קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת תקיפת צלמים: כמצוות המחוקק אני מודיע על זיכוי הנאשם מביצוע עבירות של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. רקע הנאשם, אביה של הדוגמנית בר רפאלי (להלן - בר), הועמד לדין פלילי בגין ביצוע עבירות של תקיפה סתם, איומים והיזק בזדון. לפי עובדות כתב האישום, ביום 2.5.07 בשעות אחר הצהריים קיבל מיקאל כהן, צלם עצמאי שעבד אותה עת עם מגזין "פנאי פלוס" (להלן - מיקאל) שיחת טלפון מרכז הצלמים של "פנאי פלוס" ודווח לו כי בר נמצאת בדרך נמיר בתל אביב, והיא בדרכה לביתה בהוד השרון (להלן - הבית). מיקאל נתבקש להגיע לבית ולצלם את בר למגזין. מיקאל יצא למשימה יחד עם חברו הצלם דני כהן (להלן - דני). השניים (להלן ביחד גם - "הצלמים") היו רכובים על אופנוע, כאשר מיקאל נוהג ודני ישוב מאחוריו ובידו מצלמה מקצועית מסוג CANON (להלן - המצלמה). הצלמים הבחינו בבר כשהיא נוסעת ברכבה בכניסה להוד השרון. הם דלקו אחריה לכיוון הבית, כשתוך כדי הנסיעה דני מצלמהּ. במהלך הנסיעה התקשרה בר להוריה והודיעה להם שצלמים עוקבים אחריה, חוסמים את נתיב נסיעתה ומטרידים אותה. בר הגיעה אל הבית. היא נכנסה פנימה בוכייה ונסערת, בעוד מיקאל ודני חונים את האופנוע בחוץ. הנאשם יצא לעבר הצלמים. הוא ניגש לדני, תפס אותו מחולצתו, משך ברצועת הקסדה אותה חבש על ראשו ובהמשך נטל ממנו את המצלמה אשר נשא על צווארו, תוך שהוא דורש מהשניים להיכנס לתוך הבית. הצלמים לא נענו לדרישות הנאשם. או אז ניגש הנאשם למיקאל שישב אותה עת על האופנוע וקסדה לראשו, וניסה למשוך את מפתחות האופנוע שהיו במתנע. בהמשך ירק הנאשם לעבר מיקאל ופגע בפניו ובמעילו. הוא משך באפו, תחב את אגודלו לעינו השמאלית ואמר לו - "אתה צלם לא תהיה יותר". בהמשך הצליח הנאשם להוציא את מפתחות האופנוע מהמתנע, ונכנס לביתו כשהוא נושא עמו את המפתחות והמצלמה. בהמשך שפך הנאשם מים לתוך המצלמה והסב לה ולעדשתה נזק בסך אלפי שקלים. במהלך האירועים איים הנאשם על מיקאל בכך שאמר לו שיתחרט על היום הזה וכן שהוא (הנאשם) ידאג שיזיינו אותו חזק בתחת ושלא יחיה. הנאשם כפר במרבית עובדות כתב האישום. הוא הודה בכך שבר גרה אותה עת בביתו, בכך שבר התקשרה אל הבית מהדרך והודיעה כי צלמים עוקבים אחריה ומטרידים אותה, ובכך שבר הגיעה לבית נסערת ובוכייה. לגרסתו, למשמע בכייה של בר ודברי אשתו שאמרה לו כי בתו נפלה קורבן לתקיפה של צלמי פפארצי, יצא הוא מהבית, וראה כיצד הצלמים העמידו את האופנוע בפתח החניה ואינם מאפשרים לה להיכנס לבית. הצלמים התניעו את האופנוע והנאשם ניגש אליהם, דומם את המנוע באמצעות המפתחות שהיו במתנע ונטל אותם. הנאשם נטל מצלמה שהייתה על כידון האופנוע, נכנס לבית והניח את המפתחות והמצלמה על משטח מנגל בחצר. מיד לאחר מכן יצא שוב החוצה, משטרה הגיעה למקום וגבתה עדויות, ובזה נגמר האירוע. הנאשם כפר בהפגנת אלימות או איומים כלשהם כלפי הצלמים ובכך שהסב נזק