קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש בעבירת כליאת שווא ואינוס: 1. הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין התשל"ז-1977, אינוס לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק, שלילת כושר ההתנגדות לשם ביצוע עבירה לפי סעיף 327 לחוק, ותקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק. 2. העובדות פורטו בהכרעת הדין, ונחזור עליהן כאן בקצרה. הנאשם וחברו א' היו בדירת הנאשם בשעות הערב ושתו משקאות משכרים. סמוך לחצות טלפן א' אל ידידתו (היא המתלוננת) וביקש ממנה כי תבוא ללוות אותו לביתו, בהיותו שתוי. המתלוננת הגיעה לדירה ונכנסה, הנאשם נעל אחריה את הדלת ולקח את המפתח. המתלוננת וא' רצו לצאת מהדירה, אך הנאשם סירב לפתוח את הדלת, ודרש מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין. המתלוננת סירבה. 3. בשלב זה הוציא הנאשם את כלבתו, ואמר למתלוננת ולא' כי הכלבה מצייתת לכל פקודותיו. הנאשם הצמיד סכין לגרונו של א', הורה לו לא לזוז, ופקד על הכלבה לשבת לידו ולשמור עליו. הכלבה אכן התיישבה לרגלי א', ו"שמרה" עליו, לבל יזוז. 4. בשלב זה, הנאשם, באיומי סכין ותוך שאיים על המתלוננת כי יהרוג אותה, הכריח אותה לפשוט את חולצתה. א' ניסה להגן על המתלוננת ולמנוע את מעשי הנאשם, אך כשקם מהספה, קפצה עליו הכלבה ונשכה אותו בפניו, קרוב לאוזן, ודם רב ניגר מפניו. אח"כ תקפה אותו הכלבה שנית, ופצעה אותו ביד וברגל. בכך השיג הנאשם את מבוקשו - להטיל אימה על א' ולרתק אותו למקומו כך שלא יוכל לעזור למתלוננת. מנשיכות הכלבה נחבל א' בלחיו, בירך ימין, ובאמת יד שמאל. יוער כי א' זב דם רב, וכי הנאשם עזר למתלוננת לטפל בו. 5. בהמשך, שוב תוך איומי סכין ואיומי רצח ("בלחץ התחיל לדבר שאין לו מה לאבד פה, אין לו מה לעשות, הוא חותך את שנינו לחלקים וכל חלק בנפרד זורק לפח זבל אחר, ולא ימצאו אותנו אף אחד אף פעם" עמ' 34 לפרו' שו' 32-33) הנאשם הכריח את המתלוננת להוריד את חזייתה, ואח"כ את מכנסיה. 6. בשלב זה היא נותרה רק עם תחתוניה בלבד, והתכופפה מעט קדימה כדי להסתיר את חזה, אולם הנאשם דקר אותה בגבה עם הסכין דקירה קלה ביותר, כמעט בלתי מורגשת, כדי שתתיישר, ויוכל לראות את שדיה. 7. אח"כ משך את הגומי של תחתוניה, והם נפלו על הרצפה. או אז תפס הנאשם את המתלוננת בירכיה והפיל אותה על עצמו, הפשיט מכנסיו ותחתוניו, והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, והכל בנוכחות א', ותוך שהמתלוננת בוכה ומבקשת שישחרר אותה. המתלוננת כיווצה את שריריה כך שלא יוכל לחדור כמה שרוצה. 8. אח"כ קמה המתלוננת, הנאשם תפס אותה שנית, ושוב החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה, תוך שהמתלוננת בוכה בהיסטריה וצועקת לעבר א' שיעזור לה. א' לא יכול היה לעזור, מכיוון שהכלבה ריתקה אותו למקומו, חשפה שיניה ונבחה לעברו (וזאת לאחר שכבר פצעה אותו, פעמיים, קודם לכן). גם בפעם הזאת, השניה, המתלוננת כיווצה את שריריה, כך שהנאשם הצליח לחדור מעט, אך לא עד הסוף. בסופו של דבר, הוא התעייף, לא הגיע לסיפוקו, ועזב אותה. לאחר מכן דיברה המתלוננת על לבו ושכנעה אותו להחזיר את הסכין למקומה, ואת הכלבה לחדרה. הנאשם גם ניאות בשלב זה לתת