קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לוחיות רישוי מטושטשות:    1. הנאשם הובא לדין בשל עבירה לפי תקנה 303 (ב) לתקנות התעבורה. נטען כנגדו כי במועד ובמקום הנקובים בכתב האישום, נהג את רכבו בעת שהספרות בלוחית הרישוי האחורית של הרכב, מטושטשות באמצעות מידבקות שהודבקו עליהן, באופן שהבזק אור של מצלמה או תאורה אחרת, לא תצלח לצלמן. 2. בישיבת ההקראה ביקש עו"ד דוויק בשם עו"ד כץ - ב"כ של הנאשם - דחייה של ההקראה למועד נוסף. במקום דחייה להקראה, נקבע התיק להוכחות לתאריך 8.3.11.   3. בפתחה של ישיבת ההוכחות, הודיע סנגורו של הנאשם עו"ד בני כץ, כי אין מבחינת ההגנה מניעה שכל חומר הראיות שבידי התביעה יוגש לתיק בית המשפט. צויין גם, כי אין להגנה כל עניין לחקור את מומחה התביעה, המעיד על הזיוף של לוחית הרישוי. ההגנה ממוקדת בטענה אחת בלבד, לפיה הגם שיתכן שלוחית הרישוי זויפה, באמצעות מידבקות כאמור, אין לנאשם כל חלק בכך, שכן לא הוא זה שהדביק את המידבקות, המונעות צילום של לוחית הרישוי.   4. בעקבות עמדת ההגנה ביקשה התובעת להגיש, את חומר הראיות שבתיק. כך הוגשה חוות הדעת בעניין זיוף לוחית הרישוי, הוגשו תמונות שצולמו במצלמת רמזור, לאחר שלוחית הרישוי הורכבה על ניידת משטרה, שחצתה מספר פעמים צומת מרומזר באור אדום והפעילה את מצלמת הרמזור. זאת כדי להוכיח לבית המשפט, שלא ניתן "לקרוא" את מספר הרישוי של הרכב שצולם, בשל כך שהודבקו עליו מידבקות כאמור. מתברר כי המידבקות מונעות את צילום המספר, על אף שהמספר עצמו גלוי לעין אדם. המסמך השלישי שהוגש, הוא טופס הדיווח.   5. מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו. לדבריו, הרכב שבו מדובר לא רשום על שמו, הוא רשום על שם אחיו ואביו. מדובר ברכב שלדברי הנאשם הוא יד משנת יצור 2004. לדברי הנאשם, כאשר השוטר עצר אותו, הוא ביקש לקבל את מסמכי הרכב. לאחר שהומצאו לו, פנה השוטר - עורך הדו"ח - לירכתי הרכב שבו נהג הנאשם, ביקש ממנו לצאת מהרכב והפנה את תשומת ליבו לכך, שישנן מדבקות על גבי לוחית הרישוי המטשטשות את המספר. הנאשם מציין, כי כלל לא ידע במה מדובר. או אז, ביקש ממנו עורך הדו"ח להעביר את ידו על גבי הספרות שעל לוחית הזיהוי. במעמד עריכת הדו"ח ציין הנאשם שאין לו מושג, על מה מדובר וכן הוסיף שהרכב איננו בבעלותו. בשלב זה, התבקש הנאשם "לקלף" את המדבקות מעל המספר והוא אכן החל בכך ונוכח לדעת שעל המספר הודבקו מידבקות. עורך הדו"ח ביקש ממנו לפרק את לוחית הזיהוי הקידמית, להעביר אותה, במקום לוחית הזיהוי האחורית שנלקחה על ידי עורך הדו"ח, כמוצג משפטי.   6. הנאשם הפנה במסגרת חקירתו הראשית בבית המשפט, גם לכך שכבר במעמד עריכת הדו"ח, הדגיש באוזני עורכו, שהרכב איננו שלו ולא ידע על הדבקת המדבקות על מספר הרישוי.   7. בחקירה נגדית השיב הנאשם כי אמנם אין זו פעם ראשונה שהוא נוהג ברכב, אך לדבריו מעולם לא הבחין שבלוחית הזיהוי קיים דבר מה משונה. אביו ואחיו הם בעלי הרכב. לדבריו, כל אימת שהוא לוקח את הרכב כדי לנהוג בו, הוא מוודא שהרכב עבר מבחן כשירות וכן שיש לו כיסוי ביטוחי. שוב חוזר הנאשם על כך, שאביו ואחיו משתמשים ברכב דרך קבע והוא רק באורח מזדמן. הוא עצמו נוסע ברכב מסוג פולקסווגן פולו, שרשום על שם אשתו.   8. התביעה ביקשה שארשיע את הנאשם שכן, הוא נוהג מעת לעת ברכב זה והיה עליו לוודא שלוחית הרישוי תקינה, בדיוק כמו שהוא מוודא שלרכב יש כיסוי ביטוחי או שעבר מבחן כשירות.   9. ב"כ של הנאשם טען כי ברמה העובדתית הרכב עבר מבחן כשירות לאחר שנקנה. הנאשם בעצמו העביר אותו את מבחן הכשירות ולא נאמר לו באותו מעמד, שישנו דבר חריג ברכב.   10. ברמה המשפטית טען ב"כ הנאשם, כי התקנה עליה עומד הנאשם לדין איננה שונה מכל עבירה פלילית אחרת, המחייבת את התביעה להוכיח, שלנאשם היתה מחשבה פלילית. אין -לדבריו - די בהוכחת הרכיב העובדתי, שכן אין מדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה. עוד הוסיף שלא נגבתה אימרה מפי הנאשם לפיכך, אין כל ראיה, ממנה ניתן להסיק, שהנאשם ביצע את העבירה שלפי תקנה 303 (ב).  11. בסוף הדיון סיכומו שני הצדדים את טענותיהם זה בכה וזה בכה. הסנגור קיבל ארכה להגיש פסיקה, שתומכת בטענותיו. לפסיקה שהגיש הוסיף בלא רשות גם סיכומים.   12. בסיכומי הסנגור, הופניתי לפסק הדין העקרוני שניתן בעניין מדינת ישראל נ' אוחנה רע"פ 2929/04 (להלן - עניין "אוחנה"). אמרנו פסק דין עקרוני, הואיל והמדינה התחייבה בערעור שהוגש לביהמ"ש העליון, שתוצאות פסק הדין, לא ישפיעו על עונשו של הנאשם. לפי שבית המשפט העליון, נתבקש על ידי התביעה לבחון את ההיבט המשפטי בסוגייה זו ולאו דווקא את עינינו הספציפי של הנאשם העומד לדין. 13. הנושאים הטעונים הכרעה בתיק זה, כעולה מעובדות המקרה ומטיעוני הצדדים הם כדלקמן:   א. בירור סיווגה של תקנה 303 (ב) והאם מדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה. ב. האם עניינו של הנאשם בה בגדרה של תקנה 303 (ב). ג. האם עמד הנאשם בדרישות סעיף 22 (ב) לחוק העונשין והראה כי עשה כל שניתן היה להעשות כדי למנוע את העבירה. 14. על מנת להקל על הקורא וכדי לאפשר לו לרוץ על פני הכרעת דין זו, אצטט את סעיפי החוק הרלוונטיים לדיון שבפנינו.  תחילה ללשונה של תקנה 303 (ב) לתקנות התעבורה, עליה עומד הנאשם לדין:   "לא יוסיף אדם על לוחית הזיהוי סימנים או מספרים על אלה שקבעה רשות הרישוי ולא ישנה בה דבר, לא יטשטש את צבעה ולא ישחית אותה בכל צורה שהיא".   סעיף נוסף שהוא רלוונטי לשאלה המשפטית שבפנינו הוא סעיף 22 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 (להלן - "חוק העונשין") הקובע לאמור:   "22. אחריות קפידה והיקפה [תיקון: תשנ"ד, תשנ"ה]   אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לענין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה.   לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה.   לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". סעיף 19 לחוק העונשין קובע את דרישת המחשבה הפלילית:   "19. דרישת מחשבה פלילית   אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית, זולת אם -   (1) נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או (2) העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה."   15. פסק הדין בעניין אוחנה, דן בשאלה מתי יש לסווג עבירות כעבירות מסוג אחריות קפידה?? פסק הדין ניתן על ידי כב' השופטת נאור, אליה הצטרפו הנשיאה בייניש והשופטת חיות. לאחר דיון ארוך, בסוגיה זו סיכם בית המשפט העליון, כי בעניין סיווגן של עבירות - בתוכן גם עבירות תנועה כעבירות מסוג אחריות קפידה - קיימות שלוש גישות: א. גישה מצמצמת (גישתו של כב' השופט קדמי ברע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל פ"ד נב (2) 673 (1998)). ב. גישת ביניים (גישתה של כב' השופטת בייניש כתוארה אז ברע"פ לקס הנ"ל). ג. גישה מרחיבה (היא גישתו של כב' הנשיא ברק ברע"פ 1875/08 אורן בנגד מתכות נ' מדינת ישראל פ"ד נד (4) 529 (2000)). 16. לאחר שבחנה את שלוש הגישות צידדה כב' השופטת נאור בגישת הביניים, היא גישתה של כב' הנשיאה בייניש:   "6. עמדתי היא כי גישת הביניים אותה הביאה חברתי השופטת ביניש בפרשת לקס היא הגישה הראויה. גישה זו נותנת תוקף לכוונת המחוקק בתיקון 39, מחד להבטיח שבחקיקה עתידית, יצוין מפורשות שמדובר באחריות קפידה, ומאידך - לא לבטל במחי יד את כל שנפסק בעבר לגבי חקיקה קיימת, בעניין סיווגן של עבירות כעבירות אחריות מוחלטת. לעניין עבירות על תקנות התעבורה, שיש להן מכנה משותף רחב, יש הצדקה, לדעתי, לראותן כקבוצה אחת, ואם אין כוונה אחרת - יש לראותן כעבירות של אחריות קפידה. בכך דומה דרכי לדרכו של בית המשפט המחוזי אך מסקנתי - שונה היא".   17. הואיל וכב' השופטת נאור צידדה בגישת הביניים של כב' הנשיאה בייניש, ראוי לציין אילו סימנים נתנה כב' השופטת בייניש בעבירות שסווגו כעבירות מסוג אחריות קפידה. במאמר מוסגר יצויין כי, אכן סעיף 22 (א) לחוק העונשין, מדגיש שהעבירות שהיו קיימות עובר לתיקון 39 של חוק העונשין - שעסק בחלק המקדמי ובחלק הכללי של חוק העונשין - תשארנה בתוקפן ונקבע בדין, שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, לפיכך, עבירות אלו תשארנה מסוג אחריות קפידה.   כב' השופטת בייניש ציינה בעניין רע"פ לקס, כי בעבר סווגו עבירות האחריות הקפידה, לפי מאפיינים וסימנים בתוכן תכלית החקיקה במסגרתה נקבעו העבירות והתחומים שאותה חקיקה נועדה להסדיר _עמוד 693 לפסה"ד בין האותיות ד-ה). מדובר בעבירות שלא מוזכר בהם יסוד נפשי והעונשים הקבועים לצידם קלים יחסית. עוד הוסיפה כב' השופטת בייניש ואמרה:   "האחריות הקפידה הונהגה על ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים ובני אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. כדי להבטיח אכיפה פשוטה ויעילה של אותם כללי התנהגות וכדי להעמיק את האכיפה באותם תחומים, נקבעו עבירות שדרכי הוכחתן פשוטות, ומטעם זה פטר המחוקק את התביעה מהוכחת היסוד הנפשי של העבירה". (רע"פ לקס עמ' 673 בעמוד 693 מול האותיות ו'-ז')   18. כאמור צידדה כב' השופטת נאור בעמדתה של כב' הנשיאה בייניש (ראה פיסקה 6 לפסק הדין). בדבריה של כב' השופט נאור ישנה התייחסות ייחודית לעבירות תעבורה וכך נאמר:   "6 ... לעניין עבירות על תקנות התעבורה, שיש להן מכנה משותף רחב, יש הצדקה, לדעתי, לראותן כקבוצה אחת, ואם אין כוונה אחרת - יש לראותן כעבירות של אחריות קפידה". (ההדגשה במקור - ש.א.)   19.א. בטרם אבוא להקיש מענין אוחנה לעניינו של הנאשם שבפני, אתעכב על פרטי עובדות ענינו של אוחנה שהעסיק את שלוש הערכאות. על פי האמור בפסק דין אוחנה, נלכד בכף נוהג רכב, שניתן לגביו איסור שימוש, כאמור בתקנה 308 (ד) לתקנות התעבורה.   ב. בית משפט השלום קבע שמדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה. לפיכך, מצא את הנאשם אשם, בעבירה שלפי תקנה 308 (ד). הנאשם אוחנה ערער לבית המשפט המחוזי ושם נהפכו היוצרות.   ג. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להשקיף על כל דיני התעבורה בכללם, כאילו הם משמיעים אחריות קפידה, ביחס לכל אחת מן התקנות הקבועות בהן. לפיכך, לאחר שבית המשפט ניתח את העבירה הקבועה בתקנה 308 (ד), לפי המבחנים הקבועים בפסיקה, לזיהויין של עבירות מסוג אחריות קפידה, הגיע למסקנה שהעבירה שבתקנה 308 (ד) אינה כזו, אלא מדובר בעבירה הדורשת הוכחת מחשבה פלילית.   ד. בית המשפט המחוזי סבור היה כי בעבירה לפי תקנה 308 (ד) לא יהיה ראוי להחיל משטר של אחריות קפידה, כיוון שהדבר יהיה בבחינת תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. לשיטת בית המשפט המחוזי, במצב בו הנוהג ברכב קיבל לידיו את הרכב לצורך נהיגה, בלא שבדק את קיומו של רישיון רכב, יש להרשיעו רק בעבירה של נהיגה ברכב, ללא רישיון רכב תקף, עבירה שהיא בפני עצמה עבירה של אחריות קפידה. עבירה זו מקימה חובה על הנהג לוודא כי יש רישיון רכב תקף, אולם לא ראוי - כך לשיטת בית המשפט המחוזי - להכביד ולדרוש מהנהג לקיים חקירה ולבדוק גם, האם ניתנה לבעל הרכב הודעת איסור שימוש כאמור בתקנה 308 (ד). לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי לצורך הוכחת יסודות העבירה של תקנה 308 (ד) נדרש להוכיח, כי הנוהג ברכב ידע שנמסרה לגבי הרכב הודעת איסור שימוש או למצער חשד בכך ונמנע מלברר את העניין. בית המשפט אף סבר כי פרשנות זו מתיישבת עם הכלל הפרשני המעוגן בסעיף 34כא לחוק העונשין, לפיו כאשר ישנן שתי פרשנויות אפשריות לדין מסויים, יש לבחור בפרשנות המקלה עם הנאשם.   ה. בית המשפט העליון מפי כב' השופטת נאור כאמור דחה את עמדת בית המשפט המחוזי וקבע שאין לקבל את ההבחנה שערך בית המשפט המחוזי, לעניין העבירה לפי תקנה 308 (ד) לתקנות התעבורה. לשיטתה של כב' השופטת נאור, העבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף ועבירות רבות נוספות בדיני התעבורה, הן עבירות שתכליתן לקבוע את סטנדרט ההתנהגות של נוהג ברכב, בין אם הוא ה ב ע ל י ם של הרכב או שהוא ה נ ו ה ג ב ו.   ו. כב' השופטת נאור סבורה כי הודעת איסור שימוש, שניתנת לרכב לפי תקנה 308, עוסקת במצבים בהם עלול הרכב לסכן את התנועה או שלא נתמלאו לגביו התנאים שנקבעו בדין. לפיכך, דעתה של כב' השופט נאור היא, שהדרישה שהנוהג ברכב יהיה גם אחראי לבדוק אם הרכב בו הוא נוהג תקין, שמיש ובעל הרשאה לנסוע בכבישים, היא דרישה סבירה וראויה.   ז. יודגש, כי כב' השופטת נאור הוסיפה, שבעת הזאת לאחר תיקון 39 לחוק העונשין ושלא כמו בעת משטר האחריות המוחלטת שקדם לתיקון, ניתן לסתור את חזקת היסוד הנפשי ולהראות כי הנדון עשה את כל שניתן היה לעשות, כדי למנוע את העבירה. הכל כאמור בסעיף 22 (ב) לחוק העונשין. בעניין זה מוסיפה כב' השופטת נאור:   "דומה שכדי לעמוד בדרישה זו - די בבירור קצר עם בעל הרכב. אין זו הטלת דרישה שאין הציבור יכול לעמוד בה".   20. מכאן לתיק שבפני. הנאשם גורס כי הרכב שבו נהג איננו רשום על שמו, כי אם על שם אביו ואחיו והוא קיבל אותו מהם ונהג בו, עד אשר נעצר על ידי השוטר. לגירסתו לא ידע ולא יכול היה לדעת, שעל לוחית הרישוי של הרכב הודבקו מידבקות, המונעות את האפשרות שיצולם כאשר הוא מבצע עבירה. לגרסתו, אין הוא נושא באחריות לטשטוש לוחית הזיהוי, מעשה המהווה עבירה בניגוד לתקנה 303 (ב). עוד מוסיף הנאשם, שמדובר ברכב מיד רביעית שגם עבר מבחן כשירות. על כן, אם התביעה סבורה שהוא נושא באחריות לטשטוש המספר, עליה להוכיח - כמו בכל עבירה אחרת - מחשבה פלילית.  21. תחילה ראוי להבהיר כי לדעתי וכמסקנה מכל האמור לעיל ולהלן, העבירה שלפי תקנה 303 (ב) היא עבירה מסוג אחריות קפידה. שכן, היא עונה על אותם קביעות של בית המשפט העליון בפרשת לקס, כאמור בדבריה של כב' השופטת בייניש, עמ' 693 מול האותיות ו' - ז':   "האחריות הקפידה הונהגה על ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים ובני אכיפה שיש בהם כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. כדי להבטיח אכיפה פשוטה ויעילה של אותם כללי התנהגות וכדי להעמיק את האכיפה באותם תחומים, נקבעו עבירות שדרכי הוכחתן פשוטה, ומטעם זה פטר המחוקק את התביעה מהוכחת היסוד הנפשי של העבירה".   השופטת בייניש מפנה גם לדבריו של המלומד ש"ז פלר בספרו יסודות בדיני העונשין (כרך א) עמ' 797: "התפקיד הראשון של האחריות הקפידה הוא לעודד את האדם לגלות רמת זהירות גבוהה, כך שיעמוד בציווים המבטיחים את שלום הציבור בתחומי הפעילות השוטפים ביותר ולעיתים אף החיוניים ביותר מבחינת היקפם ומשקלם החברתי".   22. אין מחלוקת על כך שתקנה 303 (ב) הותקנה עוד לפני תיקון 39 והיא גם מקיימת אחר כל האפיונים של עבירות מסוג אחריות קפידה, כאמור לעיל. 23.א. העניין השני שאותו עלי לברר הוא האם עניינו של הנאשם בא בגדרה של תקנה 303 (ב). תשובתי בענין זה היא חיובית זאת מקל וחומר שהרי בית המשפט העליון, בעניין אוחנה (סעיף 7 לפסק דינה של כב' השופטת נאור), קבע כי:   "... הודעת אי שימוש ניתנת לפי תקנה 308 (ד) במצבים בהם הרכב עלול לסכן את התנועה או שלא נתמלאו בו תנאים שנקבעו לגביו בדין. דעתי היא כי הדרישה ש ה נ ו ה ג ב ר כ ב יהיה אחראי לבדוק האם הרכב בו הוא נוהג תקין, שמיש ובעל הרשאה לנסוע בכבישים היא דרישה סבירה וראויה"   ב. העבירה שעליה הועמד אוחנה לדין ושעליה אמר בית המשפט את לדבריו כאמור בסעיף א' לעיל, מחייבת נהג מזדמן של רכב, לבדוק לא רק אם לרכב ישנו רישיון רכב תקף, דהיינו שעבר מבחן כשירות. יתרה מזאת ועוד הרבה יותר מכך, עליו לאתר את הבעלים של הרכב ולברר עימו, שמא בזמן מן הזמנים ניתנה כנגד הרכב שבו הוא מתכוון לנהוג, הודעת איסור שימוש, לפי תקנה 308. אם אמנם נתנה, עליו לברר שהרכב "הוחזר" לכביש והיה לרכב שהוא מורשה לנוע ברשות הרבים. לעיתים יתכן שהודעת איסור השימוש לא ניתנה לבעלים הרשום של הרכב כי אם לנהג מזדמן שנהג ברכב וזה אפילו לא הביא את הודעת האיסור לידיעת הבעלים. גם אז הנוהג המזדמן הבא יצטרך להוכיח שברר נתונים אלה. על טירחה מיוחדת זו, קבע בית המשפט העליון, כי מדובר:   "בדרישה סבירה וראויה" (סוף פיסקה 7 רע"פ 2929/04 מ"י נ' רפאל אוחנה, )   ג. מקל וחומר בן בנו של קל וחומר, מחוייב הנאשם בתיק שבפני לבדוק את לוחית הרישוי של הרכב, זאת לאו דווקא עם הבעלים הרשום, שמא באחת מלוחיות הזיהוי, לא הדביק מאן דהוא מידבקה שיש בה - כמו במקרה שלפנינו - למנוע צילום של מספר הרישוי של הרכב. דרישה זו לטעמי, סבירה וראויה עוד הרבה יותר מאשר הדרישה שאותה ציין בית המשפט העליון ביחס לסעיף 308 (ד) לתקנות התעבורה. שהרי, אין צורך באיתור הבעלים של הרכב ובעריכת בירור כל שהוא עימו. די בבדיקה פשוטה ביותר של מספר הרישוי של הרכב עצמו, כמו שהנאשם עצמו מתאר זאת, כאשר נדרש על ידי השוטר "לקלף" את המידבקות. ודוק, מי שיש להם לכאורה מניע למנוע את צילום הרכב, באמצעות מצלמה אוטומטית, כאשר הוא מבצע עבירה, הם הבעלים של הרכב או מי שנוהג בו, אפילו אינו בעלים. אין כל סיבה להניח, כי סתם אדם אלמוני, שאין לו כל זיקה לרכב, לא זיקה קיניינית או זיקה אחרת, ידביק על המספרים של לוחית הזיהוי מידבקות, שימנעו את צילומו בעת שהרכב מבצע עבירות. לכך כיוונה כב' השופטת בייניש כתוארה אז ברע"פ לקס, כאשר ציינה כי:   ""האחריות הקפידה הונהגה על ידי המחוקק בעבירות מיוחדות שנועדו להסדיר תחומים מסויימים בחיי החברה. המדובר בתחומים המחייבים הסדרים כלכליים וחברתיים אחידים ובני אכיפה, שיש בהם כדי לקבוע סטנדרט התנהגות מותאם לצורכי החברה בת זמננו. כדי להבטיח אכיפה פשוטה ויעילה של אותם כללי התנהגות וכדי להעמיק את האכיפה באותם תחומים, נקבעו עבירות שדרכי הוכחתן פשוטות, ומטעם זה פטר המחוקק את התביעה מהוכחת היסוד הנפשי של העבירה". (רע"פ לקס עמ' 673 בעמוד 693 מול האותיות ו'-ז') ד. לפיכך, אם לא תוטל אחריות זו על אחד מהשניים, הבעלים או הנהג הכל לפי הענין, כי אז יוכל כל נהג לטעון שקיבל את הרכב באופן מזדמן ואין הוא אחראי לכך, שמספרו מטושטש. קבלת טענה זו תעניק גושפנקה לעבריינות. כך לא רק שלא תבטיח אכיפה פשוטה ויעילה של כללי ההתנהגות בכביש וברשות הרבים, אלא תהפוך את דרכי הטיפול בנהגים, עבריינים "תרתי משמע", לקשה, מורכב, מסובך ואולי אפילו חסר סיכוי. אמרנו עבריינים "תרתי משמע", שכן לא זו בלבד שנהג של רכב, שמספרו טושטש יוכל לבצע עבירות באין מפריע ולא ניתן יהיה לאכוף עליו את החוק. אלא שאף לא ניתן יהיה לאתר אותו אולי לעולם ומשיאותר יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון, כי התביעה צריכה להוכיח שהוא פעל מדעת ובכוונת מכוון. ה. כפי שציינה כב' השופטת בייניש בפיסקה ג' כאמור לעיל, דרכי ההוכחה של עבירות תעבורה, צריכות להיות פשוטות ויעילות וזאת כדי להעמיק את האכיפה באותם תחומים. בוודאי כאשר מדובר בעבירות מצלמה, שאכיפתן נעשית על ידי הצגת הצילום לבית המשפט ודי בו על פי החוק, כדי להוכיח שמדובר ברכב שביצע עבירה (ראה סעיף 27 א (א) לפקודת התעבורה). 24. כפי שציינתי בסעיף 13 לעיל, כדי להכריע בתיק עלי גם לקבוע שהנאשם לא עמד בתנאי סעיף 22(ב) לחוק העונשין, לפיו הראה כי עשה כל שניתן היה כדי למנוע את העבירה. בעניין זה, טען הנאשם כי אין הוא הבעלים של הרכב. הבעלים הרשום הם אביו ואחיו ויתרה מזאת, מדובר ברכב שהוא יד רביעית. מכאן, שלא יכול היה לדעת על כך שמספר הרישוי של הרכב מטושטש (ראה פרוטוקול הדיון, עמ' 3 שורה 26-31 עמ' 4 שורה 1-21). עם זאת, הנאשם מודה כי אין זו הפעם הראשונה שנהג ברכב (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 6). 25. תשובת הנאשם אין די בה. כאמור, בית המשפט העליון ציין בעניין אוחנה כי:   "דעתי היא כי הדרישה שהנוהג ברכב יהיה אחראי לבדוק האם הרכב בו הוא נוהג הוא תקין, שמיש ובעל הרשאה לנסוע בכבישים, היא דרישה סבירה וראויה".   הדרישה שהרכב יהיה "בעל הרשאה לנסוע בכבישים", מקפלת בתוכה גם הדרישה שלרכב יהיה מספר רישוי תקין ולא פחות מכך, כזה שניתן יהיה לצלם אותו. אם ברכב מותקנת לוחית רישוי שאיננה ניתנת לצילום, לא מותקנת בו לוחית רישוי כלל. לרכב ללא לוחית רישוי, אין הרשאה לנוע בכבישים, שהרי נהגו של רכב כזה יכול לבצע עבירות, ככל העולה על רוחו בלא שיאונה לו כל רע והוא לעולם לא יבוא על עונשו. כלום יעלה על הדעת כי נתיר מדעת לנהגי כלי רכב, לנוע על אם הדרך, בלא שתהיה לרכב לוחית רישוי??!! 26. הדרישה כלפי התביעה שתוכיח מחשבה פלילית, איננה הגיונית ואיננה מתקבלת על הדעת. לגורמי האכיפה אין כל יכולת לבדוק למעלה, משני מוליון כלי רכב מדי יום או אפילו מעת לעת. ברם, לכל אדם שהוא בעלים של רכב, ישנה יכולת לבדוק את רכבו שלו, בדיקה פשוטה וקלה שאיננה מצריכה בזבוז זמן ומשאבים. 27. אין גם די בקביעה לפיה מבחן הכשירות החד שנתי שרכב עובר יספק את הדרישה בדבר בדיקת לוחית הרישוי. שכן, לכל אדם יש אינטרס שהרכב שלו יהיה תקין וכשיר לנהיגה והרכב יעצוד בדרישות הנחוצות ברם, בה בעת מיד לאחר הבדיקה, יכול להיות לאותו נהג אינטרס ממעלה ראשונה, שרכבו לא יצולם מבצע עבירה. 28. אין מחלוקת על כך שהנאשם לא מסר במסגרת גרסתו, שבדק את הלוחית בעצמו, או שפנה לבדוק את תקינות הלוחית עם הבעלים, עובר לנסיעה בה נלכד בכף. בכך לא עמד בדרישה אותה קבע בית המשפט העליון כסבירה וכראויה, לפיה היה על הנאשם לבדוק ש"הרכב הוא תקין, שמיש ובעל הרשאה לנסוע בכבישים". לפיכך, גם לא עמד בדרישת סעיף 22 (ב) לחוק העונשין, שעושה כל שניתן למנוע את העבירה. 29. לא מצאתי כל דופי בטענה לפיה לא נגבתה אימרה מהנאשם, בה יביע את גירסתו מדובר בהליך של הזמנה לדין ובמקרה כזה מוסר הנאשם את גירסתו במעמד עריכת טופס הדיווח, כפי שנעשה עימו באירוע זה ואין מזמינים אותו לחקירה נוספת לאחר מכן במשטרה. 30. משנתמלאו כל שלושת הדרישות שמניתי בסעיף 13 לעיל, אני מוצא את הנאשם בעבירה שבכתב האישום. משפט תעבורהתקנות התעבורה