קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש מופחת על רצח בגלל מצב נפשי: בצהריי יום מר ונמהר, שנדמה תחילה כסתם יום של חול, דקרה הנאשמת את טלי עטר ז"ל, כשהיא בחודש השמיני להריונה, דקירות רבות ועמוקות בסכין, ולא פסקה גם כאשר טלי המנוחה התמוטטה בפתח ביתה. שם, הותירה אותה הנאשמת מוטלת על המדרכה מתבוססת בדמה, והיא מתה מפצעיה בבית החולים. הרך הנולד , שלא יכול היה לפגיעה הקשה ולדקירותיה של הנאשמת, נפטר 4 ימים מאוחר יותר. ההליך הנאשמת הודתה במסגרת הסדר טיעון בכל העובדות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן, והורשעה בעבירות של רצח - עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק" ), ובהריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק.   בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום המתוקן, התגוררה הנאשמת ושני ילדיה בבית משותף באשדוד, ובקומת הקרקע שבו, התגוררה טלי עטר ז"ל [להלן: "המנוחה" ] עם שלושת ילדיה, כאשר במהלך חודש יוני 2010, הייתה המנוחה מצויה בחודש השמיני להריונה. בין הנאשמת והמנוחה לא שררו יחסי שכנות טובים, וכ-5 חודשים לפני האירוע נשוא כתב האישום על רקע סכסוך שכנים, פרץ ויכוח בין הנאשמת למנוחה ונוכחים נוספים ובמהלכו שלפה הנאשמת מתיקה סכין יפנית ואיימה כי תדקור אותם. הם הוציאו מידה של הנאשמת את הסכין ובזה תם האירוע.   ביום 13.6.10 בשעות הבוקר, פרץ ויכוח בין הנאשמת והמנוחה, לאחר שהנאשמת השליכה לעבר ביתה של המנוחה קופסה שהכילה קפה ומלח, אשר נחתה על גג בית המנוחה ותכולתה התפזרה בחצר, על חפציה ועל הכביסה של המנוחה. בסמוך לשעה 13:00, התחדש הויכוח בין השתיים והן החלו לגדף זו את זו, כשכל אחת קוראת לרעותה לראות את הפסולת בקרבת ביתה. בהמשך ובסמוך לשעה 13.08, התקשרה הנאשמת למשטרה והודיעה כי המנוחה מאיימת עליה והיא "הולכת לדקור אותה, לפתוח לה את הבטן". בסמוך לכך, עלתה המנוחה בלוויית חברתה, לדירת הנאשמת, שהמתינה להן בקצה המדרגות מול פתח דירתה והשתיים החלו לגדף ולדחוף זו את זו. הנאשמת הדפה את המנוחה לאחור והמנוחה הושיטה ידיה לפנים והכתה את הנאשמת בפניה. מייד בסמוך אמרה הנאשמת למנוחה "אני אהרוג אותך", נכנסה לדירתה ונטלה סכין חדה אותה הניחה קודם לכן בקרבת דלת הכניסה. משהבחינו המנוחה וחברתה בסכין, נבהלו וירדו במהירות במדרגות, כשהנאשמת בעקבותיהן ובידה הסכין. הנאשמת יצאה מחוץ לבניין, התקרבה לעבר המנוחה והחלה לדקור אותה בסכין. המנוחה ניסתה להתגונן באמצעות ידיה אולם הנאשמת אחזה בחוזקה בסכין ובתנועות מהירות ואלכסוניות חתכה את המנוחה בזרועותיה באומרה: "אני אהרוג אותך... אני אהרוג אותך" . הנאשמת דקרה את המנוחה 3 דקירות עמוקות בבית החזה, אשר אחת מהן פגעה בליבה של המנוחה וחדרה לאבי העורקים. באותו מעמד חתכה הנאשמת