לה את המפתח, והמתלוננת וא' ברחו מיד מהדירה, כשהמתלוננת רועדת ובוכה באופן היסטרי. חוות דעת פסיכיאטרית 9. במסגרת הליכי המעצר הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם. מחוות הדעת עולה כי הנאשם, בן 34 (כיום 35), יליד אוקראינה. האב היה אלכוהוליסט, וכנראה גם חולה נפש. הוריו התגרשו כשהיה בן 6, ואין לו קשר עם האב. הנאשם למד בפנימייה, כנראה של ילדים מפגרים. אושפז כמה פעמים בבית חולים פסיכיאטרי. סיים 10 שנות לימוד. לא גויס לצבא. בגיל 18 לערך החל לשתות אלכוהול, ועד לפני מספר חודשים. נשוי ואב לשני ילדים. בשנת 2000 עלתה המשפחה לארץ. ב- 2001 נפצע בתאונת עבודה ואיבד ראייתו בעין אחת. ב- 2002 עשה ניסיון התאבדות, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ושוחרר באבחנה של "הפרעת הסתגלות". בשנת 2009 נסע לאוקראינה לטיפול גמילה מאלכוהול. 10. בסיכום חווה"ד צוין כי בעברו מתועדות הפרעות התנהגות קשות בגיל צעיר, שתיית אלכוהול ממושכת, וחשד למידה קלה של פיגור שכלי. המסקנות בסופו של דבר הן כי בעת ביצוע העבירה לא היה שרוי במצב פסיכוטי, כי הינו כשיר לעמוד לדין, וכי אינו זקוק לאישפוז במחלקה פסיכיאטרית. עדויות אופי 11. מטעם הנאשם העידו אשתו ואחותו. אשתו העידה על היותו אדם מאד טוב, ביישן, שמעולם לא קילל ולא הרים עליה יד. הוא מאד עזר לה בטיפול בילדים. היא משוכנעת שלא ביצע את העבירות המיוחסות לו. אחותו העידה כי היא, הנאשם, ואח נוסף למדו שלשתם בפנימייה, וכי היא לא דיברה עד גיל 8, והנאשם (אחיה הגדול) היה כמו אבא עבורה. תסקיר נפגעת העבירה 12. לפי התסקיר, המתלוננת היא אשה בת 37, רווקה, צנועה ומופנמת, מנהלת אורח חיים נורמטיבי, שבו אלימות או תוקפנות זרים לה לחלוטין. ניכר בה כי הטראומה שעברה בשל מעשיו של הנאשם עדיין מוחשית ולא מעובדת. עדיין מתמודדת עם תופעות פוסט טראומתיות קשות, המשפיעות עליה בחיי היום יום. 13. המתלוננת תיארה בפרטי פרטים כיצד הנאשם פגע בה ואנס אותה במשך זמן ממושך, כשלאורך כל זמן ההתעללות, היא חששה לחייה, וניסתה לשמור על שליטה מסויימת. היותה כלואה בבית הנאשם, ללא יכולת לצאת, הגבירה את תחושת חוסר האונים והחרדה שלה. העובדה כי א' היה נוכח, פצוע וחסר אונים, גרמה לה להבין כי רק בכוחה להפסיק את ההתעללות ולצאת משם בחיים. היא חוותה תחושת בושה והשפלה מכך שא', אדם קרוב לה, ראה אותה במצבה הקשה. חוותה פחד מוות, חששה כי הנאשם ירצח אותה, כפי שאף איים לעשות, בעודו מניף סכין לעברה. הפחד שירצח אותה מציף אותה עד היום, ולתפיסתה, לאחר שחרורו מהכלא, הוא עלול לשוב ולפגוע בה. משום כך עברה להתגורר בדירה אחרת, בתקווה כי בכך הדבר יקשה על הנאשם לאתר אותה לאחר שחרורו מהכלא. 14. מאז שנפגעה צמצמה המתלוננת את קשריה החברתיים, היא חוששת כי העובדה שנאנסה עלולה למנוע ממנה קשר זוגי עתידי. תופעות פוסט טראומתיות נוספות מתבטאות בכך שאינה יוצאת בגפה בשעות החושך, נמנעת מבילויים חברתיים, מרבה לעשן סיגריות, וסגורה בעולמה. מתקשה לישון, מראה הנאשם פולש אליה בחלומותיה. מאז שנפגעה חשה בדידות, חוששת מקשרים חברתיים, ופועלת בדפוס של הימנעות וצמצום עולמה. סובלת מתחושות בושה, השפלה, כאב וכעס, שטרם עובדו. 