קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש לקטין על אונס: לאחר ניהול משפט הוכחות הרשענו את נאשם 1 בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345 (א)(1) + (ב)(5) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכן קבענו כי נאשם 2, עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום - אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345 (א)(1) + (ב)(5) + 29 לחוק העונשין. א. עובדות המקרה העובדות הצריכות לעניין פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ולא נחזור עליהן. בקצירת האומר, נספר כי ביום 5.10.09, בשעות הלילה המאוחרות, פגשו הנאשמים את המתלוננת ליד קיוסק ה"לגונה" בקרית ים, לשם הגיעה כדי לקנות לעצמה בקבוק בירה וסיגריות.   בשלב מסוים, לאחר שהמתלוננת יצאה מן הקיוסק, תקף אותה אדם שהיה במקום (שאינו מי מן הנאשמים), אחז בשערה, הכה בראשה, הבעיר את שערה והפילה ארצה. במהלך התקיפה נשמט (או נגנב) ארנקה. מעשה התקיפה בוצע אל מול עיניהם של הנאשמים ואחרים, שהיו בחברתם. נאשם 2 ביחד עם אחר הרחיקו ממנה את התוקף ובהמשך, השניים, בהעמידם פנים כמי שמתכוונים לסייע לה, אחזו בידה והובילו אותה אל עבר בניין סמוך (להלן: "הבניין"), תוך ששניים נוספים ובהם הנאשם 1 מצטרפים אליהם ובעוד המתלוננת בוכה ומבקשת ללכת לביתה.  בהגיעם לבניין, אחזו נאשמים 1 ו-2 בידיה של המתלוננת והשכיבו אותה על ספה שהייתה במקום. נאשם 2 פשט מעל המתלוננת את מכנסיה ותחתוניה, הסיר את מכנסיו, החדיר את אבר מינו לאבר מינה, בניגוד לרצונה ובעל אותה עד שהגיע לסיפוקו. כל אותה עת נאשם 1 עמד במקום, תוך שהוא מחזק את מעשיו של האחרון בנוכחותו.   בסמוך, לאחר שנאשם 2 סיים לבצע את זממו במתלוננת וקם מעליה, אמר נאשם 1 "גם אני רוצה". או אז המתלוננת התעשתה, אחזה בחגורת מכנסיו של נאשם 2, הניפה אותה ופגעה בפניו של נאשם 1. בתגובה לכך ברחו הנאשמים מהמקום. להשלמת התמונה נבהיר, כי בכתב האישום יוחסה עבירת האינוס לשניים נוספים (נאשמים 3 ו- 4). על פי קביעתנו, שניים אלה היו בחברת הנאשמים במעמד תקיפת המתלוננת ובהמשך הלכו בעקבות נאשם 2 והמתלוננת, בעת שהאחרונה הובלה אל עבר הבניין בו בוצע מעשה האינוס. השניים זוכו מחמת הספק, משלא הוכח מקום עמידתם המדויק ופועלם במהלך האינוס. ב. הרשעת נאשם 2: כפי שנאמר, מצאנו כי נאשם 2 ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בשל היותו קטין בשעת ביצוע העבירה, בשלב זה, כמצוות המחוקק, נמנענו מהרשעתו. בתסקיר שניתן לגביו לא באה המלצה להימנעות מהרשעה וב"כ הנאשם הודיע, בפתח הטיעונים לעונש, כי לנוכח חומרת העבירה וטיב ההמלצות בתסקיר, הוא מסכים להרשעת הנאשם. אשר על כן אנו מרשיעים את נאשם 2 בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345 (א)(1) + (ב)(5) + 29 לחוק העונשין. ג. ראיות לעונש במסגרת זו הוגש גיליון המרשם הפלילי של נאשם 1. לנאשם זה רישום ללא הרשעה, של בית המשפט לנוער בחיפה, משנת 2006, בגין עבירות הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים. ב-2006 נגזרו עליו 4 חודשי מאסר בגין גניבה, ניסיון גניבה, איומים, תקיפה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרת הוראה חוקית. ב-2007 נגזרו עליו 24 חודשי מאסר בגין עבירות גניבה, החזקת נכס חשוד כגנוב, חבלה במזיד ברכב, הטרדת עד, הסגת גבול פלילית, נהיגה פוחזת של רכב, הפרעה לשוטר ונהיגה ללא רישיון נהיגה . ד. תסקיר שירות המבחן לנוער לנאשם 1 נאשם 1 יליד 7.8.89, מוכר לשרות מחקירות קודמות שנערכו בענייננו בגין מעורבות פלילית קודמת. הנאשם בן להורים גרושים גדל במשפחה קשת יום ודלת אמצעים. מגיל צעיר גילה קושי בלימודים ובעיות התנהגותיות, בעטיין שולב במסגרות חינוכיות מיוחדות, שגם בהן התקשה להשתלב. הנאשם אינו יודע קרוא וכתוב. מגיל צעיר שוטט בחוסר מעש, הסתבך בפלילים, הועמד לדין ובהמשך אף ריצה 2 עונשי מאסר. ב-2005 הועלה חשד, על ידי המרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל. יצויין, כי מתוך חוו"ד ועדת האבחון מיום 15.3.07 - נ/3, לא אובחן נאשם 1 כמפגר, אם כי נקבע שהוא "מתפקד ברמה גבולית עם פער משמעותי בין התחום האינטלקטואלי להסתגלותי, לטובת השני קיימת הפרעת התנהגות אנטי סוציאלית". גם היום הנאשם מכחיש קשר לעבירה בה הורשע. לגרסתו הזדמן באקראי למקום בו התקיים המעשה המיני ומשנצפה ע"י המתלוננת עובר בסמוך, רדפה אחריו והכתה אותו והוא עזב את המקום. להתרשמות עורך התסקיר מדובר ב- "בחור צעיר, אימפולסיבי המגלה דפוס חשיבה ילדותי ובלתי מותאם, שיתכן כי נובע מהמגבלות השכלית בה אובחן. ניכרים במצבו קושי לעמוד בגבולות המותר והאסור ונטייה להתנהגות אימפולסיבית. התרשמנו מהקושי להבין ולהתחבר למשמעות מעשיו. הסביבה הבעייתית ונתוניו האישיותיים, ניכרים היטב בהסתבכויותיו החוזרות ונשנות. למרות גילו הצעיר כבר ריצה שני מאסרים, כאשר ההתערבויות הטיפוליות שנעשו ע"י שרות המבחן לנוער לא נשאו פרי וגם עונשים שהוטלו עליו ע"י המערכת השיפוטית לא הצליחו ליצור הרתעה וגבולות". הכחשתו את העבירה והתבצרותו בעמדה מגוננת הקשתה על הערכת רמת הסיכון לרצידיביזם מיני, ממנו נגזרות המלצות טיפוליות. לסיכום נכתב בתסקיר: "יחד עם זאת ולאור התרשמותנו ממנו איננו יכולים לשלול הישנות של התנהגות תוקפנית ובעייתית בעתיד" ה. תסקיר שירות המבחן לנוער לנאשם 2 נאשם 2 נולד בישראל ב- 92 וגדל והתחנך ב , שם השלים 11 שנות לימוד. לישראל הגיע מספר חודשים טרם מעצרו, מתוך כוונה לסיים את לימודיו התיכוניים בישראל ומעצרו קטע תכנית זו. הנאשם, בן יחיד להורים גרושים, גדל אצל אם חיובית, משכילה ומבוססת שהקנתה לנאשם סביבה חמה אוהבת ומגוננת. עד למעצרו ניהל אורח חיים רגיל ונורמטיבי, ללא גילוי כל חריגות בהתנהגותו, לרבות בתחום המיני. בהתייחסו לעבירה נשוא תיק זה, אין הנאשם נוטל אחריות על מעשיו ומתמיד בהכחשת ביצוע העבירה בה הורשע. לגרסתו, הייתה לו היכרות קודמת עם המתלוננת והיא שיזמה את יחסי המין שהיו אפוא בהסכמה. לדבריו שגה בכך שלא אמר את האמת בחקירתו במשטרה (שאז הכחיש הכרות עם המתלוננת ושלל קיום יחסי מין עימה). הוא הביע צער על "שהוסיף לקרבן קשיים" והביע רצון לפצותה כספית. להערכת עורך התסקיר, אי נטילת אחריות על מעשיו "מעלה את הסיכון בו הוא נמצא". בשל כך ובשל חומרת העבירה אין כל המלצה טיפולית לגביו. ו. טיעונים לעונש. ב"כ המאשימה: עמדה בסיכומיה על חומרתה המופלגת של העבירה, שהעונש המרבי הקבוע בגינה עומד על 20 שנות מאסר ובהתאם לסעיף 355 לחוק העונשין מתחייבת הטלת עונש מזערי, שלא יפחת מרבע העונש המרבי, אלא אם כן החליט ביהמ"ש לסטות ממנו, מטעמים מיוחדים שיירשמו. לדבריה, בנסיבות בצוע העבירה גלומה חומרה יתרה, בהיות המתלוננת "טרף קל" על רקע מצבה הנפשי, כעולה מהתיעוד הרפואי ובשל מצוקתה הקשה ביום האירוע, עקב התקיפה הברוטאלית שחוותה עובר למעשה האינוס. נסיבה נוספת לחומרה מוצאת ב"כ התביעה בעובדה שהעבירה בוצעה בצוותא, באופן שהגדיל את פערי הכוחות בין מבצעי העבירה לבין המתלוננת והעצים את האיום, ההשפלה והפגיעה בכבודה. ב"כ המאשימה עתרה להשתת עונשי מאסר משמעותיים על שני הנאשמים. לדבריה אין ליתן משקל לקולת עונשו של נאשם 1 בעובדה שלא הוא בעל את המתלוננת. לטעמה, משהורשע כשותף ומבצע בצוותא אחריותו זהה לזו של נאשם 2. לדבריה, נאשם 1 היה במקום מתוך מודעות מלאה למתרחש, סייע לביצוע ואף ציפה לקבל את חלקו כפי שהתבטא באמירתו: "עכשיו תורי". עוד הטעימה, כי הסיבה שנאשם 1 לא בעל את המתלוננת טמונה אך ורק בהתנגדות המתלוננת, שהתעשתה, משכה את החגורה ממכנסיו של נאשם 2 ובאמצעות החגורה הכתה בו והבריחה את הנאשמים. באשר לגילו של נאשם 2 שהיה בן 17 ו-5 חודשים בעת ביצוע העבירה, גורסת ב"כ המאשימה, אין בקטינותו כדי להביא להקלה מופלגת בעונשו, שכן לא אחת נקבע כי קטינות אינה נותנת חיסיון מפני ענישה מרתיעה. לדבריה, נאשם 1 היה הרוח החיה והמוביל בבצוע העבירה, הוא זה שבעל את המתלוננת, והתנהגותו זו מעידה על מסוכנותו, על אף קטינותו ועל כי אין עליו מורא וחשש. בהפנותה לתסקירים ציינה ב"כ המאשימה, כי גם לאחר הרשעתם לא לקחו הנאשמים אחריות למעשיהם ולא הביעו חרטה. בתסקירים אין המלצה טיפולית כלשהי ועולה מהם החשש, לגבי שני הנאשמים, של הישנות המקרים. בסיכום טיעוניה ביקשה, כי לא נסתפק בעונש המינימום ביחס לנאשם 1, הבגיר, הראוי לטעמה לעונש חמור בהרבה. ביחס לקטין, לגביו אין ביהמ"ש מוגבל לעונש מינימום, ביקשה כי יוטל עליו עונש חמור המשקף את חומרת המעשים. עוד עתרה לפסיקת פיצויים למתלוננת.  ב"כ נאשם 1 - בהתייחסו לפסיקה שהגישה ב"כ המאשימה, אמר כי גם ביחס לעבירת האינוס, יש בפסיקה מנעד רחב של ענישה. לטעמו של ב"כ נאשם 1, המקרה בו עסקינן מצוי ברף הנמוך מבחינת חומרת העבירה, המצדיק הסתפקות בעונש מאסר קצר וככל שהדבר נוגע לנאשם 1, די תקופת מעצרו, מאז 5/10/09. ב"כ נאשם 1 חולק על דברי ב"כ המאשימה, לפיהם יש לגזור גזירה שווה בין הנאשמים שכן המנהיג, והרוח הדומיננטית באירוע כולו, מתחילתו