קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סחיטה באיומים של פליט מאפריקה: כללי 1. הנאשם הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בכתב אישום המונה שני אישומים. במסגרת האישום הראשון, הורשע הנאשם בעבירה של סחיטה באיומים וקשירת קשר לביצוע פשע (סחיטה באיומים) - עבירות לפי סעיף 428 רישא ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. במסגרת האישום השני, הורשע הנאשם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (מתן סעד למסתנן לפי סעיף 6 לחוק למניעת הסתננות (עבירות בשיפוט), תשי"ד- 1954) - לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. 2. כיוון שבעניינו של הנאשם ניתנה הכרעת דין מפורטת, אחזור על עיקרי העובדות בגינן הורשע הנאשם בתמצית בלבד. באישום הראשון, הורשע הנאשם בכך שסחט באיומים את המתלונן טאפרה, וזאת בצוותא עם אנשי שבט ראשיידה, הנמצאים בסיני. סחיטת טאפרה בוצעה באופן של הצבת דרישה כספית כתנאי לשחרור קרובת משפחתו של טאפרה (להלן - א.ק), אשר הוחזקה בסיני על ידי שבט ראשיידה בתנאים קשים, מבלי יכולת נטישה של האזור בכוחות עצמה, כאשר באותה העת הייתה נתונה להתעללות קשה מצידם. הנאשם שימש כ"נציג" שבט ראשיידה בישראל, ותפקידו היה לגבות את הכסף אותו היה אמור לשלם טאפרה. במהלך אותן שיחות שנערכו בין טאפרה לבין הנאשם, הבהיר הנאשם, שהיה מודע לאיומים על חיי א.ק, לטאפרה, כי היה ולא תשולם דרישת התשלום, יהרגו את א.ק. על רקע האיומים המתוארים לעיל, ומתוך רצון לאפשר את שחרורה של א.ק, שילם טאפרה לנאשם 3,000 דולר, ובהמשך, על פי דרישת ה"חבורה", ותחת איומים נוספים, שילם לנאשם 300 דולר נוספים. לאחר ביצוע התשלום, הובלה א.ק לגבול מצרים - ישראל, עברה אותו ונעצרה על ידי צה"ל. נקבע בהכרעת הדין בעניינו של האישום הראשון, כי "הנאשם היה צד פעיל לביצוע העבירה שהתבצעה על ידי חבורה עבריינית אשר חלק מאגפיה של אותה חבורה היה אמון על החזקת א.ק, ו"אגף אחר" היה אמון על גביית התשלום מקרוב משפחתה כתנאי לשחרורה, להפסקת ההתעללות בה, ולהעברתה לישראל. שני אגפי החבורה איימו במישרין על טאפרה והבהירו לו, הבהר היטב, כי סירובו לשלם את דרישת התשלום, עלול לעלות בחייה של א.ק". באישום השני, הורשע הנאשם בכך כי גבה כסף מקרובי משפחתם של 5 נתינים אפריקאיים אשר התעתדו להסתנן לישראל, וזאת תמורת העברתם לישראל, ובמסגרת אותה התארגנות עבריינית משותפת עם אנשי שבט ראשיידה. במסגרת אותה התארגנות נקבע כי הנאשם אף סיפק לאנשי שבט ראשיידה כרטיסי חיוג אשר הקלו עליהם בהוצאת הקשר אל הפועל, אפשרו ותרמו להסתננות הנתינים האפריקאיים לישראל, והקלו על אותם גורמים עבריינים העוסקים בכך, את פעילותם. טיעוני התביעה 3. התביעה, באמצעות פקד עו"ד מילברג, עמדה בטיעוניה על חומרת מעשיו של הנאשם, ועתרה להשתת עונש מאסר ממושך בגין מעשיו אלה. התובע הסביר כי בית המשפט העליון, בשורה ארוכה של פסקי דין, הדגיש את הצורך בהחמרת ענישתם של נאשמים המורשעים בעבירות סחיטה באיומים. התובע הפנה לאותה התעללות שעברה א.