למצלמה. המאשימה הביאה לעדות את מיקאל ודני, את השוטרים רויטל לוי וירון טולדנו, את יגאל ארליך - בעל מעבדה לתיקון מצלמות ואת הרופאה ד"ר הלא נדהף. כן הוגשו מסמכים. הנאשם העיד להגנתו, וכן העידו מטעמו בתו בר, אשתו ציפי ועד ראיה בשם יוסי אלקריף. בשלב הגשת סיכומי ההגנה ביקש ב"כ הנאשם היתר להגיש את הודעות הצלמים. חרף התנגדות המאשימה נעתרתי לבקשה זו על מנת לא ליצור פגיעה בלתי הפיכה בהגנת הנאשם, אך התרתי למאשימה להתייחס להודעות אלה במסגרת סיכומי תשובה. המאשימה ויתרה על זכותה זו ולא הגישה לבית המשפט התייחסות לאותן הודעות. דיון הגנת הנאשם בקשה להציב במרכז ההכרעה השיפוטית בהליך זה את ההיבטים השליליים לתפיסתה בעבודת צלמי הידוענים (הפפראצי). הושקעו על ידה משאבים רבים על מנת לפרוש לפני בית המשפט את התנהגות הצלמים כלפי בר רפאלי טרם פגשו הם בנאשם, ועל מנת להראות כי הנאשם פעל בזמן האירוע על מנת להגן על בתו. ואולם, בשום שלב שהוא לא נטען כי התנהגות הנאשם חוסה תחת אחת ההגנות המוכרות בדין הפלילי המקנות צידוק או פטור לביצוע עבירה. הנאשם לא טוען כי פעל כמתואר בכתב האישום כדי להגן על בתו מפני תקיפה, אלא שפעל באופן אחר, שכלל אינו פלילי. נוכח האמור אין כל טעם בניתוח מפורט של התנהגות הצלמים כלפי בר טרם הגיעה לבית, ואין הצדק לקבוע האם במהלך הנסיעה סיכנו הצלמים את חייה. כתב האישום הוגש נגד הנאשם ונגדו בלבד, ולא נגד צלמי הפפראצי שעקבו אחר בר וצלמו אותה שלא ברצונה. עם זה, מן העדויות שהובאו לפני ניתן בהחלט לקבוע כי התנהגות הצלמים במהלך הדרך לא נשאה חן בעיני בר, וכי הם היו ערים לכך ובכל זאת המשיכו בפעילותם. אם מעשי הצלמים חצו לתפיסת המאשימה את הגבול הפלילי, חזקה עליה שתדע כיצד לפעול. בגדרי הכרעת הדין אף לא מצאתי טעם לבחון את החלטת התביעה להגיש נגד הנאשם כתב אישום למרות שתחילה נסגר התיק, ככל הנראה עוד בתחנה. התביעה הכללית רשאית להגיש כתבי אישום גם אם תחנת משטרה כזו או אחרת סברה אחרת, ולא הוצגה לי על ידי הנאשם ראיה של ממש שיכולה לערער את חזקת תקינות מעשי המינהל בעניין זה. עדי התביעה המרכזיים שהובאו לעדות הם הצלמים מיקאל ודני. הצלמים אמנם מסרו בעדויותיהם בבית המשפט תיאור המתיישב עם עובדות כתב האישום, אלא שבעדויות השניים נמצאו סתירות רבות ומשמעותיות. כך, למשל, מיקאל העיד נחרצות כי לכל אורך הדרך בה עקב אחר בר נסע נסיעה איטית וזהירה וכל העת היה במרחק גדול מהרכב שלה ורק מאחוריה. לדבריו בשום שלב לא חסם אותה (הודעתו הראשונה במשטרה, שורות 10-9; הודעתו השנייה, שורות 46-40), ולא "חתך" אותה או נאלץ לרדת לשול (עדותו בעמ' 19 שורות 7-4 לפרוטוקול). לעומת זה, דני מסר כי בשלב מסוים במהלך הנסיעה, כאשר עמדה ברמזור בדרך רמתיים בהוד השרון, עצר האופנוע לפניה (הודעתו השנייה שורה 9; עדותו בעמ' 33 שורות 2-1 לפרוטוקול). עוד מסר דני כי לאחר שבר פנתה שמאלה באותו רמזור ניסה מיקאל לעקוף אותה על מנת לצלמה פעם נוספת, אך