קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש לקטין על הריגה: הנאשם הורשע, בהכרעת דין מנומקת, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה שעניינה הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. העובדות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין, ולפיכך, תובאנה להלן בקליפת אגוז. הנאשם, קטין כיום בן 17.5. ביום 6.3.10, בהיותו כבן 16 (בהכרעת הדין נכתב בטעות 15.5), טיפסו הנאשם, המנוח, ש. ס. (להלן: "המנוח") ושלושה חברים נוספים על גג בית הספר רש"י בנתניה, על מנת לשאוף גז ממדחסי מזגנים הניצבים עליו. במהלך שהות החבורה על הגג, התגלע ויכוח בין הנאשם לבין המנוח, בעת שהשניים עמדו בסמוך לשולי הגג (המנוח עם גבו אל סף הגג). במהלך הויכוח, דחף הנאשם את המנוח וכתוצאה, נהדף הלה לאחור, צנח מטה, נחבט בחוזקה ברצפת חצר בית הספר ומת. ב"כ הנאשם טען להגנתו, כי היה נתון להשפעת גז המזגנים ששאף עובר לאירוע. טענה נוספת שהעלה היא, כי בשל יכולתו השכלית המוגבלת של הנאשם, אף אם יימצא כי הינו אחראי לביצוע המעשה, הרי שיש להסתפק באחריות מופחתת. הטענות נדחו. נקבע בין היתר: "הנער הסביר, אשר בנעליו נכנס הנאשם, היה צופה בנסיבות שהוכחו, את נפילתו של המנוח, עקב הדחיפה שנדחף על ידי הנאשם לעבר שולי הגג, בהינתן מרחק עמידתו מהמעקה - כמטר ובהתחשב בגובה המעקה אשר אינו עולה על 60 ס"מ. הנער הסביר, אף היה צופה את התוצאה הקטלנית, ברמת וודאות גבוהה, עקב נפילה מהגג, אשר גובהו שתי קומות... הנאשם, כבן 15.5 בעת האירוע, תיפקד כנער בן גילו, למד בבית ספר תיכון, בחטיבת הביניים, בפנימייה וקיים קשרי חברות אמיצים עם חבריו. למדנו, כי היה חברו הטוב והקרוב של אייל [עד תביעה - ו.מ]. בנסיבות אלו, לא הוכח כי סבל ממוגבלות מכל סוג שהוא. חזקה עליו אפוא, כי היה מודע למעשה שביצע ולתוצאתו. עולה מעדויות הנערים, כי מלכתחילה היו מודעים למעשיהם האסורים והמסוכנים, בעצם העלייה המסוכנת לגג בית הספר, באמצעות סורגי החלונות. מודעות הנאשם לתוצאות דחיפתו את המנוח, ממקום עמידתו בסמוך לסף הגג - צפה ועולה מהעובדות, בבחינת קל וחומר.... להתרשמותי, המדובר בנערים נורמטיביים דרך כלל, אשר חציית הגבולות האסורים אינה מאפיינת את התנהגותם. מעשיהם, אשר החלו כמעשי קונדס, משובת נעורים, הפכו למסוכנים. מעשה הדחיפה של הנאשם את המנוח - הרחיק לכת בפזיזות, קלות הדעת והאדישות שהפגין כלפי המנוח". על הנאשם הנאשם, כבן 17.5 (במועד ביצוע העבירות היה כאמור כבן 16), ללא עבר פלילי, אשר זו לו הסתבכותו הראשונה בפלילים. מתסקיר שרות המבחן שנערך אודות הנאשם עולה, כי הנאשם בן להורים, יוצאי אתיופיה, אשר בשנת 1991 עלו לישראל. הנאשם וששת אחיו נולדו בארץ. המשפחה קשת יום, מתגוררת בשכונת מצוקה ומתקיימת מדמי ביטוח לאומי. מדיווח שירותי הרווחה עולה, כי תפקודו של הנאשם לאורך השנים היה רווי בקשיים, הן קשיי התנהגות והן קשיים בלימודים - שלא זכו למענה. עם