עד סופו, לא היה הנאשם 1. עוד הוא גורס, כי הגם שבמישור המשפטי נקבע שנאשם 1 שותף לעבירה, הרי שברמה העובדתית לא היה כאן אלמנט של כפייה או כוח. הנאשם לא בעל את המתלוננת, הוא הסתלק מהמקום משעמד על התנגדותה. לדבריו, חלקו של נאשם היה שולי הוא לא יזם את המעשה אלא נגרר. כמו כן ביקש ב"כ נאשם 1 להביא בחשבון כי מדובר באדם הסובל מפיגור, כעולה מחוו"ד ועדת האבחון נ/3. עוד ביקש הסנגור לזקוף לזכותו של נאשם 1 את העובדה שאלמלא סיפר במשטרה על מעורבותם של מי שנכחו במקום, לא היה מעולם מוגש כתב אישום, לא נגד השניים שזוכו ולא נגד נאשם 2.   ב"כ נאשם 2: עמד על הקושי שלו כסנגור לטעון בתיק שכזה, כאשר הנאשם עומד על חפותו ואינו לוקח אחריות משפטית לביצוע העבירות. לטעמו, עולה מהתסקיר שהסיבה המרכזית להעדר המלצה טיפולית והקביעה כי קיים חשש להישנות המקרים הוא אך ורק העדר הודאה. דא עקא, מהתסקיר עולה כי הנאשם בוש במעשיו, מביע צער על כי גרם למתלוננת קשיים ומצר על שגרם לה נזק ומשכך גם הביע נכונות לפצותה. עוד לדבריו של הסנגור, גילו הצעיר של נאשם אמור להוות נתון מרכזי בשיקולי הענישה, כפי שעולה מהפסיקה העקבית בעניינם של קטינים. עוד ביקש הסנגור לשקול את תקופת המעצר הארוכה שנכפתה על הנאשם בהעדר תחליף מעצר במוסד שיקומי, מחוץ לבית המעצר. לדבריו, הנאשם נענש פעמיים בגלל גילו: הוא נשאר עצור עד תום ההליכים למרות שקטינים משוחררים במקרים דומים ומאידך גיסא לא נמצא עבורו מוסד מתאים. בתקופת המעצר הוא חווה משבר משמעותי בהעברתו מבית מעצר "אופק", שהוא בית מעצר של קטינים, לבית מעצר קישון ביום שמלאו לו 18. ב"כ הנאשם גורס כי הגם שאין להקל ראש, ככלל, בחומרת עבירת האינוס, הרי שבענייננו מדובר ברף הנמוך של העבירה, שכן " לא היה פה אונס תוך שימוש בכוח, תוך גרימת חבלות פיזיות". בהתייחסו לפסיקה המחמירה שהגישה ב"כ המאשימה, גרס הסנגור, כי אין להקיש ממנה על ענייננו, משום שמדובר במקרים חמורים לאין ערוך. לדבריו, לא בכדי לא הביאה התביעה ולו פסק דין אחד בעניינו של קטין, שהוטל עליו עונש העולה על ענישת המינימום, מאחר שלמיטב ידיעתו אין בנמצא תקדים כזה. לדברי הסנגור, שקלול נסיבותיו האישיות של הנאשם, בדגש על גילו הצעיר ונסיבות העבירה שאינן עומדות על הרף הגבוה, מחייב הסתפקות בתקופת מאסר קצרה, שלא תעלה על תקופת מעצרו של הנאשם, מיום 7.10.09. לעניין הפיצוי, אמר הסנגור כי בהיות הנאשם קטין, הוא סמוך על שולחן הוריו, משכך ביקש שאם יוחלט על פיצוי, ידחה הביצוע עד לאחר סיום תקופת המאסר, כדי שהעונש לא ייפול על כתפי הוריו. נאשם 1 הודיע באמצעות ב"כ כי הוא מוותר על זכותו לומר דברים. נאשם 2 אמר את הדברים הבאים: "אני מצטער על זה. הייתי צריך לכבד את המעמד שלה, המעמד הנפשי שלה ואני מצטער על כל הזמן של תהליך שהיה בבימ"ש. אני מצטער אם פגעתי בה ". ז. חומרת עבירת האינוס על נסיבותיה דומה שאין צורך להכביר מילים באשר לחומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים. השניים ביצעו במתלוננת, בצוותא חדא, מעשה אינוס, בניגוד לרצונה, תוך ניצול מצבה הנפשי והמצוקה הקשה בה הייתה נתונה עקב תקיפתה, לנגד עיניהם, עובר למעשה האינוס. הנאשמים, ביחד עם שניים אחרים השימו עצמם כמי שמתכוונים לחלצה מידי תוקפה ותחת זאת הובילוה בכחש, למקום בו נבעלה על ידי נאשם 2, בנוכחות אחרים, בלא הסכמתה. נאשם 2 חזה בתקיפתה של המתלוננת, עמד על חששה ומצוקתה והיה ראשון להציג עצמו כמי שמסייע לה להימלט מתוקפה ובכך לרכוש את אמונה, באופן שאיפשר הובלתה לזירת הפשע. הוא לא שעה לבכייה ולתחנוניה של המתלוננת שביקשה לחזור לביתה ותחת זאת הוליך אותה, ביחד עם אחרים לבניין בו ביצע בה את זממו. חלקו של נאשם 1 בביצוע העבירה לא היה שולי, כפי שטוען סנגורו. הוא היה מודע למצוקתה של המתלוננת, שכן גם הוא צפה בתקיפה הברוטאלית. הוא נלווה לאחרים בהובלתה של המתלוננת לבניין בו נאנסה, סייע לנאשם 2 להשכיב את המתלוננת על הספה (שעל קיומה במקום ידע עוד טרם ההובלה) ונשאר לצידו של נאשם 2, שעה שזה ביצע במתלוננת את זממו וזאת גם כדי לסייע בידי האחרון באינוסה, על ידי הרתעתה ומניעת התנגדותה. כמוכח מדבריו שלו, הוא אף ציפה לממש את "תורו" בבעילת המתלוננת אלא שרצונו סוכל עת התעשתה, הכתה אותו והביאה לבריחתו. נכון שבסופו של דבר לא בעל את המתלוננת ועובדה זו תעמוד לנגד עיננו. הסנגורים טענו בפנינו כי בהתחשב בכך שלא הופעלה נגד המתלוננת אלימות פיזית משמעותית, ובהתחשב בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, אין למצות עימם את הדין וניתן להסתפק בתקופת מאסר החופפת את תקופת מעצרם. עמדה זו אינה יכולה להתקבל. עבירת האינוס חמורה היא, והיא משפילה ופוגעת ברגשותיה של האישה ובכבודה כאדם, אף כאשר האונס מבוצע ללא אלימות פיזית. לא בכדי נקבע בפסיקה כי עבירת האינוס היא מן החמורות והבזויות שבעבירות. הנאשמים ניצלו את מצבה הנפשי הקשה ואת מצוקתה של המתלוננת וראו בה טרף קל על-מנת לספק את יצריהם, תוך פגיעה קשה בגופה ובנפשה. בהקשר זה נפנה לפסה"ד בע"פ 7536/07, פלוני נ. מדינת ישראל, המשקף את עמדת הפסיקה לגבי חומרתן של עבירות המין, וכך נאמר שם: "מעשים אלה קשים הם, ובכל אחד מהם גלומה טראומה לקורבן, טראומה שרישומיה עלולים ללוות את הנשים עד יומן האחרון עלי אדמות. בעקבות תקיפתן בידי המערער, חייהן של אותן נשים שוב אינם דומים לאלה שקדמו לתקיפתן, הואיל ולרוב גורמות עבירות אלו לחרדות, דיכאון, פרצי זעם, הסתגרות וחוסר יכולת לקיים מערכת יחסים נורמלית עם בני המין האחר. את מחירן של כל אלה נכון היה להציג למערער לפירעון, הן כדי לגמול לו על מעלליו, והן כדי להבהיר לכל כי החוטאים במעשים מסוג זה עלולים למצוא את עצמם כלואים מאחורי סורג ובריח למשך שנים רבות". זאת ועוד, שני הנאשמים לא קיבלו אחריות על מעשיהם, לא בשלב החקירה ולא בשלב המשפט והמתלוננת נדרשה לעמוד על דוכן העדים, לאורך שעות ארוכות ולשוב ולשחזר את הטראומה אותה חוותה. מעדותה של המתלוננת בפנינו, כמו גם מעדות הרופא המטפל בה, עולה כי למתלוננת נגרמה פגיעה רגשית ניכרת ומתמשכת, במיוחד על רקע בעיותיה הנפשיות. לבד מן הנזק הרב שהסבו הנאשמים למתלוננת, יש כאמור לתת את הדעת גם לצורך בשידור מסר חד, ברור ומרתיע לציבור הרחב, כי בית-המשפט לא יירתע מלמצות את הדין עם עברייני מין, וזאת חרף נסיבותיהם אישיות ועל אף גילם הצעיר וגם אם מדובר בעבירה ראשונה. ח. משקלן של הנסיבות האישיות של הנאשמים סנגורו של נאשם 1 ביקש ליתן משקל מכריע לנסיבות חייו הקשות של הנאשם, לגילו הצעיר ולמגבלותיו הקוגניטיביות. אכן הנאשם גדל במסגרת משפחתית רב בעייתית ובתנאים של עזובה. אין גם ספק שקיימים פגמים בכישוריו הקוגניטיביים (שאינם עולים כדי פיגור - כאמור ב-נ/3), דא עקא, באלה לא היה כדי לשלול ממנו את המודעות באשר לאופי הפלילי של מעשיו. כמוכח מהשתלשלות החקירה בעניינו עולה, כי תובנתו הייתה שמורה דייה כדי לנסות ולגלגל את האחריות על אחרים, כדי להציל את נפשו. נעיר כי הודאתו בנוכחותו בזירת העבירה (אם כי לטענתו באקראי), נעשתה בדלית ברירה, לאחר שזוהה ע"י המתלוננת עוד באותו לילה. מכאן והלאה ניסה להתאים את גרסאותיו באופן שיישב את נוכחותו במקום עם הכחשת הקשר לעצם המעשה הפלילי. גם גילו הצעיר אינו יכול להוות מחסום בפני ענישה משמעותית לנוכח עברו הפלילי והתנסות קודמת במאסרים. הגם שיש להביא בחשבון, במכלול השיקולים, את נסיבותיו האישיות לקולא, אין בהן כדי להצדיק הקלה מופלגת בעונשו, כל שכן סטייה מהעונש המזערי הקבוע בחוק לצידה של העבירה בה הורשע. יחד עם זאת, ניתן משקל לקולא לתפקודו ברמה גבולית, כמפורט לעיל. אשר לנאשם 2, אין בנסיבותיו האישיות, זולת גילו הצעיר, כדי להצדיק הקלה בעונשו. כעולה מהתסקיר נאשם זה גדל בסביבה חיובית ובמסגרת משפחתית איתנה כלכלית, מכילה ותומכת. הוא ניחן בכישורים קוגניטיביים גבוהים ומצבו הבריאותי הפיזי והנפשי תקין. יחד עם זאת, אין ספק כי לעובדת היותו קטין בשעת ביצוע העבירה יש ליתן משקל של ממש במכלול שיקולי הענישה, אלא שקטינותו של עבריין אינה נתון יחיד שיש להביאו בחשבון. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 1004/06, פלוני נ' מדינת ישראל : "מלאכה קשה ומורכבת היא מלאכת קביעת העונש. קל וחומר מקום בו מדובר בקטין. מלאכת גזירת הענישה הופכת קשה פי כמה וכמה, כאשר מורשע קטין בביצוע מעשים חמורים, דבר אשר מגביר את הקושי הקיים באיזון העדין בין שיקולי הענישה השונים - הגמול, ההרתעה, השיקום והמניעה (ראו, ע"פ 8897/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 487). על דרך הכלל, בעת גזירת עונשם של עבריינים קטינים יטה בית-המשפט להעדיף את השיקול הנוגע לשיקום הקטין על-פני השיקולים האחרים (ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)). זאת, משום שהקטין עדיין נמצא בשלב בו אישיותו טרם נתגבשה סופית וההנחה היא שבאמצעות טיפול מתאים ניתן יהיה להחזירו למוטב (ע"פ 8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם); א' שרון נוער בפלילים (תשנ"ח) 422-421). מלבד סיכויי השיקום של הקטין, מן הראוי ליתן משקל רב במיוחד לנסיבותיו האישיות, כמו גם לגילו (ע"פ 4920/01 הנ"ל). כך למשל, ככל שהנאשם צעיר יותר, יטה בית המשפט להעדיף הפעלתם של אמצעים שיקומיים על-פני אמצעים עונשיים (ע"פ 4524/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). עם זאת, הצורך בשיקום הקטין אינו חזות הכל. קטינות, כפי שבית-משפט זה ציין לא אחת, אין משמעה הענקת חסינות לנאשם. חרף החשיבות הרבה המיוחסת לשיקול השיקום, מקום בו מדובר בקטין, הרי שכאשר הוא מואשם בביצוע מעשים כה קשים ואכזריים, יוענק, ובצדק, משקל גדול יותר לשיקולי ענישה אחרים, ובהם הרתעה, גמול והרחקה מן החברה (ראו למשל, ע"פ 3314/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)" (ההדגשה אינה במקור - צ.ק). נאשם 2 היה קטין על סף הבגירות, בן 17 ו-5 חודשים. הוא לא קיבל אחריות על מעשיו החמורים בשום שלב, ולא הביע צורך ורצון בטיפול ובשיקום ושרות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו, מכאן שלגביו אין מקום ל"העדיף הפעלתם של אמצעים שיקומיים על פני אמצעים עונשיים". באסופות גזרי הדין שמסרו הצדדים לעיוננו, בתמיכה לטיעוניהם, זו בבקשתה להחמיר בענישה וזה בעתירתו להקלה בעונש, אין כדי להצביע על אמת המידה העונשית הראויה ליישום בענייננו, משום ששני הצדדים בחרו במקרי הקיצון, השונים זה מזה ומענייננו, במכלול נסיבותיהם. בהקשר זה אנו רואים לנכון לציין כי הסנגור לא דק פורתא באמירתו שלא נמצא בפסיקה מקרה בו נגזר על נאשם קטין עונש העולה על העונש המזערי. נצביע לפחות על מקרה אחד, שנתוניו דומים בחומרתם, אם כי מטבע הדברים, אינם זהים בכל מרכיביהם לענייננו. בע"פ 5872/09, פלוני נ. מדינת ישראל (ניתן ביום 15.8.2010, פורסם במאגרים), נגזרו על קטין בן 17 ו-10 חודשים, שש שנות מאסר בפועל ושנתיים על תנאי לאחר שהורשע, על פי הודאתו, בעבירות של סיוע לאינוס, מעשה מגונה בנסיבות של אינוס וניסיון למעשה מגונה בנסיבות של אינוס. לא למותר לציין כי בעניינו הובאו בחשבון הודאתו, עברו הנקי ושיתוף הפעולה המוכח שלו עם תכניות שיקום וטיפול. ט. ההכרעה: אילולא היות נאשם 2 קטין בעת ביצוע העבירה, ואלמלא היה נאשם 1 בעל רמה תפקודית גבולית, כמתואר בדו"ח וועדת האבחון (נ/3), היינו מטילים עונש חמור יותר מכפי שהחלטנו לגזור. החלטנו להטיל על הנאשמים עונש זה, גם בשים לב שנאשם 1 היה הדומיננטי. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים לחומרא ולקולא אנו גוזרים על הנאשמים את העונשים הבאים: 7 שנות מאסר, 5 שנים מתוכן לריצוי בפועל והיתרה תהא על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעברו עבירת מין או אלימות מסוג פשע. מאסרו של נאשם 1 יימנה מיום מעצרו, 5.10.09. מאסרו של נאשם 2 יימנה מיום מעצרו, 7.10.09. אנו מחייבים את נאשם 1 בפיצוי המתלוננת בסך 15,000 ₪ ואת נאשם 2 בפיצוי בסך 20,000 ₪ . זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום. משפט פליליקטיניםעבירות מין