קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש לקטינים על שימוש בבקבוק תבערה / זריקת בקבוק תבערה על כביש ע''י קטין: א. ההליך 1. בעקבות הליך גישור שנערך בפני, הגיעו הצדדים ביום 24.1.11, להסדר טעון לפיו הוגש כתב אישום מתוקן (א'), הנאשמים הודו בעובדותיו ובשל היותם קטינים לא הרשעתים בדין אלא קבעתי כי ביצעו את העבירות שיוחסו להם בו. הצדדים לא הגיעו ביניהם להסדר בדבר עונש מוסכם, ב"כ המאשימה הודיעה כי תעתור להרשעתם בדין וב"כ הנאשמים הודיעו כי יתנגדו להרשעתם ויבקשו להשית עליהם אמצעי טיפול "ללא הרשעה". 2. קבעתי כי הנאשמים ביצעו את העבירות הבאות: נאשם 1 א. סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה - עבירה לפי סעיפים 332(3) + 332(2) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). ב. סיוע לייצור ונשיאת נשק - עבירה לפי סעיפים 144(ב) רישא + 144(ב2) + (3) + 31 לחוק העונשין. נאשם 2 א. סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה - עבירה לפי סעיפים 332(3) + 332(2) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). ב. ייצור ונשיאה של נשק - עבירה לפי סעיפים 144(ב) רישא + 144(ב2) + 144(ג)(2) + (3) לחוק העונשין. ג. נסיון לחבול בחומר נפיץ - עבירה לפי סעיף 330 לחוק העונשין. ב. עובדות כתב האישום בהן הודו הנאשמים ביום 31.5.10, בעקבות מבצע צה"ל "רוחות שמים" בלב ים, החליטו הנאשמים להכין בקבוק תבערה (להלן: "בקת"ב") וליידות את הבקת"ב הבוער לעבר כביש (להלן: "הכביש") שנמצא מתחת למגרש הכדורגל ביישוב. בהמשך לאמור לעיל, בתאריך 31.5.10, בשעות הבוקר, קנה הנאשם 2 נוזל דליק, והצטייד בבקבוק זכוכית וחתיכת בד. הנאשם 2 הכין בקת"ב מהפריטים האמורים וזאת בביתו של נאשם 1 ובסיועו. הנאשמים הכניסו את הבקת"ב לתיק אותו אחסנו במחסן השייך למשפחתו של נאשם 2. עוד באותו יום סמוך לשעה 22.00, נשא הנאשם 2 את התיק ובו הבקת"ב, בסיועו של הנאשם 1, והגיעו לקצה מגרש הכדורגל הנמצא מעל כביש בו קיימת תנועה ערה של כלי רכב. הנאשמים יידו אבנים לעבר הכביש בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה, או בכלי תחבורה ולסכן את בטיחותו. לאחר מכן, הצית הנאשם 2 את פיסת הבד שבתוך הבקת"ב וזרק אותו לעבר הכביש בכוונה לגרום חבלה, תוך שהנאשם 1 מבקש ממנו להמנע מכך. כתוצאה מהאמור לעיל, נאלץ נהג רכב שעבר במקום לסטות מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי, שכן על הכביש נמצאו אבנים ובערו חלקים מהבקת"ב. בקת"ב הינו חפץ נפיץ שבכוחו להמית אדם או להזיק לו. לנאשמים לא היתה רשות על פי דין להחזקתו ולנשיאתו. לסיכום, צויין בכתב האישום כי במעשיהם המתוארים לעיל הכין הנאשם 2 ונשא, בסיוע הנאשם 1, את בקבוק התבערה, שהינו נשק, וכן יידו הם אבנים לעבר הכביש. בכך, טיפלו הנאשמים בנתיב תחבורה או בכל דבר שעליו או בקרבתו בדרך שיש בה לפגוע בשמוש החופשי והבטוח בנתיב התחבורה או כלי תחבורה או בבטיחותו של נוסע או כדי לסכן את השמוש או הבטיחות האמורים, וכן זרקו דבר אל אדם שעל נתיב התחבורה או כלי תחבורה וזאת בכוונה לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו. כמו כן יידה הנאשם 2 בקת"ב לעבר הכביש ובכך הניח חומר נפיץ בכוונה לגרום לחבלה לזולתו. ג. תסקירי שירות המבחן הואיל והנאשמים היו קטינים בעת ביצוע העבירה (הנאשם 1 כבן 15 וחודשיים והנאשם 2 כבן 15 ושמונה חודשים), הפניתי את עניינם לקבלת תסקיר של שירות המבחן לנוער. קצין המבחן לנוער, מר פארח אבו עוקסה, הגיש תסקירים מפורטים, מקצועיים ומלאים וניכר כי הושקעו בהם מחשבה ועבודה רבה לצורך עריכתם: התסקיר בעניינו של נאשם 1 הואיל ומדובר בקטין, לא אביא את כל פרטי חייו ונסיבותיו של הנאשם, אך אציין שאמו נפטרה והוא גדל עם אב הסובל