היא לא נתנה לו ומיקאל נאלץ לרדת לשול השמאלי (הודעתו השנייה שורות 12-11; עדותו בעמ' 33 שורות 12-10 ובעמ' 38 שורות 15-12 לפרוטוקול). וכך, בעוד שמיקאל טען כי הנאשם יצא לעברו מהשער הגדול דרכו נכנסה בר עם מכוניתה ולא מהשער הקטן לידו עמד האופנוע על פי גרסתו (עמ' 6 שורה 18 ועמ' 21 שורה 19 לפרוטוקול), העיד דני כי הנאשם לא יצא לעברם מהשער הגדול דרכו נכנסים כלי רכב, אלא דווקא מהשער הקטן המיועד להולכי רגל (עמ' 40 שורות 19-14). ועוד: בעוד שמיקאל טען נחרצות כי מעשה נטילת המצלמה מדני התרחש כאשר דני אינו ישוב על האופנוע, אלא עומד לצדו (הודעתו הראשונה שורה 16; עמ' 5 שורה 30 וכן עמ' 22 שורות 3 ו- 18-17 לפרוטוקול), העיד דני כי הדבר אירע בעת שהוא ישוב על אופנועו מאחורי מיקאל (עמ' 33 שורות 23-22 וכן עמ' 41 שורות 6-5 לפרוטוקול). גם ביחס לטיב פעולות הנאשם כלפי דני נתגלו סתירות של ממש בגרסאות עדי התביעה: בהודעתו הראשונה במשטרה טען מיקאל כי הנאשם תפס את דני מחולצתו, משך ברצועת קסדתו, דרש שהשניים ייכנסו לביתו ומשך את המצלמה שהייתה תלויה על צווארו (שורות 19-17). בעדותו בבית המשפט העצים מיקאל את התיאור האמור וטען כי הנאשם משך את רצועת המצלמה שהייתה כרוכה על צווארו של דני ובעשותו כך חנק אותו (עמ' 5 שורה 31 - עמ' 6 שורה 1 לפרוטוקול וכן עמ' 21 שורות 32-30 לפרוטוקול). דני, לעומתו, העיד כי הנאשם לא נגע בו, אלא נטל את המצלמה שהייתה מונחת על ברכיו (אם כי תלויה על עורפו) ולא משך אותה מרצועתה (עמ' 33 שורות 25-22; עמ' 41 שורות 26-22 לפרוטוקול; וכן ראו התיאור בשתי הודעותיו). סתירות משמעותיות אלה בין הגרסאות שמסרו שני עדי התביעה המהותיים, וכן התרשמותי כי מיקאל נטה להעצים את מעשי הנאשם ביום האירוע, אינם מאפשרים לקבוע ממצאי עובדה בהסתמך על עדויותיהם של הצלמים. כיוון שתמיכה בגרסת הצלמים, לפיה נהג הנאשם באלימות כלפי מי מהם או איים עליהם לא הובאו ראיות אחרות, מהימנות, המסקנה היא שהתביעה לא עמדה בנטל להוכיח מעבר לספק סביר כי כך אמנם נהג כלפיהם הנאשם. למעלה מן הדרוש אעיר כי לחבלה בעינו של מיקאל לא נמצאו תימוכין ראויים. הרופאה ד"ר נדהף הלא העידה כי החבלה בה הבחינה בלחמית עינו השמאלית של מיכאל, אשר ניגש לקבל טיפול רפואי סמוך לחצות לאחר האירוע, היא החבלה הקלה ביותר האפשרית, ויכולה הייתה להיגרם כתוצאה מכניסת גוף זר קטן לעין תוך כדי רכיבה על אופנוע (עמ' 84 לפרוטוקול). יתר על כן, נראה כי המאשימה עצמה לא נתנה אמון רב בטענה זו של מיקאל, שכן לא העמידה את הנאשם לדין בעבירה של תקיפה חבלנית, אלא בעבירה של תקיפה סתם בלבד. אין פירוש הדבר שהתרשמתי כי במהלך האירוע לא התקיים מגע פיזי אלים בין הנאשם לבין מיקאל. אין כל ספק כי הנאשם יצא אל הצלמים כשהוא כעוס וזועם (לגרסת בר הנאשם היה "בהיסטריה" במהלך האירוע ולגרסת אשתו ציפי בהודעתה במשטרה ת/15 ראתה שהנאשם עצבני ועוד רגע הורג את הצלמים). כמתואר למטה הנאשם החליט "לנטרל" את