קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת נהיגה בקלות ראש: מבוא: הנאשם זכאי בדין. הנאשם אשר בפני הואשם כי ביום 31.05.09 בשעה 17.50 לערך, נהג במסגרת תפקידו כשוטר, ברכב משטרתי מסוג טויוטה הייאס (להלן הרכב) בכביש 444 מדרום לצפון. בהגיע כלי הרכב לקילומטר ה- 21 בכביש, נכנס הנאשם לעקומה ימינה במהירות שאינה תואמת את מצב הדרך. כתוצאה מכך סטה שמאלה עם הרכב, פגע בשטח ההפרדה הבנוי והתהפך עם הרכב. כתוצאה מהתאונה נפגע הנאשם באורח קל, פונה לבי"ח ונזק נגרם לרכב. הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם: נהיגה הרכב בקלות ראש ובאי זהירות - עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. (הלן תקנות התעבורה). גרימת נזק לרכוש - עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה. אין מחלוקת בין הצדדים על עצם אובדן השליטה וקרות התאונה, המאשימה טוענת כי מדובר בסטייה בשל כניסה לעקומה ימינה שבכיוון נסיעתו במהירות שלא תואמת את מצב הכביש, דבר שהביא לאיבוד השליטה ברכב. מנגד, ההגנה טוענת כי אין אשמה לנאשם, מאחר ושבר בזרוע הימינית של ההגה, ממצא שנמצא ברכב הנאשם לאחר התאונה, ארע טרם איבוד השליטה ולכן נגרמה הסטייה של הנאשם והתאונה עקב כשל מכני שלא באחריותו. כלל הדרך: על פי הלכה משפטית זו, סטייה מנתיב נסיעה והתהפכות עצמית שאינה קשורה למעורבות כלי רכב אחרים, יכולה להצביע על סממן ראשון לרשלנות נהג, שהרי אין טבען של מכוניות לעשות כך. עם זאת אין מדובר בראיה ניצחת, אלא עמידה בנטל הראשוני בלבד. חשוב לזכור כי הפסיקה (וראה ביתר פרוט ע"פ 2446/00 מרק פלדמן נ' מ"י, מפי כבוד השופט משה גל), קבעה: כי אין המדובר כאן בראייה קונקרטית לגבי עובדת קיומה של רשלנות. לא נדע האם המדובר בנסיעה מהירה, בהסחת הדעת בשל גורמים אחרים, בנסיעה פראית או בכל גורם רשלני אחר היכול להעיד על חוסר זהירות או בגורמים אחרים כלשהם. פשיטא, שהמסקנה העובדתית כלפי הנאשם היא נסיבתית ולא ישירה. ממכלול העובדות המוכחות, ניתן להסיק כלפי הנאשם את האפשרות לקיומה של חוסר זהירות, מבלי לנקוב בעובדה רשלנית קונקרטית. זהו טיבן של מסקנות המבוססות על ראיות נסיבתיות, המעוגנות במבחני ניסיון החיים וההיגיון. לפיכך, לשם זיכוי על הנאשם לנסות ולעורר את הספק הסביר, דהיינו:ולהצביע על אפשרות ממשית ומתקבלת על הדעת, המעוגנת בחומר הראיות. בהשערות קלוטות מן האוויר, ללא זיקה לעובדות המקרה הקונקרטי - לא די. כאשר מדובר בנאשם, כלפיו קיימת תשתית ראייתית נסיבתית המספיקה למאשימה כדי לעמוד בנטל הראשוני, נדרש אפוא להציג קו הגנה ממשי וריאלי, שאינו בגדר הדמיון בלבד (י' קדמי בחיבורו הנ"ל, חלק שלישי, 1238; בע"פ 3124/91 כהן נ' מ"י ). סבירות הספק, היא "שילובה של אמת מידה אובייקטיבית לתוך ההערכה הסובייקטיבית של העובדות, על-מנת שזו תציב לה תחומים ותסייע ביצירת אמצעי סינון שיוסיפו יסוד אובייקטיבי המושתת על אדני הסבירות'" (ע"פ 5133/96 פלוני נ' מ"י ). עם זאת, קבע כבוד השופט גל, (כאמור מעל), כי קיים הבדל בטיבו של הספק הסביר בין ראיות ישירות לבין ראיות נסיבתיות. כאשר המדובר במסגרת ראיות ישירה, על הספק הסביר לנגוס מראיות התביעה ממש. פשיטא, שעליו להיות מובנה בהן. לא כן עת המדובר בתשתית ראיות נסיבתית. לגבי זו, גם אם היא נותרה כמות שהיא, ללא כל נגיסה בטיבה או גריעה ממשקלה, עדיין יכול הנאשם להצביע על גרסה סבירה חלופית, המתיישבת עם החפות. בהקשר לכך נפסק בע"פ 3974/92 (אזולאי נ' מ"י) . כדלקמן:     "כאשר להוכחת האישום מובאות ראיות נסיבתיות, ספק סביר עשוי להיווצר גם במצב שבו מן הראיות (אף אם מהימנותן אינה מוטלת בספק) אפשר להסיק בסבירות עובדות, שאין בהן אשמה של הנאשם". ובעניין, מהו אותו ספק סביר הדרוש במקרה זה, נקבעו בע"פ (י-ם) 6260/02 ציון נ' מ"י, הדברים הבאים:   "אם עלה בידי הנאשם לספק הסבר סביר, שיש לו אחיזה בחומר הראיות- אף אם בית המשפט אינו יכול להכריע בנכונותם של הדברים, בבחינת הוכחת חפותו- שומה עליו לזכותו בדין, ולו מחמת הספק. ההרשעה תתקיים אפוא, רק במקרה בו העובדות אינן מתיישבות עם מסקנה רציונאלית אחרת מזו המובילה להרשעה, ולאחר שכל הסברי הנאשם לחפותו נדחו כליל". בע"פ 28/49 זרקא נ' היוהמ"ש נקבע, בעניין זה:   "אם חומר ההוכחות הנ"ל מרמז גם על אפשרות הפועלת לטובת הנאשם והמניחה, משום כך, מקום לספק המתקבל על הדעת בדבר אשמתו, לא תהיה ברירה בידי בית המשפט- בשים לב לחובת הראיה אשר עודנה מוטלת על הקטיגוריה- אלא לפסוק לזכותו."   כאמור השאלה שצריכה הכרעה הינה האם טענת הנאשם לפיה כשל במוט ההגה הוא הגורם לתאונה יש לה אחיזה של ממש בחומר הראיות?, שאם כן אאלץ לקבוע כי עלה בידי הנאשם להראות ספק סביר בדבר אשמתו ויש לזכותו ולו מחמת הספק. ואציין מיד כי כך קבעתי, יתרה מכך, כפי שאסביר מיד הספק נוצר כבר בשלב הראשון של בחינת ראיות המאשימה והתקבע סופית לאחר בחינת ראיות ההגנה. ראיות התביעה: עד תביעה מס 1, מר ערמי דוד, עד ראיה: היה עד ראיה לשלביה האחרונים של התאונה, על פי דבריו בחקירה הראשית היה עיקול ימינה בכביש, והוא הבחין ברכב הטויוטה כשהוא בכיוון אליו (הכוונה עם חזיתו כנגד כיוון התנועה) לכמה מטרים מצד מעקה הבטון ומתהפך. בחקירה הנגדית מסר כי הוא ראה את הרכב כשהוא פוגע במעקה ולא שם לב אליו לפני הפגיעה ולמעשה הוא לא יכול להעיד על אופן נסיעתו ועל כיוון נסיעתו לפני הפגיעה במעקה (עמ' 2 ש' 20 והלאה). עד תביעה מס 2, רפ"ק צחי בן חמו: ראש מחלק תשאול, בין היתר, אחראי על רכבי היחידה בזמן הרלבנטי לתאונה. העד ערך מזכר (ת1) מיום 28.06.09, ובו אישר בדיעבד, כי השוטר דוד אוסקר (שבהמשך העיד עה4) פנה אליו באפריל. ומסר לו כי חש בהגה קשה ברכב (זה הרכב המעורב בתאונה), העד והשוטר יצאו לנסיעה ברכב והוא לא חש כל בעיה בהגה. אך נמסר לו כי לאחר יום או יומיים נכנס הרכב לסדנה עקב בעיה זהה ותוקן לאור בעיה שנמצאה בשמן הגה. דהינו הוא לא גילה התקלה שהייתה. העד אישר לאחר תיקון זה, הרכב נכנס לטיפול תקופתי של 120,000 ק"מ שלאחריו התרחשה התאונה לאחר שנסע לפחות כ-3,000 ק"מ. בחקירה הנגדית, העד אישר כי אין לו הסמכה כמכונאי, אינו יודע מהו מוט חיבור של תיבת ההגה, ולשאלה מדוע לא פנה לאיש מקצוע שיבדוק טענת השוטר לבעיה בנהיגה ענה: "הכרתי את דוד ואני יודע את הניסיון והמיומנות הנהיגה שלו לכן אמרתי לו תן לי ואני יעלה על הרכב" (עמ' 4 ש' 6). בפועל אישר כי לא זיהה את התקלה לה טען השוטר עה4, תקלה שהייתה קיימת בהגה. במאמר מוסגר אוסיף: כי אם סבר הקצין כי אינו יכול לקבל טענת השוטר שנהג ברכב לעניין התקלה, הרי כשל בגילוי התקלה בעצמו, והתקיים כאן המשפט "הפוסל במומו פוסל". נראה שלא תודות לו, טופל הרכב ותוקנה התקלה זמן קצר לאחר מכן ויתכן שבכך נמנעה תאונה חמורה מוקדמת יותר. לסיכום עדותו של הלה ניתן לומר שאכן הייתה בעיה, הן בהגה והן בעצם הטיפול בתלונה בהגה ע"י מפקד היחידה - אולם עובדתית מדובר באירוע שקדם לתאונה, אירוע שלאחריו הרכב תוקן וטופל ואיני מקבל ניסיון לקשור קשר ישיר בינו לבין התאונה. עד תביעה מס' 3, רס"מ עומרי צ'וחבינסקי: העד שהנו בוחן תנועה, עורך מסמך ת2, לפיו לאחר התאונה ניגש לסדנה המשטרתית ברמלה, בשליחותו של ברק צורף (עת4), על מנת לבחון האם הרכב המעורב בתאונה, עבר טיפול בסדנה ביום 24.05.09, וכן לבדוק את מהות הטיפול והתיקון. לדבריו ע"פ הברור, הרכב עבר