קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירת הפקרה אחרי תאונה: האשמה המיוחסת לנאשם הינה כי ביום 29.4.07 בשעה 2300 לערך נהג ברכבו הפרטי ברחוב בני ברית לכיוון היציאה הצפונית מאשדוד ופגע בברהני אירדני בעת שהלה הלך בנתיב הימני בכיוון נסיעת הנאשם , פצע אותו קשה וגרם למותו כעבור מספר ימים. למרות שהנאשם ידע או היה עליו לדעת כי ניפגע אדם, לא עצר במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה אלא המשיך בנסיעה מהמקום ,בהותירו הנפגע הפצוע קשה בשולי הכביש-עבירה בניגוד לסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה התשכ"א-1961. כתב האישום הוגש רק ביום ,15.3.10 ולאחר מספר דיונים והחלפת סנגור הגיב הסנגור לאישום רק ב-8.11.10,מועד בו הנאשם הודה רק בכך שפגע עם חזית רכבו במנוח וכי המנוח נפטר מהפגיעה, ובכך שלא עצר, לדבריו משום שלא היה מודע לכך שפגע באדם אלא סבר כי אבן הושלכה על הרכב וגרמה לניפוץ השמשה ולמעיכת הפח. מהראיות שהובאו בפני עולה כי המנוח הלך בנתיב הימני ובידו תיק ,כשכפי הנראה גבו לכיוון הנאשם. הוא לבש בגדים כהים והנאשם לא הבחין בו. הפגיעה הראשונית הייתה ברגלי המנוח באזור הפגוש הקדמי וכתוצאה מעוצמת הפגיעה המנוח הועף על מכסה המנוע, שנמעך מעוצמת הפגיעה ולאחר מכן ראש המנוח פגע בשליש התחתון של השמשה הקדמית ימנית, וגרם לניפוץ השמשה בצורת קורי עכביש, ניפוץ המאפיין פגיעת ראש, ובהמשך הועף לצד ימין לעבר שול הדרך בעוד התיק שנשא המנוח נותר בכביש. לעדות בוחן התנועה יגאל אוחיון שהוא ראש מדור תאונות הדרכים במרחב לכיש,מיקום הפגיעה מעיד כי היה על הנאשם להבחין במנוח לפני הפגיעה בתוך טווח האורות של הרכב. הפרקליטות סברה כי בנסיבות אלה, למרות שהנאשם מודה שגרם למות המנוח, לא ניתן להוכיח כי התרשל ולכן לא הואשם בגרימת המוות אלא בהפקרה בלבד. אין חולק כי למרות הפגיעה, מעיכת מכסה המנוע וניפוץ השמשה הקדמית, הנאשם המשיך בנסיעה לביתו ברמת גן. תוך כרבע שעה, בשעה 2335 לערך, בזירת התאונה, עבר שלמה פרץ, שנהג באוטובוס. הוא הבחין בתיק המונח באמצע הנתיב הימני ולכן עקף אותו והמשיך בנסיעה, אך חשב לעצמו כי ייתכן ומדובר בחפץ חשוד ולכן עצר,נסע לאחור, כיוון האורות הגבוהים לעבר התיק, הדליק אורות מצוקה וירד כדי לבחון במה מדובר. מצא כי מדובר בתיק צ'ימידאן שגובהו כ-30-40 ס"מ לערך, ללא סימני צמיגים עליו, ובו בגדים. כשעמד לשוב לאוטובוס כדי להתקשר, הבחין מזווית עינו במשהו בשול הימני, בשפת הכביש, וכשניגש לשם, הבחין במנוח, שהיה כהה עור ולבוש בגדים כהים, כשהוא מקופל ופניו כלפי מטה, פצוע אך עדיין נושם, לכן הזעיק מיד משטרה ומד"א. המנוח נלקח לבית החולים, שם נפטר מפצעיו כעבור מספר ימים. למחרת הקדים הנאשם להגיע למקום עבודתו באלתא אשדוד ושעה 0730 לערך פנה לעמיר אברהם, קצין הבטיחות בתעבורה, ודיווח לו כי בלילה הקודם בדרך לביתו שמע קול חבטה וכי נגרם לרכב נזק. עמיר הבחין בנזק החיצוני ופתח לכן את מכסה המנוע והבחין במטבעות כסף פזורים על כונסי האוויר שבתחתית השמשה הקדמית המנופצת, מתחת לקצה מכסה