השניים ונהג ברכושם באלימות. הקושי התעורר ביחס לאפיון מעשי הנאשם, וכאמור בהעדר ראיות מהימנות בנוגע לאשר אירע לא ניתן לקבל את גרסת הצלמים כי הנאשם הכה את מיקאל באופן שתואר בכתב האישום. בכל הקשור לעבירת ההיזק בזדון לא התמצו ראיות התביעה בעדויות הצלמים. השוטר ירון טולדנו העיד (באמצעות דו"ח הפעולה ת/13 שהוגש כתחליף עדות ראשית) כי לאחר שהגיע לבית הנאשם בעקבות מספר פניות טלפוניות של בני המשפחה שטענו כי צלמי פפראצי סיכנו את חייה של בר, ביקש מבני משפחת רפאלי להיכנס לביתם עד אשר יברר עם הצלמים את גרסתם. הצלמים טענו כי כאשר הגיעו לבית בעקבות בר התנפל עליהם הנאשם, הכה אותם, ירק עליהם והחרים את מצלמתם ואת מפתחות האופנוע. השוטר ניגש לבית ואכן ברשות הנאשם היו מצלמה גדולה עם זום גדול בצבע שחור ומפתחות של אופנוע. השוטר תפס את הפריטים הללו והעבירם לצלמים. בעת המסירה נזלו מהמצלמה מים רבים והיא לא הייתה במצב שמיש. אחד הצלמים ניסה להתניע את האופנוע, אך ללא הצלחה משום שהמתנע היה "מעוקם ותקול", והצלם הסביר שזה נגרם כתוצאה ממשיכת הנאשם את המפתחות בכוח מהמתנע. השוטרת רויטל לוי גבתה את הודעתו הראשונה של מיקאל ביום האירוע בשעה 18:06. בחקירתה הראשית היא אישרה את הכתוב בשורות 45-44 לאותה הודעה, והוא שמיקאל הציג לה מצלמה, וכאשר פתחה העדה את המצלמה הרגישה ברטיבות וראתה בתוכה נוזלים (עדותה בעמ' 29 שורות 4-2 לפרוטוקול). עדויות השוטרים טולדנו ולוי, עדים אובייקטיביים שאין להם כל זיקה לאירוע או למי מן הצדדים הנצים, היו עדויות מהימנות ולא מצאתי בהן כל פגם שימנע קביעת ממצאים על יסודן. ראוי לציין כי ב"כ הנאשם אף לא מצא לנכון לחקור את טולדנו אודות תיאורו את מצב המצלמה בעת קבלתה וכן את מצב המתנע של האופנוע, ומכך יש להסיק כי ההגנה עצמה אינה סבורה כי עניינים אלה שנויים במלוקת. התביעה הגישה לבית המשפט שתי הצעות מחיר שנתנו למיקאל בנוגע לתיקון המצלמה והעדשה. בהצעת המחיר ביחס למצלמה (ת/11 מיום 6.6.07) נכתב כי למצלמה מסוג CANON EOS 1D MARK 2 חדרו מים וכתוצאה מכך נשרפו שלושה מעגלים ובמנגנון המכני ישנם סימני חלודה. בהצעת המחיר נרשם כי המצלמה אינה ניתנת לתיקון. בהצעת המחיר ביחס לעדשה (ת/12 מיום 15.6.07) נרשם כי העדשה ניזוקה עקב חדירת מים ועלות תיקונהּ - 2,500 ₪. מר יגאל ארליך, בעל החברה שנתנה את הצעות המחיר, העיד מטעם התביעה. לדבריו הממצאים הרשומים בהצעות המחיר נתגלו על ידי טכנאים העובדים בחברה. הוא עצמו לא בדק את המצלמה או את העדשה. עדותו של מר ארליך היא כמובן עדות שמיעה בלתי קבילה, ועל כן החלטתי להתעלם מתוכנה לצרכי הכרעת הדין. עם זה, טועה ב"כ הנאשם בסיכומיו בסוברו כי התביעה רשאית להוכיח את הנזק שנגרם למצלמה (וכן למתנע האופנוע) באמצעות מומחים בלבד. כאמור לעיל, עדים אובייקטיביים העידו בנוגע לנזקים אלה, ולא מצאתי כל מניעה להסתמך על עדויותיהם המהימנות ולקבוע כי המצלמה הועברה מרשות הנאשם לשוטר טולדנו כשהיא נוטפת מים (דבר בו הבחינה ללא קושי גם השוטרת רויטל לוי מספר שעות לאחר מכן) וכי המתנע התעקם במהלך האירוע. הנאשם כאמור לעיל הודה שנטל מן הצלמים את המצלמה וכן שלף את מפתחות האופנוע מן המתנע ונטל אף אותם. כך עשה לדבריו על מנת "לעכב" את הצלמים שביקשו להסתלק מהמקום, עד בוא המשטרה שהוזמנה על ידי אשתו ועל ידי בר. הנאשם כפר בכך שהסב נזק למצלמה או למתנע. לגרסתו, הניח את המצלמה ואת המפתחות על משטח שיש בחצר ביתו (עמ' 48 שורות 19-18 לפרוטוקול). הנאשם הודה בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי לא התעניין במצב המתנע כאשר הוציא ממנו את המפתחות. לדבריו, הוא לא בדק את האופנוע ולא ראה אם נגרם לו נזק, אך הנאשם לא הכחיש שהפעיל כוח בעת הוצאת המפתחות (עמ' 53 שורות 11-2 לפרוטוקול). באשר למצלמה טען הנאשם כי מעשיו התמצו בלקיחתה והנחתה על דלפק השיש, הוא לא גרם לנזק ולא בדק את המצלמה ולכן אינו יודע אם לפני שנטל אותה כבר הייתה ספוגה במים. הנאשם טען כי לא הוא שמסר את המצלמה לשוטר, אלא השוטר היה זה שנטל אותה מהדלפק (עמ' 53 שורה 21 - עמ' 54 שורה 13 לפרוטוקול). עדי ההגנה שהובאו על ידי הנאשם לא הוסיפו דבר לתמונת הדברים ביחס למצלמה ולמפתחות האופנוע. בר מסרה בהודעתה במשטרה ת/14 כי הנאשם נכנס הביתה כשברשותו המצלמה והמפתחות, אך היא אינה יודעת כיצד לקח אותם. בעדותה בבית המשפט טענה בר כי הנאשם הניח את החפצים האמורים ליד המנגל וחיכה לשוטרים יחד איתה (עמ' 60 שורות 29-28 לפרוטוקול), וכי לא ידעה באיזה מצב המצלמה כאשר אביה העבירהּ לשוטרים (עמ' 65 שורות 32-31 לפרוטוקול). אשת הנאשם, ציפי רפאלי, מסרה בהודעתה ת/15 כי הנאשם יצא החוצה, ניגש לאופנוע של הצלמים, לקח מהם את המצלמה והמפתחות שם אותם על המנגל. בעדותה בבית המשפט חזרה ציפי על תיאור זה והוסיפה שלא ראתה שהמצלמה נוטפת מים (עמ' 71 שורות 11-4 לפרוטוקול). אפילו מר יוסי אלקריף, עבריין שהעיד על עצמו שהחוק אינו נר לרגליו ומי שטען שהיה עד ראיה לאירוע אך לא טרח להתייצב בתחנת משטרה ולמסור את גרסתו, העיד שראה את הנאשם נוטל את מפתחות האופנוע מהמתנע. הנה כי כן, הנאשם מודה שנטל מהצלמים מצלמת קנון יקרה, וכן הוציא את מפתחות האופנוע מהמתנע ונטל אף אותם. כאשר הוחזרו המפתחות התברר כי המתנע "מעוקם ותקול", באופן שלא מאפשר להכניס אליו את המפתח ולהניע את האופנוע. אין חולק כי הצלמים לא הגיעו לתחנת המשטרה על גבי האופנוע, אלא נאלצו להשאירו במקום; כאשר הוחזרה המצלמה באמצעות שוטר, התברר כי היא מלאה מים והרוסה. מצבם האובייקטיבי של המצלמה (לאחר שהוחזרה לצלמים) ושל המתנע (לאחר שהוחזרו מפתחות האופנוע) מעביר אל הנאשם נטל טקטי להסביר כיצד נוצרו אותם נזקים. זאת משום שהמצלמה נלקחה על ידו והייתה בשליטתו הבלעדית טרם הוחזרה, ומשום שמפתחות האופנוע הוצאו על ידו מן המתנע, ורק לאחר החזרתם התברר כי המתנע מעוקם. הנאשם טען כי אינו יודע כיצד התעקם המתנע באופן שלא איפשר