קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירות תעבורה של רוכב אופניים / כתב אישום נגד רוכב אופניים: נגד הנאשמת הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 31.03.2009 בשעה 12.30 או בסמוך, ברחוב קרן היסוד בגבעת שמואל רכבה הנאשמת על אופניים כשהיא חוצה את הכיכר במעבר החצייה, הנאשמת לא עצרה עם אופניה בטרם ירדה לכביש חסמה את דרכה של משאית אשר חצתה במקום ושני כלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבלה הנאשמת ברגלה והאופנים ניזוקו. הנאשמת הואשמה בעבירות שבניגוד לתקנה 21 (ג) ותקנה 129 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961. הנאשמת כפרה בהאשמה המיוחסת לה ונשמעו הראיות בתיק כאמור. בבית המשפט העיד מר אלי צמח - בוחן תנועה. לפי עדותו במקום אין שביל לאופניים. לדברי הבוחן נהג המשאית היה הראשון בתוך הכיכר כאשר התאונה התרחשה. וסימן את מקום הימצאו של רכב המשאית בתרשים בסמוך למעבר החצייה. עצם העובדה שהוא מטר וחצי לאחר מעבר חציה מעיד על כך שנהג המשאית נסע במהירות נמוכה. הבוחן אף סימן את מקום הפגיעה ברוכבת האופניים, שרק החלה בנסיעה במעבר החצייה, שדה הראיה של הנאשמת פתוח באין מפריע. כל מכלול הנסיבות האלה מצביעות על כך שרוכבת האופניים היא שגרמה לתאונה. וזאת על פי הודעת הנאשמת אשר בה טענה " אני הייתי בנסיעה שוטפת כשנכנסתי למעבר החצייה". הבוחן הסביר בבית המשפט, שמאחר והנאשמת הייתה על האופנים בזמן נסיעה ולא כהולכת רגל האוחזת באופנים וחוצה את הכביש ברגל, הרי שהיא כנוהגת רכב והיה עליה לעצור בטרם הירידה לכביש. לפיכך, מסקנת הבוחן הינה שהרשלנות והאחריות הינם של רוכבת האופניים. עוד מטעם התביעה העיד מר פישל אלי - נהג המשאית. בתאריך הנקוב בדוחות נסע במסגרת עבודתו על כביש בסמוך לאוניברסיטת בר אילן מצפון לדרום. לדבריו הוא חצה את הכיכר הסמוכה לאחד משערי האונ' במהירות איטית. במעבר החצייה המצוי כמה מטרים מהכיכר, פרצה לכביש הנאשמת כשהיא רוכבת על אופניים. כתוצאה מכך פגע רכבו בנאשמת. לדבריו נעצר מידית במקום, הזמין אמבולנס והתקשר למשטרה כדי לבקש הנחיות שמא עליו להזיז את משאית או לאו. בהמשך הגיע שוטר למקום להמשך טיפול. עוד הוא הוסיף שהבחין ברוכבת האופניים לראשונה כשכבר פרצה לכיכר. נהג המשאית היה בסוף הכיכר ממש לפני מעבר החצייה כאשר הבחין בה. הוא חזר והדגיש כי נסע במהירות נמוכה. נסיעה במהירות גבוהה הייתה גורמת לחבלות קשות לנאשמת. עוד הוא ציין בהדגשה, שעצירתו הייתה מידית בזמן הפגיעה. לדבריו "משאית לא עוצרת במקום אם אתה לא נוסע במהירות אפסית." מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד. לדבריה רכבה על אופניים לכיוון האוניברסיטה, חצתה את מעבר החצייה הראשון וסיימה אותו. יש אי תנועה שאותו עברה בנסיעה איטית כשבקצה האי תנועה הורידה רגל משיקוליה והיא ראתה את נהג המשאית. לשיטתה מגיעה לה זכות הקדימה "אני הסקתי שכל נהג שלוקח אחריות על עצמו לנהוג ברכב לוקח על עצמו חובה לתת זכות קדימה במעבר חציה." הנאשמת נכנסה לכיכר הסתכלה לצדדים ראתה הולכי רגל ואת נהג המשאית נכנס לכיכר. לקראת מרכז מעבר החצייה ראתה אותו באמצע הכיכר כשהוא מסב מבטו ימינה. בפעם הבאה שראתה את המשאית הוא היה קרוב אליה. היא הרימה את ידיה כאילו היא יכולה לעצור אותו. יכול להיות שהוא נסע לאט אבל הוא לא הבחין בה מספיק בזמן. לטענתה התאונה התרחשה בחצי השני של מעבר החצייה. בשונה מכפי שציין נהג המשאית. לדברי הנאשמת נהג המשאית נהג במהירות. טענות המאשימה הודעת הנאשמת , התקבלה על פי עדותה כשהיא חופשית ומרצון. לפי עמדת התביעה הכשל המצוי לכאורה באי אזהרת הנאשמת בעת גביית ההודעה איננו כשל, כיוון שהודעתה ניתנה חופשית ומרצון. בנוסף ציינה ב"כ המאשימה כי לאור הלכת יששכרוב שיקול הדעת לפסול הודעות נתון לבית המשפט והפסילה היא יחסית ולא מוחלטת. לאור ממצאי הבוחן התאונה הינה בלתי נמנעת מבחינת נהג המשאית. הממצאים בשטח ותוצאות התאונה מעידים כי הנאשם נסע לאט. בנסיבות אלו נוסעת האופניים אחראית לתאונה. הנאשמת שינתה גרסתה בבית המשפט לראשונה. הנאשמת לא ניהלה משפט זוטא. בטענה כי הדברים שנרשמו בהודעתה אינם נכונים. הנאשמת בגרסתה בבית המשפט סתרה את גרסתה שניתנה בסמוך לאירוע התאונה. לדבריה בהודעתה מסרה כי נסעה בנסיעה שוטפת אך בעדותה בביהמ"ש אמרה כי עצרה על המדרכה. בנוסף, לשיטתה יש לה זכות קדימה. וחובת הזהירות נתונה למי שנוסע בכביש. דבר שהוא מנוגד לחוק הנותן זכות קדימה לעוברים בדרך.  טענות הנאשמת: בטרם אציג את טענותיה של הנאשמת אומר כי ב"כ הנאשמת יכול היה להימנע מהערותיו המעליבות כלפי התביעה ובוחן תאונות הדרכים בסיכומיו. ב"כ הנאשמת היה רהוט ומובן מאד בטענותיו, ולא היה מקום להערות נוספות. הנאשמת טוענת טענת הגנה מן הצדק. בשני מישורים. אחד, הנאשמת טוענת לבטלות התקנה בגינה עומדת הנאשמת לדין וכוונתה לתקנה 129 (א) לתקנות התעבורה. לדבריה מדובר בתקנה ערכאית, אבסורדית, המסכנת את חיי רוכבי האופניים. מאחר שתקנה זו אינה מקוימת בפועל ואיננה נאכפת דינה להתבטל. המישור השני, לו טוענת הנאשמת, הינו במישור התעמרות המאשימה בנאשמת. לטענתה נגרמו לה נזקים כלכליים. הצורך בשכירת שירותי עריכת דין לצורך ניהול הגנתה, התייצבות בבית המשפט לצורך ניהול ההליך, עיקולים שהוטלו על חשבונה. כל זאת כיוון שהמאשימה קיבלה פסק דין בהעדר הנאשמת. כמובן שקיבלה הנאשמת את עונשה מידי שמים כאשר נפצעה בעקבות התאונה. אם לא די בכך טוענת הנאשמת כי התביעה התרשלה בצורה רבתי, כאשר שלחה את כתב האישום והזמנתה לדין לכתובת שגויה, דבר בעטיו, נגרמו לנאשמת הנזקים המתוארים לעיל. לשיטת הנאשמת קיימת סתירה לוגית בכתב האישום. הכיצד ניתן להאשים את הנאשמת גם בהיותה רוכבת אופניים במעבר חצייה וגם כמי שנושאת באחריות לתאונת הדרכים? אם הנאשמת הייתה הולכת רגל הרי שלא הייתה נושאת באחריות לתאונת הדרכים, אך בשל היותה עוברת דרך כרוכבת על אופניים היא נושאת באחריות לתאונה. לטענת הנאשמת על התביעה להכריע האם היא אחראית לתאונה כרוכבת אופניים או שמא כמי שהיא אחראית בעבירה של רוכבת אופניים על מעבר חצייה, המסכנת הולכי רגל בלבד. לממצאים העובדתיים טוענת הנאשמת כי בוחן תאונות הדרכים כשל במלאכתו. בוחן המשטרה הגיע לאחר שהוזזו הרכבים ובנסיבות אלו, הוא אינו יכול לקבוע ממצאים לגבי התאונה. כמו כן, בוחן המשטרה התרשל בחקירת המעורב, כאשר לא עימת אותו עם הסתירות הקיימות בהודעתו. הבוחן ביסס את ממצאיו על פי ספרות מקצועית, אותה לא ידע לציין. בנוסף כלל לא שאל את הנאשמת מה הייתה מהירותה בזמן ירידתה לכביש. הנאשמת טוענת לסתירות בעדות נהג הרכב המעורב. משקל וקבילות הודעת הנאשמת. בוחן המשטרה הגיע למסקנות שגויות על סמך הודעת הנאשמת ולכן הודעתה אינה קבילה וגם אם יוחלט שהיא קבילה הרי שמשקלה אפסי, כיוון שהנאשמת נתנה הודעתה כשהיא פצועה בעקבות התאונה. לא הוקראו לה זכויותיה והיא לא הוזהרה. מצבה הפיזי נטל ממנה את האפשרות ליתן הודעה במצב של חופשי ומרצון. לטענת הנאשמת יש להעדיף את גרסתה בבית המשפט בהיותה כנה. לעצם תאונת הדרכים והנהיגה בחוסר זהירות. אין חובה לעצור בטרם יורד אדם למעבר חצייה. מי שחב בזהירות לפני מעבר חצייה הוא הרכב המגיע למעבר החצייה. הנאשמת עצרה שתי עצירות בטרם קרתה התאונה ולכן לא ניתן לקבוע כי היא חסרת זהירות או רשלנית. לעניין עבירת חציית מעבר החצייה עם אופניים. אין איסור של רכיבה על אופניים במעבר חצייה, שכן מעבר החצייה הינו חלק מהכביש. לכן יש לפרש תקנה זו בצמצום. לא בנמצא תיעוד להרשעה של רוכבי אופניים על חציית מעבר חצייה בחיפוש במאגרי הפסיקה המוכרים. מדובר בתקנה ישנה שהותקנה בעבר וכיום היא אינה מתאימה לזמננו. לכן יש לפרשה ברוח הזמן ולאפשר נסיעת אופניים במעבר חצייה. פרשנותה ראוי שתהיה מודרנית לזמננו ובדרך שונה מדרך חשיבתו של מחוקק המשנה מלפני חמישים שנה. דיון ברצוני לפתוח בשאלת קבילות ההודעה של הנאשמת. שכן לשאלה זו משקל רב לגבי אפשרות ההרשעה של הנאשמת. סעיף 12 לפקודת הראיות - הודאה "חופשית ומרצון" הודיה 12. (א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון. בעפ 5121/98‏ ‏ טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ''ד סא(1) 461 השופטת ד' בייניש בעמ' 519 מתייחסת לפסילה יחסית של הודאות שניתנו במשטרה, כאשר נפל פגם מהלך גביית ההודעה. "האיזון בין זכויות הנאשם והגינות ההליך הפלילי לבין הערכים הנוגדים ובהם - ערך גילוי האמת, הלחימה בפשע וההגנה על שלום הציבור ועל זכויותיהם של נפגעי העבירה - מוביל לאימוצה של דוקטרינת פסילה יחסית. במסגרתה, יימסר לבית-המשפט שיקול-דעת להכריע בשאלת קבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ועל-פי אמות-מידה עליהן נעמוד להלן."    בהתייחסות קונקרטית לאי אזהרת הנאשמת בטרם נחקרה ראה ערעור פלילי 99 / 6613 סטיבן סמירק נגד מדינת ישראל פ"ד נו(3) 529 בעמ' 546 כב' הנשיאה השופטת ד' ביניש בפסק הדין זה נקבע כי אין כלל פסילה גורף וכל מקרה יבחן לנסיבותיו: "ככלל, הגישה שהשתרשה משך השנים בפסיקתו של בית-משפט זה הייתה כי בהיעדר אזהרה כשלעצמה אין כדי לפסול הודאה, כל עוד הוכח כי ההודאה ניתנה מרצון טוב וחופשי (ראו: ע"פ 307/60 יאסין הנ"ל [9], בעמ' 1556; ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו [12], בעמ' 301; ע"פ 450/82 טריפי נ' מדינת ישראל [13], בעמ' 603; ע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל [11], בפסק-דינו של השופט אילן). שאלה נכבדה היא אם לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אי-אזהרה בדבר זכות השתיקה עולה כדי הפרת זכות חוקתית. שאלה אחרת היא אם הסעד בגין היעדר אזהרת חשוד צריך להיות בהכרח פסילת ערכה הראייתי של ההודאה בלא לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו (השוו: עמדת השופט קדמי בע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל [11] אל מול ת"פ (י-ם) 108/98 מדינת ישראל נ' אסקין [37] מפי השופטת י' צור וכן ת"פ 511/97 (נצ') מדינת ישראל נ' עודה [38] מפי השופט ג' גינת). כשלעצמי, נוטה אני לדעה כי המגמה הפרשנית הנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין זכויות נאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור. בהתאם לכך עשויות להיות נסיבות שבהן יהיה בהיעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה גורף. " ב"כ הנאשמת התנגד להגשת הודעת הנאשמת בטענה כי היא לא הוזהרה. סבור אני כי טוב היה עושה ב"כ הנאשמת לו בחר לנהל משפט זוטא על עצם נסיבות גביית ההודעה מהנאשמת. שכן, הנאשמת התכחשה לחלקים המפלילים בהודעתה ואף טענה כי דברים מסוימים לא נרשמו כלל. בעת גביית ההודעה שהה עימה בן זוגה. אך הוא לא הובא למתן עדות בבית המשפט. אני סבור שלו נוהל משפט זוטא הרי שהוא היה מגיע למתן עדות, עדותו זו יכולה הייתה לסתור את האמור בהודעת הנאשמת או לכל הפחות להשפיע באופן משמעותי על תוכן אמירות הנאשמת. כדי לבחון את שאלת חופשי ומרצון, בית המשפט שאל את גובה ההודעה מהי הסיבה שגובה ההודעה לא הזהיר את הנאשמת. גובה ההודעה השיב עמ' 11 שורה 30 לפרוטוקול. "בשלב בו חקרתי את הנאשמת טרם ידעתי את מעמדה בתיק וטרם ידעתי שהיא נאשמת." עולה אפוא, כי גובה ההודעה היה בשלב זה כסומא המחפש אחר ראיות. כעת אבחן את הראיות הנוגעות לנסיבות גביית ההודעה שעלו בפני. בעדות גובה ההודעה  עמ' 11 החל משורה 20 לפרוטוקול:  בחקירה נגדית טען גובה ההודעה: ש.       השוטר שנכח בזירה מילא דו"ח פעולה למה לא עיינת בו? ת.        הדו"ח נשלח בהודעה בפקס ולא הגיע אלי טרם חקרתי אותה. ש.       כלומר באת לחקור אותה בבי"ח ולא ידעת מהם נסיבות התאונה? ת.        הייתי בזירה וידעתי את הנסיבות עשיתי עבודת בוחנים. ש.       אז ידעת מחקירת הנהג כי הוא טוען שהיא אשמה בתאונה? ת.        זה רק בהחלטת בי"מ. ש.       כאשר חקרת את הנהג האחר מגרסתו לפחות חשדת שהיא אשמה בתאונה? ת.        לא הייתה לי גרסתה ולכן לא ידעתי. ש.       מה שגרם לך לחשוד בה היה גרסתה? ת.        גם. כי מסתבר שהיא חצתה את מעבר החצייה על אופנוע, התבלבלתי אופניים. ש.       מה שגרם לך להבין שהיא אשמה? ת.        לא רק, הממצאים בשטח הנזקים בכלי הרכב חקירת הנהג מביאים למכלול שלם שהיא הגורמת לתאונה. בהמשך בעדות הנאשמת בחקירה ראשית עמ' 23 שורה 21 לפרוטוקול. ש.       השוטר אמר לך שאת נחקרת תחת אזהרה? ת.        לא, הוא צחקק איתי והיה מאוד לא פורמלי. בחקירה נגדית של הנאשמת עמ' 24 שורה 22 לפרוטוקול. ש.       השוטר היה לבבי והוא רשם את מה שאת אמרת? ת.        לא כל מה שאמרתי נרשם. ש.       הוא שאל אותך שאלות? ת.        כן. ש.       ענית מרצונך? ת.        כן, אני שמחה לשתף פעולה. ש.       ענית באופן חופשי ? ת.        כן בהחלט. ש.       בסוף כשהסתיימו השאלות חתמת? ת.        כן. ש.       ראיתי את תעודות הרפואיות שלך הייתה פגיעה בזיכרון או פגיעת ראש קשה? ת.        לא היו לי פגיעות בזיכרון. ש.       חתמת על ההודעה? ת.        כן. בהמשך עמ' 25 שורה 17 ש.       את ההודעות שלך ראית גם לפני כמה חודשים? ת.        לפני הרבה זמן. ש.       כשקראת את ההודעה ראית דברים שלא היו כתובים? ת.        כן. ש.       לא הבאת את בעלך להעיד היום? ת.        לא. מתוך העדויות שהובאו בפני נוצר בי הרושם, כי הנאשמת ידעה היטב על מה היא נחקרת והודעה נגבתה באופן חופשי ומרצון. חייב אני לציין שגם בבית המשפט סברה הנאשמת במהלך כל עדותה, כי לא היא זו ששגתה עת ירדה למעבר החצייה. אלא, נהג המשאית. הן בעדותה לפני והן בהודעה שנגבתה ממנה (שורה 18 להודעה) חזרה הנאשמת על גרסתה כי האחריות לקרות התאונה מצויה במגרשו של נהג המשאית. בנסיבות אלו אני סבור שההודעה נגבתה מהנאשמת חופשית ומרצון והיא משקפת את אמירותיה ואומד דעתה. בנסיבות האמורות אני מוצא לקבוע כי ההודעה שנגבתה מהנאשמת קבילה ואני נותן משקל מלא לאמירותיה. כעת נפנה לשאלת האחריות לתאונת הדרכים. ראשית, הנאשמת מוגדרת נהגת רכב כהגדרתה בפקודת התעבורה: פקודת התעבורה [נוסח חדש] "רכב" - רכב הנע בכוח מיכני או הנגרר על ידי רכב או על ידי בהמה, וכן מכונה או מיתקן הנעים או הנגררים כאמור, לרבות אופניים ותלת-אופן, ולמעט רכב ששר התחבורה פטר אותו בצו מהוראות פקודה זו כולן או מקצתן; (הדגשה שלי ש.מ.) תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 129. (א) לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד; אולם מותר להולך רגל להסיע אופניים על המדרכה אם אין בכך הפרעה להולכי רגל. (ב) הוקצה בדרך שביל מיוחד לאופניים וסומן בתמרור מתאים לא ירכב רוכב אופניים בכל חלק אחר של הדרך אלא באותו שביל. (ג) לא ירכב אדם על אופניים במנהרה. טענת הנאשמת היא, שהאחריות לתאונה היא של נהג המשאית ולא עליה. זאת בשל היות מעבר החצייה מקום בו לעוברי המעבר זכות קדימה, בכל מקרה. גם לו הייתי מקבל את גישתה של הנאשמת, הרי שספק האם יש אחריות על נהג המשאית. סעיף 67 (א) לתקנות התעבורה קובע כי חובה על נוהג רכב לאפשר להולכי רגל לחצות בבטחה כאשר הם כבר בתוך מעבר חצייה. 67. (א) נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך. אולם, במקרה שבפני, ראשית, הנאשמת אינה נחשבת הולכת רגל, כי אם נהגת רכב כהגדרתה בפקודת התעבורה, כאמור. שנית, כפי שאסביר בהמשך, הנאשמת לא הייתה במעבר החצייה בעת שהגיע למקום נהג המשאית. על פי דוח הבוחן, התאונה ארעה בתחילת מעבר החצייה מכיוון נסיעת הנאשמת אך הנאשמת חולקת על כך. לטענתה האימפקט היה לקראת סיום מעבר החצייה כעולה מעדותה בבית המשפט ומהמקום אותו סימנה בתמונות שהוגשו נ/1 (3). לעומתה סימן נהג המשאית על אותה תמונה את מיקום האימפקט בתחילת מעבר החצייה. לפי ממצאי בוחן התנועה בשטח, התאונה התרחשה על פי גרסתו של נהג רכב המשאית ולא כפי שציינה הנאשמת. בנקודה זו סבורה הנאשמת שהבוחן כשל בבדיקתו. זאת לאור הטענה, כי הבוחן הגיע למקום לאחר שכלי הרכב הוזזו. סבור אני כי הנאשמת שוגה בכך. עפ"י דו"ח הפעולה שהתקבל בהסכמה ת/1 רשם הסייר "לציין כי עקב כך שהמשאית חסמה את הנתיב היחידי סימנתי את מיקומה ומסרתי לנהג להזיז המשאית לצד הדרך". בוחן התנועה שהעיד בפני הגיש את דו"ח הפעולה שערך ת/4 ממנו עולה "בהגיעי למקום כלי הרכב הוזזו ממקומם. רכב המשא סומן ע"פ הכביש ערכתי עבודת בוחנות". בתרשים שערך הבוחן בעקבות עבודת הבוחנות שערך ת/6 עולה כי מיקום האימפקט הינו כפי שציין נהג המשאית ולא הנאשמת. משמעות מקום האימפקט במקרה הזה, הוא ככל שאימפקט קרוב למקום ירידת הנאשמת למעבר החצייה הרי שהאחריות בגין התאונה עוברת אליה. וכפי שעוד עולה מהממצאים שהובאו בפני בית המשפט הרי שמקום האימפקט היה בשליש הראשון של מעבר החצייה. יוצא אפוא שהנאשמת הייתה על אי התנועה שעה שנהג המשאית היה בתוך הכיכר. הוא התקרב למעבר החצייה שאליו עתידה הנאשמת לרדת בנסיעתה. מהלך נסיעתה ומיקום האימפקט מעידים כי האחריות לתאונה מצויה במגרשה של הנאשמת. לעניין האחריות על תאונת הדרכים של הנאשמת, מוצא אני תימוכין בשתי אמירות של הנאשמת. ראשית, לדבריה היא ירדה למעבר החצייה לאחר שהורידה רגל על אי התנועה. דבר זה סותר לחלוטין את הודעת הנאשמת, שם היא אמרה כי נסעה נסיעה רצופה (שורה 7 להודעתה). מצאתי להעדיף אמירה זו כיוון שנאמרה בסמיכות זמנים לאירוע התאונה. וזאת לעומת אמירתה בבית המשפט שנאמרה כשנתיים לאחר האירוע. בנוסף, קיים קושי רב עם היות הנאשמת רוכבת אופניים שלא הסיעה את אופניה על מעבר החצייה אלא עברה עימם, בעוד היא רוכבת עליהם. כל זאת כאשר לשיטתה לה זכות הקדימה במעבר החצייה. טעותה של הנאשמת נובעת מחוסר הבנתה לגבי זכות הקדימה בכיכר. זכות קדימה בכיכר קיימת למי שנמצא בתוך הכיכר. גם לו קיבלתי את הטענה של הנאשמת כי היא הולכת רגל, הרי שאיני יכול לקבל את גישת הנאשמת כי קיימת לה זכות קדימה בכל מקרה. הייתכן כי לא תהייה משמעות לקביעת הבוחן כי התאונה הינה בלתי נמנעת מבחינת נהג המשאית? סבור אני כי בכך שוגה הנאשמת. הייתכן כי כל פעם שרוכב אופניים או הולך רגל יפתיע נהג רכב לעולם נהג הרכב יהיה אשם בקרות התאונה? התשובה על כך היא שלילית. על הולכי רגל ורוכבי אופניים לקחת אחריות על מעשיהם ולהיזהר בכביש בדיוק כמו יתר המשתמשים בו. לא ניתן לקבל גישה כי רק לנהגי רכב אחריות לקרות תאונות בדרכים. לגישה זו אני מוצא סימוכין בתוצאות התאונה. היות שנהג המשאית נסע לאט, תוצאות התאונה היו קלות ולא הביאו לחבלות של ממש אשר היו מתרחשות לו נהג המשאית היה נוסע במהירות רבה יותר. לסיום ברצוני להתייחס לטענות שהעלתה הנאשמת בקצרה כיוון שאני סבור שאין בהם ממש: הגנה מן הצדק בטענה כי התביעה התעמרה בנאשמת. איני סבור שכך הוא המצב, על הודעת הנאשמת הודבקה מדבקה עם כתובת הנאשמת שאותה מסרה בבית החולים. הנאשמת חתמה על ההודעה ובכך למעשה אישרה את כתובתה. הטענה כי החוק מיושן ויש לפרשו לטובת הנאשמת בדרך מצומצמת. אינו מקובל עלי. החוק הוא חוק כל עוד לא שונה. מטרתו של סעיף 129 לתקנות התעבורה הוא לשמור על זכויות הולכי הרגל על המדרכות ובמעבר החצייה, כדי שרוכבי אופניים לא יפגעו בהם. איני סבור שמקומו של חוק זה להעלם מהעולם. ברצוני לציין כי סעיף זה תוקן בשנת 2007 (קובץ תקנות מס' 6630 מיום 20.12.2007 עמ' 215 - תק' (מס' 2) תשס"ח-2007). לו חשב המחוקק כי יש למחוק את הסעיף הרי שלא היה מתקנו. בנוסף, לו ירדה הנאשמת מהאופניים והייתה מסיעה אופניה ברגל יתכן וכל האירוע הנוכחי היה נמנע. עוד אציין, כי בדקתי בתוכנות הממוחשבות של פסקי הדין ומצאתי עדויות עדכניות לשימוש בסעיף זה. סוף דבר, בהישעני על העדויות שהובאו בפני מטעם התביעה, להם אני מאמין, אני מרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. עבירת תעבורהמשפט תעבורהאופניים