טיפול וטסט, בטיפול הוחלף תותב מגביל הגה ולאחר מכן כאמור הרכב עבר טסט לפי המועד. בחקירה הנגדית העד נחקר לגבי נוהלי טיפול בתאונות דרכים, אך מסר כי אישית לא ראה הרכב ולא בחן אותו, לא ידע את נסיבות התאונה, ולא חקר את מפקד הסדנא. אומנם בתאונה אחרת נטל עדות מהמכונאי שטיפל ברכב, אך לא במקרה זה. שבו שימש רק שליח לברור. עוד נשאל העד בעדותו: "ש: מה זה תותב מקביל הגה? ת: זב חלק בהגה שמסובבים אותו עד הסוף, בסוף הסיבוב לא יהיה חיכוך ושחיקה של ההגה... . ש: החלק הזה הוא בטיחותי? ת: אפשר לנסוע בלעדיו. ש: האם אפשר לנסוע בלעדיו, מה החשיבות? ת: כן, הוא יגרום לחיכוך בהגה ולכשל בהמשך". אציין כי תשובה זו תמוהה, אם חוסר בחלק זה גורם לכשל בהגה, כיצד טוען העד שהנו בוחן תנועה, כי ניתן לנסוע בלעדיו בבטיחות - אשוב לנושא תותב ההגה בעדות עד תביעה מס' 5. עד תביעה מס' 4, רס"ר ברק צורף: כיום בוחן תנועה כמעט 4 שנים. בחן התאונה בשטח, חקר הנהג ועד הראיה, ערך דו"ח בוחן (ת3) סקיצה (ת4), תרשים התאונה (ת5), הכין לוח צילומים (ת6), הכין חישובי מהירות (ת7, א+ב), מזכר לעניין ניסוי מהירות (ת8), וכן גבה את הודעת הנאשם (ת9). אציין מייד כי בת3, מאוזכר ציריית גלגל קדמי ימיני שבורה. ובתמונות 19-20 (ת6) נראה היטב השבר במכלול גלגל קדמי ימיני. אולם דו"ח הבוחן לא מאזכר כל נזק בגלגל ימני קדמי, אלא מעיכה בינונית בפינה ימנית קדמית. על פי מסקנות דו"ח הבוחן שהגיש (ת3 סעיף 14): "...על פי סימן הדחיפה אני קובע כי הרכב נסע בכביש 444 מדרום לצפון. במקום בו נמצא סימן הדחיפה המתחיל 0.60 מטר בשול ימין לכיוון צפון שממשיך בעקומה שמאלה עד לשטח ההפרדה הבנוי, על פי ממצא זה ניתן לקבוע כי בשלב זה הרכב היה במצב של אובדן שליטה בסטייה שמאלה,...וקבעתי כי הרכב נסע במהירות שלא פחותה מ78 קמ"ש עובר לאיבוד השליטה. בהמשך נמצא סימן דחיפה נוסף במקביל מצד שמאל לסימן הדחיפה הראשון שמסתיים בשטח ההפרדה.... לא מצאתי שום ליקוי בתשתית או ברכב לגרימת התאונה, 35 מטר לפני סימן הדחיפה ולאיבוד השליטה מסתיימת העקומה ימינה בכיוון נסיעת הרכב...". מהירות רכב הנאשם: אציין ישירות כי מקובל עלי החישוב שערך לגבי מהירות הרכב עובר לפגיעה בקיר (כ- 78 קמ"ש), אין ספק שהבוחן מדד סימני הדחיפה וקשר אותם כפי שעולה מהסקיצה שערך. העד הסביר כי המהירות שחישב הנה לא פחות מ-78.02 קמ"ש שהיא המהירות בתחילת סימן הדחיפה, שלא מביאה בחשבון כל האטה של הרכב בעת העקומה ובעת איבוד השליטה (עמ' 12 ש' 40). אך שמביאים בחשבון את הניסוי שערך עם רכב זהה, שצלח את העקומה במהירות של 120 קמ"ש. ואת המסקנה אליה הגיע העד עצמו שאת מהירות הרכב בכניסה לעקומה לא ניתן לקבוע (עמ' 12 ש' 43), הרי שלדעתי גם לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי הגורם לתאונה היה נהיגה במהירות שאינה נאותה לתנאי הדרך. במאמר מוסגר אציין כי תמה אני על הניסוי שערך הבוחן כאשר ניסה ואף צלח לעבור העקומה ב120 קמ"ש. מטרת הניסוי הייתה לבדוק באם רכב דומה יכול לצלוח את העקומה במהירות זו, (שאציין מיד שהינה מעל המהירות המותרת במקום). אך מה אם הניסוי היה נכשל ?, וחס וחלילה, היה מסתיים באיבוד שליטה ותאונה נוספת. איני סבור שהבוחן אמור לסכן חייו כאשר ניתן להסתפק בחישוב מהירות קריטית להתהפכות כטענת ההגנה, חישוב שלא הוגש לי, ונדמה שצדק מומחה ההגנה שהביא פליאה על ניסוי זה. היגוי הרכב: ואולם חשוב הרבה יותר מכך, במהלך החקירה הנגדית של עד זה, התברר כי מה שזיהה בתור ציריה, הוא למעשה שבר במוט ההגה (כך גם אישרה ב"כ המאשימה בסיכומיה). אולם לטענתו של העד וכך גם גרסת המאשימה, אין בכך לגרום לאיבוד שליטה כפי שאיבד הנאשם, ולפגוע