קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון פגיעה בגן לאומי: נגד הנאשמים הוגש אישום המייחס להם עבירות של ניסיון לפגיעה בגן לאומי, עבירה בניגוד לסעיפים 30(ד) ו- 57(א) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח - 1988 (להלן: "חוק גנים לאומיים") וכן הפרעה לפקח, עבירה בניגוד לסעיף 22 לחוק עזר לגנים לאומיים ושמורות טבע, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק העזר") וסעיף 57(ב) לחוק גנים לאומיים ועבירה של אי ציות להוראות פקח, עבירה בניגוד לסעיף 23 לחוק העזר. כנטען בכתב האישום, ביום 9.7.07 בסמוך לשעה 17:30 בגן הלאומי אשקלון (להלן: "הגן הלאומי") הביאו הנאשמים למקום טרקטור עם מחפרון לבצע עבודות חפירה לצורך פתיחת בור ספיגה ישן המצוי בסמוך למסעדה המופעלת, בגן הלאומי ע"י הנאשמים. בכך, לטענת המאשימה, ביצעו הנאשמים ניסיון לפגוע בגן הלאומי. עוד טוענת המאשימה כי הנאשמים לא נשמעו לפקחיה והורו לנהג המחפרון שלא להזדהות בפני הפקחים. הנאשם 1 הינו אביו של נאשם 2. אין חולק, כי הנאשם 1 מחזיק ומנהל שנים רבות מסעדה בגן הלאומי באשקלון. בפתח הכרעת הדין מודיע בית המשפט על זיכוי נאשם 1 מעבירה של הפרעה ואי ציות להוראות פקח. עוד מודיע בית המשפט על זיכוי הנאשם 2 מעבירה של אי ציות להוראת פקח. עדי המאשימה: כהן צוריאל (להלן: "כהן"), סגן מנהל הגן הלאומי העיד כי הוזעק לגן הלאומי ע"י עובדיו וכאשר הגיע למקום ראה את הטרקטור מוריד את הדורגלים שלו ומתכונן לבצע עבודה. המשך הטיפול באירוע לא היה ע"י העד כהן (עמ' 5 ש' 6 - 14). שמעון אלקובי (להלן: "אלקובי"), מנהל הגן הלאומי, העיד כי קיבל הודעה על האירוע נשוא התביעה ולפיכך ניגש למקום. עוד העיד אלקובי כי כאשר קיבל הודעה על האירוע הוא פנה לשם וראה את הטרקטור מתכונן לעבוד. באשר לנאשם 2 העיד אלקובי כי הלה לא אפשר לנהג הטרקטור לשוחח עם אנשי הגן הלאומי ואף הורה לנהג הטרקטור להיכנס למסעדה ובכך מנע ממנו לשוחח עם אנשי הגן הלאומי. בחקירתו הנגדית העיד אלקובי כי כאשר הגיע למקום נכחו שם, בין היתר שני הנאשמים. כך השיב אלקובי, בחקירתו הנגדית, כי הנאשם 2 הפריע במהלך השיחה עם נהג הטרקטור בכך שנתן הוראה לנהג הטרקטור להיכנס למסעדה ולא לשוחח עם אנשי הגן הלאומי. יתיר שמעון (להלן: "יתיר"), מנהל מרחב שפלה וחוף מטעם המאשימה, העיד בחקירתו הנגדית כי ייתכן שהנאשמים פנו אליו בבקשה לבצע עבודות במקום. יתיר השיב כי המאשימה מחייבת, עובר לביצוע עבודות בגן הלאומי, להגיש תוכניות. זאת, כעולה מעדות יתיר, לא נעשה ע"י הנאשמים. קו החקירה בו בחר הנאשם 2 לחקור את יתיר הוא כי עבודות הטרקטור הוזמנו על מנת לבצע פינוי דיונות חול שנערמו בסמוך למסעדה לאחר החורף והרוחות הנושבות שם. עוד השיב יתיר בחקירתו הנגדית שאכן היו שיחות בין הנאשמים ובינו בכל הנוגע להוצאת והטמנת בור הספיגה. אולם, הוא העיד כי מעולם לא בוצעה פנייה רשמית ומסודרת בכתב ולא הוגשו תוכניות מסודרות לביצוע העבודות. מוריס שריקר (להלן: "מוריס") שימש בתקופה הצריכה לעניין כמנהל הגן הלאומי. מוריס העיד כי צילם את המחפרון במצב שהוא מייצב עצמו (ת/4 ו-ת/5) וכן העיד כי נאשם 2 ביקש מנהג המחפרון שלא להזדהות ואף הורה לו להיכנס למסעדה ולא לשוחח עם פקחי המאשימה. לא זו אף זו, מוריס העיד כי הנאשם 2 אמר לו שבכוונת הנאשמים לחפור לצורך ביוב (עמ' 12 ש' 1 - 4). מוריס העיד עוד כי המאשימה מיישרת את קו החוף מהדיונות המצטברות שם לאחר החורף (עמ' 12 ש' 6 - 9). בחקירתו הנגדית העיד מוריס כי כל עבודה בתחום