זאת, לא דווח על בעיות של אלימות או התנהלות עבריינית. מיד לאחר האירוע, נעצר הנאשם ובתום שבועיים, שוחרר לחלופת מעצר בבית דודיו בקריית מלאכי, במרוחק ממשפחת המנוח. במהלך שהייתו בחלופת המעצר, נבנתה עבורו תוכנית קהילתית, במסגרתה שולב הנאשם בלימודים ובשיחות, הוצמד לו חונך אישי והוא שולב במועדון נוער בקריית מלאכי, על פעילויותיו השונות. תפקודו לאורך התקופה בה שהה במעצר בית היה תקין, למעט מעידה אחת, בגדרה נתפס הנאשם מעשן סמים עם נערים, לאחר שעות הלימודים. הנאשם נטל אחריות על המעשה ומאז, הוגבר הפיקוח עליו. עו"ס נוער וצעירים, המלווה את הנאשם, דווחה כי הוא מקפיד על קיום תנאי שחרורו, ועושה את המוטל עליו. עם זאת, השהייה הממושכת בתנאים מגבילים מכבידה עליו מאוד. עם מעצרו, נשלח הנאשם לאבחון פסיכיאטרי, ששלל מצב פסיכוטי פעיל, כמו גם, נטייה לאובדנות או תוקפנות. לאחר שחרורו, ערך שרות המבחן אבחון פסיכולוגי לנאשם, ממנו עולה, כי לנאשם רמת אינטליגנציה נמוכה, הגם שאינה מגעת לכדי פיגור שכלי. שרות המבחן התרשם כי מדובר ב"נער אשר הרגש הרווח אצלו הוא דיכאון", כי הוא סובל מהפרעות חשיבה, הפרעות קשב וריכוז וכן, כי "יש בו תוקפנות שאינה מכוונת לאובייקט ויכולה להתבטא בהריגה כמו גם בהתאבדות". להתרשמות הפסיכולוג, טיפול פסיכולוגי שניתן במסגרת מעון נעול עשוי לסייע לנאשם. ביחס לעבירה בה הורשע, שירות המבחן התרשם מצערו העמוק של הנאשם על אשר ארע, הגם שהוא התקשה להשלים עם העובדה כי הוא זה אשר גרם למות חברו וכן, מתקשה להביע את רגשותיו, למרות שניכר עליו כי הוא צמא לכך. להתרשמות שירות המבחן, הכרעת הדין היוותה אבן דרך חשובה בתהליך נטילת האחריות מצד הנאשם וכיום הוא ער לחומרת העבירה שביצע ולתוצאותיה הטראגיות ונמצא בראשיתו של הליך עיבוד הדברים. דווח כי הנאשם חושש מאוד מעונש מאסר. שירות המבחן התרשם כי הנאשם אינו אלים, כמו גם, אינו בעל דפוסים עברייניים. להתרשמותו, לנאשם מוטיבציה גבוהה לשקם את חייו והוא מגיב היטב לסמכות ולקשר. אביו אף הוא מצוי בקשר עם שירות המבחן ומעורב בחיי בנו. מנגד, מעורבותו של הנאשם בסמים (שאיפת גז המזגנים ועישון סמים פעם נוספת עם חבריו) לרבות יכולתו הוורבלית הדלה ורמתו הרגשית הנמוכה מעצימים את גורמי הסיכון הנשקפים ממנו. לנוכח תפקודו התקין של הנאשם במהלך השנה האחרונה, שירות המבחן התרשם כי הוא ייתרם מהמשך ההליך הטיפולי, אשר עשוי לקדם אותו וליתן מענה לצרכיו הטיפוליים והרגשיים, לצד הצבת מסגרת ברורה. לפיכך, המליץ שרות המבחן על שילובו במעון נעול "מצפה ים" (להלן: "המעון"). הנאשם, כמו גם משפחתו, הביעו רצון לשילובו במסגרת האמורה. שרות המבחן ערך ברור עם המעון, אשר אישר כי יוכל לקלוט את הנאשם לשורותיו, חרף גילו המתקדם, ברם הנאשם לא יוכל לשהות בו, מעבר לגיל 20, קרי, שהותו במעון, תוגבל לתקופה של שנתיים וחצי. צוות המעון הטעים, כי לא מומלץ לשלב עונש של שהות במעון, לצד מאסר מאחורי סורג ובריח בהמשך, שכן ניסיון עבר מלמד, כי במצב דברים זה, המטופל אינו פנוי נפשית להליך הטיפולי, נוכח החשש מפני המאסר הצפוי לו. היה ויושת על הנאשם עונש לריצוי במעון נעול, ביקש שרות המבחן לאפשר את קליטתו של הנאשם בשלבים, תחילה במסגרת צו זמני למשך 3 חודשי הסתכלות, אשר בסופם תיערך הערכת מצב, או אז, יבוא שירות המבחן בהמלצה סופית ביחס להמשך שהותו של הנאשם במעון. הצהרת נפגע עבירה לבית המשפט הוגשה הצהרת אביו של המנוח, מר ג.ס.. למקרא ההצהרה הלב נכמר. הגורל לא האיר פנים לאב. מכות קשות ניחתו עליו זו אחר זו. מותו של המנוח הותיר את האב ערירי. בודד בעולם. האב, כבן 42, נולד באתיופיה. המנוח, בנו יחידו, נולד לאחר קשיים רבים בהבאת ילד לעולם. כשניסו הוריו להביא ילד נוסף לעולם, הסתיים הדבר באסון, כאשר האם חלתה במהלך הריונה ונפטרה ביחד עם העובר. האב נאלץ לשאת בגידולו של המנוח לבדו. בהיות המנוח בן 8-9 שנים עלו השניים לישראל. האב תיאר את קשיי הקליטה שחוו בארץ וכיצד עשה כל שביכולתו על מנת לספק למנוח חינוך נאות. את חייו הקדיש האב למען בנו, גידולו וטיפוחו. גם כאשר עבר המנוח ללמוד בפנימייה, בשל קשיים כלכליים, הקפיד האב לבקרו תדיר ובתכיפות גבוהה. קשה לתאר במילים את הטראומה שחווה האב, עם היוודע לו דבר מותו של בנו, יחידו, והנסיבות בהן מצא יקירו את מותו. עולמו חרב עליו, הוא לא יודע את נפשו. חייו אינם חיים. הוא חדל לעבוד ולתפקד. האב נכח בכל הדיונים בבית המשפט. בהצהרתו, ביקש למצות את הדין עם הנאשם. טיעוני הצדדים לעונש בטרם פתחו באי כוח הצדדים בטיעוניהם לעונש, פנה הסנגור לבית המשפט בבקשה לבטל את הכרעת הדין ולהורות על קבלת חוות דעת פסיכולוגית ופסיכיאטרית, אשר תיבחנה את כישוריו השכליים של הנאשם ויכולתו לעבד נתוני מציאות שונים, זאת בעקבות ממצאיו ומסקנותיו של שירות המבחן (הנסמך על אבחון פסיכולוגי) לפיהם, יכולתו האינטלקטואלית של הנאשם נמוכה מהנורמה. הבקשה נדחתה בהיעדר הוכחת קיומן של נסיבות חדשות, מאז מועד מתן הכרעת הדין. אישיותו של הנאשם ומאפייניה נשקלו וזכו להתייחסות בהכרעת הדין. נקבע כאמור, כי הנאשם, בדומה לחבריו, נכנס בנעליו של "הנער הסביר", כך על פי תפקודו דרך כלל וכך, כעולה מהתנהגותו באירוע וסמוך לאחריו. עם זאת, הובהר כי לאישיותו הדלה וליכולתו המוגבלת יינתן משקל בעת גזירת הדין. ב"כ המאשימה, עו"ד רועי פרי, עתר להשית על הנאשם עונש מאסר לריצוי בפועל, אשר ישקף את חומרת המעשה ותוצאותיו הטראגיות. הוא הטעים כי בשל ויכוח של מה בכך, הביא הנאשם למותו של המנוח. נער צעיר, בתחילת דרכו. חומרת יתר ביקש ב"כ המאשימה לייחס להתנהגות הנאשם בתום האירוע, כאשר הסתלק מהמקום מבלי לברר מה עלה בגורל המנוח ואף ביקש מחברו ע., כשעתיים לאחר מכן, שלא יספר לאיש כי דחף את המנוח. ב"כ המאשימה ציין כי בהתנהגותו, לימד על עצמו הנאשם, כי ביקש לפתור ויכוח בדרכים אלימות - תופעה ההולכת ופושה במחוזותינו במיוחד, בקרב בני נוער, ויש לשרשה ולמגרה. ב"כ המאשימה הוסיף, כי הגם שסיכויי השיקום מהווים נדבך מרכזי בשיקולי הענישה, בגזירת עונשיהם של קטינים, הרי שלא קנויה להם חסינות מפני החוק ומקום בו קטין מבצע עבירה חמורה, בעטיה נגרם מותו של אדם - יש להעניק משקל נכבד גם לשיקולי הגמול וההרתעה. עוד ציין ב"כ המאשימה, כי הנאשם ניהל משפט ארוך, ועל אף שזוהי זכותו ואין לזקוף זאת לחובתו, הרי שמאידך אף אין להקל עמו, משלא חסך את העדתם של הקטינים שנכחו באירוע, על כל המשתמע מכך. התובע המשיך והפנה להצהרת אביו של המנוח ולהשלכות הקשות שיש למות המנוח על האב. בהתייחסו לתסקיר המבחן, ביקש התובע שלא לאמץ את המלצתו הסופית של שירות המבחן, בהינתן העובדה שהנאשם מצוי אך בראשית הדרך ללקיחת אחריות. כן ציין לחובת הנאשם, את מעורבותו בסמים בשני המקרים שפורטו. כאמור, עתר ב"כ המאשימה לעונש מאסר בפועל ועונש מאסר מותנה. לא התבקשו פיצוי או קנס כספי בהתחשב במצבה הכלכלי של משפחת הנאשם. התובע הפנה לפסיקה שעניינה אלימות קטינים (אגב שימוש בסכין), תוך שהטעים, כי אינו מכוון לרף הענישה המצוי בה (החמור מאוד), אלא אך ביקש לערוך היקש לענייננו. הסנגור, עו"ד מאיר מורגנשטרן, עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהורות על שילוב הנאשם במעון הנעול. הסנגור הטעים את החרטה הכנה והצער העמוק שחש הנאשם נוכח מותו של המנוח. הסנגור גרס כי האירוע דנן אינו נכנס בגדר מקרי האלימות הרווחים בקרב בני נוער דרך כלל, שמאופיינים ברצון לפגוע בזולת. מדובר במקרה חריג, המצוי באזור הדמדומים שבין עבירת ההריגה, בה הורשע הנאשם, לבין העבירה של גרם מוות ברשלנות, שכן, אלמלא מעשה הדחיפה ארע מגג בית הספר, סביר להניח כי מאומה לא היה קורה למנוח. על יסוד ממצאי האבחון הפסיכולוגי שנערך לנאשם, בגדרם נמצא כי יכולתו הקוגניטיבית נמוכה, הטעים הסנגור, כי הדחיפה נעשתה ללא מחשבה, כהרף עין ובמצב שהנאשם היה מטושטש כתוצאה משאיפת גז המזגנים. הסנגור שב והטעים את העובדה שמדובר בנאשם קטין, ללא עבר פלילי, אשר בראש ובראשונה יש לשקול את שיקומו ולהעלותו על דרך המלך. לשיטתו, השמתו של הנאשם במעון נעול הוא העונש הראוי בנסיבות העניין, אשר יאזן נכונה בין שיקום הנאשם לבין שיקולי הגמול וההרתעה, בשים לב לעובדה שתנאי המעון הנעול קרובים למאסר מאחורי סורג ובריח. המסגרת הנורמטיבית דרך המלך בענישת קטינים, היא העדפת המתווה השיקומי על פני המתווה העונשי. האינטרס השיקומי גובר על שיקולי הגמול וההרתעה, מתוך תקווה להחזיר את הקטין לחברה ולקהילה: "עיקר מטרתו ושאיפתו של בית המשפט לנוער בבואו לגזור את דינו של קטין, היא להעניק לו טיפול במטרה להביא לשיקומו. על כן, אין בית המשפט לנוער "ממהר" לגזור עונש על קטין, בפרט לא עונש מאסר, אלא חוזר הוא ונוקט בדרכי טיפול ואינו נלאה מכך כל עוד רואה הוא שביב אור בקצה המנהרה וסיכוי להחזיר את הקטין למוטב ולתפקוד נורמטיבי בחברה". (ע"פ 49/09 פלונים נ' מדינת ישראל (2009)). נקבע עוד בפסק הדין שלעיל, כי בעניינם של קטינים אין לסטות מהמלצות שירות המבחן כשיש אופק שיקומי, אלא מטעמים כבדי משקל. מנגד, קטינות אין משמעותה חסינות. כל מקרה נשקל לגופו. לעתים, חומרת העבירות תדחה את בחירת האפיק השיקומי כבלתי הולם: "עם זאת קטינות אינה יוצרת חסינות ולעיתים שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עולים במשקלם על השיקול השיקומי. במקרה המתאים לא יירתע בית המשפט מלהטיל עונש על קטין שהורשע לרבות מאסר ממש, בשים לב, בין השאר, לחומרת העבירה ולניסיונות השיקום בעבר. נראה כי שיקולי הרתעתו האישית של הנאשם מקבלים משנה חשיבות במקרים של עבירות מין והוא אף כאשר מבצע העבירות הינו קטין". (ע"פ 9828/06 פלוני נ' מדינת ישראל (2007)). שיקולים רבים ומגוונים משפיעים על מידת העונש, ביניהם, גילו של הקטין בעת שביצע את העבירה, הלך רוחו, באם הביע חרטה בגין מעשיו והאם נטל אחריות עליהם. עברו הפלילי אף הוא נבחן, לרבות סיכויי שיקומו, חומרת מעשיו ונסיבותיהם (לעניין זה, ראה ע"פ 49/09 שלעיל וע"פ 7113/08 פלוני נ' מדינת ישראל, (2008)). סעיף 25 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, (להלן: "חוק הנוער") נותן ביטוי בהוראותיו למערכת השיקולים השונה המתקיימת בעניינם של קטינים, ובין היתר קובע הגבלות שונות בענישת הקטין, הנחייה להתחשב בגילו בעת גזירת העונש ומתן אפשרות לצוות על החזקתו במעון נעול במקום במאסר. הנה כי כן, החזקתם של קטינים, שבצעו עבירות חמורות במעון נעול, חלף מאסר, מהווה פתרון הולם, המאזן בין האינטרסים השונים, האינטרס השיקומי מזה ושיקולי הגמול וההרתעה מזה. יתרונו של המעון הנעול, בכך שהוא מותיר תקווה, משאיר לקטין צוהר לעתיד טוב יותר בקרב הקהילה. יחד עם זאת, המעון הנעול מרחיק את הקטין מהחברה, מכניס אותו למסגרת נוקשה עם כללים מחייבים, בדומה למאסר. אין מקום לסברה, כי המעון הנעול אינו מקיים את תכלית הענישה. בדומה למאסר, החירות ניטלת אף מהקטינים המוחזקים בו, הגם שבתנאים התואמים את גילם ומצבם. השיקולים לבחירה בין החזקה במעון נעול לבין הטלת מאסר בבית סוהר הותוו בפסיקה להלן : "אין חולק, עם זאת, כי המטרה של הרחקת העבריין מן הקרבנות ומן החברה מושגת במעון הנעול בדומה לבית סוהר. לדעתי הפער בין העמדות פחות גדול משניתן היה לחשוב; בשעה שאין חולק על הצורך בהרחקת העבריינים מן הציבור ומן הקרבנות - ואני גם ער לדילמה שבה נתון שירות המבחן לנוער, העומד בקשר אף עם הקרבנות - הוא מצטמצם בעיקרו לשאלה הנזכרת, קרי בית סוהר או מעון נעול (מערער 2 חולק, כאמור, גם על אורך תקופת המאסר או השהות במעון). לדידי בנסיבות כאלה, ובמיוחד נוכח המלצתם החמה של שירות המבחן לנוער - וכן של מנהל המעון הנעול לגבי מערער 1 - ונזכור כי המערערים כיום בני 17 ו-15 ו-4 חודשים, מורחקים מבתיהם מזה תקופה ארוכה, נוטה הכף לכיוון המעון הנעול (ראו גם ע"פ 1015/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ). לעניות דעתי, בכל ההערכה לטיפול