קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת שוחד של עובד ציבור: 1. שלוש פרשיות שעניינן קבלת שוחד כעובד ציבור, ופרשיה אחת שעניינה איומים והעלבת עובד ציבור, הונחו לפיתחו של הנאשם, פקח חניה בעירית ירושלים לעת האירועים בכתב האישום שהוגש עליו, ושבו מיוחסות לו , בארבעה אישומים, עבירות של לקיחת שוחד והפרת אמונים (3 עבירות), הזדהות כאחר, איומים והעלבת עובד ציבור. 2. הנאשם כפר במיוחס לו ועיקר טענתו היא כי לא היו דברים מעולם, וכי עדי התביעה שהפלילוהו בעבירות השוחד עשו זאת בכזב, איש איש וטעמו עימו. מי מהם אולי משום שקיווה כי הנאשם יוסר מדרכו לחניה נקיה מדוח"ות חניה, מי אחר משום שביקש, אולי, לנקום בנאשם על תלונה שהגיש נגדו במשטרה בגין תקיפתו אותו לעת שרשם לו דו"ח, ומי אחר שביקש, אולי, לבוא חשבון עם הפיקוח העירוני בשל עבירת בניה עליה נשפט. 3. שלושת פרשיות השוחד תכוננה, כסדר הופעתן בכתב האישום, כפרשיית מלון "אמבסדור" בירושלים (אישום ראשון), פרשת מוחמד חמדאן (אישום שני) ופרשיית נהג המשאית (אישום שלישי) אתייחס אליהן בסדר זה. לאחריהן, תידון פרשית האיומים והעלבת עובדי הציבור. 4. עד שבא אני בשער טרקלינן של הראיות, מבקש אני להעיר את אלה, החשובים, לדעתי, לעת הערכת הראיות בתיק: א. על יסוד הודעתו במשטרה (ת/21) של עד התביעה הממונה על הנאשם בעירית ירושלים, שהוגשה ע"י המאשימה בהסכמת הסנגור, יש לקבוע כי מדובר בנאשם שהוא פקח טוב, העושה את עבודתו ביעילות ובנאמנות, "המתעד כל דבר, מצלם, ומרחיב בהערות פקח, ואחוז הטעויות של הדו"חות אצלו הוא ממש נמוך. אפס נקודה אחד על אלפיים דו"חות. הדו"חות שלו איכותיים". (עדות מר רמי רפאל). ב. שנית, לדעתו של הממונה על הנאשם, הקים לעצמו האחרון אוייבים בתוך המערכת העירונית (שהממונה אינו רוצה להרחיב אודותם), ומחוצה לה, "בגלל שהוא עבד טוב". אלה הם דברים לא קלים שיש לתת להם את הדעת שעה ששוקלים את רצינותה של טענת הנאשם לפיה הוא הופלל לשווא ע"י חורשי רעתו, ומכל מקום אינם מאפשרים לפטור אותה כלאחר יד. משנה תוקף מקבלים הדברים אם נותנים את הדעת לכך ששניים מעדי התביעה, הראשון, אחד מהעדים לענין האישום הראשון, והשני - העד היחיד לענין האישום השלישי, העידו כי "שמעו עליו", על הנאשם. בעוד שהעד הראשון לא פירט את טיב השמועות (אך ברי מההקשר בו נאמרו הדברים ומטיבו של הביטוי, כי הכוונה אינה לשמועות המפארות את שמו), הרי שהשני תיאר את ששמע ברצון רב, וכשדוק של סיפוק נסוך בדבריו, וכדלקמן: "אנשים מגבעת שאול סיפרו לי שהבן אדם זה, כל פעם שרואה אישה ערבייה, הוא מטפס עליה ומנסה לסחוט אותה מינית. זה קרה." ובהמשך: " מה שצריך אני יעשה שהבן אדם הזה לא יישאר בחוץ (עמ' 80, 24-18) ג. שלישית, אין צורך בראיות כדי לקבוע כי תפקידו של פקח עירוני בן הלאום הערבי אינו קל לנושאו לא בקרב חלק מהאוכלוסיה היהודית בעיר, ואף לא בקרב חלק מהאוכלוסיה הערבית, שאף בקירבה פעל הנאשם. אלה כאלה יראו פגם בהתגייסותו לאכוף את החוק בשירות המימסד העירוני. אין תימה, לכן, כי הנאשם הותקף לדבריו, פיזית, מספר פעמים במהלך מילוי תפקידו בחלקה המזרחי של העיר, ואף סבל כפקחים אחרים כמוהו, מהעלבות ואיומים. באחת הפעמים נזקק לטיפול בבית החולים "הדסה" עין כרם. (עמ' 7, 254 ואילך). אגב, בשל התקיפות הועבר הנאשם לעבוד מדי פעם בחלקה המערבי של העיר. 5. אקדים ואומר כבר עתה כי עדותו של הנאשם, בכפוף לאשר ייאמר עוד לגביה מאוחר יותר, הותירה בי רושם חיובי. גירסתו היתה עקבית מראשית חקירתו במשטרה ועד תום עדותו בבית המשפט. לא נתגלו בה סתירות כלל, או למיצער לא כאלה היורדות לשורש לוזם של דברים. עדותו נמסרה בנחת ובגילוי לב לא מבוטל, והסבריו לפרטים ספורים אותם לא מסר במשטרה בהחלט מתקבלים על הדעת. חוששני, כי לא אוכל לומר דברים דומים על עדויות המתלוננים המעורבים בפרשיות השוחד. בשלב זה, וקודם שאפרט את הדברים במהלך הדיון בכל אישום, אומר כי בעדויותיהם נתגלו פירכות ותמיהות רבות, חשש לתיאום עדויות ורצון עז (לפחות אצל אחד מהם) לנקום בנאשם על תלונה שהגיש נגד העד במשטרה, ולראותו מורשע ומושלך לבית הסוהר. אלה היו עדויות של מי שנגד חלקם הגיש הנאשם,בעקיפין או במישרין, דו"חות (שלא בוטלו וששולמו ע"י נַשואיהם) ככל שהדברים נוגעים לאישומים הראשון והשלישי, ושל מי שביטנו מלאה על גורמי האכיפה העירונית בשל הסתבכותו בעבירת בניה (העד לענין האישום השני), ושאין לשלול, לכן, את האפשרות כי משום שפעילותו של הנאשם או של מעבידתו היתה להם לזרא, לא הידרו המה די בכבודה של האמת הן בפנייתם למשטרה והן בעדותם בפני. פרשיית מלון "אמבסדור" - אישום ראשון 6. עפ"י הניטען בכתב האישום נהג הנאשם לבקר במלון "אמבסדור" שבשייך ג'ראח (להלן: המלון), הזמין שם דברי תקרובת ונרגילה ושילם עבורם מחיר מוזל תמורת אי רישום דו"חות חניה באזור המלון. עוד ניטען כי ביום 2.2.06, לאחר שסורבה בקשתו מעובד המלון לקבל נרגילה, אמר הנאשם כי "יראה להם", וכי ביום 5.2.06, לאחר שרשם שני דוחו"ת חניה לכלי רכב שחנו על המדרכה הצמודה למלון, הוא אמר לנהג מונית ולעובד המלון, כי רשם את הדו"חות כדי "לחנך" את המלון על שסירבו לתת לו נרגילה, ומשום ש"אם אני עושה להם טובה (לא רושם דוחו"ת - ח.ל.), תעשו טובה" (הבו לי נרגילה - ח.ל.)". 7. ביום 1.3.06 פנה סמנכ"ל המלון,מר חסאם מוסלח , (עד תביעה מס' 14) למנהלת רשות החניה העירונית, גב' ר. לדיז'ינסקי (עדת תביעה מס' 7) בתלונה, בכתב, על הנאשם ועל הפקח. סאמר אבו ריא, על כך שביום 2.2.06, בשעות הצהריים, במלון, בהיותם במדי עיריה, לאחר שסורבה בקשתם לקבל ממלצר המלון נרגילה, עזבו השניים את המלון בכעס, קיללו את המלצר ואיימו עליו, וכי ביום 5.2.06 הגיע הנאשם, בשעת חשיכה ("בין 19:00- 20:00") למלון, ורשם 3 דוחו"ת חניה לאורחי המלון על אף שכלי הרכב להם נרשמו הדוחו"ת חנו בשטח הפרטי של המלון. הסמנכ"ל הוסיף וכתב כי בעלי הרכב "לא אשמים שבגלל הפקחים לא עישנו נרגילות צריך להוציא את כעסם" (נא לראות המכתב ת/25). 