קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על בניה ללא היתר: ההליך זהו גזר דין משלים, לאחר ערעור בבית המשפט המחוזי, בו הוחלט על החזרת התיק לבית משפט זה על מנת לגזור את הדין מחדש. זאת, ביחס לרכיב מסוים מתוך גזר הדין. לפיכך, יש לקרוא את גזר הדין המשלים על רקע גזר הדין העיקרי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי. הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בבניה ללא היתר, בחמישה אישומים במסגרת ארבעה כתבי אישום נפרדים, לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה - 1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה). כתבי אישום אלו מתייחסים כולם לתוספות שונות, ושיפוצים שונים שנערכו לאותו מבנה של מרכז מסחרי אשר הוסב לשמש כמשרדה של הנאשמת שהיא חברת אבטחה. אחד הרכיבים אשר נבנו ללא היתר, ואשר נידונו בגזר הדין המקורי, היה תורן מתכת בגובה 30 מטר, שנועד לקלוט או לשדר. תורן זה עומד במרכזו של הדיון בגלגול חוזר זה. בגזר הדין המקורי, מיום 8.7.09, נגזרו על הנאשמת קנס בסך 500,000 ₪ והתחייבות. כן נצטוותה הנאשמת להרוס את המבנים נשוא כתב האישום, על ידי החזרת המצב במבנה נשוא כתב האישום לקדמותו. בין השיקולים בקביעת גובה הקנס, הייתה הקביעה שגובה הקנס המקסימאלי מושפע מ"כפל השווי", של חלקי המבנה שנבנו באיסור, במסגרת סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה. זאת, על יסוד ראיות לעניין השווי שהגישו הצדדים. לאחר חישוב כפל השווי, המסקנה הייתה כי הקנס המקסימאלי בתיק זה עומד על 1,221,612 ₪. רוב הסכום נבע מגורם "כפל שווי", מתוכו, 442,500 ₪ - היה כפל שווי התורן. הוחלט, בהתחשב בשיקולי הענישה השונים, להעמיד את הקנס על 500,000 ₪, כאמור. לעניין אופן ההגעה לסכום, יש לציין, כי לאחר שקלא וטריא, הוחלט לדחות את חוות דעת שמאי התובעת לעניין הערכת שווי הבנייה. זאת, משום שקבעתי שהשומה מטעם המאשימה לא חישבה באופן נכון את פער הערכים בין הנכס לפני הבנייה לבין הנכס לאחר הבנייה. שהרי אין עסקינן במבנה שנבנה יש מאין, אלא בשיפוץ נרחב (מאוד) למבנה קיים, ולא נכון היה לבחון את הנכס במצבו החדש בהתעלם מערכו לפני השיפוץ. נוכח דחיית חוות דעת התביעה, ובהעדר דו"ח שמאי הערוך לפי דרך החישוב שסברתי כי היא הנכונה למקרה זה, התקבלה חוות דעתו של שמאי הנאשמת. יוצא מן הכלל היה תורן המתכת. זאת, משני טעמים. הטעם הראשון היה שחוות דעת ההגנה לא התייחסה כלל לאותו תורן, נהפוך הוא, השמאי ציין מפורשות כי הוא מתעלם מהתורן. הטעם השני היה כי הפגם שנמצא בחוות דעת השמאי ביחס לחישוב המבנה בכללותו, לא היה קיים ביחס לאופן חישוב ערך התורן, ונקבע כי דרך חישוב ערך התורן הייתה אפשרית ומותרת על פי הפסיקה (ראו סעיף 65 לגזר הדין המקורי). ערעור הנאשמת לבית המשפט המחוזי התייחס לרכיבים שונים של העונש, אך מוקדה לעניין זה. בית המשפט המחוזי קבע שטעיתי כאשר לא אפשרתי לנאשמת להגיש חוות דעת משלימה מטעמה, נוכח מחדליה ונוכח האיחור בהגשת אותה חוות דעת. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו. מרוז בע"פ 6493/09, מיום 1.12.09) קיבל את הערעור שצומצם לעניין התורן בלבד וקבע כי "הדיון יוחזר לבית - משפט קמא, אך ורק בכדי לאפשר למערערת להגיש את חוות הדעת הנוספת מטעמה, לעניין אומדן התורן וקיום דיון בסוגיה זו בלבד". בהחלטה מבהירה הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי רכיב הקנס אשר בגזר הדין בטל, ובית משפט זה יקבע את גובה הקנס, בתום הדיון וכפועל יוצא הימנו. משחזר התיק, התברר שיש מחלוקת בין הצדדים לעניין הפירוש הנכון של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הסנגור סבר כי פסק הדין בבית המשפט המחוזי מאפשר לו להגיש חוות דעת חדשה אשר הוכנה עבור הדיון החוזר. ב"כ המאשימה סברה כי בית המשפט המחוזי לא התיר לנאשמת להגיש אלא את אותה חוות דעת אשר רצתה להגישה לכתחילה, ואשר לא התקבלה בעתה. בהחלטה מיום 15.2.10, בררתי אם אין בכוונת הצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי על מנת לבקש הבהרה בעניין זה. משהתברר כי הצדדים לא עשו כן, נאלצתי לפרש את כוונת בית המשפט המחוזי, כמיטב הבנתי. בהחלטה מפורטת מיום 23.2.10, קבעתי כי פירוש התובעת נכון במקרה זה. לפיכך, הותר לסנגור להגיש את חוות הדעת אותה רצה להגיש בגלגול הראשון, אך לא הותר לו להגיש את חוות הדעת החדשה אשר הוכנה. הדיון החוזר התקיים, אפוא, על יסוד חוות הדעת הישנה - חדשה, וזו הוגשה ביום 17.3.10. דיון יוזכר כי שמאי התביעה העריך את התורן הנוסף תוך השוואה לתרנים דומים המוקמים על ידי החברות הסלולאריות. שיטת החישוב נעשה על דרך של "היוון רווחים" ממבנה כזה, על פי ערך השכירות (פרוטוקול יום 2.4.08 עמ' 36). חוות הדעת ההגנה קבעה כי אין לייחס כל ערך לתורן. לעניין זה צוין בחוות הדעת כי לפני החריגה היה תורן אחד, אשר לו היתר בנייה כחוק, ואשר נועד לקליטה ולשידור. התורן השני הוקם למטרות גיבוי בלבד, ולמטרת גיבוי הקליטה בלבד. מכאן הסיק השמאי כי אין כל הכנסה נוספת מקיומו של התורן. עוד סבר שמאי הנאשמת כי ספק אם קיום התורן בכלל משביח את הקרקע וייתכן שהוא בכלל גורע מערך הקרקע. בהקשר זה יוזכר כי אין מחלוקת שהנאשמת היא חברה העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה, והתורן הוקם על פי דרישות הרישוי, אשר חייבו תורן גיבוי לתורן העיקרי המשמש באופן חוקי לאנטנה של חברת האבטחה. אציין מיד כי בהקשר זה חוות דעתו של מומחה הנאשמת אינה יכולה, על פניה, להתקבל. ניסיון החיים מלמד כי קנייה של תורן כזה, הבאתו והעמדתו לא יכולים לעלות פחות מכמה אלפי שקלים, ולו בשל משקל המתכת, הצורך להתאימו לייעודו הטכני כאנטנת גיבוי עבור הנאשמת ועלות ההקמה. לא ניתן לומר כי הנאשמת לא מרוויחה דבר מקיומו של התורן, שהרי מבלי תורן כזה אין היא יכולה לקיים את עסקיה. לא ניתן לומר כי התורן אינו משביח את הקרקע, שכן הקרקע לא תוכל לשמש לייעוד למענו בוצעו כל השיפוצים בתיק זה, אלא בעת קיומו של תורן כאמור. לפיכך, יש לדחות את חוות דעת הנאשמת אשר העמידה את ערך התורן על אפס. יחד עם זאת, חוות דעת הנאשמת כוללת טיעון נוסף המצריך עיון. חוות הדעת מציינת כי "שווי שוק של תרנים בשוק החופשי נגזר מהיוון ההכנסות שניתן לקבל מהחברות הסלולריות/ חברות התקשורת". משמע, חוות דעת הנאשמת מקבלת באופן עקרוני את אופן החישוב