את המנוחה באמצעות הסכין, בגבה, בירכה, בבטנה, שרטה ופצעה אותה פעמים רבות בכל חלקי גופה השונים. גם לאחר שהמנוחה התרחקה מהנאשמת והתמוטטה על המדרכה, ניגשה הנאשמת אל המנוחה וחתכה אותה תוך תנועה אלכסונית מלמעלה למטה. ואז בעוד המנוחה מוטלת על המדרכה שותתת דם, עזבה הנאשמת את המקום ובידה הסכין, עלתה לדירתה, התקשרה למשטרה והודיעה כי דקרה את המנוחה. המנוחה הובהלה לבית החולים ושם נפטרה. הוולד שהוצא חי מבטן אמו, נזקק לפעולות החייאה, אולם בהיותו בן 4 ימים בלבד, הוא נפטר וזאת עקב הדקירות שנדקרה אמו - המנוחה. עוד נאמר בכתב האישום המתוקן, כי במהלך התקופה הרלבנטית ובעת ביצוע העבירה, סבלה הנאשמת מהפרעה נפשית חמורה, שהגבילה אותה במידה ניכרת אך לא עד כדי חוסר יכולת להימנע מעשיית המעשים. לאחר שמיעת חלק מן הראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו, הוסכם כי הנאשמת תחזור בה מכפירתה, תודה ותורשע בכתב אישום מתוקן. ביחס לעונש, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה, יעתרו במשותף להשית על הנאשמת עונש מאסר בפועל של 24 שנים וכן מאסר על תנאי, לפי שיקול דעת בית המשפט, בגין כל עבירת אלימות. לאחר שהנאשמת הודתה בכל העובדות שבכתב האישום המתוקן, ניתנה הכרעת דין בה הרשענו, פה אחד, את הנאשמת בעבירות רצח והריגה שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן והצדדים טענו לעונש. במסגרת הראיות לעונש מטעם המאשימה, העידו שתי אחיותיה של המנוחה, הגב' איריס מרציאנו והגב' דבורה אמזלג, (שמעדויותיהן עלה צער וכאב קשים מנשוא). הללו סיפרו, בדמעות, בבכי ובכאב אינסופי, על הטרגדיה הנוראית שפקדה את משפחתן לאחר רציחתה האכזרית של אחותם טלי, אם לשלושה ילדים קטינים, שנותרו יתומים. עוד סיפרו על העצב היומיומי שחווים כל בני המשפחה מאז הרצח, ועל בנה הקטן של המנוחה, כבן שש היום, שחיכה לאמו שתבוא לקחת אותו מהגן וזו לא באה ולא תשוב עוד, ולמעשה, נעלמה מחייו, מבלי להיפרד. האחיות סיפרו על הקושי היומיומי הכרוך בגידול שלושת ילדיה של המנוחה, האובדן הנורא של הורי המנוחה, אשר מאז הרצח הפכו מסוגרים ונעדרי שמחת חיים, ואף בהם יש צורך לתמוך ולטפל, כאשר חייה של משפחה שלמה נהרסו האחות איריס מרציאנו, אשר גרה בשכנות לאחותה המנוחה, העידה כי חייה השתנו ללא היכר. כיום היא מטפלת בילדיה של המנוחה אשר גרים באותו בית, אליו עבר אביהם. היא סיפרה על הטראומה וחרדת הנטישה של בנה הקטן של המנוחה, ועל כך ששלושת הילדים מטופלים אצל פסיכולוגים, בשל הקשיים שחוו.   