8. יש להעיר כי אף שהמכתב נחזה להיות כתוב וחתום בידי מנהל המלון, אין חולקין כי הסמנכ"ל הוא שכתבו וחתם בתחתיתו, בלא שמנהל המלון ידע אודות כתיבתו, ומבלי שהסמיך את הסמנכ"ל לכותבו, לא כל שכן לחתום בשמו. 9. בעקבות המכתב נפתחו חקירות בעיריה ובמשטרה. 10. יש להדגיש כי הסמנכ"ל לא ראה דבר מכל אשר כתב, וכי הדברים נרשמו עפ"י אשר סיפרו לו עובדיו, שבשמותיהם לא נקב, ונהג מונית שמשרת את המלון. 11. המדובר, איפוא, בעדות שמיעה כהגדרתה, וכפי שיתברר מיד- אף בלתי מדוייקת. 12. חקירת העיריה העלתה כי ביום 2.2.06 שהה הנאשם בחופשת מחלה, בעוד הנילון האחר, אבו ריא, שהה בחופשה רגילה (נא לראות המסמך ת/19). 13. יתרה מזאת. מהודעתו של עד התביעה מר רמי רפאל, שהיה מנהלם של הנאשם ושל הפקח אבו ריא, עולה כי בשנה - שנה ומחצה האחרונה שחלפו מאז מועד גביית הודעתו במשטרה, ב-1.1.07, לא עבד אבו ריא כלל באזור שכונת שייח ג'ארח, שם ממוקם המלון. אבו ריא עצמו, שהעיד מטעם התביעה, מסר כי מעולם לא ביקר עם הנאשם במלון. 14. אלה לדעתי, מוטטו את הבסיס לטענת המאשימה לפיה ביום 2.2.06 ביקרו הנאשם וחברו במלון, והשתתפו באירוע הנרגילה, שלפי גירסת המאשימה הוא המאיץ, או הזרז, המונח ביסוד האירועים שבאו לאחר מכן, ושתלו עצמם, באירוע הנרגילה, וכרתו את אחת משתי הרגליים עליהן נסמך מכתבו של הסמנכ"ל. (אל הרגל השניה אתייחס מיד להלן). 15. בהקשר זה אעיר, כי טענת ב"כ המאשימה לפיה הנאשם לא ביסס במהלך המשפט את טענת האליבי שלו לענין מחלתו ב-2.2.06 , ולכן יש לדחות את גירסתו כבלתי מהימנה, לאו טענה היא, שעה שמטעם המאשימה עצמה הוגש תיעוד בשמה של העיריה התומך בטענת הנאשם. (נא לשוב ולראות ת/19). יש להוסיף ולהעיר, כי כבר בתשובתו לכתב האישום טען הנאשם כי לא היה ב-2.2.06 במקום משום שהיה חולה. 16. לענין רישום הדוחו"ת ביום 5.2.06, הגישה המאשימה מסמכים מהם עולה, כי הנאשם רשם במקום שני דוחו"ת בלבד (ולא שלושה כמאמר מכתבו של הסמנכ"ל), לכלי רכב שחנו על המדרכה (ולא בשטח הפרטי של המלון כמאמר מכתבו של הסמנכ"ל) וצולמו כפי שחנו על המדרכה - (נא לראות התמונות המצורפות ל-ת/18), וכי הדבר נעשה בשעות 17:30 ו-17:35 (ולא בין השעות 19:00 ו-20:00 כמאמר מכתבו של הסמנכ"ל). 17. יש להעיר לענין דוחו"ת אלה, כי לא שמעתי שמאן דהו ממקבלי הדוחו"ת תקף את הדו"ח ע"י פניה לבית משפט ולא שילמו. כן יש לתת את הדעת לכן כי אחד הדוחו"ת נרשם לבנו של מנהל המלון, שלהבנתו, של הסמנכ"ל כפי שנמסרה לחוקר רס"מ אפרתי, אינו "מעוניין בבלאגן" הכרוך במסירת עדות במשטרה . 18. הנה כי כן, אף רגלה השניה של עדות השמיעה שמצאה דרכה למכתב הסמנכ"ל לעיריה נתבררה להיות פריקה, באופן שאין להשתית עליה ועל עדות מוסרה, כל מימצא מפליל נגד הנאשם. 19. אתייחס להלן בקצירת האומר, לאותם מקורות שככל הנראה שימשו לסמנכ"ל בסיס לפנייתו לעיריה, ושהם כולם, לצערי,בגדר משענת קנה רצוץ . 20. הראשון הוא עדותו של מר ראלב ביטר (להלן: ראלב) אז מלצר במלון (העד אינו עובד עוד במלון, אך לעת מסירת הודעתו במשטרה, ולאחר מכן, עדיין עבד שם), שידע להעיד כי ביום 2.2.06, לפני השעה 16:00, בהיותו לובש מדים של פקח (מכנסיים וחולצה כחולה או תכלת), נכנסו הנאשם, ואדם נוסף למלון, התיישבו במרפסת המלון הסמוכה לכניסה, והנאשם ביקש קולה, תה ונרגילה. משאמר העד לנאשם כי בשעה זו אין אפשרות להגיש נרגילה, שכן מי שאמון על הכנתה אינו עובד עדיין, התפרץ הנאשם כלפי העד התפרע, השתולל ואיים כי "יראה לכם" ו"יטפל בכם". 21. חוששני, כי קשה להשתית על עדות זו דבר לגבי אירוע הנרגילה, משום אלה: א. כאמור, הנאשם היה חולה ביום 2.2.06,. ב. מי שראלב העיד שהיה עם הנאשם, הפקח אבו ריא, הכחיש כי ביקר אי פעם במלון. ג. ראלב סיפר, כי דיווח על המקרה מיד לממונים עליו, וכי למחרת היום הגיע שוטר למלון וגבה את עדותו. ואולם, עובדה הווה שהודעתו של העד נגבתה כעבור מחצית השנה, ב- 9.8.06, במלון, בנסיבות שיפורטו עוד להלן, אך שכבר עתה ניתן לומר כי הן זורעות ספק של ממש באמיתותן של ההודעות שנגבו אז. ד. לדברי העד נכח באירוע מנהל המלון, שראה את שהתרחש ואף התעניין מיד אצל ראלב בפרטי האירוע (עמ' 17,176 ואילך). ואולם, מנהל המלון שהעיד מטעם התביעה בתשובה לשאלות התובע הכחיש כי ראה דבר מה לעניננו. ה. גם דרך ידיעתו של העד את שמו של הנאשם מעוררת תמיהות. תחילה השיב כי הוא "מכיר אותו מאנשים שאמרו שהשם שלו סלימאן אבו גוש", וכי ראה אותו מספר פעמים בסביבה וברחוב סאלח א-דין "ושמעתי עליו" (עמ' 29,171 ואילך). לאחר מכן העיד כי זיההו עפ"י התג הצמוד למדיו של פקח (עמ' 171, 1). בהמשך העיד, כי התוודע לשמו (של הנאשם), שעה ש"הבחור שהיה איתו אז קרא לו בשם שלו, "סלימאן תעזוב אותו" (עמ' 6,172). נדמה לי שריבוי האפשרויות, ובהן אף האפשרות כי שמו של הנאשם הגיע לידיעתו של העד על דרך הרכילות והשמועה אינו מבצר את מהימנותו של העד. 22. המקור השני הוא עדותו של עומר חושיה (להלן:חושיה), מי שעבד לעת שלענין בבר שבמלון, ושפתח את עדותו בפני בכך שאינו זוכר את הכל במאה אחוז, אבל זוכר, ובכך שהנאשם רשם דוחו"ת למכוניות ואנשים של המלון היו מתלוננים עליו (עמ' 207, 14 ואילך). 23. העד הוסיף וסיפר כי הנאשם שאל אותו מדוע עליו לשלם מלוא המחיר עבור שימוש בנרגילה ומדוע אין נותנים לו הנחה. כן אמר הנאשם לגירסת העד "למה אתם נותנים לי לשלם. אם אני עושה טובה לכם אתם תעשו לי טובה" (עמ' 209, 17 ואילך) ו"כמו שאני מתייחס אליכם תתייחסו אלי". העד אישר כי לא היה מקרה שהנאשם לא שילם עבור שירות שניתן לו במלון. 24. באותה נשימה סיפר העד כי בשעה ששאל את הנאשם מדוע הוא רושם דוחו"ת לכלי רכב שחנו מחוץ למלון, השיב לו הנאשם שזוהי עבודתו (עמ' 210, 13). 25. בהסבירו את השוני המהותי בין דברי הנאשם אליו, העיד חושיה כי בעוד שהדברים הפסולים, לכאורה, נאמרו לו בשיחת פנים אל פנים ביניהם בתוך המלון, נאמרו האחרים מחוץ למלון. 26. ואולם, נדמה לי שההסבר התולה את השוני במיקום פיזי, אינו ההסבר המלא, וכי יש לחפשו במקום אחר. 27. מעדותו של העד עולה כי עדותו ניגבתה במלון, בחדרו של הסמנכ"ל ובנוכחותו, וכי האחרון סיפר לו על דברים שקרו בין הנאשם ובין אנשים אחרים, ובהם מקרה בו ביקש הנאשם אוכל במלון וסירב לשלם תמורתו. (על נסיבות גביית העדות נא לראות עמ' 216 ו-217 עד שורה 25, המלמדים על התפתלותו של העד בתיאור חילופי הדברים לעת מסירת הודעתו לחוקר, ובמיוחד שורה 24, בה הודה כי הסמנכ"ל רצה שיגיד הרבה דברים, אך הוא לא אמרם וניצמד לאשר ידע). העד מסר, כי על פי ידיעתו אמר לו הנאשם כי יתייחסו אליו כמו שאני מתייחס אליכם, מבלי לפרט. אגב, עד זה העיד כי אמר לסמנכ"ל שהנאשם ביקש ממנו לקבל הנחה. ואולם, במכתבו (ת/25) לעיריה לא ציין זאת הסמנכ"ל. 28. מוזר בעיני מדוע מצאה המשטרה לנכון לחקור את עובדי המלון שהעידו בפני, במלון, תחת להזמינם, כמקובל לגבי מי שאינם נושאים בתפקידים בכירים, לתחנת המשטרה. מוזרה בעיני עוד יותר העובדה, כי הודעתו של העד ניגבתה במעמד מעבידו, שהשתתף, כנראה, באורח פעיל בחקירה, ושיכול ונתן לעד, שהיה עובדו, להבין מהי העדות הרצויה למעסיק. 29. מוזרה אף בעיני העובדה כי לגירסת חוקר המשטרה שגבה את עדויות עובדי המלון, בעברית יש לומר, חאלד אבו אסחק, המתינו כל העדים, יחדיו, לתורם למסור עדות מחוץ לחדר בו חקר הוא עד זה או אחר, והמתינו לקריאתו של החוקר להכנס לחדר לאחר שסיים גביית הודעה מעד קודם. 30. נדמה לי שזוהי שיטה פסולה. ברור, כי לעדים הזדמנויות רבות לשוחח ביניהם על מקרה מסויים, להחליף דעות ולהשלים פרטים בגרסאותיהם קודם שיגיעו למשטרה. את זאת, אין דרך למנוע. ואולם, קיבוצם של העדים כולם לשם חקירתם בזה אחר זה בנושא שודאי היה ידוע לכולם מראש, ולגבי חשוד המוכר להם וששימעו יצא בקרב העובדים, וכנראה לאו דווקא לחיוב, הוא מעשה הפוגם במהימנות גירסתם של העדים, במיוחד שעה שאחד העדים טען כי העיד במעמד מעסיקו (החוקר לא אישר עובדה זו). 31. בשולי ענין זה אעיר כי איני בטוח שתשובתו של השוטר לפיה הודעות נמסרות "באופן רגיל במשטרה, מחוץ למשטרה, בכל מקום שהמשטרה חושבת לנכון לגבות עדות... (גם) אם זה ברחוב" משקפת את המצב הרצוי, וודאי שלא את זה המצוי במשטרה. 32. לסיכום, חוששני כי עדותו של חושיה לוקה בפגמים רבים, עד כי לא יהא זה בטוח להשתית על אדניה הרשעה בפלילים. בענין זה ראוי לשוב ולהדגיש כי הסמנכ"ל לא ציין במכתבו כי הנאשם דרש לקבל מהמלון טובת הנאה כלשהי. 33. המקור השלישי הוא עדותו של מר רג'אי מוסחל (עד תביעה מס' 13), נהג המונית המשרת את המלון, שניגבתה אף היא במלון אף שהאיש אינו עובד המלון אלא משרת את עובדיו ואת לקוחותיו (ואולי משום כך ניגבתה שם). 34. עד זה ידע לספר כי ביום 5.2.06 רשם הנאשם דו"ח לריכבו של עו"ד מאוד מכובד מרמאללה, על אף שלדברי העד הוחנה הרכב באורח חוקי, וכי בתשובה, לפנייתו מדוע רשם את הדו"ח, השיב לו הנאשם כי ביקש ללמד אותם לקח משום שלא נתנו לו נרגילה. 35. באורח מפתיע המשיך העד והעיד כי אמר לנאשם ש "נרגילה נותנים רק אחרי שלש". לאמירה זו לא הונחה כל תשתית שיהא בה כדי להסביר לשומע מהיכן צצה ולאיזה רקע נאמרה. 36. נדמה לי, כי לא אסתכן בניחוש פרוע מדי אם אניח כי בשל עיסוקו, מצוי היה העד, מפי עובדים במלון, בסוד אשר התרחש, כביכול, עם הנאשם במלון בנושא הנרגילה 3 ימים לפני כן, ובשיחתו עם הנאשם דבק בהסבר שנתן, כביכול, לנאשם, המלצר ראלב, לענין אי מתן הנרגילה. 37. זוהי אמירה מוזרה מצד אחד, אך מובנת מצד שני אם מביאים בחשבון כי חרף הכחשתו מונחת פרנסתו של העד, כבעליהן של מוניות הפועלות במלון ובמלון "אמריקן קולוני", באורח משמעותי לפיתחו של המלון, אורחיו ועובדיו. אך טבעי הוא כי יאמץ את גירסת המלון לענין דו"ח השווא, כביכול, שרשם הנאשם והסיבה לרישומו. (כזכור, הוברר שהדו"ח ניתן כדין ולא שמעתי כי לא שולם ע"י עורך הדין מפאת שניתן שלא כדין). 38. יתרה מזו. העד סיפר כי מיד לאחר האירוע הלך למשטרה, אך התברר, כי הודעתו הראשונה במשטרה ניגבתה רק ביום 9.8.06. זהו אי דיוק, שאם היה עומד לעצמו לא היה בו, כמובן, לערער את מהימנותו של העד. ואולם, כשמצטרף הוא לאמור לעיל, ולכך שביסוד פנייתו לנאשם מונחת היתה דעתו שלנאשם "אין זכות לעשות שם דו"ח ועד היום לא היה אף אחד, אף פקח לא הגיע לשם עד היום" (על אף דבריו אלה, אין בפי העד הסבר מדוע ביקש מהנאשם שלא יצלם את זירת האירוע ומדוע ביקש ממנו כי יסתפק בהטלת קנס נמוך יותר), כי אז קשה עוד יותר להניח על אדני עדותו מימצא מפליל. פרשיית מוחמד חמדאן - אישום שני 39. על פי הניטען באישום זה הגיעו, בחודש מרץ 2006, הנאשם ופקח נוסף, סאמר אבו ריא (עד תביעה מס' 9 להלן: אבו ריא) לבית קפה שבבעלותו של מוחמד חמדאן (להלן: חמדאן), באיזור חיזמה, ולאחר שהציג עצמו כאחר, עבד אל כרים מהישוב ירכא, הציע הנאשם לחמדאן לסייע בידו, תמורת 10,000 דולר, בקנסות שהוטלו עליו ע"י העיריה, ובסילוק תיקו של המתלונן בעיריה, וכי בימים שלאחר מכן התקשר הנאשם מספר פעמים לחמדאן וביקש שיעביר לו הכסף. בהמשך, ביום 24.8.06, פגש חמדאן בנאשם באזור "שולחן דוד" שבהר ציון, חזר על בקשתו שהנאשם "יסדר לו ענינים" בעיריה, שאל אותו אימתי יבוא לקחת כסף ונענה בפתק שכתב הנאשם על גבי דו"ח בפנקס הדו"חות שהיה ברשותו ושבו נאמר "תן לי ארכה של שבוע". כל זאת, כך הנאשם, משום קיומה של מצלמה במקום. הנאשם הבטיח כי מאן דהוא מטעמו יתקשר עם חמדאן כדי ליטול ממנו מחצית סכום השוחד ומספר תעודת זהות, אך איש לא יצר קשר עם חמדאן. 