מנכות פיסית ונפשית, אינו עובד ואף ריצה תקופה מסויימת בבית הסוהר, במהלכה שהה הנאשם במקלט חרום. הנאשם גודל ע"י אמו החורגת, שהיא בעצם בת זוגו השלישית של האב, כשמשתי נשותיו קודמות התגרש ואין לו קשר כמעט עם ילדיו שנולדו לו מהן. הנאשם 1 לומד בכיתה ט' בבית ספר מקצועי ולא נרשמו לחובתו - על אף הישגיו הלימודיים הנמוכים - בעיות משמעת בולטות והוא מעוניין לעבור כעת ללימודים מקצועיים בשל חוסר הצלחתו בשאר המקצועות, כשהוא מתכנן להעמיק את השכלתו בתחום המחשבים בו הוא מצליח מאוד. הנאשם גר בבית דל, אך אמו החורגת טיפלה בו ודחפה אותו להתנהגות ראויה. בחלופת המעצר בה הוא נמצא כמעט שנה במעצר בית חלקי, הוא תיפקד באופן ראוי, ללא הפרות והוא נעדר עבר פלילי. הנאשם 1 הודה בבצוע העבירה, הביע חרטה ותובנה למעשיו תוך הבטחה לא לחטוא עוד בעתיד ותוכננה עבורו, ע"י שירות המבחן וגורמים בקהילה, תוכנית טיפולית הכרוכה בהמשך קשר טיפולי עם שירות המבחן וכן קשר לימודי וטיפולי עם ביה"ס וגורמי הטיפול בקהילה. הנאשם נימק את השתתפותו בעבירות אותן ביצע ב"היגררות" אחרי הנאשם 2 ועשייתן מתוך סקרנות בלי כוונה לפגוע באחרים, ולא כהבעת מחאה נגד פעילות צה"ל בלב ים באותו היום. משפחתו של הנאשם 1 הביעה תרעומת והפתעה מהתנהגות הנאשם, בטוענם כי הם אינם מעורבים באירועים פוליטיים ומצויים ביחסים טובים גם עם היהודים בסביבתם והם מתחייבים להשגיח על נאשם 1 בעתיד כדי להימנע מהסתבכות נוספת. לסיכום, על אף שמדובר בנער הבא מרקע משפחתי קשה שיש לו גורמי סיכון מועטים, כגון: הרקע המשפחתי, דימוי עצמי נמוך ונטייה להיגרר אחרי אחרים, מתקיימים מספר רב של גורמים המצביעים על סיכוי טוב לשינוי ההתנהגות ודרך המחשבה, כגון: לקיחת אחריות, תובנה להשלכות הקשות של מעשי העבירה, התחלת פיתוח אישיות עצמאית בוגרת יותר, השתלבות בחוגי העשרה בקהילה, השקעה גדולה יותר בלימודים, קבלת תמיכה מאביו ואמו החורגת וגורמי הרווחה בקהילה, קיום התנאים בחלופת המעצר ושיתוף פעולה עם שירות המבחן. בשל כל אלה, ממליץ קצין המבחן לנוער להרשיע את הנאשם 1 בדין, להטיל עליו מאסר מותנה, צו מבחן למשך שנה וחצי, ערבות כספית מתאימה לבל יישנו עבירותיו וצו של"ץ בהיקף של 100 שעות עבודה. במסגרת הפיקוח של קצין המבחן, הוכנה לגביו תוכנית טיפול הכוללת פגישות פרטניות, עידוד להתמדה והצלחה בלימודים, המשך פעילות חינוכית וחברתית בשעות הפנאי כשאלה ישולבו בעבודות התנדבות למען הציבור, דווקא באיזור בו נעשות היום עבודות שיפוץ במגרש הכדורגל ליד זירת העבירה. קצין המבחן נמנע מלהמליץ על הטלת קנס על נאשם 1 לאור המצוקה הכלכלית הקשה של משפחתו וחלקו המשני בעבירה. התסקיר בעניינו של הנאשם 2 אף בעניינו של נאשם זה לא אפרט את נסיבותיו המשפחתיות, אך אציין כי הוא גדל במשפחה חיובית ונורמטיבית, אב העובד כעצמאי בעבודות צבע, שמגלה אחריות ודאגה למשפחתו והוא מהווה דמות סמכותית בבית, והאם - העובדת כפועלת נקיון - מנהלת משק בית בצורה מסודרת והיא אם אחראית לילדיה. המשפחה שומרת על יחסים תקינים עם כל התושבים, אין לה בעיות כלכליות והם גרים בבית נקי ומרווח. (בעבר נזקקו לעזרת שרותי הרווחה בשל בעיות כלכליות). הנאשם 2 לומד בכיתה יא, ואף הוא מעוניין בהמשך השתלבות בלמודים מקצועיים וציוניו "משביעי רצון וראויים לשבח". גם נאשם זה נעדר עבר פלילי, הוא תיפקד ללא דופי בעת חלופת המעצר ושיתף פעולה בקשר הטיפולי עם שירות המבחן. גם גורמי ביה"ס התגייסו לשיקומו ושילובו בפעילויות חברתיות. הנאשם 2 לקח אחריות מלאה והביע חרטה ותובנה למעשיו, מוטיבציה לשינוי ונכונות לקבל טיפול והכוונה שיעזרו לו להימנע מהתנהגות שלילית בעתיד. קצין המבחן התרשם כי מדובר בנער בעל תפקוד חיובי והתוכנית הטיפולית שהוכנה עבורו תסייע בשיקומו. הנאשם 2 טען כי ביצע את