15. בסופו של יום עולה מהתסקיר כי הטראומה שעברה המתלוננת הובילה אותה לצמצם עוד יותר את עולמה החברתי, קשריה הבינאישיים, והאמון שלה בבני אדם בכלל. התופעות הפוסט טראומתיות מכבידות עליה ביום יום, וללא טיפול מתאים, עלולות להחליש כוחותיה ולגרום לה להצטמצם עוד יותר. שירות המבחן מעריך כי להרשעת הנאשם והאמון שניתן בעדותה של המתלוננת בבית המשפט, יש אפקט שיקומי חיובי, שנותן הכרה לפגיעה הקשה שעברה ולאמינותה. שירות המבחן ממליץ על ענישה שתיתן הכרה לפגיעה הקשה שגרם הנאשם למתלוננת, וכן על פיצויים בעזרתם תוכל המתלוננת לממן את הטיפול הריגשי לו היא זקוקה. טיעוני ב"כ המאשימה 16. ב"כ המאשימה טענה כי מדובר בארבע עבירות - אינוס, שלילת כושר ההתנגדות לשם ביצוע עבירה, כליאת שווא, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. בגין עבירות אלה קבע המחוקק (בהתאמה) עונשים של 20 שנות מאסר, 20 שנות מאסר, 3 שנות מאסר, ו- 3 שנות מאסר. על ביהמ"ש להתחיל, כנקודת מוצא, מעונשים אלה שבחוק. 17. העבירות בוצעו כלפי שני קורבנות - המתלוננת וא'. 18. מעשי הנאשם והנסיבות חמורים במיוחד, הכל כפי שתואר לעיל. 19. ב"כ המאשימה הפנתה לתסקיר נפגעת העבירה, הקובע כי המתלוננת עדיין חווה את הטראומה בצורה קשה, ועד היום מנסה להתמודד עם התופעות הפוסט טראומתיות, המציפות אותה שוב ושוב. 20. הנאשם בחר לנהל את משפטו, ובכך אילץ את המתלוננת ואת א' לחוות שוב את האירוע, בעדותם בביהמ"ש. 21. נקודת הזכות היחידה היא, שלנאשם עבר נקי, אך לעברו הנקי של נאשם בעבירות מסוג זה לא יכול להינתן משקל רב. 22. התביעה תמכה טענותיה בפסיקה בה נגזרו עונשי מאסר בפועל של 17 שנה (פ"ח 1015/05 (מחוזי ת"א) מ"י נ' פלוני) , וכן הפנתה לפסיקה ביחס לעבירות קלות בהרבה, ניסיון למעשה סדום ותקיפה חבלנית, שם נדון הנאשם ל-8 שנים מאסר בפועל (ע"פ 6616/10 אפרתי נ' מ"י) . טענות ב"כ הנאשם 23. ב"כ הנאשם ציינה כי נסיבות חייו של הנאשם מורכבות מאד. אביו היה אלכוהוליסט ויצא מחיי המשפחה כשהנאשם היה בן 6. הנאשם גדל בפנימייה. עלה עם אשתו לישראל. נפגע בתאונת עבודה ואיבד ראייתו באחת מעיניו. הנאשם שקע בדיכאון וניסה להתאבד. 24. לפי עדות אשתו ואחותו, הנאשם הינו אדם איכפתי ומתחשב. אין לזקוף לחובתו את העובדה שניהל משפט, שזו זכותו היסודית של כל נאשם לטעון לחפותו. 25. משפחת הנאשם ובייחוד שני ילדיו עוברת מסכת ייסורים קשה מאז מעצרו של הנאשם וכל עולמם חרב עליהם. 26. בתקופת מעצרו הנאשם למד מקצועות בסיסיים, ועושה כל מאמץ כדי לנצל תקופה זו על מנת להפוך לאדם טוב יותר לחברה. כשהנאשם ישתחרר מהכלא, יש לו משפחה תומכת ונורמטיבית לחזור אליה. 27. לנאשם אין כל עבר פלילי, זהו מאסרו הראשון בחייו, וניתן להניח כי המאסר ילמד אותו את הלקח וירתיע אותו מלבצע עבירות בהמשך חייו. 28. ההגנה תמכה טענותיה בפסיקה בה נגזרו עונשי מאסר בפועל הנעים בין 3 וחצי שנים ועד 5 שנים. דיון והכרעה 29. בענין העונש הראוי לעברייני מין נביא תחילה מספר ציטטות מפסיקת ביהמ"ש העליון. "אמרנו וחזרנו ואמרנו, כי הכופה את עצמו על אישה ומקיים עמה יחסים שלא בהסכמתה החופשית, לא רק את גופה הוא מחלל, אלא גם בנשמתה הוא פוער פצעים. מעשה אינוס באישה כרוכה בו רמיסת כבודה כאדם, והוא מלווה בטראומה לזמן ממושך, שלעיתים קרובות משנה את חייה מן הקצה אל הקצה. על כן, קבעה ההלכה הפסוקה כי דינם של עבריינים בתחום זה למאסר ממושך, הן כדי לגמול להם על הרעה שעוללו, והן כדי להרתיע את הרבים." (מדברי כב' השופט א' א' לוי בענין ע"פ 6730/05 פלוני נ' מ"י) . "בית משפט זה עמד לא אחת על כך ששיקולי גמול והרתעה מחייבים להחמיר בעונשם של עברייני המין ולבודדם לתקופה ארוכה מן החברה [ראו למשל פסק דינו של כב' השופט ס' גובראן בע"פ 5382/04 מרגוליס נ' מדינת ישראל , 4.6.2006) ... החברה לא תשלים עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של נפגעות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלו, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים. ככל שעסקינן בעבירות מין, על בית המשפט להעדיף את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם ... כמו כן הודגש כי יש ליתן משקל משמעותי בעת גזירת דינם של עברייני מין לנזק שגרמו לנפגע העבירה ולצלקות שהותירו בנפשו ..." (כב' השופט דנציגר בענין ע"פ 3873/08 שמעון אטיאס נ' מ"י) . ובענין אחר ציין כב' השופט ג'ובראן את "האינטרס הציבורי שבהרתעת עברייני מין פוטנציאליים ממימוש מזימותיהם. יש להעביר להם מסר ברור וחד משמעי, אשר יקבל ביטוי בהטלת עונשים כבדים על המורשעים בעבירות אלה ובבידודם לתקופה ארוכה מן החברה" (ע"פ 2717/08 פלוני נ' מ"י) . בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי "במעשים חמורים ונפשעים אלה, החותרים תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית, שומה על בית המשפט גם להביא בחשבון את עקרון התגמול שבדיני הענישה, שיש בו משום סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה" (ע"פ 225/88 מ"י נ' שורדקר פ"ד מג(3)1). ולבסוף נצטט מע"פ 4187/04 גנטשקה נ' מ"י, : "עבירת האונס הינה אחת מהעבירות החמורות ביותר בחוק העונשין ולטעמי, אחת מהפגיעות הקשות ביותר אותו יכול בן אדם לגרום לרעהו. לא בכדי השווה המקרא עבירה זו לעבירת הרצח.....תמצית חייו של האדם הינה בחירתו ורצונו החופשיים, בוודאי בנושאים האינטימיים ביותר והקרובים ביותר ללבו. כאשר קדושת גופו ובחירתו להעניק ולאהוב נלקחות ממנו כנגד רצונו ובאמצעי כוח ואלימות - הרי שבכך נלקח ממנו גם טעם חייו. לעצם חומרת המעשה, יש להוסיף גם את העובדה, כי עבירות שכאלו התפשטו בחברתנו - תוצרי תרבות קלוקלת של אלימות וסיפוק הצרכים המיידי. על בתי-המשפט כולם להילחם בנגע זה, אשר הותיר כבר קרבנות רבים, פגועים בגופם ובנפשם, על-ידי מדיניות ענישה מחמירה ביותר". שיקולים לחומרא 30. בענייננו מדובר בארבע עבירות, שתיים מהן הן עבירות חמורות ביותר, שעונש של עד 20 שנות מאסר בצידן (אינוס, לפי סעיף 345(ב)(2) לחוק העונשין, ושלילת כושר ההתנגדות לשם ביצוע עבירה, לפי סעיף 327 לחוק). הנאשם כלא את המתלוננת ואת א' בדירתו, ללא יכולת להימלט. הוא התעלל במתלוננת ואילץ אותה, בסכין שבידו, ובאיומי רצח, לפשוט את בגדיה בזה אחר זה. במקביל, דאג לרתק את א' למקומו, גם זאת באמצעות סכין, ובאמצעות הכלבה, המצייתת לכל פקודותיו, לה הורה "לשמור" על א'. הכלבה אכן מילאה את תפקידה נאמנה, וכשא' רק ניסה לקום מהספה כדי לעזור