קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על הפרת צו שיפוטי: הנאשם הורשע, על פי הודאתו בכתב האישום, בביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: "החוק"]. ברקע ההליך, קיומו של הליך קודם, במסגרתו הועמד הנאשם לדין בתיק עמ"ק 1165/08 בבית משפט זה, בעבירות של בניה ושימוש ללא היתר במקרקעין הידועים כמשק 10 במושב שובה [להלן: "המקרקעין"], בכך שבנה או הציב במקרקעין, ללא היתר בניה כחוק, מבנה יביל בשטח 46 מ"ר [להלן: "המבנה"], וכן עשה בו שימוש למגורים. במסגרת אותו הליך קודם, הורשע הנאשם בעבירות שיוחסו לו אז ובין רכיבי גזר הדין ציווה עליו בית המשפט להרוס את המבנה עד לא יאוחר מיום 1.4.2010 [להלן: "גזר הדין הקודם"]. הנאשם לא הרס את המבנה והוא ממשיך ועושה בו שימוש בפועל. משכך, הוגש כנגד הנאשם כתב האישום בתיק זה, בו ייחסה לו המאשימה עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק. המאשימה לא ייחסה לנאשם עבירה של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר. הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה, כבר בישיבת המענה (ביום 3.2.2011), כשלא היה מיוצג, וטען להגנתו כי החל בהליכים להסדרת היתר בניה למבנה. כיוון שלא מצאתי טעם בטענה זו, לעניין הכרעת הדין, הורשע הנאשם. לשלב הטיעונים לעונש התייצב הנאשם מלווה בסנגור, ואף בהיתר בניה למבנה, שבינתיים התקבל (ביום 1.3.2011). טיעוני הצדדים לעונש ב"כ המאשימה הגיש את כתב האישום וגזר הדין מההליך הקודם וכן תמונות המבנה ומכתבי התראה שנשלחו לנאשם מחודש יולי 2010. על אף שהתקבל בינתיים היתר בניה למבנה [ת/2], ביקש ב"כ המאשימה להחמיר עם הנאשם, ובשים לב שמדובר בהפרה של כ- 11 חודשים, וזאת על מנת להעביר מסר ברור שצווים יש לקיים. העונש שביקשה המאשימה להשית על הנאשם הינו מאסר מותנה למשך 6 חודשים, קנס שלא יפחת מ- 50,000 ₪, וכן חילוט ההתחייבות עליה חתם הנאשם במסגרת ההליך הקודם. עוד ביקש ב"כ המאשימה לחייב את הנאשם לחתום על התחייבות חדשה. הסנגור ביקש לאבחן את המקרה ממקרים אחרים שבהם אי הציות לצו בית המשפט נבע מזלזול בבית המשפט ובצוויו, ועל מנת לעשות שימוש בהליך המשפטי לשם גרירת רגליים. לא כך המקרה בעניינינו, כך ביקש הסנגור לשכנע את בית המשפט. לטענת הסנגור, עבירת הבניה בהליך המקורי היתה ברף הנמוך יחסית ועל אף מאמציו של הנאשם לא עלה בידו להשיג את ההיתר בתקופה שהוקצבה לו על ידי בית המשפט במסגרת גזר הדין בהליך הקודם. לטענת הסנגור, במשך כל התקופה לא ישב הנאשם בחיבוק ידיים והוא אף שוחח עם מפקח הועדה המקומית מר לואיס בונס וביקש ממנו ארכה. "חטאו" של הנאשם, כך נטען, היה במקרה זה שלא ביקש ארכה מבית המשפט שכן סביר שאם היה מבקש גם היה מקבל, כפי שנעשה במקרים אחרים. העובדה שכיום קיים היתר למבנה, מלמדת כי הנאשם לא זלזל ולא "גרר רגליו", אלא שהדבר נבע מחוסר תשומת לב מטעם הנאשם, שלא ביקש ארכה מבית המשפט. אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם, נטען כי הוא נדרש ושילם את הקנס וכפל האגרה כאמור בגזר הדין בהליך הקודם, בסך כולל של כ- 10,000 ₪. נטען עוד כי הנאשם אדם ישר ולמעט הרשעתו בהליך הקודם, עברו נקי. עוד נטען כי מצבו הרפואי של הנאשם קשה [הוגש מסמך רפואי - נ/1]. הסנגור הגיש קובץ פסיקה וביקש להסתפק בקנס מינימלי כיוון שהמסר לנאשם כבר הועבר והוא הבינו. הדיון עמדתי בעבר לא פעם ולא פעמיים על התופעה הפסולה של בניה ללא היתר ועל מצוותו של בית המשפט העליון להחמיר עם עברייני הבניה [ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29], ולהבטיח כי תאויין התועלת הכלכלית הצומחת לעוברים על חוקי התכנון והבניה [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) ]. במקרה שלפנינו אין מדובר בעבירה של בניה ללא היתר. עבירה שכזו נדונה במסגרת גזר הדין הקודם, אז נדון הנאשם וחוייב להרוס את המבנה ולהפסיק את השימוש בו. העבירה נשוא הליך זה היא תוצאה של הפרת הצו השיפוטי שהורה לנאשם להרוס את המבנה בתוך תקופה קצובה של שנה. הנאשם אמנם פעל לקבלת היתר וה-ראיה לכך שהיא שבין שלב המענה לטיעונים לעונש כבר היה בידו היתר בניה שהכשיר את עבירת הבניה. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר שלא בוצעה עבירה. הנחת הסנגור לפיה "סביר שהנאשם היה מקבל ארכה אילו ביקש", אינה רלוונטית, שכן כל עוד לא הגיש הנאשם בקשה לארכה, לא יכל בית המשפט לשקול בקשה מעין זו, ובוודאי שהיה על הנאשם לקיים את צו ההריסה כלשונו. צווים יש לקיים ואי-הגשת בקשה לארכה כמוהה כעשיית דין עצמי ונטילת מלאכת שיקול הדעת המסורה על ידי המחוקק לבית המשפט. העונש המירבי על העבירה של הפרת צו שיפוטי הוא שנת מאסר וקנס כקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן: "חוק העונשין"], כמו גם קנס נוסף לכל יום בו נמשכה העבירה, וזאת בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין, ולעניינינו יש לחשב את התקופה שלמן תחילת ההפרה [1.4.2010] ולפחות עד להגשת כתב האישום [ביום 13.8.2010]. כאמור, המאשימה לא האשימה את הנאשם בעבירה של שימוש חורג במקרקעין ללא היתר. העונש המתאים למי שמפר צו שיפוטי של בית המשפט המורה לו להרוס מבנה, הוא עונש מאסר בפועל, וזאת על מנת שההרתעה תהיה ברורה ונהירה לכל, ובמיוחד לאלו שזהו המקרה השני לגביהם. על בית המשפט להראות לנאשם שכזה את הכיוון המחמיר והתגובה העונשית צריכה להיות מכאיבה ומרתיעה [השוו גם רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) ] וכל אפשרות אחרת עלולה להתפרש כסלחנות וכהשלמה עם התופעה הפסולה [השוו ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723]. קל וחומר למי שגם ממשיך לעשות שימוש במבנה. נכון הוא כי יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ויש לשמור על רמת ענישה אינדיבידואלית. יש לבחון מצבו האישי של הנאשם, לעמוד על היקף החריגה, מספר החריגות והמקרים בהם הורשע הנאשם, מידת ההנאה של הנאשם מהחריגות השונות ואת ייעודן של חריגות הבניה. יש לבחון גם את תום ליבו של הנאשם וכן האם נקט בהליכים להסדרת חריגות הבניה. בנסיבות שלפניי, ובניגוד לטענתו, ככל הנראה הוטעה הנאשם לסבור כי מדובר בחריגה פעוטה יחסית, וזאת נוכח הקנס הנמוך שהושת עליו בהליך הקודם. יחד עם זאת, אני סבור כי העבירה שלפניי עניינה בהפרת הצו עצמו ואין הנאשם עומד שוב לדין על עבירת הבניה גופה. אני מקבל טענת הנאשם כי היה תם לב, אלא שתום הלב עמד לזכותו בגזר הדין בהליך הקודם ואין הוא הולך אחריו גם בהמשך. הנאשם ידע והובהר לו היטב בגזר הדין בהליך הקודם כי עליו להרוס את המבנה או לקבל היתר או לבקש ארכה, וכי כל עוד לא קיבל ארכה עליו להרוס את המבנה. זאת לא עשה הנאשם ואיני מוכן לקבל כעת טענה נוספת של "תום לב". הנאשם הפיק הנאה מהמבנה, בכך ששימש אותו ומשפחתו למגורים. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון כי הנאשם בכל זאת פעל להשגת היתר ובסופו של דבר (לאחר שהורשע בתיק דנן), גם קיבל היתר. לא הוצגו אסמכתאות הנוגעות למצבו הכלכלי של הנאשם, אלא רק כאלו שעניינם מצבו הרפואי, ומהן אני למד כי אכן מצבו הרפואי של הנאשם לא פשוט. המאשימה ביקשה לחלט את ההתחייבות עליה חתם הנאשם במסגרת גזר הדין בהליך הקודם. עונש החתימה על התחייבות שנגזר על הנאשם בגזר הדין הקודם, כמוהו כ"קנס מותנה", ועל כן, ולצורך הפעלתו, שומה על המאשימה להציג לבית המשפט את כתב ההתחייבות המקורי עליו חתם הנאשם במסגרת ההליך הקודם [השוו י. קדמי, סדר הדין בפלילים (2009), בעמ' 1625]. ככל שהמאשימה מציגה התחייבות זו, הרי שלבית המשפט הדן את הנאשם היום אין שיקול דעת והוא מחוייב להפעיל את ההתחייבות במלואה. ואולם, כתב התחייבות מקורי זה לא הוצג לבית המשפט ועל כן לא אוכל להפעיל עונש זה. כאמור, לטעמי, במקרה שלפנינו העונש חייב להיות גבוה יותר מזה שהוטל על הנאשם בגזר הדין בהליך הקודם. העונש חייב לבטא עלייה במדרגת גמול ובמדרגת הרתעה. יחד עם זאת, אני מביא בחשבון לזכותו של הנאשם שהודה בהזדמנות הראשונה וחסך מזמנו של בית המשפט, כמו גם שפעל וקיבל היתר במהלך ההליך, וכן בשים לב למצבו הרפואי. בהתחשב בכל האמור לעיל, בנסיבות העבירה הנ"ל, ולאחר ששקלתי את השיקולים לקולא ולחומרה, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: מאסר על תנאי למשך 3 חודשים, התנאי יופעל אם במהלך שלוש השנים הקרובות יעבור הנאשם עבירה כלשהי לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965. הנאשם ישלם קנס בסך 30,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 15 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.8.2011 ובכל 1 (אחד) לחודש שלאחריו. במקרה של אי תשלום אחד מהשיעורים במועדים שנקבעו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי. אני מחייב את הנאשם לחתום על התחייבות נוספת להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק. ההתחייבות תהא למשך שלוש שנים מהיום ובסכום של 80,000 ₪, ואם היא לא תחתם, בתוך 5 ימים, יאסר הנאשם למשך 10 ימים לשם כפיה. זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. צו שיפוטיצווים