40. גירסת הנאשם, בהודעתו במשטרה, היא כי מעולם לא היה באזור חיזמה, וממילא אף לא בבית הקפה של חמדאן, ולא ביקר שם לא בעצמו ולא בלויית הפקח אבו ריא. לגירסת הנאשם, דברי חמדאן בשקר יסודם. כפי שיבואר להלן, בבית המשפט שינה הנאשם מעט את גירסתו בענין זה. 41. אקדים גם כאן ואומר, כי מכלול הראיות לענין אישום זה, אינו מבסס תשתית ראייתית מספקת לצורך הרשעתו של אדם בפלילים, ואין לומר עליו כי הוא איתן דיו עד כי גירסת הנאשם מתנפצת אליו כגירסה שיקרית. יש אף לתת את הדעת לכך שמדובר בעדות יחידה, שלאחר שהזהרתי עצמי מפני הסכנה הכרוכה בהשתתת הרשעה עליה בלבד, לא ראיתי לעשות כן. 42. גם ראשיתה של פרשיה זו היא במכתב (ת/14), כתוב עברית, שנוסח עבור חמדאן בידי חבר מחבריו, מיום 20.6.06, בו פירט את ביקורם של הנאשם ושל הפקח סאמר אבו ריא בבית הקפה שלו. לדברי הכותב באו אליו השניים, על מדיהם, ביקשו נרגילות, ומיוזמתם שאלו אודות מבנים שנבנו, ללא היתר, שכן תמורת תשלום ביכולתם לסגור תיקי בניה בלתי חוקית. עוד הוסיפו לדברי חמדאן כי אמת נכון הדבר שהם אינם הפקחים הפועלים דרך קבע באזור, ברם אלה שפעילים שם אינם שחידים. חמדאן, בהיותו מסובך בתיק בניה בלתי חוקית שבגינו הושת עליו קנס גבוה, קפץ על המציאה שנקרתה לו, השיב בחיוב על הצעת הסיוע של הנאשם וחברו, ואישר עסקה לפיה תמורת 10,000 דולר "הכל יסתדר וגם תקבל רשיון". 43. בתום השיחה ביקשו הנאשם והפקח האחר מחמדאן שֱיַפנה אליהם, תמורת עמלה שיקבל, מבקשי עזרה דומָה, נוספים. לאחר שפנו לדרכם המשיכו הפקחים לצלם מבנים בשטח (בעדותו בפני סיפר העד כי שני הפקחים היו מצויידים אמנם במצלמות (עמ' 21,138), אך הוא לא ראה אותם מצלמים (עמ' 18,155). למכתבו צירף חמדאן קלטת ובה תוכן שיחותיו "איתם", דהיינו: עם הפקחים. 44. חוששני, וכפי שיפורט להלן, כי הפירכות, הסתירות והתמיהות בגירסתו של חמדאן הן כה רבות ושורשיות, עד כי אין לבסס על עדותו מימצא מפליל. ואמנה מקצת מאלה להלן. 45. המעיין במכתבו של חמדאן יגלה עד מהרה כי הכותב נקט בלשון רבים בתארו את התנהגות הפקחים בבית הקפה. השימוש במילים "לובשים", "ביקשו", "אמרו", "אנחנו יכולים", "ענו", "יודעים" , "כסף שאתה נותן לנו " יצאו", מצביע בעליל על כך ששני הפקחים פעלו בצוותא חדא, ואם לא דיברו בו זמנית, הרי שלפחות עשו זאת זה אחר זה, במסגרת "משימתם" להשיג לעצמם שוחד מחמדאן, ואולי אף מאחרים. 46. ואולם, לא זו בלבד שבעדותו בפני סיפר חמדאן, כי הנאשם היה זה ששוחח עימו בכל מה שקשור לדו"ח בעוד השני לא דיבר כלל (עמ' 2,154), הרי שהפקח האחר, אבו ריא, שהעיד מטעם התביעה, סיפר כי לא נטל כל חלק בשיחה שהתקיימה בין הנאשם ובין חמדאן, וכי הוא עצמו ישב בצד, והזמין לעצמו נרגילה. בתום השיחה, שילם את חלקו בחשבון, ושני הפקחים עזבו את המקום. 47. זוהי סתירה של ממש. 48. בעדותו בפני סיפר חמדאן, כי בתשובה לשאלתו השיב הנאשם כי שמו עבדל כרים מכפר ירכא, בעוד הפקח השני הוא מסכנין, וכי למד את שמו האמיתי של הנאשם מפי הפקח האחר שלקראת לכתם פנה אל הנאשם ואמר לו "בוא סלימן" (עמ' 20,137). 49. מוסכם על המאשימה, כי דרך התועדותו זו של חמדאן לשמו הנכון של הנאשם לא הועלתה על ידו בשום הזדמנות, לרבות לא בשתי הודעותיו במשטרה שניגבו לאחר כתיבת המכתב, וכי עלתה לראשונה בבית המשפט. זוהי תמיהה נוספת הסודקת סדק נוסף במהימנותו של העד. 50. לא זאת אף זאת. בשום הזדמנות שניתנה לחמדאן לאחר הפגישה הראשונה עם הנאשם, לא בעת שיחותיו עם הנאשם, לרבות בעת פגישתו עם הנאשם, כשהוא מצוייד במכשיר הקלטה משטרתי (כפי שיבואר עוד להלן), לא פנה העד אליו בשמו אלא בשם עבדל כרים. הסברו של העד כאילו עשה זאת כדי לא לחשוף באוזני הנאשם כי ידועה לו זהותו האמיתית, אינו "מחזיק מים", במיוחד לפי שלגירסתו של העד הוא ערך מספר בירורים שגילו לו כי המדובר בשני פקחים נוכלים ורמאים שאינם עובדים באזור, ושאין בידם, כפקחי עיריה לסייע בעניני בניה, וכי יש להזהר מהם. 51. ואם יטען הטוען כי על אף האמור נמנע חמדאן מלנקוב בשמו הנכון של הנאשם משום רצונו העז לגרום למיצוי החקירה נגד הנאשם ולהמשיך בטויית רשת הראיות נגדו כפקח מושחת ומתחזה, אשיב לו, כי ככל הנראה לא היה רצונו זה כה עז וחד משמעי. 52. עובדה היא, כי חמדאן סירב לבקשת המשטרה לערוך עימות עם הנאשם, ואף לא הידר די בכבודה של האמת כשתיאר את סיבת סירובו. תחילה העיד כי נמאס לו מהענין וכי הוא אדם חולה. לאחר מכן שלל אפשרות כי לא נענה להזמנת המשטרה בלא שנועץ תחילה בענין עם עורך דין. ואולם, מיד לאחר מכן העיד כי אמנם התייעץ עם עורך דין, ולאחר ההתייעצות חשב כי לא יגיע לעימות אף שהבטיח לחוקר שיבוא, משום שאינו רוצה בעיות. וכך אמר אף לחוקר (עמ' 15, שורות 4,8,23,24,25 - 28). 53. אם בכל אלה אין די כדי לערער את מהימנותו של העד, יש להוסיף את אלה. בעוד שלדבריו לבשו הפקחים מדים, שלל הפקח אבו ריא את הדברים וציין, כבר בחקירה ראשית, כי בלכתו לבילוי או משהו כזה אין הוא "הולך על מדים" (עמ' 4, 187). בעוד שלדברי העד במכתבו צילמו הפקחים תמונות במצלמות שהיו ברשותם העיד אבו ריא, כי אינו זוכר דבר כזה (עמ' 22,188). 54. לגירסת חמדאן הוא הקליט את הנאשם כשזה החל להתקשר אליו טלפונית בעקבות פגישתם בבית הקפה כדי לברר אם הכין את המזומנים. לדברי העד הוא אמר לנאשם כי הכין עבורו 1,000 דולר, וכי הוא עתיד להביא 1,000 דולר נוספים מחבר. 55. המאשימה הגישה את סרט ההקלטה עליו הוקלט לדברי העד תוכן שיחתו עם הנאשם (ת/15) ותמליל הנשמע (ת/16). חמדאן אישר כי המשוחחים הם הוא והנאשם. הנאשם, לאחר שהאזין להקלטה, שלל מכל וכל כי הוא הדובר. 56. מכשיר ההקלטה לא נמסר למשטרה, ואף שחמדאן העיד כי לא התערב בתוכן סרט ההקלטה, אין בדעתי להסמך על תוכנו של סרט זה, לא רק משום שלא הוכחו תנאי הבסיס לאמינותו, אלא בעיקר משום שלא נשמע שם דבר מכל אשר סיפר העד בפני כי אודותיו שוחח עם הנאשם (הכנת 1,000 דולר והבאתם של 1,000 נוספים). ראשית משום שקול ב' עפ"י התמליל, שהוא עפ"י הטענה קולו של הנאשם, אינו נשמע אומר ולו דבר אחד ברור; שנית, משום שחמדאן נשמע משוחח עם אחד שהוא מכנהו בשם עבד, שקולו לא זוהה באורח אובייקטיבי כקולו של הנאשם; ושלישית משום שלאורך כל התמליל אין חמדאן נשמע מזכיר את המילים 1,000 דולר. 57. זאת ועוד. במהלך החקירה, צוייד חמדאן ע"י המשטרה במכשיר הקלטה סמוי כדי שיוקלטו בו אמירות מפלילות של הנאשם שייאמרו במהלך דיבובו של העד את הנאשם בפגישה שנערכה ביניהם ביום 24.8.06 באזור "שולחן דוד" שבהר ציון. 58. בעדותו בפני בענין זה, שחולצה מפיו, ע"י ב"כ המאשימה, ברובה , רק לאחר שריענן את זכרונו של העד מתוך קריאת הדברים בהודעתו במשטרה, סיפר חמדאן, כי אמנם פגש בנאשם, פנה אליו בשם עבדל כרים, ושאל אותו מהו שלב הטיפול בבעיה שלו ומתי יבוא אליו הנאשם כדי לקבל כסף. על כל אלה לא השיב הנאשם בדיבור, אלא רשם על גבי דף בפנקס הדו"חות שהחזיק "תן לי ארכה של שבוע" או "ביום שישי אני מגיע אליך". 59. חוששני, כי אף על חלק זה של עדות העד אין אפשרות לסמוך, והוא מצטרף לשאר ההבטים הפוגעים פגיעה ממשית במהימנות. 60. דבר מכל אשר נאמר בפגישתם של השניים לא תועד בהקלטה. סרט ההקלטה לא הוגש ונמסר לי כי ההקלטה לא צלחה, שכן "תקלות טכניות קורות". מעבר לכך, חמדאן לווה לפגישה ע"י השוטר, עד התביעה חאלד אל אסחק, שהיה אף זה שהתקין על העד את מכשיר ההקלטה. עד זה, שיכול היה לשפוך אור על המפגש כמי שצפה בו, השיב כי הן על התשובה לשאלה אם המפגש צולם והן על התשובה לשאלה כיצד ידע שמי שעימו נפגש חמדאן הוא הנאשם דווקא, מוטל חסיון. יצויין כי העד לא ידע להעיד אם הכיר את הנאשם לפני המפגש האמור או לאחריו, באופן שזיהויו את הנאשם, ככל שמבקשים ללמוד אותו מדברי העד, מוטל בספק רב. 61. זהו כמובן מצב מוזר שבהינתנו, ובהעדר ראייה אובייקטיבית תומכת לעדות העד אף לחלק זה של האירועים, לא אוכל לבסס עליה בלבד הרשעה בפלילים. 62. לא נמצאה ראיה התומכת או שוללת קיומה של מצלמה באיזור המפגש,שבשל הימצאותה העדיף הנאשם שלא לדבר עם חמאדן, אלא לרשום את תשובתו לשאלתו. בענין זה אעיר כי יש להניח שמצלמה, אם היתה מותקנת שם, ודאי היתה אף קולטת פעולת רישום. מצער שענין זה לא נבדק. 63. ואחרון אחרון, אף כי לא חביב. בשום שלב, גם לא בבית המשפט, לא נתבקש חמדאן לזהות את הנאשם כמי שהיה בר שיחו מראשיתם של דברים ועד סופם. סירובו להתייצב לעימות עם הנאשם מסביר אולי את ההימנעות מהזמנתו למסדר זיהוי בו יזהה את הנאשם, אך יכול שאי זיהוי נעוץ לו בסיבה אחרת. מכל מקום, מי שבהקלטה הראשונה נשמע כמשוחח עם עבדל כרים, מי שבמפגש עם הניטען להיות הנאשם קורא לו בשם עבדל כרים, ומי שמסרב להתעמת עם הנאשם במשטרה ולא מתבקש לזהותו, מטיל את מהימנותו למדמנה של ספקות. 64. גירסתו של הנאשם, בהודעותיו במשטרה (ת/1 ו-ת/2) היא כי לא היה כלל בבית הקפה של העד, לא שוחח עימו אף פעם, וכי הקול הנשמע בסרט ההקלטה ת/15 אינו קולו. 65. נכון אמנם שבעדותו בבית המשפט תיקן מעט את גירסתו וציין כי מכיוון שהוא מרבה לבקר בבתי קפה, ומכיון שבית הקפה נמצא באזור פעילותו כפקח בפסגת זאב (נא לראות מסמך מטעם עירית ירושלים - ת/19), יכול וביקר במקום יחד עם הפקח אבו ריא (כדברי אותו פקח), אך עדיין לא נועד מעולם עם חמדאן ולא העלה בפניו הצעות כלשהן. 66. עדיין נותרה לבירור אפשרות הרשעתו של הנאשם כשהיא מושתתת על עדותו של אבו ריא בדבר נוכחותו, יחד עם הנאשם, בקפה של חמדאן, ובדבר שיחה שהשניים קיימו מבלי שהעד שמע את תוכנה, ועל גירסתו המכחישה, תחילה, של הנאשם את נוכחותו בבית הקפה, ועל זו המתוקנת, לפיה יכול והיה בקפה, אך לא שוחח עם חמדאן מטוב ועד רע. 67. אף אם אניח כי הנאשם לא דק פורתא בתיאור תמונת האירועים בבית הקפה, עדיין יש לזכור ש"עלינו לנהוג זהירות בהעמדת הרשעה אף במקצת על כך, שהנאשם נתן הסבר אשר נמצא כוזב, פן ניכשל באחד הימים בהרשעת אדם חף מפשע". הסבר כוזב עשוי לחזק את אמון בית המשפט במהימנות עדי התביעה, אך אין הוא יכול למלא חלל הקיים במערכת ראיותיה של המאשימה- "היש" הדרוש להרשעה" - (הציטוטים מתוך ע"פ 426/67 בארי ובכר נ. מ"י, פד"י כב' (1) 483, מפי כב' השופט מ. לנדוי). 68. חוששני, כי ה"יש" שהובא מטעם המאשימה בדמות עדותו של חמדאן, ההקלטה שערך ושאר הראיות, חסר מאוד, ושקריו של הנאשם, ככל שכאלה הם דבריו, אינם יכולים לבוא תחתיו. פרשיית נהג המשאית- אישום שלישי 69. פרשייה זו משתיתה עצמה על עדותו היחידה של אחמד עודת אללה (להלן:המתלונן), נהג משאית עפ"י מישלח ידו, שביום 8.4.05, בגבעת שאול, לאחר שהנאשם רשם לו דו"ח בשל חניה שלא כדין, הגיב בכעס וזרק את הדו"ח על המדרכה בנסיבות שהצריכו את הנאשם להזמין ניידת משטרה, ולהתלונן נגד המתלונן בגין תקיפתו אותו, כעובד ציבור. 70. למען סבר את הבנתו של הקורא, התמה ודאי כיצד זריקת דו"ח בכעס גרמה להזמנת המשטרה ע"י הנאשם, אבהיר כי לגירסת הנאשם (בהודעתו ס/7), הרי לאחר שהמתלונן הגיע למקום חניית המשאית והבחין בדו"ח שנירשם לו, הוא קילל את הנאשם, דחף אותו בידו הימנית והתכוון לבעוט בו. בגין האירוע כולו הוגש נגד המתלונן כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 2157/08) ובו עבירות של תקיפת עובד ציבור והעלבת עובד ציבור. במסגרת הסדר טיעון נמחק האישום שעניינו תקיפה והמתלונן הודה אך לא הורשע, בעבירה של העלבת עובד ציבור, והוציא נגדו צו של"צ. 71. השלמת הדברים דלעיל באה גם כדי להצביע על ענינו של המתלונן בהפללת הנאשם בכל מחיר, ולהסביר מדוע כה עז היה רצונו "להפיל" (כלשונו, בעמ' 3,17) את הנאשם, לתארו כסחטן קר שתיכנן להוציא כספים מהמתלונן שפגש בו לראשונה, באקראי, במהלך אי רישום דו"ח חניה קודם, ולדאוג כי יישפט ויכנס לכלא ("אני יראה אותו בכלא אז אני ינוח" (עמ' 22,63). והכל, משום שעמד למשפט בשל תלונתו השיקרית של הנאשם נגדו במשטרה, והמחיר הגבוה ששילם בצורת התייצבויות רבות לבית המשפט והפסקת הטיפול ע"י הרשויות במתן אישור לאשתו לצאת לשטחים כדי לראות את הוריה, וגם, כמובן, משום רצונו להגן על הציבור מפני הנאשם הסחטן. 72. נחזור עתה להמשך תיאור הפרשייה דהכא. 73. עפ"י הטענה, זמן קצר לאחר רישום הדו"ח כאמור התקשר מי שהציג עצמו כחברו של הנאשם אל המתלונן והציע לו שייפגש עם הנאשם כדיי ליישב את ההדורים, וכך אמנם היה. (אעיר כי השניים אמנם נפגשו מיד לאחר המקרה, אך כתוצאה מנסיבות שונות, כפי שיתואר להלן). 74. עפ"י הטענה, כשנה וחמישה חודשים (!) לאחר מועד רישום הדו"ח, דהיינו: בחודש ספטמבר 2006, התקשר המתלונן אל הנאשם, שאל אותו אם יוכל לעזור לו במשפטו, שעתיד היה להיפתח עפ"י תלונתו של הנאשם, והנאשם, השיבו כי תמורת 1,200 דולר, הוא יפנה לקצין משטרה המוכר לו ויבקשנו למחוק את התיק. בהמשך הציע הנאשם למתלונן, בשיחות טלפוניות, להשיג לו,או לחבריו, תמורת תשלום, אישור בניה ועיכוב הליכי הריסת מבנים. מאוחר יותר, בחודש דצמבר 2006, בעת שהיה אצל רופא שיניים באבו גוש, אמר הנאשם למתלונן שיביא לו כסף והוא ידאג לכל בעייה של בניה אצלו. 75. גירסת הנאשם היא כי לא היו דברים מעולם, וכי המתלונן בחר להתנכל לו בגין התלונה שהגיש נגדו למשטרה. לגירסתו, המתלונן אמנם הגיע לבית מגוריו באבו גוש סמוך לאחר רישום דו"ח החניה אך עשה זאת כדי להתנצל על פגיעתו בנאשם, ולבקש ממנו כי יפעל לביטול תלונתו, אך דבר לא נאמר לענין מתן תמורה לביטול. 76. אקדים ואומר, כי עדותו של המתלונן היא עדות יחידה בפרשייה זו נגד הנאשם. חוששני, כי היא אינה נמניית על אותן עדויות יחידות, שלאחר שבית המשפט מזהיר עצמו מפני היסמכות עליה לצורך הרשעה, יש בכוחן לבסס הרשעה בפלילים. זו היתה עדות מאוד מגמתית, בוטה, בלתי הגיונית בחלקה המרכזי, ושתמיהות וסתירות שזורים בה בנקודות משמעותיות. 77. על מגמתיותה של העדות - להיפרע מהנאשם הן על הדו"ח שרשם לו והן על התלונה שהגיש נגד המתלונן ו"הנזקים", כלשונו, שהוסבו לאחרון בעטיה, כבר עמדתי לעיל. אוסיף כאן רק כי את הודעתו במשטרה נגד הנאשם בה הפלילו בהצעות שהעלה, כביכול, באוזניו כדי לקבל שוחד, מסר המתלונן באותו יום ממש בו נפתח משפטו שלו בבית המשפט בשל התלונה שהגיש נגדו הנאשם ב-20.12.06, בשעה 11:22 (עמ' 31,62). זהו צירוף מקרים שאינו מקרי, והמחדד באורח ברור את הקשר בין הדברים, וממילא את החשש להשתית על עדותו של העד הרשעה בפלילים, שמא אכן שם הוא לנאשם עלילת דברים. המתלונן אמנם ציין כי אינו רואה בצמידות זו בעיה כלשהי, מה עוד שהגיע למשטרה כבר לפני מועד זה. ואולם, משלא הוצג כל מסמך (מיזכר או הודעה) התומכים בהופעה שכזאת, תיקן העד דבריו ואמר כי החליט לפנות למשטרה (עמ' 70, 22-6). זוהי חוליה אחת בשרשרת אי הדיוקים שענד המתלונן לעדותו. 78. חוסר ההגיון שבגירסת המתלונן נעוץ בדבריו לפיהם הנאשם תיכנן כלפיו,מלכתחילה, נטילת שוחד. (המתלונן בעמ' 25,37 ואילך, וראה גם עמ' 4,9 ועמ' 1,36). דברים אלה השמיע הנאשם בתשובה לשאלת הסנגור מדוע, לדעתו, לא רשם לו הנאשם דו"ח על חניה שלא כדין ימים ספורים לפני האירוע נושא הדו"ח השני והתלונה למשטרה. אם מאמצים את גירסת התיכנון המוקדם, כי אז יש אף לקבוע, שהנאשם תיכנן לפגוש אי פעם בעתיד במתלונן, לקוות שיעבור עבירת חניה באזור בו פעל הנאשם, לרשום לו דו"ח ולהיות מותקף על ידו, והכל כדי לקדם את תכניתו-לקבל ממנו שוחד. נדמה לי שמידת מופרכותו של מהלך דברים זה מצביע על חוסר רצינותה של גירסת התיכנון המוקדם, וממילא על להיטותו של העד להביא להרשעת הנאשם. 79. יתרה מזו. לנאשם לא היה כל מושג בדבר יכולתו הכלכלית והכספית של המתלונן. כיצד יכול היה, איפוא, להניח כי תכניתו תיצלח אם לא יידע שנפל לידיו קרבן עתיר נכסים שיוכל לעמוד בדרישותיו הכספיות העתידיות של הנאשם? הזהו תיכנון ראוי? גם זו, לכן, פירכה של ממש בהגיונה של גירסת התיכנון המוקדם. 80. אגב, המתלונן שילם את סכום הדו"ח שרשם לו הנאשם. (עמ' 7,12). 81. ועוד תמיהה בגירסת המתלונן. לדבריו, ביום רישום הדו"ח, או סמוך לאחריו, התקשר אליו תושב שכם, שלו חנות רהיטים באבו גוש, בשמו של הנאשם, אמר לו שהנאשם ביקש ממנו להתקשר אליו, כדי להזמינו לערוך סולחה ביניהם באבו גוש. המתלונן אמנם הגיע לאותה חנות רהיטים באבו גוש, שמע מפי הנאשם כי רצה לנקום בו ברישום הדו"ח, וכי לאחר שלחצו ידיים והתנשקו, נפרדו לא לפני שהנאשם אמר למתלונן שהוא יסגור את כל הענינים. ודוק: גם לפי גירסה מוזרה זו לא ביקש הנאשם דבר מהמתלונן תמורת "הסגירה. 82. ראוי לתת את הדעת לגירסתו של המתלונן בדבר העילה המונחת ביסוד רצונו של הנאשם לנקום, כביכול, במתלונן. לדברי המתלונן פגש בו הנאשם בגבעת שאול כשבוע לפני רישום הדו"ח למשאיתו, וביקש לרשום לו דו"ח בשל החניית אופנועו שלא כחוק. סופו של דבר שהדו"ח לא נירשם (עמ' 23,9) (הימנעות שהמתלונן פירשה כמעידה על כך שהאופנוע הוחנה כדין). 83. לבד מכך שמתקשה אני לראות בהימנעות זו יסוד לנקום במתלונן מאוחר יותר ע"י רישום דו"ח חניה בשל החניית המשאית שלא כדין, וממילא - סיבה להזמין את המתלונן לאבו גוש כדי להתנצל על כך באוזניו, הרי שגם בתיאור האירוע לא דייק המתלונן. בחקירתו הנגדית העיד המתלונן כי הסנגור "תיקן" לו את זכרונו (עמ' 31,35) וכי אין מדובר בדו"ח לאופנוע אלא למשאית משאבת בטון בה נהג ושאותה החנה במקום מותר "אבל הבן אדם הזה רצה לנסות ולסחוט אותי מההתחלה" (עמ' 1,36). 