למתלוננת, הכלבה מיד נשכה אותו בפניו, ואח"כ פעם נוספת, ביד וברגל, ודם רב ניגר ממנו. הנאשם הכניס איבר מינו, פעמיים, לתוך איבר מינה של המתלוננת, והכל בנוכחות א' (דבר שגרם לה תחושה מועצמת של בושה והשפלה) ותוך שהמתלוננת בוכה בהיסטריה שכואב לה, ושהיא לא רוצה את זה, ומתחננת שישחרר אותה, וקוראת לעזרתו של א'. א' מצידו לא יכול היה לעזור, בהיותו פצוע ומדמם, והכלבה שומרת עליו לבל יזוז. כל האירוע נמשך זמן לא קצר, כשהן המתלוננת והן א' חוששים לחייהם ומפוחדים פחד מוות, שהנאשם ירצח את שניהם, כפי שאף אמר שיעשה. 31. הנאשם לא נרתע מלבצע את זממו במתלוננת, חרף העובדה שהיה עד ראיה למעשיו, דבר המצביע על עזות מצח מיוחדת. יש להעיר גם, כי הנאשם הבין היטב את חומרת מעשיו, ולכן אמר למתלוננת "שהוא לא יתן לנו לצאת בכלל, בגלל שאנחנו הולכים ישר למשטרה. הוא אמר לי תישבעי לי שלא תלכי למשטרה ולא תספרי על מה שקרה בדירה הזאת" (עמ' 36 - 37 לפרו'). 32. העבירות בוצעו כלפי שני קורבנות, ולשניהם נגרמו נזקים. תסקיר נפגעת העבירה מפרט את נזקיה הנפשיים והתופעות הפוסט טראומתיות המציפות את המתלוננת שוב ושוב ומכבידות עליה בחיי היום יום (ר' לעיל). בצדק טענה ב"כ המאשימה כי חייה של המתלוננת נחלקים לשניים: לפני האירוע, ואחרי האירוע. לפני האירוע היא ניהלה חיי חברה מצומצמים, אך כאלה המתאימים לאופיה המופנם ורצונותיה. האירוע הוביל אותה לצמצם עוד יותר את עולמה החברתי, קשריה הבינאישיים, והאמון שלה בבני אדם. היא חשה בדידות, חוששת מקשרים חברתיים, ופועלת בדפוס של הימנעות וצמצום עולמה. סובלת מתחושות של בושה, השפלה, כאב וכעס. 33. גם א' ניזוק באירוע, הן פיזית והן נפשית. פיסית, הכלבה - בניצוחו של הנאשם - נשכה אותו ופצעה אותו בלחי, בירך ובאמת ידו (מוצגים ת/6, ת/9). ניגר ממנו דם רב מאד, "ממש כמו ניאגרה" (פרו' עמ' 34 ש' 12). "אני חשבתי אולי שני ליטר יצא משם" (נ/3 שורה 145). נפשית, א' העיד במשטרה, מספר ימים אחרי האירוע, בעימות בינו לבין הנאשם (ת/4), כי הוא עדיין נמצא בסטרס, כולו רועד, ואינו יכול לישון בלילה, וגם לא יכול לעבוד. בביהמ"ש העיד א' כי אחרי המקרה הוא רעד שלושה ימים ברציפות. גם בעת מתן עדותו בביהמ"ש, הוא פרץ בבכי וגופו רעד. וכן העיד בביהמ"ש: "אני יכול להגיד מה שאני ראיתי בעיניים שלי, ושמעתי צעקות, ואני לא יכול למחוק את זה מהזיכרון" (עמ' 18 לפרו'). 34. נכון הדבר שאין מקום לבוא חשבון עם הנאשם על כך שעמד על זכותו לנהל הוכחות בתיק, אך ניתן לומר שהדבר שומט מידיו נסיבה מקלה שהיתה עומדת לזכותו אילו נהג אחרת. כך למשל בתפ"ח (ת"א) 1015/05 מ"י נ' פלוני נגזרו על הנאשם, שהורשע עפ"י הודאתו במעשה אונס אחד, 17 שנות מאסר בפועל, תוך שביהמ"ש ציין (בפיסקה 24) כי אלמלא הודאתו של הנאשם ואלמלא חסך בכך את עדות המתלוננת בביהמ"ש, היה גוזר עליו 20 שנות מאסר. במקרה דנן הנאשם לא הודה, ולא נטל אחריות למעשיו, ובכך אילץ את המתלוננת ואת א' לחוות את הטראומה פעם נוספת, בעדותם בביהמ"ש. שיקולים לקולא 35. נסיבות חייו של הנאשם אינן קלות. החל מגיל 6 גדל ללא אב (וגם כשאביו "היה בתמונה", הוא היה אלכוהוליסט וכנראה גם חולה נפש). הוא גדל בפנימייה. נאלץ לגדל ולטפל באחותו הקטנה ממנו, שלא דיברה עד גיל 8. החל מגיל 18 החל לשתות אלכוהול. לאחר עלייתו ארצה עבר תאונת עבודה בה איבד את ראייתו בעין אחת. אח"כ ניסה להתאבד בקפיצה מקומה גבוהה. 36. לנאשם אין הרשעות קודמות וזהו מאסרו הראשון. 37. ההרשעה והמאסר פגעו ופוגעים במשפחתו ובילדיו של הנאשם, שכל עולמם חרב עליהם. לנאשם משפחה נורמטיבית ותומכת, אליה יחזור לאחר מאסרו. 38. הנאשם עשה בתקופת מעצרו מאמץ לשפר ולהיטיב עצמו, בדרך של לימודים. 39. רף הענישה בעבירות אינוס מצוי בתוך טווח רחב ביותר של עונשי מאסר בפועל כפי שאף עולה מפסקי הדין אליהם הפנו הצדדים. כל מקרה נכון לנסיבותיו ולטעמינו אין מקרה שהוצג ע"י מי מהצדדים שיש להקיש ממנו על העונש הראוי בענייננו. ביחס לפסיקה שהוצגה ע"י התביעה, בה נגזרו 17 שנים מאסר בפועל - מדובר בנסיבות חמורות מאוד, שכוללות שימוש בכוח של ממש לצורך האינוס וגרימת חבלות למתלוננת, כמו גם צילומה עירומה לאחר המעשה, כשבית המשפט ציין שמדובר באינוס ברוטלי מתוך מניעים אובססיביים שנועד לשלוט במתלוננת עד לאחרית ימיה, כשלמעשיו נלווית מטרה חשובה למנוע ממנה אפשרות שידוך לאחר. עם זאת מדובר במי שהודה וחסך את עדות המתלוננת. ביחס לפסיקה שהוצגה ע"י ההגנה, בה נידונו נאשמים ל עונשי מאסר בפועל הנעים בין 3 וחצי שנים ועד 5 שנים - דובר בנסיבות קלות בהרבה מענייננו, כשהאינוס התבטא בהחדרת אצבע ולא כלל עבירה חמורה נוספת של שלילת כושר ההתנגדות וכליאת שווא. סיכום 40. שקלנו את מכלול הנסיבות והשיקולים, לחומרא ולקולא, הכל כמפורט לעיל, תוך שנתנו דעתנו לכך שבעבירות מין חמורות ועבירות נוספות חמורות מעין אלה שביצע הנאשם, על בית המשפט להעדיף את הצורך במתן ביטוי הולם לחומרת המעשים, על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (ע"פ 3873/08 אטיאס, שצוטט לעיל). וכן להלכה הפסוקה לפיה ככל שהעבירות חמורות יותר, כך גם קטן המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של מבצע העבירה (תפ"ח (ת"א) 1180/03 מ"י נ' אבו עובייד) . 41. גם לעברו הפלילי הנקי של הנאשם לא יכול להיות משקל רב במקרה דנן. עבירות המין מצויות לעיתים גם בקרב מי שאינם עבריינים על פי הליכותיהם הידועות. לעברו הנקי של אדם, הנמצא אשם בביצוען, לא יכול משום כך להיות משקל רב (ע"פ 1339/94 מ"י נ' פלוני) . 42. בשקלול הכולל, וגם תוך השוואה לפסקי דין שהוצגו בפנינו, ופסקי דין נוספים, החלטנו לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: א. 14 שנים מאסר לריצוי בפועל, החל מיום מעצרו, 5/6/10. ב. שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירה מסוג פשע לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין התשל"ז-1977, או עבירה של שלילת כושר ההתנגדות לשם ביצוע עבירה. ג. 6 חודשים מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, שלא יעבור עבירה של תקיפה חבלנית וכליאת שווא, בהן הורשע. ד. הנאשם ישלם פיצוי בסך 65,000 ₪ למתלוננת, ופיצוי בסך 15,000 ₪ לא'. הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט תוך 90 יום ויועבר למתלוננת ולא' לפי הפרטים שימסרו למזכירות ע"י ב"כ המאשימה. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון. משפט פליליעבירות מיןכליאת שווא