של חוות דעת המאשימה. אולם, לשיטתו של שמאי ההגנה, כאשר אין כל רווח, בהיות התורן לגיבוי בלבד, אין לייחס לו כל שווי. טענה זו, כאמור, יש לדחות. העובדה כי הנאשמת אינה משתמשת בפועל בתורן אינה מפחיתה את שוויה. כשם שבית מלון אשר בנה חדרים נוספים ללא היתר, אך אינו משתמש בהם בפועל (שכן חדר האוכל, המרחב המוגן, מדרגות החרום או כוח האדם טרם הוגדל כדי לקלוט מספר כזה של אורחים) לא יישמע בטענה כי החדרים אינם שווים דבר, אך משום שאינם בשימוש. כל שכן תורן אשר כן יש לו שימוש, שימוש כגיבוי. שמאי הנאשמת מוצא הבחנה נוספת, בין תרני החברות הסלולאריות לבין התורן של הנאשמת. לדבריו, מדובר בתורן אשר "אינו יכול לשמש לשידור בכלל", בניגוד לתרנים של החברות הסלולאריות. חזרתי ועיינתי בחקירת שמאי המאשימה בעניין זה (פרוטוקול יום 2.4.08, החל בעמ' 34). נראה לכאורה כי שמאי התביעה התמודד היטב עם הטענות שהעלה הסנגור. לדבריו, לא צריך להיות הבדל בין תרנים של חברות סלולאריות לבין תרנים למטרות אחרות. שכן, השומה לא צריכה להיערך על פי אופי השימוש, אל על פי מחיר השכירות עבור מתקן שידור, והיוון ההכנסות. השמאי הסביר כי אף הערכה זו שלו נעשתה על בסיס דמי השכירות הזולים ביותר שמצא בשוק. חוזה אחד שמסר לדוגמא, היה של חברת "מירס" על גג בית חולים באותה עיר, אשר שילמה דמי שכירות גבוהים יותר מאשר מה שהוא חישב. יחד עם זאת, לא הוברר ממה מורכב רכיב דמי השכירות. כך לדוגמא, ייתכן בהחלט שדמי השכירות מורכבים בין השאר ממידת הסיכון הסביבתי הנובע ממתקן מסוים. כך, ייתכן בהחלט שיש, אף לצורך חישוב של דמי שכירות, הבדל בין מתקן של חברה סלולארית לבין מתקן של חברה כגון הנאשמת. זאת, נוכח אמונת חלק מהאוכלוסייה, בין שיש בה ממש ובין שאין בה, כי שידור סלולארי יש עמו יותר נזקים. העד מטעם התביעה לא התייחס מפורשות לעניין זה, והעד מטעם הנאשמת לא נחקר כלל. הרי, התובעת נתנה הודעה בכתב לפיה היא מוותרת על חקירת שמאי הנאשמת. לא ניתן לראות נקודה זו כנקודה אשר הובהרה כל צרכה, אולם, מכיוון שמדובר במשפט פלילי, אף שאין נראה כי מדובר בנקודה מאוד חזקה,היא פועלת לטובת הנאשמת. משלא הובהרה שאלה זו כראוי, נראה שיש לקבל את טענת הסנגור, ולראות את ערך "כפל שווי" ביחס לתורן כבלתי מוכחת. תוצאה זו אמנם נראית בלתי צודקת במידה מסוימת, שכן, כאמור, ברור שאדם לא ישכיר שטח בחינם, ואפילו לתורן שאינו עושה דבר, כל שכן לתורן שמסוגל ונועד לשמש כגיבוי לחברת אבטחה. אולם, אם אין ראייה אין ראייה, ולגבי רכיב "כפל שווי" במובנו הטהור, אין ליתן משקל לתורן. נשאלת השאלה, כיצד ישפיע שינוי זה על גובה הקנס. הסנגור סבור שיש להשמיט את החלק היחסי של הקנס, התובעת סבורה שאין מקום לכל שינוי בתוצאה הסופית, אפילו תתקבל הטענה. בגזר הדין המקורי הערכתי את הקנס המקסימאלי ב- 1,221,612 ₪. עתה, נוכח קבלת טיעוני הסנגור יש להפחית סך של 442,500 ₪, ולהעמיד החישוב של הקנס המקסימאלי על 779,112 ₪. לכאורה, מכיוון שהעונש שהוטל עומד עדיין בתוך העונש המרבי שניתן להטיל, אין חובה להפחית בעונש. לעומת זאת, יטען הטוען, כי מן הראוי להטיל כעונש בידוק את אותו אחוז מהעונש המרבי אשר הוטל בגלגול