קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חניה באזור פריקה וטעינה: החלטתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק הסביר וזאת לפי סע' 39 י"ט לחוק העונשין, התשל"ז - 1979. 1. ביום 23.11.11 התקיים דיון הוכחות בנוכחות הצדדים. הנאשמת הינה נכה, נהג הרכב היה בעלה (להלן: כל התייחסות ל"נאשמת" כנאשמת, מתייחסת לנהג הרכב). 2. כנגד הנאשמת נרשם דוח בגין עבירה על סע' 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א - 1960, חניה באין עצירה השמור לפריקה וטעינה. 3. אין חולק כי הנאשמת החזיקה בתג נכה כאשר הסיעה נכה. 4. הנאשמת טוענת כי בהתאם לסע' 2(א) לחוק לנכים התשנ"ד-1993 (להלן: "חוק חניית הנכים", שמותר לחנות במקום שאין החניה מותרת בתנאים המצטברים שלהלן: א. בסמוך למקום אין חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; ב. בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; ג. החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים ולעגלות נכים; ד. החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה; 5. עיקר טענת הנאשמת הינה כי אין ב"חוק חניית הנכים" התייחסות לאיזור פריקה וטעינה אשר מזהיר כי חל איסור מוחלט לחניית רכב נכה במקום. 6. במהלך הדיון העיד נהג הרכב, שסרק את האיזור וכי הסתובב פעמיים ולא היה מקום פנוי מוסדר לציבור או לנכים. 7. המאשימה מסתמכת על פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן רע"פ 604/10 עו"ד יעקב לביא נגד מ"י אשר ניתן ביום 10.5.10. 8. בטרם אתייחס לטענות הנאשמת, יש לבחון האם ישנה קביעה בפסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן האומרת כי אין לנכה אפשרות להחנות באיזור אין עצירה למעט במצב פריקה וטעינה. 9. בדחיית בקשת רשות הערעור נקבע: "חרף טענותיו של המבקש, אין בבקשה זו, על בסיס התשתית העובדתית שנקבעה, כל שאלה עקרונית לגבי פרשנות חוק חניית נכים, שכן נקבע כממצא עובדתי שהמבקש לא הצליח להוכיח את התנאים הקבועים בסעיף 2 לחוק חניית נכים רק לדוגמא כי המבקש לא חיפש מקומות חניה פנויים ולא הוכח כי כל מקומות החניה האפשריים היו תפוסים באותה עת". לכן, כאמור, הבקשה נדחתה. יחד עם זאת, כבוד השופט ג'ובראן הוסיף: "בשולי הדברים אוסיף, כי לו התשתית העובדתית בתיק זה היתה שונה והיה בידי המבקש להוכיח את המוטל עליו על פי חוק, או לפחות חלק מהתנאים שצויינו קודם לכן, יתכן והיה מקום לבחון את היחס בין תמרור טעינה ופריקה לבין חוק חניית נכים..." 10. מפסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן עולה כי טרם הוכרע "היחס בין תמרור פריקה וטעינה ובין חוק חניית נכים". אילו היתה קביעה בענין הערת ה obiter בסיפא, החלטה היתה מיותרת לחלוטין וזאת מאחר שניתן היה לקבוע לגופו של ענין, כי חניית רכב נכה באיזור תמרור פריקה וטעינה הינה אסורה. 11. עוד העיד הנהג באופן חד משמעי, כי חיפש חניה אחרת בהתאם לחוק חניית נכים. אי לכך, הנהג קיים את המוטל עליו בהתאם לחוק. 12. זירת העבירה הינה רח' שמאי 8. מדובר ברחוב סואן ואין חולק כי קיים מחסור ניכר במקומות חניה לנכים ובכלל. אין בחניה באיזור תמרור פריקה וטעינה כדי להפריע לתנועה אולם מדובר בהפרעה לפורקי וטועני סחורה בלבד. 13. מנגד, הזכיר כבוד השופט ג'ובראן את ענין האיזון בין זכויות נכים ובין דרכים ציבוריות כגון חופש תנועה מסחרית. אולם, כאמור, טרם הוכרעה סוגיה זו בפסיקה. 14. מעבר לטענה כי החניה מותרת בהתאם לחוק חניית נכים, נטען ע"י הנאשמת ע"י הנהג, כי אין בחוק אזכור האוסר חניית רכב נכה באיזור פריקה וטעינה, אלא מדובר בהתרת חניה במקום שאין החניה מותרת בו. 15. לכן, מעבר לטענה עובדתית משפטית כי אין בחוק כדי לאסור על חניית רכב נכה בתמרור פריקה וטעינה, קיימת טענה נוספת בהתאם לסע' 34 י"ט לחוק העונשין התשל"ז - 1977: לענין עבירות פליליות אין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". 16. השאלה הנשאלת הינה, האם הנאשם נהנה מהגנה לפי סע' 34 י"ט לחוק העונשין התשל"ז - 1977? כדי להגיע לטענת טעות במצב משפטי יש לקבוע שהנאשם פעל בתום לב ובהתאם להנחיות שקיבל ועקב כך הטעות היתה בלתי נמנעת. שאלת סבירות התנהגות הנאשמת וחשיבותה ביחס ל"טעות בלתי נמנעת" תבואר להלן. 17. במקרה דנן קיימת טענת "הסתמכתי על לשון החוק". הנאשמת מפנה לסע' 34 י"ט לחוק העונשין, היינו, לטעות במצב המשפטי. ברור לכל הדעות שהמחוקק בתיקון 39 לחוק העונשין לא התכוון לאפשר לנאשמת לטעון טענות בעלמא ולהנות מפטור מאחריות פלילית. יש להדגיש שבטרם התייחסות לטענת "טעות במצב משפטי" (שדי בה כדי לעורר ספק סביר), על הנאשמת מוטל נטל ההוכחה בענין "טעות במצב דברים", כאשר המצב העובדתי מהווה תשתית לטענת "טעות במצב המשפטי". 18. חל שינוי מהותי ומשמעותי במצב המשפטי בכל הקשור לאחריות פלילית לאחר תיקון 39, בפרט בכל הנוגע לעבירות כגון דו"חות חניה. בטרם חקיקת תיקון 39, עבירות חניה היו בגדר עבירות אשר נשאו ב"אחריות מוחלטת". דווקא עבירות חניה על המדרכה מצאו ביטוי משפטי בע"פ 50/71 אנוש בר שלום נ' מ"י פד"י כ"ה(1) עמ' 679. כב' השופט עציוני כתב באריכות אודות הגדרת מדרכה (שאינו מוסיף לענייננו מאחר וברור כי מדובר במדרכה) אלא התייחס לתועלת הציבורית בקביעת עבירות כגון אלה בעלות "אחריות מוחלטת". השופט עציוני מפנה לדברי השופט ויתקון בע"פ 17/59 יוסף מאיר מזרחי נ' היועמ"ש לממשלה פד"י י"ד עמ' 1890, 1882 אשר הסתמך על פס"ד ביהמ"ש העליון בארה"ב הסוקר בהרחבה מהות עבירות של "אחריות מוחלטת" (ראה: Morissette v. U.S. 246 U.S. 342 (1952) . בסיכומו של דבר נקבע שעבירות "אחריות מוחלטת" בדרך כלל אינן עבירות הנושאות מאסר של ממש, קלון, או באות למנוע תקלה מן הציבור. השופט עציוני סיכם: "... כי בעבריינות רגילה נוטה בית המשפט לפירוש החוק לטובת הנאשם, אין מקום לנטיה הזו כשמדובר בסוג החוקים הבאים להגן על הציבור מפני תקלות כגון התקלה הנדונה כאן" (עמ' 684). השופט קדמי בספרו על הדין בפלילים כותב: "בטרם תיקון 39 אי ידיעת הדין לא שימש עילה לפטור מאחריות לעבירה אלא אם נאמר במפורש שידיעת הדין יסוד מיסודות העבירה" (קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין חלק ראשון מהדורה מעודכנת תשס"ה 2004, עמ' 12 - 410 - להלן: קדמי). ניתן ללמוד על השוני המהותי בין "אחריות מוחלטת" לבין הבאה במקומה "אחריות קפידה" מלים נרדפות. המלים הנרדפות ל"מוחלט(ת)"כוללות בין היתר: אבסולוטי, בטוח, בלי ספק, גמור, ודאי, חלוט, מוכרע, מנוי וגמור, נחרץ. אין המילה "קפידה" מופיעה כמילה נרדפת ל"מוחלטת" (ראה: אבניאון, מילה במילה, אוצר המלים הנרדפות ניגודים ושדות סמנטיים 2000, עמ' 282). 