היכן שפגע, בלי היגוי (עמ' 13). לטעמי עדות עת4, אינה מאשרת גרסה זו ולכל הפחות מותירה ספק רב ואפרט: לשאלה מה זה ציריה ומה תפקידה, ענה העד בהתחמקות (עמ' 13): "איני מכונאי, הידע הבסיסי שלי במכונאות הוא ידע שרכשתי בקורס הבוחנים איני נכנס למכלול החלקים בתוך המנוע (?!?) וכו', צריה אמורה בגדול להעביר תנועה מהרכב לגלגל". ואם תשובה זו יש בה להתחיל לעורר תהיה, הרי זו רק ההתחלה, (עמ' 13 ש' 9 ואילך): "ש: ציריה קשורה לתיבת ההילוכים? ת: לא יודע. ש: מה זה תיבת הגה ומוט הגה אתה יודע ? ת: לא. ש: אין נראית תיבת הגה ומוט הגה אתה יודע?. ת: לא. .... (העד הופנה לתמונות ובהם השבר). ש: החלק שבולט זה מוט הגה או ציריה? ת: לא יודע. ... ש: אני אגיד לך שציריה זה מנגנון שמקשר בין מנוע לגלגל תיבת ההגה, זה מנגנון. וציר ההגה מקשר בין גלגל ההגה וזוויות ההיגוי. מכיוון שניסית לסובב את ההגה וגלגל ימיני קדמי לא הגיב כי מה שנשבר שם זה תיבת הגה ומוט הגה, מה שציינת זה שבר במוט ההגה. (אתה - תוספת שלי א.א.), ציינת ציריה ... וזאת הסיבה שהרכב לא הגיב. ת: אני ממש לא בקיא בחלקים המכנים של הרכב... יתכן מאוד שאותו שבר שראיתי הוא הערכה לא נכונה לגבי הציריה ומדובר בשבר במוט ההגה או גלגל ההגה, אך עדין שבר כזה או אחר ואי תנועה של ההגה לא הייתה גורמת לנהג לאבד שליטה כפי שאיבד ולפגוע היכן שפגע בלי היגוי. ... ת: אמרתי שהתאונה התרחשה שיש לרכב היגוי, סימני הדחיפה נגרמו מפעולת הגוי של נהג, אלמלא לרכב היה היגוי הרכב היה פוגע בשטח ההפרדה בנוי עוד בתחילת העקומה". ואם סבר בית המשפט כי לכל הפחות יוכל העד להפגין מומחיות וביטחון לעניין תשובתו האחרונה, הנה העד שב לגרסת חוסר הידע (עמ' 13 ש' 40): "ש: שבר כזה שמופיע בתמונה 19 (דהינו מוט ההגה א.א.), גורם לאובדן היגוי ? ת: לא יודע". ומה יש פה להוסיף, הוא כנראה באמת לא יודע. אך כאמור למאשימה פתרון, שכן בהמשך החקירה (עמ' 13-14) טען העד כי אין זה משנה. יכול באמת להיות כי באחד הגלגלים היה אובדן היגוי. אך זה לא מה שקרה בתאונה שכן אלמלא לרכב היגוי הוא לא היה נכנס לעקומה ימינה. אלא היה ממשיך ופוגע בשטח ההפרדה הבנוי עוד בתחילת העקומה. ואילו הפגיעה הייתה עשרות מטרים לאחר העקומה מה שמעיד על כך שהיה היגוי ברכב. אך מתברר שגם תשובה זאת של העד אינה תשובה מדויקת עד תום, שכן לשאלה: "ש: ואין כל פעולה אחרת שיכולה לגרום לאובדן שליטה, רק פעולת היגוי?" ענה בפשטות: "ת: יכול להיות, אך איני מדבר על איבוד שליטה, רק פעולת היגוי". הנה כי כן, גם הבוחן מודה כי אכן יכולה להיות תשובה נוספת לאובדן השליטה מלבד פעולת היגוי שגויה. עם כל הכבוד לגרסת המאשימה, אם בוחן התנועה לא זיהה נכונה את השבר במוט ההגה, עניין בסיסי ביותר. אינו יודע מה תפקידו של החלק השבור, טוען מפורשות שאינו יודע האם השבר במוט הגה גורם לחוסר היגוי (!!!). אם שאלת תפקודו או חוסר תפקודו של מוט ההגה לא עמדו לנגד עיניו כשהוא בחן התאונה שכן הוא כלל אינו מבין בעניין, על פי דבריו הוא. כיצד אוכן ליתן אמון בדבריו ולקבל את גרסתו זו. שליחת החלק לבדיקה: הבוחן העיד בהמשך וטען כי לא ראה כל צורך להפנות החלק השבור לבדיקה, וזאת לאור ביצוע העקומה בשלמותה ע"י הנהג ולדבריו: "...ישנם תאונות בהם רכב מאבד שליטה בתחילת הנסיעה, בכביש ישר, שלא ידוע מה הסיבה באותה סטייה, במקרים אלו אכן נוטים לבדוק מה הסיבה לסטייה ואם יש שבר כלשהו אז מה גרם לאותו השבר, במקרה הנדון התאונה אירעה קרוב ל 18.00 כשהרכב נסע עשרות ק"מ עד למקום התאונה ולא צריך להיות בוחן בשביל להבין שהרכב הגיע בנסיעה ופגע בפינה קדמית ימנית בשטח ההפרדה גרם לאותו שבר... אין קשר לשבר אם הוא טרי או לא". (עמ' 14 ש' 20). וכאן לטעמי יש סתירה, הנאשם טען (ובכך אקדים את המאוחר) כי החל לאבד שליטה במהלך העקומה. לטענת הבוחן הרכב סטה מנתיבו מרחק מה לאחר העקומה בכביש ישר. אזי מדוע לא שלח החלק לבדיקה על מנת לבדוק האם נשבר טרם הפגיעה בקיר או בעקבות הפגיעה. ונכון שאין חובה להעביר את החלק לבדיקת מעבדה אולם זאת בתנאי שאין לכך מקום לאור בדיקת הבוחן וממצאיו, אך איני מקבל קביעה כזו למקרה שבפני. שכן הבוחן מסר בפשטות ובכנות כי טעה בזיהוי החלק השבור, אינו מבין תפקידו ואינו יודע מה ההשפעה שלו על דרך הנהיגה. אין חולק שאם הייתה מתבצעת בדיקה הכוללת פרוק החלק השבור ותפיסתו לשם זיהוי ודאי ובדיקה ראשונית ע"י הבוחן ואף בדיקה מעמיקה של מומחה לעניין, היא הייתה מסייעת לפתרון הבעיה האם השבר נגרם כתוצאה מהפגיעה בקיר או שהשבר קודם לפגיעה. אך הדברים לא בוצעו ע"י הבוחן והדבר אומר דרשני. לטעמי אם הבוחן מגלה נתונים שאינם בתחום מומחיותו ואם לטעמו קיימת אפשרות נוספת לאובדן שליטה מלבד פעולת היגוי, ויש לזכור כי הנאשם טען לבעיה ברכב בזמן הפניה. טוב היה עושה באם היה מעביר החלק לבדיקת מומחה על מנת לבדוק מתי ואיך נשבר החלק. בהקשר זה יש לזכור כי הרכב אינו ברשות הנאשם שכן מדובר בניידת משטרה, שאינו רכבו הפרטי של הנאשם כך שהנאשם אינו יכול להעביר הרכב לבדיקה ישירות ולכן חשוב ביותר להקפיד במקרה כגון זה, על עבודת בוחן נאותה. לטעמי בוחן תאונת הדרכים אמור להיות האורים והתומים לגבי התאונה, להבין במכלול הרכב ובחלקים המעורבים והקשורים בה, ותשובות כפי שנשמעו מפיו במקרה זה, אינם יכולות להוות בסיס ידע מספק לגבי תאונה זו. אציין כי הנני דוחה טענת המאשימה כי הבוחן זיהה החלק ורק טעה בשמו, שכן העד מסר מפורשות כי אינו מבין בחלקים המכנים של הרכב ולא התייחס לתפקודם כלל בחוות דעתו. מזכרי השוטרים: נקודה נוספת ראויה לציון הנה העובדה שהעד אישר כי נמסרו לו 2 מזכרים שנערכו ע"י שוטרים הטוענים כי נהגו ברכב ונתקלו בבעיות היגוי. אולם העד סייג את דבריו. אכן נמסרו לו המזכרים, אולם השוטר אחמד סלימן לא ציין מס' הרכב. ובמזכר שערך השוטר דוד אוקסר הוא הבחין בבעיה כבר בתחילת הנסיעה, ולא במהלכה. הוא לא חקר את השוטרים הללו, הם לא מכונאים, והרכב תוקן בכל מקרה לפני התאונה (עמ' 15 ש' 20 ואילך). עד תביעה מס' 5 הבוחן אלי בן שושן: בזמן התאונה היה מכונאי, איש סדנא. הציג פלט תיקונים שעבר הרכב, (ת11), ולפיו ביום 28.04.09, הוחלף ההגה לרכב, העד ציין כי אין מדובר בטיפול תקופתי אלא בהחלפת הגה (עמ' 2 ש' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 21.03.11) כולל החלק שנשבר (עמ' 6 ש' 40) והדבר אומר כי אכן ברכב זה הייתה בעיה בהגה - אם כי לפני התאונה. וביום 24.05.09, עבר טיפול וטסט, (ת12) ונמצא תקין, והרכב עבר כ-4,000 ק"מ בין החלפת ההגה ועד התאונה. אציין כי עד זה לא ביצע את התיקון האמור, אך הוא בדק הרכב בסיום התיקון ומצא אותו תקין. במהלך חקירתו הנגדית מסר העד כי באמרה "החלפת ההגה", מדובר על החלפת מוט של הגה כח (עמ' 5 ש' 22), המגיע ללא התותבים וללא מקשרים והם בסדנא מרכיבים את התפוחים שמקשרים את המוט למכלול הרכב. העד מאשר כי תותב הגה (וראה חשיבות החלק מעל בעדות עת3), דהינו חלק שאמור למנוע שחיקה, הוחלף מספר פעמים הן ב-28.04.09 והן 24.05.09 וכן מסר (עמ' 6 ש' 1): "ש: איך יתכן שתוך חודש נשחק החלק הזה? ת: יתכן ולא היה תותב, אולי נפל התותב. ש: יתכן שאחרי התיקון הראשון לא היה או נפל תותב ?. ת: כן יכול להיות, אבל אני לא יודע". דהינו יתכן כי חלק זה האמור למנוע כשל במערכת ההגה, נפל או נשחק כבר בין הטיפול הראשון לשני. נכון שמדובר בטיפול לפני שהרכב עבר טסט וטרם התאונה אך העלמות אפשרית של החלק החיוני ממערכת ההגה באופן כה מהיר, אינה מבשרת טובות. לעניין מוט ההגה, מסר העד במהלך החקירה הנגדית (עמ' 6 ש' 22): "ש: נניח ואני נוסע ופתאום נשבר לי מוט הגה איך זה ישפיע על ההיגוי באופן כללי המהלך הנסיעה?. ת: האוטו נעצר, נותן תזוזה. ש: אם אני במצב כזה כמו שהוא מתחיל לסובב את גלגל ההגה הגלגל הימיני מסתובב? ת: לא יסתובב אין היגוי. ש: זאת אומרת שאין היגוי בגלגל? ת: זה תלוי איך נשבר המוט (הדגשה שלי א.