הראשון, בהתאם לחישוב החדש של העונש המרבי. על פי סברא זו, חישוב מתמטי פשוט של אחוז הקנס שהוטל, מתוך המקסימום (40.9% במעוגל), צריך היה להביא לתוצאה של קנס בגובה 318,887 ₪ (במעוגל). לטעמי, אין לקבל אף אחת מגישות קיצוניות אלה. עיון בגזר הדין המקורי מגלה כי חישובי הענישה אמנם הושפעו במידה מסוימת מעונש המקסימום, כפי שראוי תמיד שיהיה, אך הושפעו גם מנסיבות המקרה הספציפי. גזר הדין כלל שיקולים שונים לחומרה ולקולה אשר פורטו בסעיפים 73 - 76 לגזר הדין. ניתן לטעון כי חלוף הזמן מעמעם את מידת הענישה הראויה למקרה כזה. מאידך גיסא, בשים לב לכך שלמיטב ידיעתי המבנה טרם קיבל היתר, הרי עצם העובדה כי הוא ממשיך להתקיים ולהניב רווחים לבעליו, מהווה דווקא שיקול לחומרה. אולם, אין אנו בשלב גזר הדין המקורי, אלא בדיון חוזר על פי הנחיות בית המשפט המחוזי, ואנן שליחותייהו קעבדינן. בית המשפט המחוזי צמצם את הסמכות בדיון החוזר לגזור את הדין, על פי הדיון הנובע מקבלת חוות הדעת, ומדיון זה בלבד. יחד עם זאת, יתר שיקולי הענישה במקומם עומדים. אין מדובר בהפחתה מתמטית, אלא שינוי של אחד השיקולים. לא ניתן לקבל תוצאה לפיה העונש שיוטל על הנאשמת בסופו של יום יהיה נמוך מדי, פן יצא חוטא נשכר. יש לזכור את כי מדובר בשינויים רחבי היקף שנעשו בבניין, ללא היתר למטרות עסקיות, וענישה קלה מדי תעודד חברות אחרות לעשות שינויים דומים. כן יש לזכור כי נשקלו במקור שיקולי קולה נוספים שלא השתנו, כגון, מיעוט השימוש של העירייה במנגנון כפל השווי. לפיכך, אין מנוס מהערכת שיקולי הקולה החדשים והישנים, עם שיקולי החומרה הנובעים מנסיבות תיק זה. מעבר לכך, יש לציין כי אחד השיקולים לקולה אינו עומד עוד במקומו. הוא השיקול שפורט בסעיף 76 מציעתא לגזר הדין המקורי. שם צוין כי "רכיב חריג אחד, בו קיבלתי את עמדת המדינה, הקפיץ למעשה את הערכת השווי פי שתיים. אף שיקול זה מחייב מתינות בהטלת הקנס". שיקול זה אינו נכון עוד. אין עוד רכיב חריג שחושב כנגד הנאשמת. להיפך, התורן הוא רכיב חריג במובן זה אף שעל פי שברור לגמרי שיש לו ערך של ממש, שראוי היה להעריכו על פי ערך השכירות החודשי שלו, הדבר לא נעשה, כמפורט לעיל. אכן, לא ראוי לשקול שיקול זה נגד הנאשמת ולהכניס כך השווי ב"דלת האחורית", אך מכל מקום, רכיב חשוב בשיקולים המקוריים להפחתת סכום הקנס, אינו קיים עוד. סיכומו של דבר, אין מנוס מהערכה חדשה, בלתי מתמטית, של הקנס הראוי. זאת, תוך שאני לוקח בחשבון מחד גיסא את ירידה מתמטית של סכום הקנס המקסימאלי במקרה זה, ומאידך גיסא כי שיקול אחד לקולא מתבטל בעקבות כך. שני שיקולים אלה נשקלים עם כל יתר שיקולי הענישה, לחומרה ולקולה, אשר פורטו בגזר הדין המקורי. נוכח האמור, ובהתאם להנחיית בית המשפט המחוזי, אני מעריך את הקנס מחדש ומעמידו על 380,000 ₪. הקנס ישולם תוך 100 ימים מהיום. תשלום הקנס יעשה באמצעות אגף ההכנסות של עירית אשקלון. בית המשפט מזכיר לצדדים כי על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יתר רכיבי הענישה שנקבעו בגזר הדין המקורי עומדים על כנם. המזכירות תעביר העתק מגזר הדין לצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום. בניהבניה ללא היתר