ולשיקום הנעשים גם בבית הסוהר לקטינים, שאין להקל ראש בחשיבותם, עדיין הסיכוי להידרדרות במעון הנעול ככלל קטן יותר, וממילא הסיכוי השיקומי ככלל גדול יותר, אף כי כמובן ייתכנו חריגים. סבורני כי האינטרס הציבורי בכך שהמערערים יהפכו בני אדם נורמטיביים וטובים משהיו, מחייב כל מאמץ לשיקום, בכפוף לאי-סיכונה של החברה; דבר אחרון זה מושג גם במעון נעול, ובמיוחד בתנאים מגבילים כפי שיפורטו להלן". (ע"פ 3615/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (2007)). ובמקום אחר: "המעון הנעול משמש תחליף למאסר ומטרתו הענקת טיפול לקטין (ראו שרון נוער בפלילים, בעמ' 458-453). משמדובר בביצוע עבירות חמורות בידי קטינים, שמחייבות גם ענישה בדרך של כליאתו, מעבר להענקת טיפול, דרך המלך תהיה הטלת צו מעון נעול, המהווה שילוב בין ענישה לבין טיפול (וראו סעיפים 25(א) ו-26(5) לחוק הנוער). בעיקר יעדיף בית המשפט אפשרות זו כשהקטין ביצע את העבירות בגיל צעיר מאוד או כשהחל כבר בטיפול משקם יעיל (ראו, למשל, ע"פ 9472/05 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.3.06). עם זאת, כאמור, גם כשמדובר בעבריינים צעירים מאוד, אין מנוס לעתים, לנוכח ביצוע עבירות חמורות ביותר, מהתוצאה הקשה של הטלת מאסר בפועל (ראו, למשל, ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 594, וכן ההפניות שם, בעמ' 607)". (ע"פ 9828/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (2007)). ומן הכלל אל הפרט חייו של נער צעיר, בן יחיד לאביו, נלקחו. מעשה של רגע, הרף עין - קיפד את חייו. לכתו של המנוח הותיר פצע מדמם בלב אביו - פצע שלעולם לא יגליד. לאורך הדיונים, נכח אבי המנוח באולם בית המשפט. פניו החתומות ועיניו הכבויות סיפרו את סיפורו. ברי כי האב האומלל מבקש למצות את הדין עם הנאשם. הדבר מובן ואנושי. הגורל האכזר שהכה בו ובמנוח לעולם עומדים לנגד עיני בית המשפט בבואו לשקול את מידת העונש. ברי אף, כי חומרת המעשה ובעיקר, תוצאתו הטרגית, דורשת העברת מסר חד וברור לציבור, כי כל המבצע מעשה שכזה, ייענש במלוא החומרה. לצד שיקולים אלו, שומה על בית המשפט לשקול שיקולים נוספים בגזירת העונש, אף הם כבדי משקל. תפקידו של בית המשפט לבחון ולהתבונן בתמונה בשלמותה ולזו שתי פנים; אלו המבטאות את האינטרס הציבורי, את כאבו של האב, את החובה להרתיע ואלו המתבוננות בנאשם, בנסיבותיו האישיות, בנסיבות ביצוע העבירה וכן, בסיכוייו לחזור לחיים נורמטיביים. כאמור, אף לשיקולים אלו משקל רב בשקילת הענישה. בהכרעת הדין עמדתי על החומרה שבמעשי הנערים, כחבורה, בכך שבחרו לטפס לגג בניין בית הספר, דרך סורגי החלונות, בידעם כי המעשה אסור, במטרה לשאוף גז מזגנים - מעשה פסול, הגם שאינו אסור על פי חוק - בידיעה כי שאיפת גז, מטשטשת את החושים ועלולה לסכן את שהייתם על הגג הגבוה, החשוף, הבלתי מוגן. הנערים כחבורה, בחרו לטפס לגג וחלק מהם שאפו מהגז. בכך, הכשירו בני החבורה את הקרקע, לתוצאה הטרגית, הגם שהאחרים, מטבע הדברים, אינם נושאים באחריות פלילית למות המנוח. בנסיבות אלו, משפרץ ויכוח בין הנאשם למנוח, די היה בדחיפה אחת של הנאשם, על רקע ויכוח של מה בכך, כדי להוביל לתוצאה הקטלנית. מקובלת עלי טענת הסנגור, כי אין בדחיפה שדחף הנאשם את המנוח, חרף היותה קטלנית, משום ביטוי לאלימות קשה. מותו של המנוח נגרם כתוצאה מנפילתו מהגג, עקב הדחיפה. ייתכן כי בנסיבות אחרות, אלמלא היו השניים על גג בניין, ללא מעקה מגן, כי אז הדחיפה הייתה מסתיימת במעידה של המנוח, ללא פגיעה. ברם, אין לנתק את הדחיפה מהנסיבות שעטו את המעשה. הנאשם נטל חיי אדם. במבחן התוצאה, אין חמור מהמעשה שעשה. ויחד עם זאת, במציאות חיינו, נחשפים אנו לאלימות קשה וברוטאלית, אלימות העולה בחומרתה מהאלימות בה נהג הנאשם במנוח. בחינת נסיבות העבירה מלמדת, כי זו מצויה ב"רף" הנמוך במדרג החומרה, חרף תוצאתה הקשה ואף ולכך, יש ליתן משקל. הנאשם אינו בעל דפוסי התנהגות עבריינים. זו הסתבכותו הראשונה עם החוק. השמתו בכלא תחשוף אותו לעולם זר לו, עולם שאין הוא חלק ממנו. על שום יכולותיו הדלות, קיים חשש של ממש, כי שהייתו בכלא תדרדר אותו לעולם הפשע, הגם שלא הגיע ממנו. אף לשיקול זה משקל בשיקולי הענישה. הנאשם היה חברו של המנוח. איש לא ייחס לו כוונה להמיתו. הצער שהביע על מותו, כן ועמוק. אין ספק כי קטילת חיי המנוח תלווה את הנאשם לאורך חייו. רגשי האשם לא ירפו ממנו בנקל. הצלקת תיוותר בליבו לעד. לפיכך, קיימת חשיבות רבה להליך טיפולי ושיקומי שיאפשר לו להמשיך בחייו, לאחר שישלם את חובו לחברה. בהינתן המגמה הקיימת בפסיקה, ליתן זכות בכורה להליך השיקומי, כאשר מדובר בגזירת עונשיהם של קטינים, ולנוכח מכלול השיקולים והנסיבות שפורטו, הגעתי לכלל מסקנה כי העונש הראוי שיש להשית על הנאשם הוא הרחקתו מהחברה לתקופה ממושכת, אך לא מאחורי סורג ובריח אלא במעון נעול. השמתו של הנאשם במעון נעול תיתן מענה הולם לשיקולי הענישה השונים. חירותו של הנאשם תישלל, הוא יורחק מהציבור לתקופה ממושכת ויחד עם זאת, הרחקתו לא תמנע את המשך הטיפול והשיקום בו, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות וכן, בנסיבות ביצוע העבירה. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר, אשר ירוצו בשהייה במעון נעול "מצפה ים". ניתן בזאת צו זמני ל - 3 חודשים לשם הסתכלות. היה והנאשם יתאים להשמה במעון - ישלים את תקופת המאסר במעון. היה ויתחוור כי הנאשם אינו מתאים להחזקה במעון, כי אז ירצה את יתרת תקופת המאסר מאחורי סורג ובריח. מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה בה הורשע או כל עבירת אלימות שהיא פשע משך שלוש שנים מיום שחרורו מהמעון הנעול. ניתן בזאת צו האוסר לפרסם כל פרט מזהה של הנאשם, המנוח או כל פרט אחר שיש בו כדי לזהות מי מהמעורבים בפרשייה נושא גזר הדין. יתר הפרטים ניתנים לפרסום. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום. משפט פליליקטיניםהריגה