האחות דבורה אמזלג, סיפרה על אישיותה ודמותה של המנוחה, על אופייה החם, ביתה שהיה תמיד פתוח לכל, הכנסת האורחים שלה ועל כך שהייתה אימא נפלאה ואהודה על הכול. עוד הדגישה כי טלי הייתה מלאת שמחת חיים, סיפרה על הנתינה הרבה שלה ועל הסיוע שנתנה בבית תמחוי. שתיהן הדגישו כי כיום הן נדרשות לטפל בילדיה של המנוחה, בהורי המנוחה ובחייהם שהשתנו ללא היכר, כמו גם על חוסר הצלחתן לחזור לחיים נורמאליים. האחיות עתרו לקבלת פיצוי עבור ילדיה של המנוחה. ב"כ הנאשמת במסגרת ראיותיהם לעונש, הציגו את חוות דעתה של הגב' איתן רחל - פסיכולוגית קלינית, מיום 22.5.11 וכן את חוות דעתו של פרופ' שאול דולברג, מומחה ברפואת ילדים, מומחה בניאונטולוגיה מיום 9.4.11.   טיעוני הצדדים ב"כ המאשימה פירטה בפנינו שורה של נימוקים שעמדו בבסיס הסדר הטיעון וההסכמה אף לעניין העונש, תוך שציינה כי מדובר בענישה משמעותית, המתקרבת ככל האפשר לעונש המרבי אליו הייתה צפויה הנאשמת, אלמלא סבלה מהפרעות נפשיות. הודגש על ידה כי העילה עיקרית להגעה להסדר הטיעון נעוצה במצבה הנפשי של הנאשמת, כעולה מחוות הדעת שהוגשה על ידי ההגנה במסגרת הראיות לעונש, כאשר נראה שמצב נפשי זה מחייב עונש מאסר מופחת ממאסר עולם, זאת בהתאם להוראות סעיף 300א(א)(2) לחוק. לטענת המאשימה, חוות דעת זו נבחנה על ידי גורמים מקצועיים, ונמצא כי הנאשמת סובלת מהפרעות אישיותיות מצטברות, שחלקן, אף תועדו על ידי גורמי הרווחה שונים במהלך השנים ומסמכים המתעדים האמור והתומכים בו, הוצגו לעיוננו. בהתייחס לעונש המופחת עליו הוסכם, ציינה ב"כ המאשימה, כי עונש זה הולם את נסיבות העניין, בשים לב לעונשים שהושתו במקרים דומים בהם התקבלה טענה של ענישה מופחתת. עוד הדגישה כי המאשימה ראתה חשיבות בכך שהנאשמת תורשע אף בעבירה של הריגה ביחס לתינוק, עמדה על כך והדבר אכן הושג בסופו של יום בהסדר טיעון, ודבר זה מבטא אף את עמדת משפחתה של המנוחה, , שראתה חשיבות בהרשעתה של הנאשמת בהריגתו של הרך הנולד.   באי כוח הנאשמת עתרו אף הם לאמץ את הסדר הטיעון, לנוכח תקופת המאסר הממושכת של 24 שנים, תקופה ארוכה וקשה במיוחד בנסיבותיה של הנאשמת. עוד הדגישו כי הנאשמת בחרה להודות, בעבירת הרצח ובעבירת ההריגה, זאת למרות שבעבירת ההריגה, היה בידם טיעון משפטי מבוסס שיכול היה להוביל, לשיטתם, לזיכויה של הנאשמת מעבירה זו אילו נוהל ההליך המשפטי עד תום. לטענתם, הודאת הנאשמת באה למרות מצב משפטי קיים הפועל לטובתה ויש ליתן לכך משקל. כך אף ביחס לטענות שהיו לנאשמת בדבר האפשרות כי העובר עת הוצא מרחם אמו לא נולד חי, זאת בהתבסס על חוות דעתו הרפואית של פרופ' דולברג עוד ציינו כי אף ההגנה הכירה במתן משקל לעמדת המשפחה כפי שהובאה בפניה, לגבי ההרשעה בעבירת ההריגה. באשר לבעיותיה הנפשיות של הנאשמת, הגישו באי כחה של הנאשמת, כי מחוות הדעת של הגב' איתן, עולה כי הנאשמת סובלת מהפרעה מוחית מזערית בשילוב של הפרעת אישיות חמורה, המורכבת משלוש הפרעות אישיות שונות. הם הדגישו כי לנאשמת בעיות נפשיות מזה שנים, קיימת אצלה פגיעה בשיפוט, הפרעות בחשיבה, וביום האירוע, זו הייתה מוצפת רגשית ובמצבים