העבירה יותר כ"משחק", וכיום הוא מבין את חומרת מעשיו ומגלה חרטה רבה. בני המשפחה זעמו על מעורבותו של נאשם 2 באירוע, ובמיוחד כשהיא יוחסה לבנם על רקע מחאה נגד מבצע צה"ל, בטוענם כי הם ביחסים טובים עם שכניהם היהודים ובביתם לא שררה אוירה עויינת כנגד היהודים, שיכולה היתה להוות מניע לבנם לבצע את מעשיו. קצין המבחן הביע דעתו כי הנאשם 2 הוא בן למשפחה חיובית ונורמטיבית, המעונין להמשיך בלימודיו והעבירה שביצע חריגה לתפקודו הנורמטיבי והתקין עד היום, כשההסתבכות בה נבעה מתוך סקרנות וחוסר הערכה להשלכות מעשיו והנזק שעלול להיגרם מהם. גורמי הסיכון בעניינו של הנאשם מועטים ובאים לידי ביטוי במעשים ילדותיים ורצון לבלוט בין הנערים בני גילו, מבלי להעריך מספיק את חומרת מעשיו. מצד שני, קיימים אצלו, לדעת קצין המבחן, גורמים רבים המצביעים על סיכוי טוב לשינוי דפוסי המחשבה ורצון לשקם עצמו כאזרח טוב ומצליח, ללא מעורבות בהתנהגות שלילית. כל זאת, בשל לקיחת האחריות המלאה לעבירה שביצע, הגעה לתובנות והפנמת ההשלכות הקשות שתנבענה מביצוע עבירות נוספות, תוך הבעת רצון עז להצלחה בלמודים ושיתוף פעולה בתהליך הטיפולי הנובע מהקשר עם שירות המבחן וגורמי הטיפול בקהילה. לאור האמור, ממליץ קצין המבחן גם בעניינו של נאשם 2, להרשיעו בדין, להטיל עליו מאסר מותנה, צו מבחן - הפעם רק - למשך שנה, תשלום קנס בתשלומים ועבודות של"ץ בהיקף של 100 שעות. במסגרת צו המבחן הוכנה לנאשם 2 תוכנית טיפול הכוללת המשך פגישות פרטניות של ק. המבחן איתו, מעקב אחרי תפקודו בביה"ס ובפעילות החינוכית והחברתית בה הוא משתתף, ושיבוצו במסגרת עבודות השל"צ בעבודות שיפוץ במגרש הכדורגל באיזור המצוי בזירת העבירה. ד. ראיות לעונש מטעמו של הנאשם 1 העידה אמו החורגת, אשר הסבירה כי היא חיה עם אביו ללא נישואים, אך גידלה את הנאשם במשך 5 שנים ולדעתה הוא ילד טוב ומחונך שלמד את לקחו ולא יחזור על מעשיו והיא מקווה שישרת בצה"ל. כמו כן העיד אביו של נאשם 1, אשר ציין כי היה נשוי ארבע פעמים, אמו של נאשם 1 נפטרה והוא מגדל יחד עם האם החורגת את הנאשם מזה כחמש שנים. לדעת האב, שהפנה להיות בנו קטין בעת ביצוע העבירה, הוא נגרר למעשה העבירה על-ידי "אנשים בסביבה" שיתכן ונתנו לו אלכוהול. האב הדגיש כי שניים מבני משפחתו משרתים בצבא והשלישי נהרג במסגרת שירותו הצבאי, כך שמשפחתו מאמינה "....במדינה הזאת, זה העם שלנו, ואנחנו צריכים לשמור עליו ואני נגד אלימות". מטעם הנאשם 2 לא הובאו ראיות לענין העונש. ה. טיעוני ב"כ המאשימה ב"כ המאשימה הגישה טיעון כתוב, ט/3, וכן טענה בעל פה. ב"כ המאשימה הדגישה את חומרתן של העבירות אשר ביצעו הנאשמים, במיוחד על הרקע שכונה על ידה "לאומני" בשל "ביצוע העבירות על רקע מבצע רוחות שמיים של צה"ל". עוד הפנתה לפער שבין העבירות בהן הורשעו כל אחד מן הנאשמים וחלקו של כל נאשם בביצוען וציינה כי יש להבדיל בין עונשיהם של השניים ולהקל בעונשו של נאשם 1 אולם, בשל חומרת העבירות ולמרות קטינותם, יש להרשיעם ולהשית עליהם מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. ב"כ המאשימה רואה בענישה הכוללת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח ענישה מרתיעה, הדרושה לצורך הרתעת עבריינים בכוח כדוגמתם הואיל ומעשי הנאשמים תוכננו בקפידה, דרשו הצטיידות והכנה מראש, כוונו לעבר כביש בו תנועת כלי רכב ערה, כשהכוונה לפגוע בכמה שיותר אנשים. בהקשר זה הדגישה ב"כ המאשימה שבקבוק תבערה הוא בעצם חומר נפיץ שבכוחו לא רק להזיק לאדם, אלא אף לגרום למותו וזאת בנוסף לזריקת האבנים לעבר כביש שמביאה לסיכון ממשי לחיי אדם. על כן, לדעתה, אין זה ארוע ספונטני, תוצר של סערת רגשות, אלא מעשה המצביע על תעוזה ומסוכנות. לדברי ב"כ המאשימה, המניע העומד מאחורי מעשי הנאשמים הוא רצון לפגוע