הכנסת המפתחות אליו מיד לאחר האירוע, ולגרסתו הניח את המצלמה (וכן את המפתחות) על דלפק בחצר ואין לו מושג מה קרה להם לאחר מכן. גרסת הנאשם אינה מהימנה ויש לדחותה בשתי ידיים. הנאשם אמנם לא אישר כי הוציא את מפתחות הרכב מהמתנע בכוח, אולם גם לא מצא לנכון להכחיש את הדבר. צירוף מקרים נדיר לפיו מיד לאחר הוצאת המפתחות בכוח מן המתנע התעקם המתנע באורח פלאי אינו מתקבל על דעתי, ומכאן מסקנתי כי מעשי הנאשם הם שהביאו לכך. היסוד הנפשי בעבירה של היזק בזדון הוא מחשבה פלילית. על המאשימה להוכיח כי הנאשם היה מודע לטיב התנהגותו ולאפשרות קרות התוצאה. מטרתו המוצהרת של הנאשם הייתה "להשבית" את האופנוע באופן שימנע מהצלמים להימלט מהמקום טרם הגעת המשטרה. בהחלט יתכן (ולכל הפחות מתעורר בעניין זה ספק סביר) כי הנאשם לא היה מעוניין בגרימת נזק למתנע האופנוע, כגרסתו. למעשה מעדותו של הנאשם ניתן להסיק שהיה אדיש לחלוטין לכל נזק שייגרם לאופנוע כתוצאה ממעשיו. אולם, ניסיון החיים מלמד כי מי שמושך בעצמה מפתח ממתנע אופנוע לוקח בחשבון כי מעשהו עלול לגרום לנזק מן הסוג שנוצר. הנאשם לא עורר ספק סביר בעניין מודעותו לאפשרות קרות התוצאה המסתברת כאמור, ומכאן מסקנתי כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בכל הקשור לנזק שנגרם למתנע האופנוע עבר הנאשם עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין. אף הסבריו של הנאשם בנוגע למצבה של המצלמה אינם אמינים. הנאשם נטל את המצלמה ללא רשות מבעליה. לגרסתו שלו לא מסר אותה לאחר, אלא הניחה על דלפק בחצרו. הנאשם ואיש מעדי ההגנה לא יכלו לשפוך אור על קורות המצלמה באותן דקות ספורות בהן הייתה מונחת לכאורה בחצרו של הנאשם ועד שנמסרה לשוטר טולדנו מרשות הנאשם. הנאשם שלט במצלמה ועליו הנטל הטקטי להסביר מדוע הוחזרה כשהיא נוטפת מים. אכן, יש להניח כי הנאשם הוא שחיבל במצלמה. היה לו אינטרס מובהק לעשות כן, שהרי ידע כי הצלמים עשו בה שימוש על מנת לצלם את בתו שלא מרצונה. הנאשם גם היה כעוס והתעמת פיזית עם הצלמים. אלא שבפי הנאשם לא היה הסבר כלשהו למצבה של המצלמה עת הוחזרה, וכיוון שאיני מעלה בדעתי כי הצלמים חיבלו במצלמה היקרה שברשותם רק על מנת לסבך את הנאשם בדבר עבירה, אין לי אלא לקבוע כי הנאשם לא עמד בנטל הטקטי האמור. משמעות הדבר היא כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם הוא שחיבל במכוון במצלמה. למעלה מן הצורך ראיתי לנכון להעיר כי גם אם הייתי מקבל את גרסתו של הנאשם, גם אז היה מקום לכאורה להרשיע את הנאשם בעבירה של היזק בזדון במחדל, שיסודו בהפרת חובתו של הנאשם להשגיח על המצלמה אשר נוצרה מעצם העובדה שנטל אותה בלא רשות מבעליה. לא ארחיב בנושא משום שגרסת הנאשם לפיה לא ידע מה קרה למצלמה אינה אמינה בעיניי. סיכום הנאשם מזוכה מביצוע עבירות של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ומורשע בביצוע עבירה של היזק בזדון לפי סעיף 452(א) לחוק העונשין. אלימותתקיפה