כאלו, שיפוטה נפגע. דיון " אדם - כל אדם - הוא עולם לעצמו. אדם - כל אדם - הוא אחד, יחיד ומיוחד. ואין אדם כאדם. מי שהיה לא עוד יהיה ומי שהלך לא ישוב. וכבר לימדנו הרמב"ם על ייחודו של האדם (הרמב"ם, שופטים, סנהדרין, יב, ג [א]: "נברא אדם יחידי בעולם, ללמד: שכל המאבד נפש אחת מן העולם - מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת בעולם - מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. הרי כל - באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל - אחד מהם דומין לפני חברו. לפיכך כל - אחד ואחד יכול לומר: בשבילי נברא העולם". כך הוא האדם, וזה ייחודו. מי הוא זה ואיזה הוא שיאמר כך על ספר או על כספת? אומרים לנו כי ייחודו של האדם בא לו משום שהאלוהים בראו בצלמו דמותו: "בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱל ּ הִים בָּרָא א ּ תוֹ..." (בראשית, א, כז [ב] ). כשאני לעצמי אומר, כי ייחודו של האדם - כל אדם - בא לו משום שנברא בצלם האדם. זו תחילתו של מקרא. זה גם סופו" ( דברי השופט חשין, בע.פ. 1742-91 פופר נ. מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 1997). כמפורט לעיל, הנאשמת הורשעה ברצח המנוחה באמצעות דקירות סכין מרובות, כשהיא בחודש השמיני להריונה וכן בהריגתו של התינוק, שעקב אותן דקירות, נפטר כשהוא בן 4 ימים בלבד.   מעשי הנאשמת מזוויעים, אכזריותם זועקת לשמים, ומקוממת כל בן אנוש. מעשה הרצח, באופן האכזרי בו בוצע, כשהמנוחה מצויה בהריון מתקדם, כשהנאשמת מודעת לכך, הוא מעשה נורא, הפוגע בקדושת החיים, ונוגד לא רק את החוק אלא ערכי מוסר בסיסיים של כל חברה אנושית מתוקנת. הנאשמת במו ידיה, קיפדה את פתיל חייה של המנוחה, אישה צעירה בשיא פריחתה, ולבלובה בדמי ימיה, אם לשלושה ילדים קטינים, שעמדה בפתח פרק חדש בחייה של התחדשות ושמחה, בהיותה מצויה בהריון מתקדם. הנאשמת גרמה לקיפוח חייה של המנוחה ולמותו של היילוד, תינוק בן 4 ימים שיצא אמנם לאוויר העולם, אך לא זכה לפסוע בשביל החיים אלא פסיעה מזערית ורגעית. אחיותיה של המנוחה פתחו בפנינו צוהר למציאות הטרגית והקשה שהם מתמודדים עימה יום יום, שעה שעה, מאז הרצח, אשר הותיר שלושה ילדים יתומים מאמם - ד. בן 13, שחגג זה לאחרונה בר מצווה, ל. בן 12 ו - נ. בן 6 , הורים שאיבדו את בתם ויחד עימה את שמחת החיים, ואחיות שאיבדו אחות קרובה ויקרה. במקורותינו מראשית ימי העמים, איסור שפיכות דמים, הוא ראש וראשון לאיסורים שעליהם נצטווה האדם, והוא אחד משלשת הציווים שהם בבחינת "ייהרג ובל יעבור". כדברי הרמב"ם: "שאף על פי שיש עוונות חמורים משפיכות דמים אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים" (ד"ר אביעד הכהן, פרשת בראשית "קול דמייך צועקים אלי מן האדמה" עונשו של רוצח , פרשת השבוע, גיליון מס' 228, תשס"ו). הנאשמת נטלה באבחת סכין, לא רק את חייה של טלי המנוחה, אלא אף את זכותו לחיים של הוולד שהיה בבטנה. על כן לא רק נפש אחת נטלה הנאשמת, וכבר נאמר "כל המאבד נפש אחת - כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין ל"ז עא). עם זאת, כעולה מכתב האישום המתוקן, הנאשמת במהלך התקופה הרלבנטית בעת ביצוע העבירות, סבלה מהפרעה נפשית חמורה שהגבילה במידה ניכרת את יכולתה להימנע מעשיית המעשים. בעניין זה הוגשה לבית המשפט חוות דעת לעניין מצבה הנפשי של הנאשמת. ממנה עולה כי הנאשמת סובלת מחוסר תובנה, הפרעות בשיפוט, בוחן מציאות לקוי, חשדנות וחשיבה פרנואידית וסובלת משלוש הפרעות אישיות שונות וכן פגיעה מוחית מזערית וגם המאשימה מצאה לנכון לסמוך ידה על ממצאי בדיקתה ועל הערכותיה המקצועיות של הגב' איתן. סעיף 300 א לחוק, מעניק שיקול דעת לבית המשפט לגזור עונש מופחת על זה שהורשע ברצח, זאת בהתקיים תנאים ודרישות המפורטים בחלופות המנויות בסעיף זה, כאשר שיקול הדעת נוגע הן לעצם האפשרות להפחית בעונש והן ביחס למידת ההפחתה הראויה. לאור זאת, רשאי בית המשפט, בהתקיים אחת החלופות האמורות, שלא להטיל עונש מאסר עולם חובה הקבוע בגין עבירת רצח. בענייננו קיימת זיקה ורלבנטיות לסעיף 300א(א), המדבר על הפרעה נפשית חמורה. ראינו לנכון בהקשר להפנות לע.פ. 5737-07, אסתר מיכאלי נ. מדינת בו נקבע על ידי ביהמ"ש: "הנסיבות שסעיף 300א לחוק העונשין דובר בהן מחייבות איזון מורכב בגזירת העונש. מצד אחד, סעיף זה אינו שולל את אחריותו של הנאשם למעשה רצח... מצד אחר, הסעיף מתיר סטייה מהעונש המנדטורי כיוון שמדובר בנאשם אשר בגלל הפרעה נפשית חמורה... הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה. הפסיקה הדגישה כי הסעיף מופעל רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית 'חסרה אך במעט מזו של בעל חסר יכולת ממש' ... משכך, יש לומר כי היא ביצעה את מעשי העבירה שבהם היא הורשעה בזה אחר זה, בעודה נתונה להפרעה נפשית חמורה בעלת השפעה ניכרת על יכולתה ועל הבנתה (הגם שלא מדובר בחוסר יכולת של ממש)... אנו סבורים כי עונש מצטבר של 20 שנות מאסר משקף.. איזון ראוי בין חומרתן המופלגת של העבירות אשר בהן נמצאה המערערת אשמה, לבין ההתחשבות בנסיבותיה האישיות המצערות של המערערת שהפרעתה הנפשית דרדרה אותה לשפל המדרגה שבו היא מצויה...".   הצדדים פרטו בפנינו באריכות, את הנימוקים שעמדו בבסיס ההסדר שהמאשימה תלתה הסכמתה לענישה מופחתת במצבה הנפשי של הנאשמת , כאשר זהו הנימוק המרכזי שעמד בבסיס ההסדר.   יש לזכור כי הסדר הטיעון כלל הסכמה לעניין העונש, הסכמה אשר גובשה על ידי הצדדים לאחר שנשמעו חלק מהראיות בתיק, שעה שההסדר כלל הרשעה בכל עובדות כתב האישום המקורי ובכל העבירות שבו, ובכלל זה עבירת ההריגה. יוער כי באשר לעבירת ההריגה, ב"כ הנאשמת חזרו בהם מטענה משפטית מקדמית שהיתה בעניין זה, דבר שהוא בעל חשיבות.   