בביטחון תושבי המדינה ועל כן, מצדיקים הם ענישה מחמירה ומרתיעה כשהקטינות אינה יכולה להוות חיסיון בפניה. ב"כ המאשימה מודעת לכך כי לא היתה פגיעה באדם או ברכב אולם, לטענתה, החומרה הרבה מצויה במיוחד בעבירה של סיכון במזיד בנתיב תחבורה, לאור פוטנציאל הסיכון הרב הטמון בה. בשל אלה צריך, לדעת ב"כ המאשימה, האינטרס האישי של הנאשמים הנובע במיוחד מקטינותם לסגת מפני שיקול ההרתעה, דבר המוביל לענישתם בדרך של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. ו. טיעוני ב"כ הנאשם 1 אף ב"כ נאשם 1 הגיש טיעון כתוב (ס/1) והשלים טיעוניו בעל פה. בטיעוניו עמד הסניגור בעיקר על הפער בין העבירות שביצע נאשם 1 לאלה שביצע נאשם 2, אך גם על הנסיבות השונות של ביצוע העבירות כשלטעמו חלקו של נאשם 1 פחות חמור באופן משמעותי מזה של נאשם 2, בהיותו "פאסיבי" ו"נגרר", לא כל שכן הואיל וניסה למנוע מנאשם 2 לזרוק את בקבוק התבערה. ב"כ הנאשם 1 טען כי ההבדל בין שני הנאשמים לא היה נהיר דיו לקצין המבחן, שהמליץ על ענישה דומה לשני הנאשמים ובמיוחד טען הוא שראוי להורות על אי הרשעת הנאשם 1 בשל הנימוקים אשר פורטו בתסקיר שרות המבחן הכוללים הודייה באשמה, חרטה ונטילת אחריות, היות חלקו של נאשם 2 דומיננטי לעומת נאשם 1 שהורשע "כמסייע", בהתייחס לעבירה של יצור ונשיאת נשק וכלל לא הורשע בעבירה של נסיון לחבול בחומר נפיץ ובעיקר, סיכויי השיקום הטובים אשר צויינו על-ידי קצין המבחן. ב"כ נאשם 1 הדגיש כי כשבקטינים עסקינן, חומרת העבירה איננה חזות הכל ויש להסתפק בעונש בעל אופי חינוכי שפניו בעיקר לשיקום הקטין, לאור נסיבותיו האישיות, העדר עבר פלילי, אופיו, ההודאה והבעת החרטה הכנה, גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה - 15 שנים וחודשיים - סיכויי השיקום הטובים העולים מן התסקיר והסיכוי הקטן לחזרה על העבירות. כל אלה מצדיקים, לדעתו, עונש שיקומי חינוכי ובמיוחד אי הרשעתו בדין. ב"כ נאשם 1 ביקש להתחשב לקולא גם בהודאת מרשו במסגרת הליך גישור שחסכה זמן שיפוטי רב ומצביעה על חרטתו הכנה וכן הצביע על כך שהואיל ויושת על מרשו צו מבחן, הרי אין גזר הדין מבחינתו סוף פסוק וניתן יהיה לענוש אותו שוב אם יפר את צו המבחן או יבצע עבירה נוספת. ז. טיעוני ב"כ הנאשם 2 אף ב"כ נאשם 2 הגיש טיעון כתוב (ס/3) והשלים טיעוניו בעל פה. גם בא-כוחו של נאשם זה ביקש שלא להרשיע את מרשו והדגיש את משפחתו הנורמטיבית, גילו, הודאתו, חרטתו והמלצת שרות המבחן, כגורמים המצדיקים אי הרשעתו בדין וזאת בניגוד לעמדת קצין המבחן. לדעתו, ביצע הנאשם 2 מספר עבירות אך מדובר בעצם בארוע אחד שהמרכיב המרכזי בו הינו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה. ב"כ נאשם 2 טען לחילופין, כי אם ימצא בית המשפט לנכון להרשיע את מרשו, הרי לפי מדיניות הענישה שבפסיקה, בשל שיקולי השיקום המיוחדים לקטינים והרצון להגן עליהם מתנאי הכליאה והמפגש עם העולם העברייני בכלא, ראוי להשית עליו עונש צופה פני עתיד וזאת הואיל ומדובר בקטין שהיה בן 15 ו- 8 חודשים בעת ביצוע העבירה, היותו תלמיד מצוין המתכוון להמשיך ללמוד מעבר לבית ספר תיכון, הפנים את חומרת מעשיו, יש לו משפחה תומכת והסיכון ממנו בעתיד קטן ביותר. ב"כ נאשם 2 ציין כי אף שמרשו הורשע בביצוע עבירה חמורה של סיכון במזיד בנתיב תחבורה, יש לבדוק את נסיבות העבירה ובמקרה זה, לדעתו, חומרתה פחותה הואיל והאבנים ובקבוק התבערה נזרקו על כביש ריק והרכב שנאלץ לסטות, עשה זאת לא כיוון שנזרקו עליו אבנים או בקבוק תבערה, אלא בשל פיזורם של אלה על הכביש. שני הסניגורים ביקשו כי אתחשב לקולא בכך שהנאשמים היו במעצר "ממש" 9 ימים ו"טעמו" טעמה המר של שלילת חירות, דבר שילמדם לקח בעתיד וכן היו נתונים במעצר בית חלקי כמעט שנה. לדעתו, ראוי להתחשב בשלילת חירות