19. עם תיקון 39 שונתה האחריות בעבירות אשר לשעבר היו "אחריות מוחלטת" לעבירות של "אחריות קפידה" (ראה: סע' 22 לחוק העונשין). בין המילים הנרדפות של "קפידה" הן: החמרה, הקפדה, חומרה (ראה: אבניאון, מילה במילה, אוצר מילים נרדפות ניגודים סמנטיים 2000). לכן ניתן להבין שהשינוי מ"אחריות מוחלטת" ל"אחריות קפידה" הביא שינוי בכך שקיים סייג לאחריות פלילית בשל "טעות במצב הדברים" בעבירות של "אחריות קפידה", דבר שלא היה קיים. יחד עם זאת נקבע כי נטל ההוכחה הינו רובץ על כתפי הנאשם הטוען לסייג לאחריות פלילית קפידה. סע' 34 י"ט לחוק העונשין קובע: "לענין האחריות הפלילית, אין נפקא מינא אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת ובאורח סביר". לא קיימת זיקה לסע' 22(ב) לחוק העונשין. הסייג לאחריות אפשרי בכל מקרה של עבירה פלילית. ב. בטרם חקיקת התיקון, ההלכה ביחס לעבירות "אחריות מוחלטת" היתה כי לא ניתן היה ליישם ההגנה של "טעות במצב הדברים" או "טעות במצב המשפטי": הגנה של "טעות בעובדה" משמיטה את הבסיס מתחת לקיומו של היסוד הנפשי להרשעה; אבל כן, מוגבל כוחה לעבירות של "מחשבה פלילית" ולעבירות של "רשלנות". הגנה זו אינה ישימה לגבי עבירות אל איסור מוחלט; באשר לעבירות אלו אין נדרשים להלך הנפשי של העבריין לביסוסה של הרשעה (קדמי, עמ' 234). כפי שצוין לעיל, בטרם חקיקת תיקון 39 עבירות חניה היו מוגדרות כעבירות של "אחריות מוחלטת". ג. השפעת התיקון על חוק העונשין נכתבו רבות (ראה: ע"פ 389/91, מדינת ישראל נ' ויסמרק, פד"י מ"ט(5) עמ' 705, וגם מגמות בפלילים, עיונים בתורת האחריות הפלילית, עורך אלי לדרמן, הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין תשס"א 2001, להלן: "מגמה בפלילים"). ד. לאחר תיקון החוק הוגדרו עבירות של "אחריות קפידה" לפי סע' 22 לחוק: 3) הוראותיהם של סעיפים 22(ב) (הקובעים "הגנה" כנגד עבירת אחריות קפידה) ו - 22(ג) ... חלות גם לגבי העבירות של אחריות מוחלטת שנחקקו לפני תיקון 39..." (קדמי, עמ' 238). ה. השופט קדמי מסכם הגנות בפני עבירות המוגדרות כ"אחריות קפידה" כלהלן: 1. לנאשם הגנה בפני עבירות שהיו מוגדרות כ"אחריות מוחלטת" (ראה: רע"פ 26/97 לקס נגד מדינת ישראל פד"י נ"ב(2) עמ' 699). 2. נטל ההוכחה של ההגנה מוטל על הנאשם הטוען אותה; מידת השכנוע המוטלת עליו, היא המידה של הטיית מאזן ההסתברויות. 3. התיקון חל גם על עבירות אשר נחקקו ו/או נפסקו כעבירות "אחריות מוחלטת" בטרם חקיקת התיקון. 4. על הנאשם לעשות כל שניתן כדי למנוע התהוותה של העבירה (ראה: קדמי, עמ' 243 - 242). כאשר הנאשם מבקש להנות מהגנה: "טעות במצב המשפטי" אין מצב המשפט האמיתי בעל משמעות אלא הבנתו של הנאשם (למעט במקרה של "עצימת עיניים" של הנאשם למצב הקיים). השופט קדמי מבחין בין עבירות שלפיהן "האיסור הפלילי" ברור, לעומת מעשה שהאיסור לא נכלל בגדר איסור פלילי (דין לבר פלילי) כאשר הדין לגביו הוא הדין של טעות במצב הדברים (עמ' 565ׂׂׂ). ההבדל בין המושגים מהותי מאחר ולגבי "איסור פלילי" יש להגיע למסקנה שהטעות תהיה בלתי נמנעת (ללא זיקה לסע' 22 לחוק). אם כך, מהו נטל הראיה: ספק סביר או הטיית מאזן הסטברות הראיות? מי