המנוע, והתעורר בליבו החשד שמדובר בפגיעה באדם . לכן ללא ידיעת הנאשם הוא התקשר למשטרה ושאל היומנאית אם הייתה תאונת פגע וברח בלילה הקודם, אך נענה בשלילה ולכן על פי הנהלים מילא דוח נזק לצורך התיקון. אולם בשעה 0900 , בעת שהאזין לחדשות, שמע כי המשטרה מחפשת את עזרת הציבור למקרה של פגע וברח מהלילה הקודם ולכן בחן באופן מעמיק יותר את הרכב והבחין בשאריות של שיער בתוך הסדקים שבשמשה ולכן פנה למנהל שלו כדי לדווח למשטרה. בתום שמיעת עדי התביעה הנאשם העיד וכן העידה אשתו ולאחר הסיכומים, בעיקר סיכומים ממושכים של הסנגור, ביום 31.1.11 נדחה למתן הכרעת דין, אולם למחרת, שלח הסנגור הודעה שכותרתה חזרה מכפירה , בה ציין כי לאור הערות בית המשפט בסיכומים באשר למבחן האדם מן היישוב הגיע למסקנה כי לא יוכל לסתור הטענה כי בנסיבות אלה היה על הנאשם להיות ער לאפשרות הפגיעה באדם וכי מקבל הפרשנות על פיה הנאשם נהג ברכב שהיה מעורב בתאונה ולכן למרות טענותיו, הוא מקבל עליו הפרשנות המשפטית שלמרות שהנאשם לא העלה זאת בדעתו היה עליו להיות ער לכך ולכן עבר העבירה. בנסיבות אלה לא הוצאתי הכרעת דין אלא קבעתי לדיון, במהלכו ביקשתי לדעת אם הנאשם אכן חוזר בו מהכפירה ומודה בעבירה, אך נמסר לי כי לא השתנה דבר אלא רק חשבון נפש שערך הסנגור על פיו מודע לכך שקיימת סבירות גבוהה שהנאשם יורשע וכי גם ערכאת הערעור תותיר ההרשעה על כנה, לכן מדובר במין "הודאה משפטית" אך לא הודאה של ממש של הנאשם . לכן לא נעתרתי למגינת ליבו של הסנגור לבקשה ליתן לנאשם לחזור בו מכפירתו , וניתנת הכרעת דין זו. עבירת ההפקרה איננה עבירת רשלנות כפי שמציג זאת הסנגור. בגין עבירת רשלנות קבע המחוקק עבירה מסוג עוון ועונש שאינו עולה על 3 שנות מאסר . מדובר בעבירה של הפקרה שהיא מסוג פשע שדינה 7 שנות מאסר.לא מדובר אך ורק בחובת זהירות ובסטנדרט התנהגותי שהופרו, אלא בעבירה הדור/שת כוונה. לכן אם עומד על כך שסבר כי מדובר באבן וכי לא היה לו מושג או חשד כלשהו כי פגע באדם- אין בכך הודאה במיוחס לו. כאמור עבירת ההפקרה הינה עבירה של כוונה אולם אין צורך בכוונה מיוחדת ודי בהוכחת עצימת עיניים. 3. עצימת עיניים- מה היא?   סעיף 20 לחוק העונשין תשל"ז-1977 קובע כי: (א)מחשבה פלילית-מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה , הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות גם אחת מאלה: (1) כוונה- במטרה לגרום לאותן תוצאות; (2)פזיזות שבאחת מאלה: (א)  אדישות- בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב)  קלות דעת-בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות,מתוך תקווה    להצליח למנען. (ב)   לעניין כוונה, ראיה מראש את התרחשות  התוצאות,כאפשרות קרובה לוודאי,כמוה כמטרה לגרמן. (ג)  לעניין סעיף זה- (1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;  (2) אין נפקה מינה אם נעשה המעשה באדם אחר או בנכס אחר, מזה שלגביו אמור היה המעשה להיעשות.   