באשר להסדרי טיעון פסק הדין המנחה בסוגיה זו ע"פ 1058/98 פלוני נגד מדינת ישראל פ"ד נז (1) 577, מלמדנו כי בכל מקום שמקובלים בו הסדרי טיעון לעניין העונש, ניתן משקל רב לצורך לכבדם, וכי על בית המשפט להביא בגדר שיקוליו את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים (ראה שם , עמ' 605 - 607), אם כי אין זה השיקול היחידי שעל בית המשפט לשקול. עם זאת, כעניין של מדיניות שיפוטית ראויה, הסדר טיעון אינו רק שיקול אחד מבין שיקולים שונים , אלא מהווה הוא שיקול מרכזי בגזירת הדין, הן מטעמים של אינטרס הציבור, והן כדי למלא אחר ציפיות הנאשם, המוותר בהודייתו על זכותו לניהול ההליך המשפטי עד תום (ראה שם , עמ' 605 - 607) ולאחרונה, בע"פ 3068/10 פלונית נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, , מיום 1.11.10). מכאן, כי בית המשפט יתערב בהסדר הטיעון רק מקום שהוא חורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות. ומן הכלל אל הפרט : לאחר ששקלנו את כל טיעוני הצדדים, בשים לב לתיקון כתב האישום ונימוקי המאשימה בדבר הצורך באימוץ הסדר הטיעון וכן בנותננו דעתנו לאמור בחוות הדעת שהוגשה בעניינה של הנאשמת באשר להפרעות האישיות מהן היא סובלת, ומעובדות כתב האישום המתוקן על פיהן הנאשמת סבלה, באותה תקופה, מהפרעה נפשית חמורה, שהגבילה באופן ניכר את יכולתה להימנע מן המעשים, ולאחר ששיווינו לנגד עינינו אף את הפסיקה שהוגשה לנו, מצאנו כי העונש המוסכם, אליו הגיעו הצדדים בהסדר הטיעון, אינו חורג מרמת ה ענישה, שעה שמדובר בענישה מופחתת, ומכאן, אין מקום להתערב בו. נציין כי לאחרונה ניתן גזר דין בתפ"ח (ת"א) 1006/09 מדינת ישראל נ' עדי בניטה (לא פורסם, , מיום 23.6.11) שם הורשעה הנאשמת בעבירת רצח בכוונה תחילה לאחר שתקפה את חברתה באמצעות סכין, אותה נעצה בגופה 5 פעמים וגרמה למותה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב לאחר שקבע כי יש מקום לענישה מופחתת, בשל הפרעה נפשית חמורה, גזר, ברוב דעות, עונש של 20 שנות מאסר, כאשר דעת המיעוט (כב' השופטת סוקולוב), סברה כי יש מקום להסתפק בעונש של 16 שנות מאסר בלבד. אנו מתרשמים כי הסדר הטיעון בא לעולם לאחר שהמאשימה שקלה בכובד ראש את כל הראיות והטענות המשפטיות בתיק ובחנה את חוות הדעת שהוגשו לה. ברי, ואין חולק, כי אלמלא אותו מצב נפשי של הנאשמת, לא היה מקום לענישה מופחתת, במיוחד לאור אכזריותם הרבה של מעשי הרצח וההריגה שבוצעו על ידה. שלא לדבר על כך כי אף המאשימה ציינה כי מצב נפשי זה , הוא הנימוק המרכזי שעמד בבסיס ההסדר. כן הודגש בפנינו כי המאשימה ראתה חשיבות בכך שהנאשמת זנחה טענותיה בדבר "הגנה עצמית "ואף את טענותיה ביחס לעבירת ההריגה והודתה בהריגת התינוק, עניין לו יחסה חשיבות רבה, שכן עמדת המאשימה בהליך הייתה כי כאשר מדובר באישה המצוייה בחודש השמיני להריונה, הערך המוגן הוא לא רק גוף האישה אלא חיי אדם, וכי בעניין זה, מדובר בקביעה בעלת אופי תקדימי.   עוד הוסבר לנו ע"י ב"כ המאשימה כי זו עמדה בקשר רצוף עם משפחת המנוחה, נתנה משקל לעמדתה, ובכלל זה באשר להרשעת הנאשמת בעבירת ההריגה, אפילו במחיר של ענישה פחותה ואף אנו שקלנו עניין זה במסגרת מכלול השיקולים הנוגעים לענייננו. עוד יוער כי הגם שאין המדובר בעונש של מאסר עולם, עדיין עונש מאסר למשך 24 שנים, עליו הסכימו הצדדים, הינו עונש ממושך כשלעצמו , ואף בנסיבותיה של הנאשמת , ו הוא אף עולה בקנה אחד עם רמת הענישה במקרים אחרים בהם דובר על ענישה מופחתת ולא היה הסדר לעונש. לא נעלמה מעינינו עמדת המשפחה ודברי אחיותיה של המנוחה להם נתנו משקל, ועתירתם, להחמיר מעבר לאמור בעונשה של הנאשמת, דברים שבאו מעומק ליבם, מדם ליבם. סוף דבר לאור כל המקובץ ולאחר ששקלנו היטב את כל האמור, בשים לב להלכת פלוני , לאור הנימוקים שעמדו בבסיס ההסדר, והחומר שהובא בפנינו, בהתייחס להודאת הנאשמת בכל עובדות כתב האישום, ולמשקל שאנו מחויבים לתת להסדר טיעון, במסגרת מכלול השיקולים, כשיקול מרכזי, מצאנו כי הסדר הטיעון לעונש שגובש בין הצדדים, אינו חורג ממתחם הסבירות ועל כן, אין עילה המצדיקה להתערב בו. באשר לפיצוי , אבי ילדיה של טלי המנוחה, הגיש הצהרת נפגע ובה עתר לקבלת פיצוי. בהצהרתו ציין את מצבו הכלכלי הלא-קל לאור העובדה כי הוא מתמודד לבדו עם קשיים רבים בגידול הילדים וביקש לקבוע פיצוי כספי לטובת הילדים, על מנת שיוכלו להמשיך את חייהם בצורה תקינה יותר. שתי אחיותיה של המנוחה הגישו אף הן הצהרת נפגע אך זו לא נוגעת לעניין הפיצויים. אכן נראה כי יש ממש בדברי באי כוח הנאשמת כי מצבה הכלכלי הקשה לא יאפשר לה לעמוד בתשלום פיצוי. עם זאת כבר נפסק כי סכום הפיצוי אינו קשור מטבעו ביכולתו הכלכלית של החייב וכי " אין הוא כרוך ביכולתו של החייב - אלא בעיצומו של המעשה ".(ראה ע"פ 5761/05 וחידי מג'דלאוי נ' מדינת ישראל ( לא פורסם מיום 24.7.06 ).   נראה לנו כי לאור עיצומו הנורא של המעשה שבפנינו , ראוי היה לחייב את הנאשמת בתשלום פיצויים , אך משהדבר לא נכלל במסגרת העונש המוסכם לו עתרו באי כח הצדדים ומשהודיעו בני המשפחה, כי בדעתם בין כך ובין כך להגיש תביעה אזרחית בקשר לכך, אנו נמנעים מלהיזקק לשאלה זאת. אשר על כן הננו גוזרים על הנאשמת את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל למשך 24 שנים מיום מעצרה 13.6.2010. ב. מאסר מותנה של 24 חודשים והתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורה ממאסר היא לא תעבור כל עבירת אלימות. זכות ערעור תוך 45 ימים. משפט פלילינזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשירצח