קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש מאסר על סירוב להעיד: הנאשמת הורשעה, על יסוד הודאתה בעובדות כתב האישום, ולאחר שטענתה לביטול כתב האישום מכוח הטענה של הגנה מן הצדק נדחתה, בעבירה של סירוב להעיד על פי סעיף 241(א) לחוק העונשין. נסיבות הזמנתה של הנאשמת, על ידי המאשימה, למסירת עדות, לא היו שנויות במחלוקת והמחלוקת נגעה לנסיבות סירובה להעיד. הנאשמת הוזמנה למתן עדות בשני תיקים שונים, במסגרת הפרשה המוכרת כפרשת "הסוס הטרויאני", במסגרתו אף היא הועמדה לדין, הורשעה בעבירות של קשירת קשר לפשע, וקבלת דבר במרמה, עבירות על פי חוק העונשין ובעבירות של העברת נגיף מחשב כדי לגרום נזק וחדירה למחשב כדי לעבור עבירה אחרת, על פי חוק המחשבים ודינה נגזר, במסגרת הסדר טיעון, בין היתר, למאסר בפועל למשך 4 שנים, אותם ריצתה בעת שהוזמנה להעיד, כעדת תביעה, נגד שותפיה לביצוע העבירות. על נסיבות סירובה להעיד, התייחסתי בהרחבה, בהכרעת הדין, ולצורך גזר הדין אציין רק את מסקנתי שם, לאחר שדחיתי את הסבריה, ולפיה "מניעיה של הנאשמת לסרב להעיד, לא רק שאינם מקימים הגנה משפטית לנאשמת, מפני העמדתה לדין ומתן הדין, בגין ביצוע העבירה, הם אף אינם עומדים בכל קריטריון שיכול להצדיק את מעשיה, להפחית מחומרתם ומהנזק הראייתי הפוטנציאלי שהיה גלום בסירובה להעיד". בטיעוניו לעונש, שב בא כוח המאשימה והצביע על הפוטנציאל לנזק ראייתי שהיה טמון בסירובה של הנאשמת להעיד, בכל אחד משני התיקים אליהם הוזמנה להעיד כעדת תביעה, אף כי לא התעלם מכך שבסופו של יום לא נגרם כל נזק, לאחר שהנאשמים האחרים, שותפיה של הנאשמת לביצוע העבירות, הודו במסגרת הסדר טיעון, הורשעו ודינם נגזר. הוא הדגיש את האינטרס הציבורי שחייב את בירור העובדות, בשני ההליכים הנפרדים בהם התבקשה להעיד, ואת פגיעתה באינטרס ציבורי זה, משסירבה לעשות כן, כשלטענתו "היה מדובר בלא פחות מהתרסה גסה כלפי ביהמ"ש, בפרט, ומערכת המשפט בכלל", שחרף פניות חוזרות ונשנות של בית המשפט בניסיונות לשכנעה להעיד עמדה במריה, עד שנאלץ בית המשפט לנקוט נגדה בסנקציה הקשה של הטלת חודש מאסר בפועל בגין ביזיון בית המשפט. הוא עמד על חשיבות עדותה של הנאשמת נגד שותפיה לדבר העבירה, בהיותה ציר מרכזי בביצוע העבירות עצמן, בהיותה מחוללת העבירות ומי שהתניעה את כל המהלך העברייני. לא מדובר היה, אליבא דטענת ב"כ המאשימה, בעדות רגילה, אלא בעדות בעלת גוון מומחי ש"הייתה נדרשת לאור טיב הראיות בהליכים בהם נדרשה העדות". מדובר היה בפרשיה חובקת עולם "במובן זה שהיא שינתה כללי התנהגות במשק שחייבו מאז השקעת משאבים גדולים יותר בסתימת פרצות בכל הנוגע למידע ממוחשב", כפי שאף קבע בית המשפט בעניינם של הנאשמים, במשפטים בהם הייתה אמורה הנאשמת להעיד, ואת הבירור המשפטי של אותן פרשיות ביקשה הנאשמת לסכל בסירובה להעיד. ב"כ המאשימה גם לא התעלם משיתוף הפעולה של הנאשמת במהלך החקירה, כשחשפה את חלקה ואת חלקם של הנאשמים האחרים בפרשה, אולם לטענתו אין בכל אלה כדי להוות משקל נגד לסירובה להעיד, אלא להיפך, שכן על יסוד שיתוף פעולתה בחקירה, אותה הגדירה כחלק מחשבון נפש שערכה וחרטה עמוקה על מעשיה, זכתה להקלה משמעותית, בעמדת המאשימה לעונש, במסגרת הסדר הטיעון, שנעשה עמה, והדברים אף באו לידי ביטוי במסגרת טיעוני המאשימה לעונש בעניינה, כשלטענתו, לאחר שנגזר דינה "חזרה בה הנאשמת מאותו הלך רוח של חשבון נפש והלך רוח של עזות מצח תקף אותה". ב"כ המאשימה התייחס בטיעוניו גם למדיניות האכיפה המאופקת בעבירה זו, אך שב והיפנה לטעמים שעמדו בבסיס החלטת המאשימה לחרוג הפעם ממדיניותה המאופקת ולהחליט שזה המקרה בו נדרש להעמיד את הנאשמת לדין וביקש לראות בטעמים אלה את הנסיבות המחמירות, שבסירובה של הנאשמת להעיד בשני ההליכים הפליליים האמורים, שהם, להשקפתו, השיקולים הראויים שעל בית המשפט לשקול בבואו לגזור את דינה. לטענתו, שיקול הענישה המרכזי במדיניות ענישה ראויה, בעבירה בה עסקינן, צריך להיות שיקול של הרתעת הרבים ולא של העבריין הספציפי, משום הסיכויים הנמוכים שהנאשמת תשוב ותעבור עבירה דומה בעתיד. בהיות שיטת המשפט שלנו נשענת על שמיעת עדים, אסור, לדעת המאשימה, שבית המשפט יהיה סובלני לתופעה, במיוחד לאור התחושה הרווחת בציבור ולפיה "מתן עדות הוא איזה שהוא הליך וולונטרי", כשענישה של מע"ת מבוסס על עקרון ההרתעה האינדיבידואלי של העבריין הנותן את הדין ואילו השיקול המרכזי שצריך להדריך את בית המשפט הוא, כאמור, הרתעת הרבים. לפיכך, עתרה המאשימה להטיל על הנאשמת עונש של מאסר בפועל, בלי לנקוב באורך התקופה הראויה ובאופן ריצויו הראוי, בניכוי חודש המאסר שהושת עליה בגין ביזיון בית המשפט וכן קנס כספי. ב"כ הנאשמת ביקש לראות במדיניות האיפוק של המאשימה בהגשת כתבי אישום בעבירות אלה, נימוק המצדיק לגזור את עונשה של הנאשמת לקולא ובמסורה. לטענתו יש לגזור גזירה שווה וללמוד, על מידת העונש הראויה, מהוראת החוק הקובעת כי מקום שיש שינוי בחוק לקולא יש להקל עם הנאשם, ולנהוג כך גם מקום שבו המאשימה מחליטה על שינוי מדיניותה בהעמדה לדין. לטענתו יש לתת משקל מכריע לעובדה כי בסופו של דבר לא נגרם נזק אמיתי לעניין המשפטי, הנאשמים האחרים הודו והורשעו והודאתם באה לאור שיתוף הפעולה המלא של הנאשמת בחקירתה במשטרה, במהלך שעות ארוכות של חקירה מורכבת במהלכן הפלילה את הנאשמים והסבירה לחוקריה את שיטות הפעולה בהם נקטו לביצוע העבירות. הוא שב ותיאר את מצוקתה של הנאשמת, שהביאה אותה, לטענתה, להפסיק לשתף פעלה ולסרב להעיד וטען שאף אם לא היה בכך כדי לפטור אותה מאחריות פלילית מבחינה מהותית, הרי שבעת גזירת הדין אפשר לגלות כלפיה מידה של סימפטיה, שכן אם הייתה מתכננת מראש שלא להעיד, לא הייתה משתפת פעולה כבר במשטרה ולא הייתה מעידה בחקירה ראשית בפני כב' השופט כספי. עוד הרחיב ב"כ הנאשם בעניין נסיבותיה האישיות של הנאשמת, שהינה ילידת 1976, שעברה תקופה קשה של ריצוי מאסר ממושך, באופן שפגע קשות בבתה בת ה-17, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו לעיוני, עד כי לאור מצבה הנפשי המסובך של הנערה נאלצת הנאשמת להקדיש זמן ניכר מזמנה לטיפול בילדה ובהשגחה עליה. הנאשמת עצמה, שכאמור בהכרעת הדין נמנעה מלעלות על דוכן העדים, גם בהליך שלפניי, ולהעיד על נסיבות סירובה להעיד, כמתואר בכתב האישום, בחרה להסביר את מניעיה בטיעוניה לעונש, וטענה כי סירובה להעיד נבע מטיב השאלות האינטימיות והחודרניות שנשאלה ולא היה קשור, לטענתה, לעדות עצמה. בהתייחסה לנסיבותיה האישיות תיארה עצמה כאישה שומרת חוק החיה חיים נורמטיביים, משקמת את חייה וחיי משפחתה ובעיקר שבה והדגישה את שבריריותה של בתה ואת התמסרותה לשמירה עליה ולטיפול בה. כבר בהכרעת הדין הבעתי את תמיהתי על המדיניות הננקטת על ידי גורמי אכיפת החוק בהעמדה לדין בעבירות של סירוב להעיד ומאחר שאני סבורה שיש משמעות לאמור שם לעניין מידת העונש הראויה, אצטט את דברי שם במלואם: "לא אכחד כי הופתעתי מהנתונים, שהוצגו לפניי, על מספר התיקים שנפתחו, במהלך 4 שנים, בחשד לביצוע העבירה של סירוב להעיד, אף שכאמור אין בידי נתונים על מספר המקרים בהם סירבו עדים להעיד ומילאו פיהם מים בהגיעם לדוכן העדים, במהלך אותה תקופה. אינני סבורה שנכון להקל ראש בעבירה זו ולנקוט במדיניות מאופקת באכיפתה, כהצהרת ב"כ המאשימה, מעבר לסביר ולמקובל בעבירות אחרות, תוך בחינת האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין בכל מקרה ומקרה, אף שאני ערה לשימוש שניתן לעשות, בדרך כלל, בהוראת סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, לצורך הכשרתם כראייה של אמרות בכתב שניתנו מחוץ לבית המשפט, בין היתר, על ידי עדים המסרבים להעיד. פקודת הראיות לא נועדה לשמש תחליף לחובה הקבועה בחוק, למסור עדות אמת בבית המשפט, ולא בכדי קבע המחוקק כי יש בסירוב עד להעיד גם משום ביזיון בית המשפט וקבע את מיקומה של העבירה בפרק הדן בעבירות של "פגיעות בסדרי השלטון והמשפט", תחת הסימן המכיל את העבירות של "שיבוש עשיית משפט". הסרת אימת הדין מעל העדים, על ידי גישה סלחנית של רשויות התביעה ואי אכיפת החוק, על עד המסרב להעיד, עלולה להעביר מסר שלילי ולעודד עדים לסרב להעיד, בידיעה כי לא יהא עליהם לשאת בכל מחיר על בחירתם להמרות את פי החוק, ובכך יפגע גורם ההרתעה ועשויה להיפגע יכולתם של בתי המשפט להגיע לחקר האמת ולערער את תחושת הצדק." עם זאת לא ניתן להתעלם מהמדיניות הנקוטה על ידי המאשימה בהעמדה לדין בעבירות אלה ויש לתת משקל למדיניות האכיפה המאופקת, בעת עריכת האיזון בין אופי העבירה, חומרתה והצורך בהרתעת הרבים, מחד גיסא, לבין שיקולי העמדה לדין המקלים בהם נוקטת המאשימה, מאידך גיסא. קשה לטעון מצד אחד כי האינטרס הציבורי מחייב נקיטת יד קשה נגד סרבני העדות, שבמעשיהם משבשים את ההליך המשפטי, וכי מטרת הענישה להרתיע את הרבים ולבטא חוסר טולרנטיות כלפי התופעה, כאשר, מצד שני, המאשימה עצמה סבלנית, כטענתה היא, כלפי התופעה עצמה, אלא אם כן המעשה נעשה בנסיבות המצדיקות לדעתה העמדה לדין. במסגרת שיקולי הענישה, במקרה זה, ובבואי לאזן בין כל השיקולים עליי להניח על הכף האחת את נסיבות ביצוע העבירה על ידי הנאשמת, כפי שפירטתי בהרחבה בהכרעת הדין והצורך בהרתעת הרבים, בהסתייגות המסוימת הנובעת ממדיניות האכיפה של המאשימה, ועל הכף השנייה את נסיבותיה האישיות, את הודאתה והחיסכון בזמן השיפוטי, כפי שאלה עלו בטיעוני בא כוחה ובטיעוניה, כמפורט לעיל. לאור כל האמור לעיל, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין ואיזנתי ביניהם, מצאתי כי עתירת המאשימה להטיל על הנאשמת, בין יתר רכיבי הענישה, גם עונש של מאסר בפועל, מבטא נכונה את הצורך להגן על ההליך השיפוטי, מפני פגיעה ושיבוש, על ידי סירוב והימנעות מלהעיד, ואת האינטרס הציבורי שבהרתעת הרבים. מנגד, לא התעלמתי מהעובדה שהמאשימה בחרה, מטעמיה ובמודע, לנהוג איפוק בהפעלת הסנקציה הפלילית, על עדים סרבנים, אף שמצאתי שבדין בחרה המאשימה בעניינה של הנאשמת להעמידה לדין. משכך, הגעתי למסקנה כי החמרה בענישה בעבירות אלה צריכה להיות הדרגתית וכי ניתן, כצעד ראשון, להשיג את אפקט ההרתעה על ידי ענישה מדתית של הטלת מאסר בפועל לתקופה קצרה הניתנת לריצוי בעבודות שירות. לסיכום, בשוקלי את נסיבות המקרה ואת טיעוני הצדדים, אני מטילה על הנאשמת את העונשים כדלקמן. מאסר בפועל למשך 3 חודשים, מתוכם ינוכה חודש המאסר שריצתה הנאשמת, על פי החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בגין ביזיון בית משפט, כך שסך הכול תרצה הנאשמת עונש מאסר בפועל של 2 חודשים. בהתאם להוראות סעיף 51ב(ב) לחוק העונשין, התשל"ז 1977, אני מורה כי הנאשמת תרצה את עונש המאסר שהוטל עליה בעבודות שירות, כמפורט בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות. הנאשמת תבצע את עבודות השירות ב"עמותת אלווין - מע"ש כפר יונה" וזאת בהיקף של 5 ימים בשבוע, 8.5 שעות עבודה יומיות. תחילת בצוע עבודות השירות בתאריך 09.01.11. במועד זה תתייצב הנאשמת, בשעה 8:00, בפני הממונה על עבודות שירות, במפקדת מחוז מרכז, לצורך קליטה והצבה. מודע בזאת לנאשמת כי במקום נערכת ביקורת. אי עמידה בביקורת עלולה להביא להפסקת עבודות השירות והמרתן במתקן כליאה. אם תשנה הנאשמת את כתובתה, עליה להודיע על כך לממונה על עבודות השירות. מאסר על תנאי של 6 חודשים והתנאי הוא שהנאשמת לא תשוב ותבצע את העבירה בה הורשעה תוך 3 שנים מהיום הנאשמת תשלם קנס בסך 3,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו. ניתן לקזז את סכום הקנס מהפקדות שהפקידה הנאשמת במסגרת צווי הבאה שהוצאו נגדה במהלך הדיונים בתיק זה. יתרה אם תיוותר תוחזר לנאשמת. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום. סירוב להעידדיוןמאסר