א.), אם עשה תאונה או קיבל מכה. לא יכול להיות שזה נשבר בנסיעה אני כמה שנים במשטרה ולא קרה לי שמוט השתחרר או נשבר באמצע הנסיעה. ש: אם אגיד לך שכן היו מקרים? ת: אני אישית לא יודע" אציין בפרוש כי תשובות אלו מחזקות בי את הספק שנוצר לאור עדות עת4. שכן אם אובדן ההיגוי תלוי ב"איך שהמוט נשבר", הרי יתכן ותיאורית עת4, לעניין ההיגוי ברכב אינה נכונה בנסיבות מקרה זה, שכן יתכן והייתה שליטה חלקית על הגלגל לזמן קצר, במהלך העקומה ורק לאחריה אובדן שליטה מלא. אין בכוונתי להתייחס לטענת ההגנה שעלתה בחקירתו ולפיה בוחני המשטרה ומכוניה אינם מוסמכים ואציין כי ככל טענה עובדתית יש להוכיח טענה זו לגופו של עניין ולא להסתפק בטיעונים כללים. עוד אציין כי על פי החוק יש לרכבי המשטרה מעמד נפרד לעניין מבחני ובדיקות רישוי (ס' 20א' לפקודת התעבורה), וראה בעניין מקביל גם החלטת בית המשפט העליון בע"א 507/79. לסיכום נושא זה, אוכל לציין כי אכן הרכב עבר הרכב עבר את הבדיקות והטסט כנדרש ואולם ברור שאין בכך כל בטוחה כי מוט ההגה שחלק מנגנונו הוחלף כחודש טרם התאונה לא נשבר או נפגם, טרם ההתנגשות בקיר, דבר שגרם לאיבוד השליטה חלקי במהלך העקומה. פרשת ההגנה: עדות הנאשם: הנאשם מסר בהודאתו במשטרה ת9, כי הוא חושב שנסע בנתיב ימיני במהירות 60 קמ"ש, בכביש הייתה עקומה קלה ימינה. ובשלב זה: "האוטו התחיל לרקוד ימינה ושמאלה. ניסיתי לייצב את האוטו באמצעות ההגה, וללחוץ על הגז ועל הבלם ולפמפם וכלום לא עזר. ואז אחרי כמה מטרים האוטו סטה לי שמאלה והתנגש במעקה ולאחר מכן האוטו התהפך" לשאלת הבוחן ענה כי אינו יודע האם הכביש היה יבש או רטוב (ש' 9). הנאשם לא הבחין בכל ליקוי ברכב במהלך הנסיעה ועד למקום התאונה (ש' 10). כאשר נשאל כיצד יכול להסביר את העובדה כי במהלך העקומה איבד שליטה ברכב ענה (ש' 17): "אני לא יודע. אני חושב שיכול להיות שכמה מטרים לפני כן היה משהו על הכביש או שצריך לבדוק את הרכב". הנהג הכחיש שהתאונה נגרמה ממהירות בלתי נאותה (ש' 19). בעדותו בפני שב הנאשם וטען: "בעקומה שם, משהו קרה משהו ברכב בנסיעה לא יודע במה למעשה איבדתי שליטה ומה שקרה משם התאונה". הנאשם מוסיף כי כבר למחרת התאונה פנו אליו חוקרים ביחידתו, וטענו כי הם נסעו ברכב ויש משהו בעיה בהגה. הוא פנה לבוחן ומסר לו את זה. אך גם לאחר פניות חוזרות חש כי הבוחן די ביטל אותו. בחקירה הנגדית, שב העד וחזר על גרסתו במשטרה (ת9), הכחיש שנהג במהירות שלא תואמת את תנאי הדרך, הכחיש שלהתנהגותו כנהג היה קשר לתאונה. כאשר הנאשם אומת עם התמרור במקום העיקול שמעיד שבמקום עקומה מסוכנת ימינה, אישר את קיומו, אך טען שלגביו כל עקומה ("חדה, קלה או מסוכנת"), הנה עקומה, וכי כוונת דבריו הייתה: "ברגע שנכנסתי לשם (לעקומה הוספה שלי א.א.) הרכב התחיל לרקוד" גם לעניין מהירותו של הנאשם התברר כי תשובתו ב-ת9 כי נסע כ-60 קמ"ש, הייתה הערכה בלבד (עמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 29.06.11): "ש: אתה זוכר בדיוק כמה נהגת אותו יום ת: לא". כאשר נשאל לעניין מהלכיו לאחר אובדן השליטה, טען כי ניסה להזיז ההגה, לבלום, לפמפם כל פעם משהו אחר, אך ללא הועיל. לסיכום עדותו, אין ספק שהנאשם הרגיש את איבוד השליטה ברכבו בזמן הנהיגה בעקומה, וטען כבר בהזדמנות הראשונה כי צריך לבדוק את הרכב. חוות דעת מומחה ההגנה (עה2): ההגנה לא הסתפקה בציון מחדלי בוחן המשטרה, והנאשם הגיש חוות דעת מומחה מטעמו מר וולמרק רפי, שטען כי הכשל במוט ההגה נגרם טרם התאונה. לטעמו של מומחה ההגנה, על פי חוות הדעת (נ3), אין ספק ששבר במוט ההגה יגרום לרכב לאבד שליטה עוד הרבה לפני תחילת הסימנים, והתאונה נגרמה מכשל של ההגה, תפוח הגה שנשבר. אין ספק שחוות דעת זו ציינה בברור את תפקידו של החלק שנשבר - מוט ההגה, ששבר בו יגרום לאובדן היגוי (סעיף יד). ובסעיפים יז ויח להתייחסותו לעדות עת4, טוען מפורשות: "יז' הבוחן המשיך להעיד כי במידה והכשל היה לפני התאונה, הרכב לא היה נכנס לעיקול והיה ממשיך ישר לתוך מעקה הבטיחות, מאחר ולא נעשתה כל בדיקה לזרוע ההגה הבוחן לא יכול לקבוע את מיקום המדויק של הכשל, ולכן קביעתו על המשך נסיעת הרכב איננה נכונה (הדגשה שלי א.א.). יח'. לשאלת בית המשפט בדבר הכשל עובר לתאונה, העיד הבוחן כי במידה ויש כשל בגלגל, קדמי ימני, הרכב יסטה לימין, קביעה זו נכונה במידה מסוימת, המקרה זה הרי הנהג כתגובה לכשל בגלגל ימני, מסיט את ההגה לשמאל ואז נוצר איבוד שליטה על הרכב בדיוק כמו במקרה זה" (הדגשה שלי א.א.). ובין מסקנותיו: "יב. עפ"י הנחיית מדור ת.ד....."ליקויים בחקירת תאונות דרכים...." ניתן לראות כי במידה והבוחן לא מסוגל לקבוע את סיבת הכשל חובה לפרק את החלק בו נתגלה הכשל, לתפוס כמוצג ולהעבירו לגורם התאים להמשך הבדיקות. במקרה זה הבוחן לא פעל על פי הנחיות מדור ת.ד. ואף לא ידע לפרש את מהות הכשל. יג. עפ"י ממצא זה כפי שניתן לראות בתמונות 20,19, (תמונות השבר - א.א.) לא ניתן לקבוע כיום בצורה וודאית כי הכשל נגרם בתאונה. יד. במקרה בו נגרמת עייפות החומר או פגם בייצור ונשבר מוט הגה, הרי תפגע יכולת ההיגוי של הנהג והרכב יסטה מכיוון נסיעתו עד לאובדן שליטה". בחקירתו הראשית מסר העד (עמ' 19), כי הבוחן ציין שבר בציריה בגלגל הקדמי, אך כיוון שמדובר ברכב בעל הנעה אחורית הרי כלל אין ציריה בגלגל קדמי, אלא רק באחורי. הערה זו מחדדת את תשובת הבוחן המשטרה (עת4) שציין שאינו בקיא בחלקי הרכב. בעמוד 20 ציין העד, שאין ספק ששבר כזה יגרום לרכב לאבד שליטה עוד הרבה לפני תחילת הסימנים. במהלך החקירה הנגדית הסביר העד (עמ' 22) כי סימן דחיפה מצביע על כך שגלגל הרכב נמצא בסיבוב ולא בנעילה, שהרכב לא בתוואי נסיעה שלו אלא נמצא כבר באיבוד שליטה בזוית כלשהי בכביש. דהינו הסימן לא רלוונטי למהירות ולתחילת מיקום איבוד השליטה. יתרה מכך, לשאלה האם נכון שבוחן המשטרה (עת4) קבע שהשבר נגרם כתוצאה מהפגיעה בקיר, ענה מפורשות שהבוחן כלל לא ציין בחוות דעתו נזק לגלגל (עמ' 31 ש' 18), אכן יש סימן גלגל עד המעקה ויתכן שזה הגלגל קדמי ימני. לטעמו מכאן ועד להסקת מסקנה מעבר לכל ספק סביר, שזה מה שגרם לשבר בגלגל, רחוקה הדרך. יתרה מכך, בהמשך החקירה נשאל העד: "טענת קודם שכשל בגלגל ימיני יגרום לאוטו לסטות ימינה ?". וענה: "כשל במערכת ההגה יגרום לרכב לסטות לימין, הנהג מתקן את כיוון הנסיעה ע"י הסטת הרכב לשמאל הוא יסטה לשמאל, לסיכומו של דבר הוא סוטה לשמאל צמוד למעקה הבטיחות". לעניין זה אציין כי מקבל אני גרסת העד, שהרי גם על פי טענת הנאשם איבד שליטה בעיקול ימינה, הוא ניסה להשתלט על הרכב וכשל. אין בפני כל ממצאים מהעיקול וגם לא נטען מפורשות על ידי עת4, שאין כל ממצאים בעיקול. ובכל מקרה, כאמור בעדות עת5, איבוד השליטה תלוי באיך שנשבר המוט (חלקית או מלאה), כמו כן לאחר שכבר נשבר המוט אובדן שליטה תלוי גם בזוית הגלגל ותנועתו. אם הגלגל בכיוון הנסיעה הרי יתכן וימשיך את כיוונו אך ברור שברגע שהנהג ינסה לבצע פעולות היגוי, כאשר נותרת בידו שליטה על גלגל אחד בלבד והוא צפוי לאבד שליטה. אבקש לציין כי חוות דעת מומחה ההגנה אינה מושלמת, ואיני מסכים עם חלק ממסקנותיה, לדעתי מדד עד תביעה מס' 4 את המדידות לעניין המהירות כנדרש ואני דוחה טענות מומחה ההגנה לעניין איזו שיטה נאותה יותר למדידה (אך כפי שציינתי אין זה רלבנטי). איני מקבל גם טענתו בחקירה הנגדית כי בהחלפת ההגה לא משתמשת המשטרה במכשיר מיוחד - חולץ - לפרוק תפוחי ההגה אלא במכות פטיש, עניין זה לא הוכח עובדתית כלל. אולם, לסיכום גרסת עד זה, אציין כי יש בחוות דעתו וכן בעדותו בפני, על מנת לבסס את הספק הסביר שנוצר לאור עדותו של עת4. עד הגנה מס' 3 רס"ר שניר שטרן: העד רשם מזכר ביום 22.06.09 (שלא הוגש לתיק בית המשפט), ולפיו הכניס את הרכב לסדנא בין 26-30/4, הוא אינו זוכר תאריך מדויק. לאחר שנתגלו בו בעיות היגוי, בסדנא בדקו את הרכב וטענו שהכניסו במקום שמן הגה נוזל זר. בחקירה הנגדית מסר כי שרת עם הנאשם באותה יחידה, לאחר התאונה ובעקבות שיחה עם הנאשם נרשם המזכר, לטענתו ההגה היה קשה ומשל שמאלה וזה נמשך כל הנסיעה. בסיום החקירה הנגדית מסרה ב"כ המאשימה כי אכן הרכב היה בסדנא ביום 28/04 בסדנא. אציין כי הדברים מתיישבים הן עם דבריו של עד תביעה מס' 2, כאמור מעל, לגבי הכנסת הרכב לסדנא ותיקון התקלה ואישורי טיפול הרכב שהוגשו. עד הגנה מס' 4 רס"ר דוד אוקסר: ערך מזכר נ4, ביום 08.06.09, לפיו נסע ברכב כ-3-4 שבועות לפני התאונה וכבר בתחילת הנסיעה הרגיש בבעיה, הוא מסר הדבר למפקדו (עת2), שנסע ברכב בלוד טען שהכול תקין, הוא המשיך בנסיעה אך הרכב היה בעייתי ולאחר זמן התברר כי הרכב נכנס לסדנא ונמצא ליקוי בהגה. בחקירה הנגדית אישר ב"כ המאשימה כי אכן הרכב נכנס לסדנא ותוקן ואציין כי זהו המקרה עליו העיד עת2. מזכר נ5: לבית המשפט הוגש בהסכמה מזכר נ5, מיום 08.07.09, ובו ציין השוטר עו"ד אחמד סלימאן, כי באמצע חודש יוני 2009, נסע ברכב "טויוטה היילנס" של היחידה האמורה, הרגיש שהרכב "לא סוחב" ושההגה מתקשה בסיבובים. אציין כי העד לא ציין מספר הרכב ולא תאריך נסיעה וחבל שכך. אולם אין ספק שחודש מאי, הנו לאחר החלפת ההגה ברכב ויתכן ומועד האירוע עליו מדווח העד הנו לאחר שהרכב עבר טסט - אם מדובר ברכב האמור. לעניין המזכרים אציין מיד, כי צודקת ב"כ המאשימה שטוענת כי אין ללמוד ממזכרים מאוחרים אלו לעניין תקינות הרכב במועד העברה. ואולם חשוב לציין, שנכון שעדי ההגנה רשמו המזכרים רטרואקטיבית - ולמען הטיעון אכלול בכך גם את גם את מזכר נ5. אך חשוב לזכור שגם עד התביעה מס 2' שהיה מפקדם של שוטרים אלו, כתב את מזכרו (ת1) לאחר התאונה. לטעמי מצער הדבר ששוטרי היחידה וגם מפקדם לא נמצאו לנכון לתעד האירועים בזמן אמת - לא נותר לי אלא לקוות כי מזכרים רטרואקטיביים, אינם דבר נפוץ ביחידה ולא אפרט בנושא. מסקנה וסוף דבר: התביעה אשר נושאת בחובת הראיה אינה יכולה לשלול אירוע של כשל או שבר במוט ההגה המחבר את הגלגל הימיני הקדמי של רכב הנאשם טרם התאונה. המדובר באפשרות ממשית הנגזרת מהראיות שאינה בגדר השערה תיאורטית גרידא. משכך יש לקבוע כי חומר הראיות שהונח בפני יותר ממרמז על אפשרות הפועלת לטובת הנאשם והמניחה, מקום לספק המתקבל על הדעת בדבר אשמתו של הנאשם גם כאשר מכילים את כלל הדרך. משכך הם הפני הדברים, ייהנה הנאשם מן הספק כי טרם התאונה נהג כחוק וכי הסטייה הייתה בשל כשל במוט ההגה ואין ליחס לו רשלנות. המאשימה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם אשם בגרימת התאונה ועל כן אני קובע כי הנאשם זכאי בדין וזאת מחמת הספק. נהיגה בקלות ראשמשפט תעבורה