84. גירסת הנאשם, היא, כי מיד לאחר רישום הדו"ח למשאית אמנם הגיע המתלונן, אך ביוזמתו (של המתלונן - ח.ל.), לבית הנאשם באבו גוש כדי להתנצל על התנהגותו כלפי הנאשם, וכדי לבקש ממנו שיבטל את תלונתו שהגיש למשטרה בעטיה. 85. עם כל הפסול שבמעשהו זה של המתלונן, הרי שהגיונה של גירסת הנאשם לגבי נסיבות פגישתם הראשונה רב מהגיונה של גירסת המתלונן. (אין צריך לומר כי סוחר הרהיטים משכם נותר אלמוני, ולא נעשה כל מאמץ חקירתי לאתר את חנות הרהיטים באבו גוש בה נערך המפגש הניטען). 86. מוזרות נוספת בגירסת המתלונן מקופלת בעובדה שלדבריו חלפה שנה ומחצה מאז הציע הנאשם למתלונן "לסדר את הענינים" עת נפגשו השניים בכפר מגוריו מיד לאחר רישום הדו"ח, ועד שהמתלונן פגש בנאשם, באקראי, ונזף בו על שלא עשה דבר לביטול תלונתו במשטרה. 87. נדמה לי כי צפוי היה כי מי שביקש לקבל כסף, יגלה שקידה וזריזות ראויים במימוש הצעדים שיבשילו בידיו את קבלת המזומנים, ולא ישב בחיבוק ידיים לאורכם של 18 חודשים. 88. לביסוס גירסתו בדבר דמי שוחד שהנאשם ביקש לקבל, החל המתלונן להקליט את מי שהוא טוען שהוא הנאשם. 89. הוגשו לי ארבעה תמלילי שיחות טלפון שלפי גירסת העד התקיימו אל מכשיר המירס של הנאשם (ת/6- ת/10) ותקליטור שהועתק מתקליטור שמסר המתלונן למשטרה, שאליו הועתקו, על ידי המתלונן, באולפן כלשהו, הדברים שהוחלפו בין השניים בשיחותיהם האלחוטיות ושהונצחו במכשיר הטלפון התאי של המתלונן (ת/11). 90. מכשיר הטלפון ממנו שוחח המתלונן עם הנאשם, נדרס, לדבריו, מתחת לגלגלי משאיתו, ואין עוד דרך להניח עליו יד. מכאן המסקנה שאיש לא בדק את המכשיר ואף לא את תנאי תיעתוק תוכן השיחות לתקליטור. 91. ברור, לכן, כי התנאים המוקדמים להכשרת קבילותן של ההקלטות לא התקיימו. ואולם, אף אם אניח כי התקיימו, עדיין אין לדעתי להיסמך עליהן כחומר המבסס את מהימנות גירסתו של המתלונן. ואבאר. 92. בהופיעו לראשונה במשטרה כדי להתלונן נגד הנאשם (ביום 20.12.06), לא הבא עימו את הקלטות או את התקליטור המנציחים את שיחותיו עם הנאשם, על אף שלדבריו לחוקר שגבה באותו יום את הודעתו, הקליט את השיחות חודשיים או שלושה חודשים טרם הגעתו למשטרה. (התקליטור נמסר למשטרה רק בחודש פברואר 2007). אין בפי הנאשם הסבר להימנעות זאת, שבהחלט אינה מתיישבת עם ההגיון. 93. בעדותו בפני סיפר המתלונן, כי בשיחה שהוקלטה ותומללה כ-ת/6 ביקש ממנו תחילה הנאשם 1,500 דולר, וכמעשה של חסד הסכים להפחית את הסכום ל-1,200 דולר. המתלונן אמר שאין ברשותו 1,200 דולר, אך יוכל לשלם עכשיו 500 דולר ו-500 במועד אחר. לדברי המתלונן התעקש הנאשם לקבל 1,000 דולר מיד ו-200 דולר מאוחר יותר. "וזה מתועד פה (בהקלטה -ח.ל.) מה שהוא אמר" (עדות המתלונן בעמ' 21, 10 ואילך). 94. הקורא את התמליל מגלה, כי אין מופיע בו מו"מ לענין גובה סכום השוחד, אין מופיעה בו הסכמת הנאשם להסתפק ב- 1,200 דולר, אין מופיעה בו דרישתו לקבל לאלתר 1,000 דולר ואת היתרה, 200 דולר, מאוחר יותר. באופן מוזר מסכים מי שמוצג בהקלטה ובתמליל כנאשם לקבל עכשיו 500 דולר שהמתלונן אומר שהם ברשותו. מוזר, משום שעפ"י עדות המתלונן בפני דרש הנאשם לקבל מיד 1,000 דולר ולא 500 דולר. 95. על אף שהמילה 1,000 דולר לא מופיעה בתמליל המשטרתי של ההקלטה, התעקש העד, לאורך שני עמודי פרוטוקול, לשכנע כי המילה 1000אמנם מופיעה, ועמד על דעתו שהנאשם אמר לו שיביא 1,000 דולר. 96. צר לי, אך לא אוכל לאמץ דבר שלא נשמע. 97. במהלך השיחה המתומללת ב-ת/6 נשמע המתלונן פונה אל אדם בשם מוחמד סלימאן. ברור, כי שמו של הנאשם אינו מוחמד. 98. בפי המתלונן הסבר לענין זה באומרו שיחד עימו עבד אדם בשם מוחמד עימו שוחח בטלפון מספר רב של פעמים ביום. בשל טעות, נקב בשמו, גם בשיחתו עם הנאשם, אך תיקן את הדבר מיד, בצרפו את השם סלימן לשם מוחמד. 99. הסבר זה יכול היה לשמש הסבר טוב, לו כשל הנאשם בטעות זו פעם אחת. ואולם, גם בשיחה המתומללת ב-ת/10 מדבר המתלונן אל "יא מוחמד" (ומתקן עצמו מיד ואומר סלימאן), וגם בעדותו בבית המשפט (עמ'' 15,28) כינה המתלונן את הנאשם בשם מוחמד, ולא תיקן עצמו. זוהי, לכן, אינה טעות של מה בכך. 100. תמיהה משמעותית אחרת עולה מאותו חלק בעדות המתלונן בו סיפר, כי בשיחתו הטלפונית הראשונה, והמוקלטת, עם הנאשם, לאחר שהתרעם על כך שהנאשם לא עמד בהבטחתו בת כשנה ומחצה עד שנתיים "להוריד את התיק", הוא הזכיר לנאשם ש"יש לנו בן אדם שהוא עד" להבטחה (עמ' 15,16 ואילך). קיומו של עד כזה לא בא זיכרו במהלך המשפט כולו, והוא נותר, אם היה כלל, אלמוני באורח מהדהד, ותמוה. 101. לא למותר להזכיר לכולנו כבר כאן כי ההקלטות הושמעו לנאשם במהלך חקירתו, וכי זה הכחיש מכל וכל כי הוא הדובר. כן ראוי להדגיש, כי המשטרה לא ערכה בדיקת זיהוי קול באופן שניתן יהיה, בענין מרכזי, שלא להסתפק בגירסת העד לאל להישען על מימצא אובייקטיבי. 102. עפ"י עדות המתלונן אמר לו הנאשם בשיחתם הטלפונית המתומללת ת/7 כי עבר לעבוד מדוחו"ת חניה לבניה, ואם המתלונן זקוק לעזרה ברשיונות בניה, או "באיזה בניה לא חוקית" הריהו, הנאשם, לרשותו. 103. אין בתמליל זכר לכל האמור למעט אמירת המתלונן "ובקשר אליך, מה שיש לך, מה קורה עם היתר הבניה"? ותשובת הדובר האחר: "בהמשך אני אדבר איתך על זה". 104. בהמשך עדותו בפני העיד המתלונן אודות שיחותיו הבאות עם הנאשם (שתומללו בתמלילים ת/8, ת/9 ו-ת/10) המצביעות, לכאורה, על הצעתו של המתלונן לנאשם לתת לו 750 דולר, על הסכמתו של הנאשם לכך (מוזר, לפי שהמתלונן העיד כי הנאשם עמד לפני כן על קבלתם של 1,000 דולר), על כך שהמתלונן אמור להגיע לאבו גוש, מקום מגוריו של הנאשם (ת/8), ועל כך שהמדבר עם המתלונן ידע לדבר על "הוצאתו" (של המתלונן) מענין "בית המשפט" (ת/10). 105. לכאורה נקודות מפלילות, המחזקות את מהימנות העד. ואולם, בהינתן התרשמותי מהמתלונן, ובתיתי דעתי לכך שהאפשרות כי מאן דהו אחר ימלא את תפקידו של הנאשם בשיחות, לאחר שיצוייד, ע"י המתלונן,במספר פרטים מועט, כדי שייראה כמי שמצוי בענין המדובר,לרבות במספר הטלפון הנייד שלו (שכפי ששמעתי מפי הנאשם הוא נתנו כל אימת שנתבקש לכך (וראה בענין אף עדותו של סמנכ"ל המלון (עמ' 18,248 ועדות המתלונן בדבר חילופי מספר טלפון עם הנאשם, עמ' 18,11)), שיוכלו לתמוך בזהותו השאולה לצורך ההקלטה אינה בלתי מתקבלת על הדעת, סבור הייתי, לרקע שאר הנסיבות האופפות את גורל מכשיר ההקלטה (הטלפון), את נסיבות העתקת תוכן ההקלטות ואת ציון שמו של מוחמד תחת סולימאן יותר מפעם אחת, כי אין בחומר זה כדי לחלץ את עדותו של המתלונן מתחום אי הודאות הרבה הכרוכה בה, ולהופכה לעדות מהימנה וסבירה. 106. ראוי להדגיש כי בקשותיו של הנאשם, במשטרה, לעימות עם המתלונן נדחתה. גם בקשתו לבדיקת זיהוי קול לא נענתה. בפני הסביר החוקר רס"מ אפרתי כי נסיון העבר מלמד שהמעבדה לזיהוי קול במשטרה אינה מספקת את התשובות (עמ' 17,198). 107. ואחרון אחרון, אך גם הוא לא חביב. השיחות בין המתלונן ובין הנאשם כביכול, הונצחו אף במצלמת מכשיר הטלפון שנדרס. באחד השלבים של הצגת הסרטים באולם, גרס המתלונן כי מספר המכשיר של הנאשם אליו התקשר מופיע בתמונה. על אף שהמתלונן חזר על כך מספר פעמים והתעקש כי אמנם רואים את הדבר, לא ראה איש מבאי בית המשפט, לרבות ב"כ המאשימה, את הניטען. 108. נדמה לי כי גם בכך באה לידי ביטוי להיטותו הרבה של העד לגרום להפללתו של הנאשם, אף על חשבון הצגת מציאות שאחרים אינם חולקים אותה, לא משום שאינם מוכנים לכך, אלא משום שאינה קיימת. אישום רביעי 109. עפ"י אישום זה הואשם הנאשם בעבירות של איומים ושל העלבת עובד ציבור כלפי שני מאבטחים, שמילאו תפקידם בשער תחנת דוד של משטרת ישראל בעיר העתיקה. 110. ביום 6.2.07, בשעות הצהריים, הגיע הנאשם, עפ"י הזמנתו של החוקר רס"מ יורם אפרתי, לתחנת המשטרה של מרחב דוד כדי להיחקר פעם נוספת בתיק זה. 111. כניסתו על ריכבו לתחנה נימנעה בידי המאבטחים, לעברם קרא "מי אתם בכלל אפילו לא שוטרים שתגידו לי מה לעשות, אני אכנס", ולאחר שהחנה את ריכבו במקום סמוך, ולאחר שהוסבר לו ע"י המאבטחים כי החניה במקום בו החנה את הרכב אסורה, שוחח הנאשם טלפונית עם חוקר בתחנה ואמר לו ש"אם לא יכניסו אותי, אני אירה בהם". 112. הנאשם מסר בהודעתו במשטרה ת/4 כי לא אמר את הדברים. בעדותו בבית משפט העיד כי יכול ואמר "אני אראה לכם". אין מחלוקת לגבי יתר העובדות המפורטות בכתב האישום. 113. שני המאבטחים, שהעידו מטעם התביעה ואף הגישו את תלונותיהם נגד הנאשם (שבעצת רס"מ אפרתי נשלחו לעיריה) היו עובדי חברת "מודיעין אזרחי". איש מהם לא היה שוטר. 114. ברי אם כן, כי אין מדובר בעובדי ציבור כהגדרתם ברשימה המפורטת בסעיף 34 כד' לחוק העונשין. לפיכך, דין הנאשם לזיכוי מהעבירה של העלבת עובד ציבור. 115. לענין עבירת האיומים אני קובע כי הנאשם אמנם השמיע את המילים "אני אירה בהם". ואולם, יש לומר כי החוקר רס"מ אפרתי, שיצא ממשרדו למקום האירוע לאחר ששמע, דרך הטלפון את הנאשם משמיע את ביטוי הירי במאבטחים, לא ראה מקום לפתוח בחקירה בגין איומים, והגיע למקום כדי להרגיע את הרוחות, ולהציע למאבטחים לפנות, כאמור, בתלונה לעיריה. 116. נדמה לי, כי אכן הנאשם לא התכוון לאיים על איש מהמאבטחים. אין צריך לומר, כי לא היה ברשותו נשק, וכל שאמר נאמר בשל כעס של רגע בלא כוונה לאיים על איש מהם. נדמה לי כי תחושת תיסכול בעקבות זימונו לחקירה נוספת (הרביעית במספר) כמו גם בעקבות סירובם של המאבטחים להתיר את כניסתו ברכב, לשטח התחנה, ולאחר מכן להתיר לו לחנות את הרכב במקום בו החנהו (שלדעתו, וכפקח חניה המכיר את המותר והאסור בענין זה, היה מותר לחניה), היא המונחת ביסוד התפרצותו המילולית כלפי המאבטחים. 117. עפ"י הפסיקה (למשל: רע"פ 2038/04, מפי כב' הנשיאה גב' ד. ביניש) על המאיים להיות מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, כי דבריו יפחידו את המאויים. נדמה לי שלא כך הם פני הדברים במקרה שלפנינו, מה עוד שהדברים לא נאמרו ישירות למאבטחים, אלא בשיחת טלפון שקיים הנאשם עם שוטר התחנה, בנוכחות המאבטחים ובסמוך להם. יש לציין, כי שני המאבטחים לא ציינו בשולי תלונתם הכתובה (ת/12ו-ת/13 ג') כי חשו מאויימים, אלא ביקשו להדגיש את התנהגותו המכוערת, החמורה והלא מכובדת של הנאשם שאינה יאה לפקח עירוני. 118. אין לי אלא להסכים כי דבריו של הנאשם למאבטחים גם בעת כעסו, אינם ראויים ומוטב היה אילו נמנע מאומרם. יחד עם זאת, נדמה לי כי לכלל עבירה פלילית לא הגיעו בנסיבות. עיקרי הכרעת הדין 119. אני מזכה את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו. 120. לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ולאחר שהזהרתי עצמי מפני הסכנה הכרוכה בהרשעתו של אדם עפ"י עדות יחידה (וכך הם פני הדברים לגבי האישומים השני והשלישי), באתי לכלל מסקנה כי אשמתו של הנאשם לא הוכחה במידת הודאות הנדרשת במשפט הפלילי. 121. עדותו של הנאשם הותירה בי, בכללותה, רושם חיובי, והסברי השלמה שמסר בבית המשפט לדברים שאמר בהודעותיו במשטרה, בהחלט התקבלו על הדעת, ומכל מקום לא עמד נגד צוק סלע איתן של ראיות המאשימה, אליו נשברו המה. 122. ברצוני להדגיש כי בניתוח העדויות והראיות התייחסתי למקצתן בלבד, אך לעיקריות שבהן, לדעתי, של הפירכות, של התמיהות ושל הסתירות שהתגלו בראיות המאשימה. יתרתן פזורות בפרוטוקול, והמעיין, אם יחפוץ, ישכיל. זכות ערעור למאשימה לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום. שוחדעובדי ציבור