הגן הלאומי, כולל הטמנת והוצאת בור ספיגה, מחייבת הגשת תוכנית מסודרת. מוריס הוסיף והעיד כי הדיונות אשר המאשימה מיישרת נמצאות במתחם חוף הרחצה ואלה שמחוצה לו אינן מיושרות מאחר והן משמשות כחוף טבעי להטלת צבי ים (עמ' 15 ש' 1 - 8). מוריס אישר בחקירתו הנגדית כי מתחם חוף הרחצה שונה ע"י הזזת מגדל ההצלה (עמ' 16 ש' 4 -5). עדויות ההגנה: נאשם 1 העיד כי הוא זה שהזמין את המחפרון על מנת שיוריד את דיונות החול שהצטברו בסמוך למסעדה. אולם, הוא הוסיף והעיד כי המחפרון הובא גם כן על מנת להוציא את מיכלי ההטמנה של בורות הספיגה. נאשם 2 העיד כי את בור הספיגה לא מפנים באמצעות מחפרון אלא באמצעות משאבה (עמ' 23 ש' 19). כעולה מעדותו המחפרון הובא למקום על מנת לפנות דיונות חול שנערמו במקום ע"י רוחות החורף. בחקירתו הנגדית הכחיש הנאשם 2 את טענת המאשימה לפיה המסעדה נמצאת באזור הגן הלאומי ועורר מחלוקת גם בנושא זה. עוד הכחיש נאשם 2 בחקירתו הנגדית שאסר על נהג המחפרון לשוחח עם מי מאנשי המאשימה. מר דויד אלבז (להלן: "דויד") משמש כמנהל אחזקת חופים בעיריית אשקלון מזה 36 שנה וגם בתקופה הצריכה לעניין בה הגן הלאומי היה באחזקת עיריית אשקלון ולא באחזקת המאשימה. דויד העיד שכאשר החוף בגן הלאומי היה באחזקת עיריית אשקלון דאגה העירייה, בסוף עונת החורף ובטרם פתיחת עונת הרחצה, לנקות את החוף מהאשפה שהצטברה שם וליישרו מהצטברות הדיונות. עוד העיד דויד כי כאשר הגן הלאומי היה באחזקת עיריית אשקלון, היה על הנאשמים לנקות את בורות הספיגה וזאת באישור העירייה (עמ' 33 ש' 7 - 11). באשר להזזת מגדל הרחצה ע"י המאשימה שלטענת הנאשמים הוזז על מנת לפגוע בפרנסתם, השיב דויד שהינו כאמור עד מטעם ההגנה, שהמגדל הוזז לבקשת המצילים כי במיקום הקודם לא היה למצילים שדה ראייה טוב (עמ' 36 ש' 1 - 3). מיקום המסעדה בגן הלאומי: בישיבת ההקראה והמענה לכתב האישום לא כפרו הנאשמים בכך שהמסעדה נמצאת בשטח הגן הלאומי. כפירה כזו באה במהלך שמיעת הראיות. מאחר והנאשמים אינם מיוצגים, התיר בית המשפט לטעון גם בכך. המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר באמצעות ראיות הזמה ת/ 7 ו- ת/8 וכן באמצעות המפה נ/1 כי המסעדה נמצאת בשטח הגן הלאומי, כפי שהוכרז. עבירה של ניסיון לפגיעה בגן לאומי: סעיף 30(ד) לחוק הגנים הלאומיים קובע כי פגיעה בגן לאומי כוללת, בין היתר, "שינוי פני הקרקע, כולל חפירה..." נאשם 1 העיד כי הוא זה שהזמין את המחפרון בין אם ליישר את הדיונות ובין אם לחפור במקום על מנת לנקות את בורות הספיגה. נאשם 2 העיד כי סייע לאביו בכל הפעולות הקשורות בין אם ליישור הדיונות ובין אם לניקוי בורות הספיגה. בכך מתמלא תוכן הדיבור ניסיון לפגיעה, כמשמעותו בסעיף 30(ד) לחוק הגנים הלאומיים. ביישור דיונות וחפירה לצורך ניקוי בורות ספיגה יש "שינוי פני הקרקע". הנאשמים טענו שהם "עבריינים בעל כורחם". דהיינו, מאחר והמאשימה לא יישרה את הדיונות ולא אפשרה להם לנקות את בורות הספיגה של המסעדה, לא היה להם מנוס אלא לפעול כאמור וזאת על מנת להמשיך ולתפעל את המסעדה שהיא מטה לחמם. כלומר, הנאשמים העלו טענת הגנה מן הצדק מכוח סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. כפי שנקבע בע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל פד נ(2)מ 221 מבחן ההגנה מן הצדק הינו מבחן תלת שלבי כדלקמן: השלב הראשון: זיהוי הפגמים ובחינת עוצמתם. השלב השני: האם בקיום ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש פגיעה בתחושת הצדק וההגינות המשפטית. השלב השלישי: אם קיימת פגיעה חריפה כאמור, האם ניתן לרפאה באמצעים פחות דרסטיים מאשר ביטול האישום. לעניין זה ראו גם ע"פ 9847/05 מדינת ישראל נ' אורה מושב עובדים להתיישבות (להלן: "פרשת אורה") . פרשת אורה דנה במקרה בו נעשה שימוש חורג בלולים שכן המדינה אסרה גידול העופות בהם לתושבי המקום. לטענת הנאשמים שם, לא הייתה ברירה אלא להפעיל הלולים בשימוש חורג לצורך פרנסתם. בפרשת אורה נקבע שביטול מכסות לגידול עופות פגע בפרנסה, אולם הדרך הייתה פתוחה להגיש היתר לשימושים חורגים וכך היה על הנאשמים לנהוג. עוד נקבע שם כי החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק במקרים כאלה פוגעת באינטרס הציבור למגר את תופעת העבירות על חוק התכנון והבנייה. לא זו אף זו, בפרשת אורה נקבע כי החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק במקרה כזה מעניקה "היתר" לשימוש החורג. ובענייננו, אין חולק כי הנאשמים מפעילים את המסעדה. נציגי המאשימה העידו כי הם דואגים לפינוי דיונות החול שבמקום. הם אף הוסיפו והעידו כי לו היו מוגשות להם תוכניות מסודרות לפינוי הדיונות ע"י הנאשמים ולריקון בורות הספיגה, הם היו נדרשים להן. כלומר, לא נמצא פגם בהתנהלות המאשימה ובוודאי לא פגם הפוגע בתחושה הצדק וההגינות המשפטית. יתרה מזו, הנאשמים עשו דין לעצמם, הביאו את המחפרון וביקשו, באמצעותו, לשנות את פני הקרקע ולחפור שם. בכך הם ביקשו למעשה לפגוע בתוואי השטח של השמורה ובערכי הטבע ששם. אין המדובר, אם כך, "בעבריינים בעל כורחם" אלא "בעבריינים מרצון", אשר עשו דין עצמי. מתן גושפנקא להתנהגות כזו נותנת היתר כי כל אחד היישר בעיניו יעשה ובכך יתיר בית המשפט פגיעה בערכי טבע ההולכים ומתמעטים ומאמצים של שנים רבות לשמור על הטבע ירדו לטמיון. כל שהיה על הנאשמים לעשות הוא להגיש בקשה ותוכנית מסודרת. הם לא עשו כך, ואין להם להלין, אלא על עצמם. לפיכך, מסקנת בית המשפט הינה כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את ניסיון הפגיעה בגן הלאומי, עבירה בניגוד לסעיף 30(ד) לחוק הגנים הלאומיים. משכך, מורשעים הנאשמים בביצוע עבירה זו. עבירות הפרעה לפקח ואי ציות להוראות פקח: כאמור זוכה הנאשם 1 מאישומים אלה בהתאם להודעת ב"כ המאשימה. באשר לנאשם 2- עד המאשימה אלקובי העיד כי נאשם 2 מנע מנהג המחפרון לשוחח עם אנשי המאשימה והורה לו להיכנס לשטח המסעדה. עדות דומה באה לפני בית המשפט ממוריס. הנאשם 2 הכחיש טענות אלה. כאשר בית המשפט בוחן את מהימנות העדים, נחה דעתו כי עדויות אלקובי ומוריס עדיפות פי כמה מונים מעדויות הנאשם 2. עדויותיהם של מוריס ואלקובי היו מהימנות, סדורות וללא כל עניין אישי. מאידך, עדות נאשם 2 הייתה פתלתלה, בלתי מהימנה בעליל תוך שהוא מעלה טענות שאינן ממין העניין. סעיף 22 לחוק העזר לגנים לאומיים קובע: "לא יפריע אדם לפקח ולא ימנע אותו מלהשתמש בסמכויותיו לפי חוק עזר זה" נאשם 2, בכך, שהורה לנהג המחפרון לא לשוחח עם פקחי המאשימה והורה לו להיכנס לשטח המסעדה הפריע לפקח ומנע ממנו להשתמש בסמכויותיו לפי חוק העזר. לפיכך, מסקנת בית המשפט הינה כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם 2 הפריע לפקח ועל כן מורשע הנאשם 2 בביצוע עבירה לפי סעיף 22 לחוק העזר לגנים לאומיים. סעיף 23 לחוק העזר קובע: "כל אדם חייב להישמע להוראות פקח שניתנו על ידיו למטרות חוק עזר זה" לא באה לפני בית המשפט כל ראייה איזו הוראה ניתנה לנאשם 2 ע"י פקח המאשימה והוא לא נשמע לה. משכך מזוכה הנאשם מהעבירה שיוחסה לו מכוח סעיף 23 לחוק העזר. גן לאומי