נושא באותו נטל? אם המעשה לא נכלל בהגדרת העבירה, אזי יש לשקול את הענין "לפי טעות במצב הדברים" וכל המשתמע מכך. בענין דנן, ברור שמדובר באיסור פלילי הכולל את המעשה עצמו. במגמות בפלילים המחברת רות קנאי מתייחסת לשינוי המהותי בין מצב הגנה (או העדר הגנה) של אי ידיעת הדין/טעות במצב משפטי, בטרם תיקון ולאחריו. יש לציין שתוספת המלים "בלתי נמנעת באורח סביר" גרמה באופן כללי לתחיית ההגנה שלא היתה קיימת ב"טעות בדין הפלילי". הגדרת ההגנה בצורה כזאת נוגדת את הגישה האנגלו-סקסית. ההגנה החדשה אף קיימת במקרה של אחריות קפידה, זאת להבדיל מאחריות קפידה הנוגעת למעשה MALA PROHIBITUM בא סע' 34 י"ט כדי להגן על אזרח הפועל באורח סביר והטעות עקב התנהגות סבירה הינה בלתי נמנעת (ראה: מגמות בפלילים, קנאי: העדר מודעות ליסודות העבירה או טעות במצב המשפטי: העבירה של הפרת אמונים כדוגמא, עמ' 228 - 226). כאשר בוחנים מה פירוש המונח "בלתי נמנעת": "מלים אלה ... מתאימות ביותר למצב שנוצר אצל המשיב (נאשם) עקב היתרים שניתנו והתשובות החיוביות שניתנו" (השופט בך - פס"ד ויסמרק). במקרה דנן, הנאשמת ו/או הנהג נזונים מהכתוב בדף ההסבר המלווה את תג חניית הנכה, המפנה לתנאים בחוק חניית נכים. המבחן הינו סבירות התנהגות הנאשם והאם הסתמכותו על דף ההסבר הינו סביר (ראה: קדמי, עמ' 570 הערת שוליים 262). כדי לזכות בהגנה לפי סע' 34י"ט בשילוב של סעיפים 34(ה) (חזקה) 34 כ"ב (ב) לחוק העונשין על הנאשם לסתור את ה"חזקה" בהעדר תחולת סייג כלשהו. על הנאשם להראות שנקט באמצעים סבירים כדי לברר את המצב המשפטי. במידה ונותר ספק סביר, אזי הנאשם נהנה ממנו (קדמי, עמ' 571). 20. מהחלטתו של כבוד השופט ג'ובראן עולה כי קיימת אי בהירות בשאלת היחס בין חוק חניית נכים לבין תמרור "אין עצירה" (למעט פריקה וטעינה). 21. העדר התייחסות לסוגיה בחוק עצמו מחייב את הרשות המחוקקת להבהיר את הנושא או שיהיה על ביהמ"ש להידרש לסוגיה בפסק דין. 22. במידה וקיימת אי בהירות בחוק, נקבע לפי סע' 34 כ"א לחוק העונשין כי: "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". 23. לסיכום, אין ביהמ"ש נדרש לסוגיה. נחה דעתי שהנאשמת/הנהג הצליחה לעורר ספק סביר בענין דהיינו, לשון החוק אינה מאבחנת בין מקום חניה לא מותרת, היכן שניתן להחנות בהתאם לתנאים מצטברים ע"פ חוק חניית נכים ובין איסור מוחלט בחניית רכב נכה בניגוד לתמרור "אין עצירה" (למעט פריקה וטעינה). בהסתמך על סע' 34כ"א לחוק העונשין, יתכן שיש לתת את הדעת בענין פרשנות חוק הנכים, אולם, אין בימ"ש נדרש לפרשנות החוק במקרה דנן. די בקיום שתי פרשנויות בסעיף החוק כדי לקבוע קיום סבירות בהתנהגות הנאשמת ו/או הנהג, אשר מסתמכת על דף ההסבר. הסתמכות זו מהווה סייג לאחריות פלילית בהתאם לסע' 34י"ט לחוק העונשין. 24. לטעמי, לשון חוק חניית נכים היתה גורמת לנהג הסביר להבין כי תנאי חניית רכב נכה חלים על כל מקום בו החניה לא מותרת, כולל איזורי פריקה וטעינה, כל עוד התמלאו כל התנאים בהתאם לחוק חניית נכים. 25. לאור מכלול הנסיבות לעיל, הנני מזכה את הנאשמת מחמת הספק הסביר בהתאם לסע' 39 י"ט עם זיקה לסע' 22 לחוק העונשין התשל"ז, 1977. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין. תאונת דרכים בזמן פריקה וטעינהחניה