זאת כחלק מהנימוקים לעונש. ב"כ שני הצדדים הפנו אותי, כל אחד לפי דרכו, לפסיקה התואמת את עמדתו. ח. הנאשמים נאשם 1 הביע בפני צער על מעשיו וציין כי למד לקח והוא אף רוצה לשרת בצבא, כיוון שבמשפחתו משרתים בצבא. נאשם 2 הביע אף הוא חרטה על מעשיו, ציין שלא רצה לפגוע באף אחד והוא אינו "... מפריד בין עמים. אין לי גזענות...". נאשם זה הוסיף כי מטרתו בחיים הינה להמשיך ללמוד עד לקבלת תואר הנדסאי מכונות, בלי להסתבך יותר בעבירות. ט. דיון היש להרשיע את הנאשמים ? הרשעתו של אדם מיועדת להצביע עליו כמי אשר חטא ויש בכך כדי להוות אלמנט של הרתעה בעתיד הואיל, ודווקא באנשים נורמטיביים הבאים ממשפחות טובות, קיים חשש להיות "מוכתמים" בכתמה של הרשעה פלילית. מובן ששיקולים אלה ככל שיקולי הענישה, מקבלים מימד נוסף ומיוחד כשבקטינים עסקינן. בבואנו לענוש קטינים יודעים אנו שחלק נכבד מהגורמים שהביאו לביצוע העבירה נעוץ בגילם הצעיר ובכך שהתנהגותם ודרכם בחיים טרם עוצבה, שיקוליהם אינם כשל מבוגר, לרבות יכולת הריסון שלהם, דחיית סיפוקים וכדומה. ומכאן, שאם מטרת שיקום עומדת בראש מעיננו כשבענישת קטינים עסקינן, עלולה ההרשעה לעיתים לפגוע בעתידם וכך גם ביכולת שיקומם ומנוגדת היא, לפעמים, לעקרונות המנחים בענישתם. מן הצד השני, הנאשמים ביצעו עבירות מן החמורות שבספר החוקים, שהמחוקק נקב בצידן - למרות הפער בעבירות בהן הורשעו - בעונשי מאסר מקסימאליים חמורים ביותר (בגין העבירה של סיכון המזיד בנתיב תחבורה - 20 שנות מאסר, בגין העבירה של נסיון לחבול בחומר נפיץ - 14 שנות מאסר, בגין העבירה של ייצור ונשיאת נשק - 15 שנות מאסר; הנאשם 1 ביצע בנוסף לעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה גם עבירה של סיוע ליצור ונשיאה של נשק שדינה מחצית העונש קרי, 7 וחצי שנות מאסר). בעבירות כה חמורות מן הראוי שהחברה, למען שמירה על אינטרס הציבור והשגת הרתעה, תוקיע את מבצעיהן ותצביע עליהם כמורשעים בביצוען של עבירות אלה. והרי, גם קצין המבחן "המנבא" סיכויי שיקום מצויינים לנאשמים, המליץ על הרשעתם. הנה כי כן, בשאלת הרשעתם בדין של נאשמים קטינים, מוצאים אנו שני אינטרסים נוגדים: מצד אחד; "הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההפך שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי: " (עפ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 344) מצד שני, חל העיקרון הכללי בדבר שיקומם של קטינים, הקודם בדרך כלל לענישתם ומצוי בסעיף 1א(א) לחוק הנוער, התשל"א-1971 (להלן: "חוק הנוער") הקובע לאמור: "עקרונות כלליים (א) מימוש זכויות של קטין, הפעלת סמכויות ונקיטת הליכים כלפיו ייעשו תוך שמירה על כבודו של הקטין, ומתן משקל ראוי לשיקולים של שיקומו, הטיפול בו, שילובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו ". בע"פ 49/09, עמד בית המשפט העליון, בעיקר על פי דעת הרוב, על העקרונות שיש להתחשב בהם במסגרת ענישת קטין. בין אלה נקבע כי ההתייחסות השונה הננקטת כלפי ענישתו של קטין לפי חוק הנוער, מביאה לכך שגם כאשר קטין מבצע עבירה חמורה ונפשעת שהנפש סולדת ממנה, ולמרות שיש ליתן משקל ראוי להיבטי הגמול וההרתעה, וקטין אינו חסין בפני ענישה חמורה לרבות מאסר מאחורי סורג ובריח, הרי: "... על בית המשפט ליתן משקל יתר לשיקולים אינדוידואליים הנוגעים לאותו הקטין ולאזן בין שיקולי השיקום לשיקולי ההרתעה... ... נדרש הוא ליתן משקל רב במיוחד לנסיבותיו האישיות של העבריין הקטין, לגילו ולסיכויי שיקומו... ענישת קטינים תכוון, ככל הניתן לשיקומו של הקטין במטרה להחזירו לתפקוד נורמטיבי לחברה... ביסוד תפיסה זו ניצב הרצון 'לאפשר לקטין שסרח לפתוח דף חדש ולנהל חיים נורמטיביים כאזרח מתפקד ושומר חוק, תחת שיעמיק את הידרדרותו אל לב המדמנה העבריינית'... ויודגש, עיקר מטרתו ושאיפתו של בית המשפט לנוער בבואו לגזור את דינו של קטין, היא להעניק לו טיפול במטרה להביא לשיקומו. על כן, אין בית המשפט לנוער 'ממהר' לגזור עונש על קטין, בפרט לא עונש מאסר, אלא חוזר הוא ונוקט בדרכי טיפול ואינו נלאה מכך כל עוד רואה הוא שביב אור בקצה המנהרה וסיכויי להחזיר את הקטין למוטב ולתפקוד נורמטיבי בחברה". (ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני ואח', מיום 8.3.09, לא פורסם ). עוד צוין בפסק הדין הנ"ל, כי יש להעניק משקל רב לעצם קטינותם של הנאשמים בשל שלושה טעמים: א. הגיל הצעיר בגינו "פעמים רבות אין הכרתם ותודעתם מפותחות ובשלות די הצורך. בנערותו אין האדם מבחין בהכרח בין טוב ורע על פי אותן אמות מידה המשמשות בני אדם בגירים". ב. קיים רצון להגן על קטינים מפני תנאי הכליאה והחשש ממפגש עם עבריינים בוגרים והתוודאות לאורחות החיים של הקהילה העבריינית, שיש בהם סיכון לניצולו ולפגיעה גופנית ונפשית בו. לעונש המאסר עלולה להיות השפעה שלילית על קטין, חמורה מזו שקיימת על הבגיר. תוצאה שהיא בלתי רצויה ובלתי צודקת. ג. לחברה יש מחוייבות לנסות ולמצוא כל דרך לשקם עבריינים קטינים, בטרם תוחמץ ההזדמנות לשיקומם ומכאן קיים צורך למצות את דרך השיקום ולתת לכך משקל משמעותי בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של קטין. כאמור, לגבי שני הנאשמים המליץ קצין המבחן להרשיעם בדין תוך העמדתם בפיקוח קצין מבחן. ונשאלת השאלה, היש סמכות לבית המשפט שלא להרשיעם וליתן "צו מבחן" בניגוד לעמדת קצין המבחן. הנני בדעה כי יש להשיב על שאלה זאת בחיוב. סעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת המבחן"), נותן סמכות לבית המשפט ליתן צו מבחן בלי להרשיע את הנאשם ובלבד שלא חל עליו מאסר על תנאי שבית משפט רשאי להפעילו. סעיף 2 לפקודת המבחן קובע כי לא ינתן צו מבחן "... אלא לאחר קבלת תסקיר בכתב מקצין המבחן...". מכאן נגזרת המסקנה שהתנאי המוקדם, בלתו אין, למתן "צו מבחן" הינו קיומו של תסקיר בכתב של קצין המבחן אבל, אין חובה כי ההמלצה בו תהיה "ללא הרשעה". זאת ועוד. כלל ידוע הוא שעל אף החשיבות הרבה שמייחסים בתי המשפט לעבודת שרות המבחן ולהמלצותיהם, וכבר ציינתי כי במקרה זה עשה קצין המבחן מלאכה יסודית מקצועית וראויה, הרי, שבסופו של דבר המלצת קצין המבחן כשמה כן היא - המלצה - ובית המשפט שוקל מערכת שיקולים ואיזונים רחבה יותר מהפריזמה המכוונת בעיקר לנאשם שדרכה "מביט" קצין המבחן, כגון מדיניות ענישה, נפיצות העבירה, הצורך בהרתעה כללית, אינטרס הציבור ועוד. לפיכך, כשם שאין בית המשפט מחוייב לקבל המלצת קצין מבחן בדבר "אי הרשעה", כך רשאי הוא להורות, אף בניגוד לאמור בהמלצת קצין המבחן, על אי הרשעתו של נאשם תוך מתן צו מבחן בעניינו. אולם, מובן כי מתן "צו מבחן" ללא הרשעה, בניגוד להמלצת קצין המבחן שאמור לקיימו ולפקח עליו, לא ייעשה כדבר שבשגרה אלא רק כשישנם נימוקים מיוחדים המצדיקים זאת. במקרה שבפני הנני בדעה כי יש לאבחן בין הנאשמים באופן מהותי, בשל ההבדל בגילם, אך בעיקר הואיל ונאשם 2 היה דומיננטי יותר, הורשע בעבירות רבות יותר ולעומתו נאשם 1 נגרר אחריו, ניסה למנוע בעדו להשליך את בקבוק התבערה על הכביש ועל כן גם הורשע בעבירות קלות יותר ומועטות יותר. בהקשר זה ראוי להפנות - וגם להתחשב - לדברי ב"כ המאשימה במהלך טיעונה בעל פה, אשר בהגינותה ציינה: "יש להדגיש כי חלקם של כל אחד מהנאשמים בכתב האישום שונה. כאשר החלק הארי מיוחס לנאשם 2, הוא אשר רכש את הנוזל הדליק, הוא אשר הצטייד בבקבוק הזכוכית וחתיכת הבד והוא זה שהכין את בקבוק התבערה בביתו של נאשם 1 ובסיועו של נאשם 1. בסופו של יום מי שהשליך את בקבוק התבערה היה נאשם 2, כאשר נאשם 1 מבקש ממנו להמנע מכך. לכן, אין ספק שיש פער בחומרת המעשים המיוחסים לשני הנאשמים ואנו נבקש שגזירת הדין תשקף את הפער הזה". משראינו כי מוסמך בית המשפט להורות על אי הרשעתו של נאשם והעמדתו בצו מבחן אף בניגוד לעמדת קצין המבחן, ראוי לומר כי במיוחד כשבקטין עסקינן יש לראות בהרשעה חלק מן הענישה ומרכיביה. בפסיקה ניתן למצוא עונשים שונים שהושתו ע"י בתי המשפט בעבירות דומות לאלה שביצעו הנאשמים, אך נראה שהכלל הוא כדלקמן: "... לא אחת הצבענו על כך שמעשים חמורים אלה (יידוי אבנים, בקבוקים ובקבוקי תבערה על נתיב תחבורה - מ.ג.), שיכול ויסתיימו בתוצאות חמורות ביותר, נעשים ומבוצעים, לצערנו הרב, על ידי קטינים דווקא, כשהמבוגרים האחראים עליהם אינם מונעים אותם מלבצעם. העבירה בה הורשע צפוי עליה עונש מרבי של עשרים שנות מאסר ובימים אלה, כשזוהי מכת מדינה, יש להחמיר בעונשו של מי שעובר עליה...". (ע"פ 872/91 פלונית נ' מדינת ישראל, מיום 23.6.91, לא פורסם ). וכן: "סוג עבירות זה, שעניינן בקבוקי תבערה, מחייב ענישה מחמירה. תוצאותיו של בקבוק תבערה, וכבר היו דברים מעולם, עלולות להיות קשות ביותר וראוי איפה כי יצא הקול שהענישה בכגון דא לא תהא קלה. בטחון הציבור אינו יכול להיות הפקר ונתון לאימה, בכביש, בבית החולים, באוניברסיטה, בתחנת הדלק, ואלה המקומות אליהם כיוונו המערער וחבריו את מעשיהם..." (ע"פ 262/06 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 6.7.06, לא פורסם ). אכן בפסקי הדין שצוטטו לעיל נגזר על נאשמים קטינים עונש מאסר בפועל (ולא לתקופות קצרות) וחומרת מעשיהם רבה יותר מחומרת מעשי הנאשמים דנן, אם כי הכלל הנובע מן הסיכון שבעבירות אלה, זהה גם בעניננו. כפי שניתן למצוא בנושאים רבים, גם בנושא שבפנינו ניתן למצוא, על אף כלל ההחמרה הנ"ל, פסיקה שונה, לפיה במקרים דומים לא הורשעו נאשמים קטינים בנסיבות עבירה אף יותר חמורות, ראו למשל ת"פ (מחוזי י-ם) 1012/08 מדינת ישראל נ' פלוני ואלמוני מיום 28.9.08, לא פורסם ). בת"פ (מחוזי י-ם) 907/09 מדינת ישראל נ' פלוני ואח', , ציינה כב' השופטת נ' בן אור כדלקמן: "העבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, על דרך של יידוי אבנים לעבר כלי רכב המשתמשים בדרך, נעשות בדרך כלל על ידי קטינים. אין ספק, כי טמון בהם סיכון ממשי לחיי אדם. עם זאת, בגיל הקטינות קיימים הבדלים ניכרים בין קטינים הקרובים לסף האחריות הפלילית, לבין אלה הנמצאים על סף הבגירות. להבדלי השנים בגילאים אלה משמעות ניכרת, ויש לכך השפעה של ממש בבחינת ההתייחסות העונשית למעשיהם. כך גם יש להביא בחשבון את המסגרת המשפחתית בה חי הקטין, ואת עמדתה ביחס למעשה. ככל שהמשפחה מעורבת, מתפקדת, ומגָנה את המעשה, נכון יותר להעדיף דרכי שיקום על פני דרכי הענישה, שכן ניתן להניח שהשילוב של שרות המבחן והסמכות ההורית יביא לכך שהמעורבות במעשה העבירה תהיה בבחינת ארוע יחיד." דא עקא, שבאותם מקרים המלצתו החד משמעית של שרות המבחן היתה שלא להרשיע את הקטינים, שהיו בגילאים שבין 14 ו- 3 חודשים עד 14 ו- 9 חודשים, בעת ביצוע העבירה. מניתי לעיל את מדיניות הענישה הראויה בעניינם של קטינים ובמיוחד של קטינים "קטנים", כשהנאשם 1 היה בן 15 שנים ו- 2 חודשים ונאשם 2 בן 15 שנים ו- 8 חודשים, שניהם תלמידי תיכון, הבאים ממשפחות תומכות, הודו והביעו חרטה ושיתפו פעולה עם שרות המבחן "המנבא" להם סיכויי שיקום טובים. יש ליתן, בהתאם למדיניות הנ"ל, מעמד "בכורה" לסיכויי השיקום הטובים של שני הנאשמים, כפי שהובעו בתסקירי שרות המבחן ולכך שכפי הנראה הסכנה העתידית כי יחזרו על מעשיהם, או בכלל על מעשי עבירה, נמוכה. על פי אותה מדיניות, יש ליתן משקל מיוחד להמלצת שרות המבחן בעניינם של קטינים, "לטוב ולרע", שהרי, קצין המבחן בענייננו ממליץ להרשיע את שני הנאשמים כחלק מאלמנט ההרתעה ולמען סיכויי השיקום בעוד סנגוריהם מבקשים להמנע מכך. נתתי דעתי לשלילת החירות הארוכה במסגרתה היו נתונים הנאשמים במעצר ובמעצר בית חלקי תקופה ארוכה, בה לא הפרו תנאים אלה, בהודאתם וחרטתם הנראית לי כנה ואף אלה ילקחו בחשבון במסגרת ענישתם. יחד עם זאת, ראוי לזכור כי הנאשמים במקרה שבפני בחרו, על רקע פעילות צה"ל, לסכן ולפגוע בבטחון תושבי המדינה ובמיוחד אלה המשתמשים בכביש, בלי קשר לדתם או גילם. אין זה ראוי כי על עבירות חמורות ומסוכנות כאלה אשר ביצעו הנאשמים, לא ייגבה "מחיר" שיש בו ולו מעט משיקול ההרתעה ואין זה ראוי בעיני, כי הנאשמים יחזרו לבית ספרם כמעין "גיבורים" שביצעו עבירות חמורות והצליחו לחמוק עם עונש קל ביותר. תהא בכך העברת מסר שגוי לציבור הקטינים, שכאמור בפסיקה, הם המבצעים העיקריים של עבירות מסוג העבירות שביצעו הנאשמים ודווקא כלפי אלה שיש להרתיעם, לא יופנה "חץ" ההרתעה. יש לזכור כי קטינים אינם חסינים בפני ענישה חמורה, לרבות כליאה מאחורי סורג ובריח, בהתאם לעקרונות ושיקולי הענישה המיוחדים אשר פורטו לעיל. כנימוק לקולא התחשבתי בכך שלמעשה עונשם של הנאשמים אינו "סופי" ובהשיתי עליהם "צו מבחן", היה ויפרו אותו, ניתן יהיה לחזור ולהענישם בגין עבירות אלה בעונש נוסף. י. סוף דבר לאור האמור לעיל, הנני בדעה כי כחלק מן העונש הראוי לנאשמים קטינים אלה, יש להרשיעם בדין למען ידעו הם, חבריהם ואלה המתעתדים לעבור עבירות מסוג העבירות דנן, כי יש דין ודיין ובעצם "הרשעתם" ישאו בחלק מעונשם וזאת אף בהתאם להמלצת קצין המבחן, שאיני מוצא נימוק ראוי לסטות הימנה. מן הצד השני אני סבור, לאור הנימוקים לקולא שמניתי וסיכויי השיקום הטובים, כי עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח יחטיא את המטרה העיקרית של שיקום הקטינים, יפגע בראש ובראשונה בהם, אך גם באינטרס הציבור שהוא שיקומם של קטינים יותר מאשר ענישתם. אשר על כן, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות אותן קבעתי כי ביצעו כאמור לעיל. הואיל ויש בדעתי לשקול השתת מאסר בפועל על נאשם 2, אני מפנה את עניינו לקבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות שרות. אדגיש כי אין לראות בכך התחייבות בדבר העונש שייגזר על נאשם 2 והוא יישקל וייגזר סופית לאחר קבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות שרות כאמור. לאחר ששקלתי את כלל השיקולים לקולא ולחומרה, ובהתחשב בגילו של נאשם 1, בנסיבותיו האישיות המיוחדות, בהבדלים שבין שני הנאשמים ובין העבירות בהן הורשעו ונסיבותיהן, וכן במדיניות הענישה המיוחדת לקטינים המכוונת בעיקר כלפי שיקומם, אני גוזר על הנאשם 1 את העונשים הבאים: נאשם 1 א. מאסר על תנאי של 12 חודשים, לבל יבצע במשך שנתיים, את אחת העבירות בהן הורשע או נסיון או כל עבירת אלימות או נשק מסוג פשע. ב. הנני מעמיד את הנאשם 1 בפיקוח קצין מבחן ונותן בזאת "צו מבחן" למשך שנה וחצי מיום גזר הדין. ג. התחייבות בסך 3,000 ₪ להמנע מכל עבירת אלימות או איומים, למשך שנתיים מיום גזר הדין. ד. על פי סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, אני נותן בזאת "צו שירות" בהיקף של 150 שעות של "שירות לציבור" ולא רק 100 שעות כפי שהמליץ קצין המבחן. הנאשם 1 יבצע את עבודות השל"צ במקום ובתנאים שייקבעו בהתאם לתכנית שהוכנה ע"י ק. המבחן כמפורט בתסקיר, הובהר לנאשם כי דינו של "צו השירות" כדין צו מבחן לפי סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. הובהר לנאשם 1 כי היה ולא ימלא אחר הוראות צו המבחן מכל בחינה שהיא או יבצע עבירות נוספות, ניתן יהיה להפקיע את צו המבחן ולהענישו עונש נוסף בגין העבירות נשוא תיק זה. הואיל ומדובר בקטינים, אני מאפשר פרסום גזר הדין ללא ציון כל פרט העלול לזהות את הנאשמים או משפחותיהם. כביש