ק בסיני, ולקביעות בית המשפט מהן ניתן ללמוד כי מעשיו של הנאשם נמצאים ברף העליון של רישת עבירת הסחיטה באיומים, אם לא למעלה מכך (ראה סעיף 47 להכרעת הדין). נטען כי גזר דינו של בית המשפט צריך לשדר מסר ברור ומרתיע לשוהים נוספים בישראל, השוקלים לשתף פעולה עם השבטים הבדואים בסיני. טיעוני ההגנה 4. הסניגור, עו"ד יאסו, עתר בטיעוניו להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם. הוסבר כי הנאשם צעיר בימים, פליט בעצמו, ונקלע לסיטואציה שלא בכוונת מכוון ומתוך רצון לאפשר את הגעתו של חברו לארץ. נטען כי הנאשם לא הפיק רווח כלכלי מסחיטתו של טאפרה, ויש בכך כדי להחריגו ממקרה "רגיל" של סחיטה באיומים. הסניגור התייחס לעבודה כי הנאשם נעדר הרשעות קודמות, וכן לקשיים הברורים בריצוי תקופת מאסר ממושכת, לראשונה בחייו של הנאשם, הן נוכח גילו הצעיר, והן נוכח מעמדו כפליט נעדר תמיכה מוסדית או משפחתית, והן נוכח קשיי השפה. הוסבר כי הנאשם הינו האדם היחיד המשלם את מחיר המעשים - למרות שאלה בוצעו על ידי מספר מעורבים, גם כאלה אשר ניתן להניח כי נמצאים בישראל. כמו התובע, אף הסניגור הגיש גזרי דין התומכים בעמדתו. תסקיר שירות מבחן 5. מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של הנאשם, עולה כי הנאשם תיאר את חלקו בביצוע העבירות באופן מצומצם ביותר, תוך שהדגיש כי לא היה מודע למשמעות מעשיו, ולכך שלמעשה היווה חוליה ברשת המשמשת לסחיטת דמי כופר. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם צעיר אשר שוהה בארץ במעמד ארעי של פליט, נעדר גורמי תמיכה ומבטא מצוקה סביב מעצרו. להערכתו של שירות המבחן, העבירות בוצעו ממניעים כלכליים והנאשם מתקשה לקחת אחריות ולהבין את החומרה המיוחסת להן, כאשר צוין כי הנאשם אינו תופס את עצמו כמי שבמעשיו פגע באחרים, אלא כמי שביקש להיטיב עם חבר. אציין כי רצונו של הנאשם לאפשר את כניסת חברו לישראל, ללא תשלום "דמי מעבר", נטען אף במסגרת ההליך עצמו, ונקבע בהקשר זה רצון זה אכן הניע את הנאשם לביצוע העבירות בהן הורשע. דיון והכרעה 6. דומני כי אין חולק בדבר החומרה הניכרת הכרוכה במעשיו של הנאשם ובעבירות בהן הורשע. מסכת העובדות המתוארת באישום הראשון הינה מסכת קשה, מכוערת, וכזו אשר הונעה אך ורק לטובת הפקת רווח כספי. אמנם, הנאשם אינו זה אשר התעלל פיזית בא.ק, אך כפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשם היה מודע לאיומים על חייה של א.ק, והמשיך את אותו קו מאיים בו נקטו אנשי שבט ראשיידה, באופן של הוספת דברי איום, על מנת להניע את טאפרה לשלם את דרישת התשלום. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת הסניגור כי איומיו של הנאשם ממקמים אותו ברף התחתון של עביר הסחיטה, שכן מרגע שהנאשם היה מודע לאיומים הקיימים, והוסיף עליהם משלו - ניתן לומר כי הפך עצמו לחלק בלתי נפרד מאנשי שבט ראשיידה לעניין האיומים. 7. הצורך בהשתת ענישה מחמירה, קשור, לטעמי, אף למיהותו של הקורבן. טאפרה, עולה חדש מאתיופיה, המתגורר במרכז קליטה, מצא עצמו נתון לסחיטה חמורה, ונאלץ לשלם סכומי כסף ניכרים, תוך נטילת הלוואות, רק על מנת לגרום להפסקת ההתעללות בקרובת משפחתו. אין להבין מדברי כי יש להתייחס לסחיטתו של בעל ממון באופן מתון, אך לטעמי, כאשר הנסחט הינו עולה חדש בעצמו, אשר חי "מהיד לפה", קיימת חומרה יתרה בסחיטתו, בוודאי כאשר מדובר בסכום כה נכבד. הנאשם לא רק התעלם ממצוקתו של טאפרה, אלא פעל כחלק מחבורה עבריינית על מנת לסחוט ממנו כספים שלא היו לו מעולם (ועל כן ההלוואות אותן נאלץ טאפרה לקחת). 8. סבורני כי יש להתייחס בחומרה אף לעובדה כי המעשים בוצעו דווקא על ידי נאשם שהינו פליט בעצמו. ניתן היה לצפות כי דווקא אותם פליטים מאפריקה, אשר עברו מסע קשה ומפרך והגיעו למדינת ישראל, יהיו רגישים למצוקותיהם של פליטים אחרים ובני משפחתם. תחת ציפייה זו, בחר הנאשם לנצל את היכרותו עם אוכלוסיית הפליטים מאפריקה ומצוקתה, ולפעול מתוך מניע כלכלי קר, דווקא כנגד אותה קבוצת אוכלוסייה, עליה הוא נמנה. בגוזרו את הדין, צריך בית המשפט להבהיר לנאשם ולדומיו כי ניצול מצוקותיהם של פליטים מאפריקה כרוך במחיר עונשי משמעותי. 9. בית המשפט העליון קבע לא אחת כי מדובר בעבירות מכוערות, נפוצות וכאלה אשר עקב חששם של קורבנות לפנות לרשויות החוק, חשיפתן קשה ומורכבת (ראה לדוגמה ע"פ 2745/06 מ"י נ' הרשקו ואח', פורסם במאגרים המשפטיים, , 28.6.2006). סבורני כי אותו קושי בחשיפת מקרים דומים, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בקורבנות שהינם פליטים החוששים באופן טבעי מפנייה למשטרה, מצדיק ומחייב השתת ענישה מחמירה אשר יהיה בה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים אשר מבינים כי הסיכוי להגשת תלונה במשטרה בגין מעשיהם, נמוך. המסר אשר צריך לעלות מהחלטת בית המשפט הינו כזה אשר יבהיר לאותם עבריינים פוטנציאליים כי אף אם מדובר בסיכוי נמוך להגשת תלונה, הרי היה ותוגש כזו ותקבע אשמתם, הענישה אשר תושת על ידי בית המשפט תהא מכבידה וכואבת. 10. רכיב נוסף העומד לחובתו של הנאשם נוגע הן למעשיו באישום השני. פעולות הנאשם באישום השני, והיותו חלק מהתארגנות שמטרתה מתן סעד לפליטים להסתנן לגבול ישראל, הינן פעולות הפוגעות בריבונות המדינה פגיעה קשה. עמד על כך בית המשפט המחוזי במסגרת ע"פ (תל אביב - יפו) 71494/06 מ"י נ' אלוסיני, פורסם במאגרים המשפטיים, , 25.6.2007 (להלן- פרשת אלוסיני). באותו מקרה הורשע הנאשם, נתין זר בעצמו, בהברחת נתינים זרים וקבלת כספים במרמה בנסיבות מחמירות. ניתן למצוא קווי דמיון בין עניינו של הנאשם באותו מקרה לבין עניינו של הנאשם שלפני, הגם שבמקרה שלפני מדובר בהיקף מצומצם יותר של מעשים. בפרשת אלוסיני, קבע אב בית הדין, כבוד השופט המר, כדלקמן: "צודקת המדינה כי מן הראוי היה ליתן משקל נכבד יותר בגזירת הדין לתחכום, לתעוזה, להיקפים ולמשך הזמן בהן בוצעו העבירות, כמו גם לעובדה כי הנאשם היה חלק ממערכת משומנת של חציית הגבול המצרי, ופגע באופן מתמשך וחמור בריבונותה של מדינת ישראל כשאין ביכולתה לפקח על הנכנסים בשעריה". עוד נקבע בהמשך כי עונשו של הנאשם נגזר ממעשיו הרבים והנוספים "שפגעו בריבונותה של המדינה ומהווים סיכון ביטחוני פוטנציאלי, על ידי הכנסה ארצה של אנשים רבים, ללא כל פיקוח ובקרה, כשאיש אינו יודע עליהם דבר, על זהותם, מניעיהם וכוונותיהם. לטווח הרחוק יש בהכנסה מסיבית כזאת של זרים בלתי ידועים לתחומי המדינה, הנותרים בשולי החברה ללא זכויות חברתיות ורפואיות, גם איום על דמותה ואופייה של המדינה, על המרקם החברתי שלה וצפי לבעיות חברתיות ודמוגרפיות בעתיד". בשאלת העונש קבע בית המשפט המחוזי בפרשת אלוסיני, כי עונשו של הנאשם יוחמר לארבע שנות מאסר בפועל (במקום שנתיים אשר נקבעו בבית משפט השלום). אציין כי דעתם של השופטים הייתה חלוקה בשאלת העונש הראוי, כאשר כבוד השופט המר סבר כי יש להעמידו על חמש שנות מאסר, כבוד השופטת שיצר סברה כי ניתן להסתפק בעונש על ארבע שנות מאסר, וכבוד השופטת שבח סברה כי אין מקום להתערבות בשאלת העונש. עונשו של הנאשם נקבע בסופו של יום, ונוכח הוראות סעיף 80(ג)(2) לחוק בתי המשפט, בהתאם לחוות דעתה של כבוד השופטת שיצר. 13. נראה אפוא כי אף האינטרס הציבורי בשמירה על ריבונות המדינה ובמניעת כניסה מאסיבית של מסתננים, מצדיק השתת ענישה משמעותית על הנאשם. העובדה כי הנאשם הורשע בחמישה מקרים שונים, תמורתם קיבל 14,500 דולר, ואותם העביר במרוכז לאיש שבט ראשיידה, מעצימה את אותה חומרה ומלמדת כי אין המדובר בכשל חד פעמי. 14. יש לזכור כי הנאשם בחר לנהל את התיק עד תומו - בחירה אשר חייבה את שמיעת עדותו של טאפרה ואת עדותה של א.ק, עדות אשר ניכר היה כי לא הייתה נעימה, וזאת בלשון המעטה (ראה תיאור האופן בו העידה בסעיף 33 להכרעת הדין). אמנם, זכותו של נאשם להילחם על חפותו ולנהל את התיק עד תומו, וברור כי אין לפקוד אותו, מן ההיבט העונשי, על רצונו זה. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי לא ניתן להעניק לנאשם אשר בחר לנהל את התיק עד תומו, את אותה הקלה משמעותית הניתנת, כמעט כעניין שבשגרה, לנאשמים אשר מקבלים אחריות על מעשיהם, מביעים חרטה, וחוסכים הן את זמנם של הצדדים, הן את זמנו של בית המשפט והן מקורבנותיהם את אותה חוויה מטלטלת של עדות בבית המשפט. 15. אל מול הנתונים האמורים לעיל, דומה כי קיימים מספר נתונים אשר יש בהם כדי להוביל להתחשבות בעונשו של הנאשם. ראשית, מדובר בנאשם כבן 21. גילו של נאשם הינו לעולם שיקול רלוונטי, וכאשר עסקינן בנאשם כה צעיר, יש לכך השלכה משמעותית לעניין העונש. שנית, הנאשם שלפני נעדר הרשעות קודמות. אין ספק כי קיים שוני משמעותי בין ענישתו של נאשם אשר נלמד מעברו כי בחר בפשע כדרך חיים, לבין ענישת נאשם אשר זו לו הפעם הראשונה בה נותן את הדין על מעשיו העבריינים. שלישית, יש ליתן משקל מסוים לקשייו של הנאשם כפי שעמד עליהם הסנגור, ובמיוחד אלה הנוגעים והקשורים למעמדו כפליט. ברור כי ריצוי תקופת מאסר לנאשם צעיר כנאשם, ועל רקע היותו פליט, קשה יותר מאשר- הן מבחינת התנאים להם זכאי במאסר, והן מבחינת היכולת להשתלב בפעילות חינוכיות או שיקומיות. יש אף מקום להתחשב בעובדה כי הנאשם אינו זוכה לתמיכה משפחתית או ממסדית כפי שציין הסניגור בטיעוניו. לצד האמור לעיל, אפנה לדברי כבוד השופט המר בפרשת אלוסיני שם צוין כדלקמן: "אינני מתעלם מן העובדה כי בהיותו תושב ונתין זר, ללא משפחה וחברים בארץ, המאסר קשה לו יותר מלאזרח או מתושב מקומי. ברם מי שהולך למדינה זרה ומבצע בה עבירות צריך לצפות לכך". רביעית, נתתי דעתי לעובדה כי הנאשם לא הפיק רווח כספי מהעבירות אותן ביצע. נקבע כי מלכתחילה, התמורה אותה צריך היה לקבל הנאשם הייתה הכנסתו של חברו לישראל ללא תמורה, ונראה כי אין חולק שתמורה זו, בסופו של יום לא התקבלה. הנאשם הורשע אמנם במי שסחט בצוותא את טאפרה - אך ניתן להביא בחשבון, במסגרת כלל שיקולי הענישה, את העובדה כי דמי הסחיטה הועברו לאנשי שבט ראשיידה. נתתי דעתי לטיעון הסניגור בדבר היותו של הנאשם היחיד ש"משלם את המחיר", כלשונו. לא מצאתי כי יש בטיעון זה כדי להעלות או להוריד. מדובר בנאשם אשר בחר שלא לשתף פעולה עם המשטרה באופן מלא, ולטשטש את מעשיו העבריינים. בנסיבות אלה, ושעה שהמשטרה נתקלה בקשיים לא מבוטלים בהעמקת החקירה, נראה לי כי הנאשם אינו יכול להיבנות מקשיים אלה. 16. לאור האמור לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: א. 28 חודשי מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו - 12.7.10. ב. 10 חודשי מאסר, אולם הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו, אחת העבירות בהן הורשע, או עבירת אלימות שהיא פשע. ג. פיצוי המתלונן- מר טאפרה מלאדה המתגורר במרכז הקליטה "איילת השחר", בסך 3,000 ₪. הפיצוי ישולם עד ולא יאוחר מיום 1.1.13. ד. ניתן בזאת צו כללי למוצגים לשיקול דעת קצין משטרה. זכות ערעור כחוק. משפט פליליאיומיםסחיטהסחיטה באיומיםמשרד הפניםפליטים