בע"פ 358/89 ורשבסקי ואחרים נ. מ"י (פד"י מ"ד (2), 870 בעמוד 874) נקבע:   " . . . מצב נפשי של עצימת עיניים כמוהו, בעיני המחוקק, כידיעה ממשית והוא נעוץ בהימנעות מלבחון ולבדוק מצב דברים שלגביו עשוי להיות חשד כי אסור הוא".   בע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל,  מפי כב' השופט א' לוי, סעיף 4 לפסק דינו, נקבע: "למקרא הוראה זו אתה למד, כי מקום בו מפעם בלבו של מבצע העבירה חשד בדבר טיב התנהגותו, או בדבר קיומה של נסיבה הנמנית עם פרטי העבירה - הוא לא יוכל להתגונן בטענה לפיה פעל בהעדרה של מודעות. במצב דברים מעין זה - כך ממשיכה הוראתו של סעיף 20(ג)(1) וקובעת - מוטלת על מבצעה של עבירה, החובה לפעול כדי להפריך את החשד ולברר את מצב הדברים לאשורו. וכל עוד לא עשה כן, או שעשה, אולם חשדו לא הופרך, רואים אותו כמי שהיה מודע בפועל בעת ביצועה של העבירה לאותו פרט. לשון אחר: התעורר בלבו של אדם חשד, והוא אינו טורח להזימו, יש לראותו כמי שעוצם את עיניו והתעלם במודע מאפשרות קיומה של נסיבה".   פרופ' פלר בספרו יסודות בדיני עונשין  א' ע' 519 מציין כי "עצימת העיניים" מפני אפשרות קיומה של נסיבה הנמנית עם היסוד העובדתי שבעבירה, כמוה כמודעות בפועל לקיומה של הנסיבה או, כפי שנוהגים עוד להתבטא, כמוה כידיעת הנסיבה; או בקיצור, "עצימת העיניים" מהווה תחליף למודעות בפועל, על כל הכרוך בה. כבוד השופט מ' לנדוי (כתארו אז) בד"נ 8/68 סולומון המטפרסט נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד כ"ב(2) 529) קבע: "... לעולם יחול גם כאן הכלל הרגיל בדיני עונשין, שאדם העוצם את עיניו במתכוון  מלראות עובדה פלונית נכוחה, כמוהו כיודע אותה עובדה."   עבירת ההפקרה היא אם כן עבירה הדורשת ידיעה וכוונה אולם כוללת בחובה אפשרות של עצימת עיניים וזאת באופן מפורש בשל ניסוחה המיוחד: סעיף 64 א (א)לפקודת התעבורה קובע כי: נוהג רכב המעורב בתאונה והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו מאסר שבע שנים, עם קנס או ללא קנס-ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן (הדגש שלי ר.ל.).   פרופ' פלר במאמרו על חובות נהג כלפי נפגע בתאונת דרכים (משפטים ו', תשל"ו, 451) לפני התיקון של סעיף 64א, איבחן בין סעיף זה לתקנה 144 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, כשהראשון התייחס באותו עת לנהג שגרם לתאונה, והשניה לנהג שהיה מעורב בתאונה. בעמ' 455, מתייחס הכותב, בין היתר, לרקע של החובה לעצור במקום התאונה, חובה הנובעת מהחובה להגיש עזרה לנפגע שכרוכה בדרך כלל בצורך לעצור. אובחנה אם כן החובה הספציפית לעצור כשזו נבחנת לפי שני גורמים: ייחוד הזיקה וייחוד המטרה. בהתאם לכך, לדעת הכותב:  תקנה 144 (א) (1) לתקנות התעבורה קובעת החובה לעצור כדי לאפשר קביעת נסיבות האירוע. סעיף 62 (7) לפקודת התעבורה קובע החובה לעצור כדי לאפשר זיהוי הרכב, נוהגו ובעליו. סעיף 64א (א) לפקודת התעבורה קובע החובה לעצור כדי לעמוד על תוצאות התאונה, כשמטרת העצירה הינה לברר אם מישהו נפגע, וכדי שיעמוד על חובתו להגיש לנפגע עזרה. סעיף 64א (ב|) לפקודת התעבורה מתייחס לחובה להושיט עזרה למי יודע שנפגע. לדעתו, החובה בסעיף 64א (א), עומדת בפני עצמה, אפילו אם בדיעבד מתברר כי לא היו נפגעים אולם על פי הנסיבות עלול היה להיפגע אדם, וזאת בניגוד לדרישת תקנה 144 א לתקנות התעבורה המתייחסת לנהלים המחויבים בהימצא נפגעים. פרופסור פלר קובע ארבע קביעות חשובות: 1. מקום שנהג עצר אך לא מילא אחר החובה להגיש עזרה לפצוע יהא חייב על פי סעיף 64א (ב) לפקודה שדינה 9 שנות מאסר והיא לכן בסמכות בית המשפט המחוזי. 2. אם לא עצר ולא הגיש עזרה, האחריות בשל אי העצירה נבלעת באי מתן העזרה, וזאת כשקיים קשר פוטנציאלי ביניהם, כלומר יואשם גם כן בעבירה בניגוד לסעיף 64א (ב) לפקודה. 3. הנהג חב בחובת עצירה עפ"י סעיף 64א (א) גם אם בפועל כאמור לא נפגע אדם או שהאדם כבר מת (בניגוד לעבירת אי מתן עזרה שבסעיף 64א (ב) לפקודה ). 4. אי אפשר להסתפק בהחלת הוראה המתייחסת לעבירת אי עצירה מקום שמערכת העובדות מצביעה על אי הגשת עזרה. כלומר, מסקנתו כי אם חוייב הנהג בהפרת חובת העצירה על פי סעיף 64א (א), בשונה מעבירת אי עצירה על פי תקנה 144א (1), נקבעת האחריות בהתאם לייחוד המטרה שלשמה הונהגה חובה זו, כלומר, כדי לברר אם נפגע אדם על מנת להושיט לאותו נפגע עזרה. בעוד תקנה 144 מתייחסת למצב עובדתי קיים: תאונה בה נפגע אדם, ומה יש לעשות במקרה כזה, סעיף 64א מתייחס לידיעה או הצורך לדעת כי עלול היה להיפגע אדם, כדי לעצור ולהושיט לו עזרה. בע.פ.66/88 מדינת ישראל נגד נאוה אפרתי (פס"ד מ"ג 1 תשמ"ט תש"ן 1989) התערב בית המשפט העליון והפך זיכוי מעבירת הפקרה, של נאשמת שזוכתה מחמת הספק מגרימת המוות ברשלנות, ולכן ביהמ"ש הרשיעה בעבירה הקלה יותר בניגוד לתקנה 144 לתקנות וזיכה אותה מעבירת ההפקרה. נקבע כי אין חובה להוכיח מי אשם בגרימת המוות כדי להרשיע בעבירת ההפקרה ודי להוכיח כי נהגה ברכב שהיה מעורב בתאונה וכי ידעה או היה עליה לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם. לעומת זה בברע"פ 3306/98 שלום תנעמי נ. מד"י (תקדין עליון כרך 98 (3)- 1998 בעמ'  1437) זוכה הנאשם מחמת הספק מעבירת אי עצירה על פי סעיף 64א (א), וזאת לאחר שהורשע בערכאות הנמוכות, וזאת במקרה שניגש למקום בו שכב המנוח ואף עמד שם מס' דקות, ועזב רק לאחר שנוכח לדעת שקיבל טיפול על ידי אחר, שנאמר לו שיגיע למקום. בימש"ע הוסיף כי לא הובהר מה היה ביכולתו לעשות מעבר לכך, כשידוע בדיעבד שאסור היה לו להושיט לפצוע עזרה על ידי הזזתו. 4. סיכום ומסקנות: הנאשם שבפני עומד על כך שלא ידע כי פגע באדם וכי סבר שהושלכה לעברו אבן ולכן מתוך פאניקה נמלט מבלי לעצור ומבלי לברר את שארע ורק בדיעבד, למחרת היום, התברר לו כי פגע באדם. אציין כי למרות שדי בהוכחת עצימת עיניים, או כלשון החוק בהוכחה כי היה עליו לדעת כי פגע באדם, על מנת להקים חובת העצירה- אינני מאמינה לנאשם כלל. מדובר במהנדס, העובד באלתא שנים ארוכות וכיום מנהל פרוייקט. הוא יליד 1961, נשוי 24 שנים, אב לארבעה בני 22,18 ותאומים בני 12. לפני 21 שנה חזר בתשובה וכיום לדבריו מנהל אורח חיים דתי. הוא עובד באשדוד וגר ברמת גן ומחזיק ברישיון נהיגה לרכב משנת 1980 ואף הוציא רישיון לאופנוע בשנת 1983. לבקשת הסנגור הוגש גיליון ההרשעות שלו (נ/1), שאינו מכביד, ובו 7 הרשעות קודמות בעבירות מסוג ברירות משפט, אחת מסוג הזמנה לדין, ביניהן אי ציות לתמרורים ועבירות מהירות, והרשעה אחת מאוחרת של אי ציות לאור אדום. אדם שהוא לכאורה נורמטיבי, מן היישוב. כדי ליתן הסבר מדוע נלחץ ועזב המקום נזכר הנאשם כי בעבר הרחוק, בהיותו סטודנט בטכניון בלימודיו מסגרת הצבא, כשכבר היה נשוי,סבל מהתקף חרדה, חשב שלקה בליבו, ואף פנה לפסיכולוג ולקב"ן . לגבי התאונה- סיפר כי נשאר בעבודה מאוחר וכשנסע ברחוב בני ברית בנתיב הימני לכיוון היציאה הצפונית מאשדוד, מישהו השליך על רכבו אבן או משהו, לא ראה דבר ולכן נכנס ללחץ, ולמרות התנפצות השמשה המשיך בנסיעה. הוא אף התקשר לאשתו וסיפר לה על כך. הוא הגיש פלט שיחות הטלפון (נ/2) ממנו עולה כי התקשר לאשתו, למספר 052-5740070 בשעה 23;21, ושוחח עימה 2 וחצי דקות. למחרת הגיע לעבודה והעביר הרכב שהוא רכב עבודה שכור מאוויס על ידי אלתא, לקצין הבטיחות, ודיווח לו על פגיעה של אבן, והוא מצא המטבעות. לאחר מכן התקשרו וביקשו שיחזור, והמתינו לו שוטרים, ורק אז נודע לו שפגע באדם. לדבריו, אף שהיו עמודי תאורה לאורך הדרך בצד שמאל, לא הייתה תאורה בצד ימין, אך למרות זאת לא נסע באורות גבוהים. מתאר התאונה כאילו נכנס למהמורה ומקבל חבטה של אבן בשמשה , ולכן הביט מיד ימינה אך ראה רק חושך ועצים. לדבריו עובד באשדוד כבר 7 שנים ולכן נוסע בכביש זה הרבה , בעיקר בשעות היום, וכי לא מצפה להולכי רגל בכביש . אישר כי באופן אינסטינקטיבי הסיט מבט לעבר מקום הפגיעה . לדבריו, ראה ניפוץ השמשה, אך לא ראה המעיכה במכסה המנוע אלא למחרת. טען בבית משפט שראה המטבעות על הווישרים, הסתכל לעבר השמשה וראה מטבעות, אף שלא חשב שהמטבעות ניפצו לו השמשה ולא הבין המשמעות שלהן. אשתו העידה על כך שהתקשר אליה בלילה בבהלה ואמר לה: "לא תאמיני מה קרה , כנראה זרקו עלי אבן". אולם אף שהוא סיפר לה על הנזק לשמשה כשהגיע היא לא ירדה מהבית לראות זאת . למחרת התקשר אליה למקום עבודתה באוניברסיטת תל אביב לשם הגיעה, בין השעה 0800 ל- 0830, ואמר לה שקצין הבטיחות מצא מטבעות כסף, ואחר כך שוב התקשר ואמר לה כי ייתכן שפגע במישהו, וכי זה היה לפני שהגיעה המשטרה ולפני השעה 1000. כשנשאלה על ידי בית המשפט מה מהות כל שיחות הטלפון האחרות שבפלט, אישרה כי באותו יום התקשר הרבה וכי בשעה 1100 היה מאד מבוהל. יצוין כי בפלט (נ/2) מופיעות שיחות טלפון רבות שלו אליה החל משעה 0808 (למשך דקה ו-12 שניות), ומיד לאחר מכן ב-0809 (דקה ו-24 שניות), ב-0940 (48 שניות), ב-1014 (דקה ו-12 שניות), ב- 1252 ( 2 דקות), ועוד. הנאשם לא הבחין במנוח בהלכו לפניו בדרך ופגע בו אולם אני לא מאמינה לנאשם שלא ראה דבר מכל שארע לאחר מכן, וכי לא היה מודע לפגיעה ולנפילה על גבי מכסה המנוע, או כי לא קישר זאת לפגיעה בשמשה שהתנפצה, או למטבעות שנמצאו על מכסה המנוע על ידי קצין הבטיחות. ניסיונו להפריד בין הפגיעה לניפוץ השמשה הינו אבסורדי וטוב עשה הסנגור כשחזר בו מטענתו הראשונית בדבר האפשרות שרכב אחר פגע במנוח . מה עוד שנמצא שיער בשמשת הרכב. כיצד ניתן להאמין שהנאשם לא הבחין בכך שפגע עם הפגוש הקדמי במשהו, שכתוצאה הועף ונחת על מכסה המנוע, וכופף אותו מעוצמת המכה, ובהמשך פגע וניפץ השמשה הקדמית, ואף פער בה חור, ומטבעות נפלו ונתקעו בין המכסה למגבים, ולאחר מכן עף הצידה? הרי אפילו אם היה נוהג בעיניים עצומות היה יודע לבטח בנסיבות אלה כי פגע במשהו , והיה עוצר מיד לברר במה מדובר! האינסטינקט הראשוני של נהג מן היישוב החווה אירוע טראומטי שכזה הינו לעצור מיד ולברר מה קרה- לפחות לרכב, שבמקרה זה אף אינו שלו , ולכן עליו לדווח על הנזק. אם אכן המשיך בנסיעה מבלי לעצור ולבדוק הנזקים ונהג עם שמשה מנופצת עד לרמת גן- הרי זה משום שכבר ידע במה מדובר, ורצה לעזוב המקום כדי שלא יקשרו אותו לארוע. לכן למחרת היום מיהר לדאוג לתיקון הרכב. אפילו אם הייתי מאמינה לו שאכן לא ראה דבר ולא עלה בליבו החשד כי פגע באדם אלא סבר כי בסך הכל הושלכה אבן על הרכב- הרי לגרסתו מיד התבונן הצידה ולא ראה אף אדם במקום. מדוע בשלב זה לא חשד? מדוע לא עצר? ואם אכן חשש לעצור, לא משום שלא רצה להיחשף אלא מתוך חשש לחייו, הרי לאחר מכן הגיע לצומת מרומזר מואר, לתחנת דלק, ולעוד צמתים רבים בדרך לביתו. כמו כן היה לו עימו מכשיר טלפון. מדוע בהמשך לא עצר, ומדוע לא התקשר למשטרה מיד כדי לדווח על האירוע, הרי השלכת אבן על שמשה קדמית של רכב נוסע וניפוצה מהווה סיכון חיים של ממש? והיכן היה הצ'ימידאן , בו הבחין נהג האוטובוס? גם אותו לא ראה? הנאשם, שהינו אדם אינטליגנטי , משכיל ונהג מנוסה, העיד בבית המשפט, ללא הנד עפעף, גרסא הזויה לחלוטין ומצוצה מן האצבע, כאילו בשום שלב לא עלה בליבו החשש שמא פגע באדם אלא היה סבור כי מדובר בהשלכת אבן. אמנם אין אדם קורא צפונות ליבו של אחר, אולם במקרה זה לא ברור לי כיצד מצפה הנאשם שבית המשפט, או כל אדם אחר- ייתן בגרסתו זו אמון כלשהו. אמנם ניסיון החיים מלמדנו כי הנפש מאד מורכבת וכי לבני אדם מערכת של הגנות המאפשרות להכחיש מציאות שהיא קשה להתמודדות ואף לשכנע עצמנו בדברים שהם לעיתים חסרי כל שחר, אולם לא כן במקרה שבפני: לא מדובר באדם חולה, הסובל מהלוצינאציות, המנותק מהמציאות הסובבת אותו ולכן מעוות אותה, אלא במהנדס, שכאמור הוסמך בטכניון, המתפקד ואף מונה בשל כישוריו כאחראי פרוייקט, שזכה לדבריו בתעודות הצטיינות בשל תרומתו למערכת הבטחונית . לא אוכל לקבל את גרסתו כי למרות כל הפגיעות והנזקים, לא עלה בליבו חשד, ולו קל שבקלים, כי פגע באדם, וכי לכן לא עצר, אלא השאיר הנפגע מתבוסס בדמו בצידי הדרך, ונסע לו לביתו. ברור מדוע הסנגור, שהוא בעל שנות ניסיון רבות בתחום התעבורה, התקשה להשיב לשאלות בית המשפט בסיכומיו, ומדוע לאחר מכן החליט לחזור בו מן הכפירה, אולם לא מצאתי לקבל הודאתו של הנאשם , שבאה רק משום שהסנגור סבור עתה כי הוכח שבנסיבות אלה היה על הנאשם לחשוד כי נפגע אדם . לאור כל האמור, ולאחר שדחיתי את גרסת הנאשם, ומצאתיה בלתי אמינה בעליל, אני מרשיעה אותו בעבירה המיוחסת לו. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה