את כל יסודות האשמה, מוטל על המאשימה, ומדובר על הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת בדין הפלילי (כלומר - הוכחה מעבר לספק סביר, ולא רק על פי מאזן ההסתברויות. במסגרת יסודות האשמה שאותם יש צורך להוכיח, מצוי גם היסוד הנפשי. היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירות שונות, נדון בסימן ב' לפרק ד' של החלק הכללי של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (שייקרא להלן: "חוק העונשין"). בסעיפים שלהלם אתייחס לענין זה. 32. הכלל בענין דרישת היסוד הנפשי מצוי בסעיף 19 לחוק העונשין, שבו נאמר כך: "אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם - (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.". כלומר, לשם הרשעה בעבירות יש צורך שהמאשימה תוכיח "מחשבה פלילית", אלא אם מדובר בעבירות המסתפקות ברשלנות או בעבירות שהן מסוג של אחריות קפידה. ראוי לציין שלפי סעיף 22 לחוק העונשין, עבירה של "אחריות קפידה" היא עבירה שנקבע לגביה בחוק שאין צורך להוכיח לגביה מחשבה פלילית ואף אין צורך להוכיח לגביה רשלנות. עם זאת, סעיף 22 לחוק העונשין קובע כי אין הדברים אמורים בחיקוקים שנעשו לפני חקיקת החלק המקדמי והחלק הכללי של חוק העונשין. החלק המקדמי והחלק הכללי של חוק העונשין הוספו לו בתיקון מס' 39 לחוק העונשין, שפורסם בס"ח התשנ"ד 348 (ביום 23/8/94). חקיקה זו אמנם מאוחרת לחוק עובדים זרים, אלא שסעיף 1יג לחוק עובדים זרים, נחקק בתיק מס' 4 לחוק עובדים זרים, במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג-2002 (ס"ח התשס"ג 150). סעיף 2 לחוק עובדים זרים, אכן נחקק לפני תיקון מס' 39 לחוק העונשין (בעת ששמו של החוק היה עדיין "חוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), התשנ"א-1991"), אלא שבאותה עת נכלל בו רק מה שכיום אמור בסעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים והקנס שהוטל לגביו היה שונה, ולא הפנה לקנס שבסעיף 61 לחוק העונשין. הסעיף תוקן למעשה בתיקון מס' 3 לחוק עובדים זרים, במסגרת חוק ההסדרים המשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2000), התש"ס-2000 (ס"ח התש"ס 66), תיקון שבו בנוסף לתיקון שם החוק לשם: "חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991", גם הוחלף הקנס להיות כזה התלוי בחוק העונשין ואשר חילק את הסעיף לס"ק (א) ו-ס"ק (ב). ההוראה האמורה כיום בסעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, הקשורה אל סעיף 1יג לחוק זה, נחקקה, כמובן, רק ביחד עם סעיף 1יג, כלומר - בתיקון מס' 4 שאותו כבר הזכרתי לעיל. לפיכך, נראה כי אכן על העבירות שהנאשם מואשם בהן יש להחיל את הוראות החלק הכללי של חוק העונשין, ואכן - אין מחלוקת בין הצדדים שלשם הרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו - יש לקבוע כי היתה לו "מחשבה פלילית" (ראו את טענות ב"כ המאשימה החל מאמצע העמוד הרביעי לסיכומיו, וראו את טענות ב"כ הנאשם החל מאמצע העמוד השלישי לסיכומיו. מכאן, ניתן לקבוע שלשם הרשעת הנאשם, יש צורך בכך שיוכח שהיתה לו "מחשבה פלילית". 33. ומהי "מחשבה פלילית"? מחשבה פלילית מוגדרת בסעיף 20 לחוק העונשין, באופן הבא: "(א) מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2) פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען. (ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן. (ג) לענין סעיף זה - (1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם; (2) אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות.". העבירות שהנאשם מואשם בהן אינן עבירות "תוצאה" אלא עבירות של התנהגות. לפיכך, בהתאם לסעיף 20 לחוק העונשין, כדי להרשיע את הנאשם יש צורך להוכיח שהוא היה מודע לטיב המעשה ולקיום הנסיבות שלו, כאשר ענין ה"מודעות" כולל בתוכו גם את החשד בדבר קיום הנסיבות וההימנעות מלברר אותן. כלומר, לכל הפחות, מוטל על המאשימה להוכיח שהנאשם חשד בקיום נסיבות המקיימות את העבירות המיוחסות לו, ושהוא נמנע מלברר אותן. האם המאשימה הוכיחה את יסודות האשמה ? 34. כאמור כבר לעיל, דעתי היא כי המאשימה לא הוכיחה את אשמתו של הנאשם. עיקר הבעייתיות בהוכחה, היא בענין היסוד הנפשי של הנאשם, אך יש גם ספק בענין היסוד העובדתי של העבירה (בענין העבירה על סעיף 1יג ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים. להלן, אסביר את דעתי זו, ואתייחס תחילה לענין העובדתי. 35. מהעובדות, כפי שנקבעו לעיל, עולה כי במועד הרלוונטי לכתב האישום (9/5/06), לא היה לעובד (Somkiat Simhali) היתר לעבוד בישראל וכי לא היה לנאשם היתר להעסיק אותו באותו מועד. לפיכך, ניתן לומר שמבחינה עובדתית הוכחו יסודות האשמה המאפשרת הטלת קנס מכח סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים. לעומת זאת, לשם הוכחת היסודות העובדתיים של העבירה על סעיף 1יג לחוק עובדים זרים, המאפשרת הטלת קנס מכח סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, היה על המאשימה להוכיח שעל העובד לא חלה הוראה מכח סעיף 2(ג) לחוק הכניסה לישראל אשר קבעה כי אין צורך באשרה מיוחדת לשם העסקתו. על כן, ייתכן שנכון לקבוע כי לא הוכח גם היסוד העובדתי של עבירה על סעיף 1יג לחוק עובדים זרים. אולם, איני צריך להכריע בשאלה זו, שכן ממילא, כפי שיפורט להלן, דעתי היא שלא הוכח היסוד הנפשי הנדרש, כך שנכון לזכות את הנאשם בשל כך. 36. כאמור לעיל, לשם הרשעת הנאשם, עלי להשתכנע, ברמה שהיא מעבר לספק סביר, כי הנאשם - לכל הפחות - חשד שהתקיימו הנסיבות המקיימות את העבירה והוא נמנע מלברר זאת. מהעובדות שנקבעו לעיל, ניתן ללמוד כי הנאשם לא רק חשד, אלא אפילו ידע, שתחילה לא הוארכה האשרה של העובד אל מעבר לסוף שנת 2005. עם זאת, כאמור בסעיף 9 לעיל, גם בשנה שלפני כן היה כך, כשאושרה לו העסקת עובד זר אחד בלבד, אך לאחר שהנאשם פנה בערר על כך - התקבל עררו ואושר לו להעסיק 2 עובדים זרים, כפי שהיה שנים לא מעטות לפני כן. הגשת הערר עשויה להתיישב עם המשך העסקת העובד עד לאחר קבלת ההחלטה בערר, וזאת - גם לפי עדותו של איתי, שאמר (כאמור בסעיף 24 לעיל) - שהיו עררים שהיה ניתן להמשיך את העסקת העובד במקביל אליהם, והיו כאלה שלא, הכל - על פי המדיניות של משרד הפנים. מאחר ששאלת קיומו של ההיתר להעסקה תלויה במשרד הפנים, ברור שגם קיומה של עבירה של המשך ההעסקה של עובד זר שהוגש ערר על ההחלטה שלא להאריך את משך האשרה שלו, עד להחלטה בערר, תלוי במדיניות משרד הפנים. לא הוכח מה היתה המדיניות בעניינו של העובד של הנאשם, אך כן הוכח שמה שהנאשם ידע, על פי הנסיון משנה קודמת, הוא שניתן להמשיך להעסיק את העובד במקביל להליכי הערר. בנסיבות אלה, איני רואה סיבה מדוע היה על הנאשם לחשוד שיש דבר מה בלתי תקין בהמשך ההעסקה, כאשר טרם הגיעה תשובה על הערר שהנאשם סבר שהוגש. 37. אני מודע לכך שבהתאם לעובדות שנקבעו, התברר כי באותו שלב טרם הוגש "ערר" אלא הוגשה בקשה, אותה בקשה שעליה התקבלה תשובה שלילית במכתב (נ/3) מיום 19/6/06. אני מודע גם לכך שהערר הוגש רק לאחר אותה תשובה שלילית, ונענה בשלילה רק ביום 2/7/06. הכל - כמפורט בפרק ה"עובדות" לעיל. אולם, אם אין סיבה לחשוד שבמהלך ערר שמוגש לאחר קבלת תשובה שלילית יהיה דבר מה בלתי תקין בהמשך ההעסקה, הרי שבדרך של קל וחומר ניתן לומר שלא היה צורך לחשוד שיהיה דבר מה בלתי תקין בהמשך ההעסקה בטרם קבלת התשובה השלילית שעליה ניתן לערור. 38. בענין בחינת היסוד הנפשי של הנאשם, חשוב להזכיר את מצבו באותה עת. הנאשם, כזכור, היה עדיין במצב רפואי קשה, לאחר תאונת הדרכים שבה הוא נפגע, ולאחר הארוע המוחי שפקד אותו. באותה עת, הנאשם לא טיפל בעצמו בענייני המשק. בנו היה זה שהגיש את הבקשות בשמו, וגם זה שהגיש את הערר בשם הנאשם. הנאשם ידע, על פי מה שבנו אמר לו, שהוגש "ערר" בענין המשך האשרה של העובד. הנאשם ידע מהנסיון של השנה הקודמת, שניתן להמשיך להעסיק עובד עד לאחר ההחלטה בערר. ידיעה זו אינה מנותקת מהמציאות, היא אף מתיישבת עם עדותו של איתי, עד המאשימה, כאמור לעיל. כשהנאשם ידע את אלה, לא ניתן לומר שהיה אצלו חשד שמא המשך ההעסקה עד להחלטה בערר אינה כדין, ושהוא נמנע מלברר זאת. 39. כפי שצוטט לעיל מדברי הנאשם, הנאשם חשש מאד לעבור על החוק. בהודעה שאיתי גבה מאת הנאשם, אמר הנאשם, כי אף שהוא מאד זקוק לעובדים, אזי אם הנאשם יצטרך להפסיק את העסקת העובד, הוא אכן יפסיק את העסקתו, מאחר שהוא אינו רוצה לעבור על החוק. מהתנהגותו של הנאשם בהמשך, ניתן ללמוד שאין מדובר באמירה בעלמא. עובדה היא, כי יומיים לאחר שהודע לנאשם (ביום 2/7/06) על כך שהערר נדחה - הפסיק הנאשם (ביום 4/7/06) את העסקתו של העובד. כלומר, הנאשם היה עקבי בידיעתו כי כל עוד נמשכים הליכי הערר, אין דבר מה פסול בהמשך ההעסקה, אולם, משהערר נדחה - הפסיק הנאשם להעסיק את העובד. על גישתו של הנאשם וחששו לעבור על החוק, ניתן ללמוד גם מהאמור במכתבו (נ/1) שנשלח מספר חודשים מאוחר יותר, לאחר שהוטל עליו קנס מנהלי. במכתבו האמור ציין הנאשם כי הוא מקפיד לקיים את הוראות החוק הן לגבי העובד השני, שההיתר להעסקתו היה בתוקף, והן לגבי העובדת הסיעודית שטיפלה באשתו (ראו ציטוט מהמכתב, בסעיף 26 לעיל). בנסיבות אלה, אני סבור שניתן לקבוע שהוכח כי לנאשם לא היתה סיבה לחשוד שמא דבר מה פגום בהמשך ההעסקה של העובד בזמן שעדיין לא תמו ההליכים בענין הבקשה להארכת תוקף האשרה של העובד עד למועד שבו ניתנה ההחלטה בערר. לנאשם לא היתה סיבה לחשוד, והוא אכן לא חשד בכך. על כן, לא ניתן לקבוע שהיה לו חשד וכי הוא נמנע מלברר אותו. משהתברר לנאשם כי הערר נדחה - הוא אכן הפסיק את העסקת העובד. 40. ב"כ המאשימה, הפנה בסיכומיו - בצדק - לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בתיק ע"פ 22/06 מדינת ישראל - רוזן (פסק דין מיום 28/3/07). בפסק הדין האמור נקבע, בין השאר, כך: היסוד הנפשי של מודעות ועצימת עיניים - המשיב הואשם בעבירות המנויות בסעיפים 2(א)(1)-(2) לחוק עובדים זרים. ... היסוד הנפשי בעבירות אלה דורש רמת כוונה פלילית של 'מודעות', כפי שהוגדרה בהוראת סעיף 20(ג) לחוק העונשין ... כלל הוא כי 'עצימת עיניים' ... או 'עיוורון מכוון' ... 'הינם חריג לידיעה ממשית של רכיב הכוונה הפלילית ודרך חלופית להוכחת הידיעה הממשית. מצב נפשי של עצימת עיניים כמוהו, בעיני החוק, כידיעה ממשית, והוא נעוץ בהימנעות מלבחון ולבדוק מצב דברים שלגביו עשוי להיות חשד כי אסור הוא' ... 'עצימת עיניים' מפני ההכרה באפשרות קיומה של נסיבה הנמנית עם היסוד העובדתי שבעבירה, כמוה כמודעות בפועל לקיומה של הנסיבה; ... מצב של 'עצימת עיניים' מתקיים כאשר - 'הנאשם חשד בנוכחותה של העובדה הנדונה אך נמנע מלחקור בדבר, הואיל ו"לא רצה לדעת', פן תתאשר העובדה ואזי לא יוכל להכחיש, לאחר מעשה, שידע עליה. בנסיבות כאלה - והן מעידות על מצב נפשי, שיש בו גוון של חוסר תום-לב - "אפשר כמעט לומר כי הנאשם באמת ידע"'...' ... 'עצימת העיניים' הינה 'התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה הנמנית עם היסוד העובדתי שבעבירה פלילית עקב החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות, עובר למעשה, מבדיקת המצב ובירורו' ... יסוד נפשי של עצימת עיניים בהעסקת עובד זר שלא כדין - חשד בדבר היעדר היתר כדין להעסקת עובד זר, מתקיים אל מול הצורך לבירור עובדות אלה: קיומו של היתר לעובד הזר לעבוד בישראל; תוקף ההיתר על פי מועדיו, ובהיקף תחולתו - האם ההיתר כללי לכל שטח בישראל ולכל משלח יד, או אם מוגבל הוא לאזור מסוים, לעיסוק מסויים או למעסיק מסויים. יסוד נפשי של 'עצימת עיניים' מתקיים באחד משני מקרים: בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, לא עלה חשד בלבו של הנאשם; או משקינן חשד בליבו של הנאשם, או שיכול היה לקנן בו החשד, בדק הנאשם את החשד והביא לאישושו או להפרכתו. 'הפרכת קיומו של חשד כאמור המגיע כדי "מודעות" מוטלת על הנאשם ... והדרך לעשותה היא, בין על ידי הוכחה כי הנאשם בדק את מסמכיו של התושב הזר ועל פיהם הוא שוהה כדין בישראל, ובין אם בנסיבות הענין הוכיח כי לא חשד שמדובר בתושב זר השוהה שלא כדין בישראל' ... ודוק: משעלה חשד של העסקה שלא כדין, מוטלת על הנאשם החובה לברר את החשד ולהפריכו. כאשר מתעורר חשד רציונאלי ואדם נמנע מלבררו מתקיים היסוד הנפשי של עצימת עיניים. נסיבות המגבשות את החשד ... חובת בירור החשד הינה של בירור סביר וראוי, בהתאם לנסיבות המקרה. את חובת הבירור, כאמור, יש למצות עד תום. חובת הבירור החלה על הפרט שמתעורר אצלו החשד חלה, ... אף כאשר 'מתקשה הוא לערוך את הבירור עובר למעשה' ... לא נעשה הבירור הנדרש, לפנינו 'עצימת עיניים'. כך דרך כלל, קל וחומר במקרה בו העובד הזר מחזיק רשיון עבודה בישראל. במצב דברים זה, בידי המעסיק הפוטנציאלי לצאת ידי חובת בירור החשד, בכך שידרוש מן העובד הזר להציג מסמכים מזהים, לרבות רשיון עבודה בישראל, ובכך שיבדוק באופן מדוקדק את פרטי המידע במסמכים אלה. במיוחד כן, כאשר מדובר בהתקשרות מזדמנת או ארעית. דרישת תעודת זהות ורשיון עבודה ובדיקת המידע שבהם, באה בגדר המאמץ הסביר והראוי אותו חייב למלא מי שחפץ להעסיק עובד זר. דרישה להצגת המסמכים ובדיקת פרטיהם, כאמור, אף עולה בקנה אחד עם האחריות המוטלת על המעסיק הפוטנציאלי שלא להעסיק עובד זר בניגוד לחוק. במסגרת חובת הבירור, וטרם ההתקשרות, על המעסיק הפוטנציאלי לעיין היטב במסמכים שמציג לו העובד הזר, ולבדוק אם פרטי רשיון העבודה תואמים את פרטי הזיהוי של העובד; אם רשיון העבודה הוא כללי או שמא ניתן לעבודה אצל מעסיק ששמו נקוב ברשיון. ודוק: קיומה של חובת הבירור ומיצויה, ייבחנו על רקע נסיבותיו של המקרה הספציפי. על כן, דרישת הזיהוי, הבירור והבחינה, עליה עמדנו לעיל, יכול ויהא בה די, ויכול ותהא בגדר בירור ראשוני בלבד, הדורש השלמה ומיצוי. כאמור, כל מקרה ייבחן לגופו ובנסיבותיו.".   בענייננו, אין רלוונטיות לדוגמאות שהועלו בפסק הדין בתיק ע"פ 22/06 המצוטט לעיל, באשר ממילא הנאשם ידע כי העובד שבו מדובר הוא עובד זר, הנאשם ידע כי תוקף האשרה שלו פג ביום 31/12/05. עם זאת, פסק הדין האמור מלמד - כאמור בסוף החלק המצוטט ממנו לעיל - ש"כל מקרה ייבחן לגופו ובנסיבותיו". השוני במקרה של הנאשם מצוי בכך שהנאשם ידע, על סמך נסיונו הקודם, שאין מניעה מלהמשיך את ההעסקה עד למועד שבו מגיעים להחלטה בערר. כאמור לעיל, הוכח (מעדותו של איתי, עד המאשימה), שאותה "ידיעה" של הנאשם לא היתה מנותקת מן המציאות, אלא תאמה - במקרים מסויימים - את מדיניותו של משרד הפנים, אשר הוא זה שקובע את הקביעות בענייני אשרות והיתרי העסקה, וגם קיומה של העבירה תלוי בהחלטות משרד הפנים. הנאשם ידע גם שהוגש ערר (בפועל, באותו שלב טרם הוגש ערר, שכן עוד לא ניתנה תשובה בבקשה המקורית, תשובה שניתנה רק ביום 19/6/06, אך - כאמור לעיל - אם היה בסיס לידיעתו של הנאשם על העדר הפגם בהעסקת העובד עד תום להחלטה בערר שהוגש על ההחלטה הדוחה את הבקשה, ממילא היה הנאשם יכול להניח שאין דבר מה פגום בהמשך העסקה עד מתן ההחלטה הראשונית). מכאן, שהוכח בענייננו שלנאשם לא היה בסיס לחשוד שמתקיימות נסיבות המקיימות את העבירה, על פי מודעותו של הנאשם ליסודות העבירה. על כן, הנאשם גם לא חשד שהיו נסיבות כאלה. משלא היה בסיס לחשד, ומשלא היה חשד - לא היתה סיבה שהנאשם יפעל לבירור החשד. על כן, לא היתה כאן "עצימת עיניים" מצד הנאשם. "עצימת עיניים" עשויה להתקיים רק כאשר יש חשד שנמנעים מלברר אותו. אך כאשר כלל אין ידיעה ואין חשד - אין כאן מודעות, ואין כאן "מחשבה פלילית". לסיכום 41. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאף שהוכח (כנראה) כי התקיימו היסודות העובדתיים של העבירה המיוחסת לנאשם, הרי שלא הוכח כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש, יסוד של "מחשבה פלילית", שהוא - לכל הפחות - קיומו של חשד בדבר קיום נסיבות המקיימות את העבירה. הנאשם לא חשד כי יש דבר מה בלתי תקין בהמשך העסקת העובד כל עוד לא הסתיימו הליכי הערר על ההחלטה שלא להאריך את האשרה. הנאשם התבסס בכך על נסיונו מהשנה הקודמת. לביסוס זה היו גם רגליים במדיניותו של משרד הפנים, כעולה מעדותו של עד המאשימה. בהעדר חשד על נסיבות המקיימות את העבירה, אין צורך שהנאשם יראה שהוא פעל להפרכת החשד, כדי למנוע את הקביעה שלא היתה כאן "עצימת עיניים". הנאשם לא חשד, ולא היתה לו מודעות לקיום הנסיבות המקיימות את העבירה. בשל כך - לא היתה לו מחשבה פלילית, ולא ניתן להרשיע אותו בעבירה המיוחסת לו. 42. על כן - אני מזכה את הנאשם. 43. בהתאם להוראות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, יש לקרוא את הכרעת הדין בפומבי. לפיכך, אני מודיע שאקרא את הכרעת הדין ביום 22/5/11 בשעה 9:15. עם זאת, אני מבקש מהמזכירות לשלוח לצדדים את הכרעת הדין בדואר, ומבהיר כי הצדדים אינם חייבים להתייצב בבית הדין ביום 22/5/11 לשם שמיעת הכרעת הדין, שבהשמעתה בפומבי - אין כל טעם. 44. זכות ערעור על הכרעת דין זו היא תוך 45 ימים מיום המצאתה לצד המערער. העסקת עובדים זריםעובדים זרים