קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על השתתפות בתגרה: א. רקע: 1. בהכרעת הדין מיום 2.5.11 קבעתי כי ארבעת הנאשמים יורשעו בעבירות של השתתפות בתגרה במקום ציבורי, עבירה לפי 191 לחוק העונשין התשל"ז - 1971 ושיבוש מהלכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין הנ"ל. כתב האישום שהוגש נגד הארבעה, ייחס להם עבירות חמורות של הריגה - עבירה בניגוד לסעיף 298 לחוק הנ"ל וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות - עבירה בניגוד לסעיף 333 במצורף לסעיף 335[1] + [2] לחוק העונשין הנ"ל, וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט. בהחלטה מתקנת מיום 5.9.11, קבעתי כי נפלה טעות קולמוס באשר להרשעתו של הנאשם מס' 1, אשר היה קטין בעת הגשת כתב האישום. על כן, לא ניתן היה להרשיעו בטרם נתקבל תסקיר שירות המבחן ונבחנה סוגיית הרשעתו לאורו. על כן, תוקנה הקביעה ביחס לנאשם זה, ונקבע כי הוא ביצע את העבירות בהן הורשעו חבריו. בגזר דין זה, עלי אף לקבוע האם יש מקום להרשעתו של נאשם 1, ולשם כך ניתנה הזדמנות לבעלי הדין לטעון את טענותיהם. הנאשמים זוכו מן העבירות החמורות של הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות מחמת הספק. זאת נוכח סתירות בלתי ניתנות לגישור בחומר הראיות, אשר יצרו ספק סביר באשר לאשמתם. 2. נסיבות האירועים שהביאו להרשעתם של הנאשמים, מפורטות בהרחבה בהכרעת הדין. לא אחזור על כל העובדות והטענות. אציין, כי בסמוך לחצות ליל 3.9.09, נסעו ארבעת הנאשמים, בלווית חברים נוספים, לעפולה בשתי מכוניות מסוג גולף. סמוך לחצות הלילה, חלפו שתי המכוניות בשדרות ארלוזורוב בעיר. אותה שעה ישבה במקום חבורת צעירים, וביניהם המנוח מוחמד שלבי. משחלפו המכוניות ליד חבורת הצעירים, סבר המנוח כי באחת המכוניות נוהג חברו, וקרא לנהג המכונית לעצור. המכוניות עצרו, כאשר ארבעת הנאשמים ירדו מתוכן והחלו להתעמת עם הצעירים שישבו במקום. תחילה, התנהל ויכוח בין נוסעי המכוניות לבין הצעירים, בגין הקריאות שקרא לעברם המנוח. המנוח ניסה להסביר כי טעה בזיהוי, אך תוך זמן קצר התלהטו הרוחות והתגרה הפכה להיות תגרת ידיים. במהלך תגרה זו, ניגש אחד מבני חבורתם של הנאשמים אל אחת ממכוניות הגולף, נטל משם חפץ חד, ודקר באמצעותו את המנוח בחזהו. כתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח. כמו כן הוא דקר צעיר נוסף בגבו וגרם לפציעתו, באופן אשר הצריך טיפול רפואי ואשפוזו בבית החולים. לאחר האירוע, נמלטו כל נוסעי המכוניות מן המקום. על מנת לטשטש את מעורבותם בפרשה, הם נקטו צעדים על מנת שלא להיתפס בידי הרשויות. נסיעתם מזירת הפשע וחזרה לביתם לאום אל פאחם, נעשתה בדרך נפתלת. בעת חקירתם במשטרה הכחישו הארבעה כל מעורבות בפרשה וציינו, כאיש אחד, כי נסעו לביתם בדרך הקצרה ביותר, ובכך פגעו בהליכי החקירה, בכך בתאמם ובמוסרם גרסה שאינה נכונה. כאמור, משלא ניתן היה לזהות את דוקרם של המנוח והאדם הנוסף, נקבע כי הארבעה יזוכו מעבירות ההריגה וגרימת חבלה חמורה, ויורשעו בעבירות של השתתפות בתגרה במקום ציבורי ושיבוש מהלכי משפט. 3. כמצוות המחוקק, הוריתי על המצאת תסקירים מאת שירות המבחן - שהינם חובה, נוכח עובדת היותו של נאשם 1 קטין, ולנוכח גילם הצעיר של הנאשמים 2,3,4 שהינם ילידי השנים 1990,1989,1991. ב. הטיעונים לעונש: 4. באת כוח המאשימה התייחסה בטיעוניה לחומרה היתרה של הפרשייה בעטייה התקיים הליך זה. אמנם, העבירות אשר נקבע כי הנאשמים ביצעו, אינן מן החמורות, אולם לטעמה, יש להתייחס לפרשייה בכללותה. הנאשמים השתתפו בתגרה קשה, אשר תוצאותיה היו חמורות. כתוצאה מתגרה זו, מצא אדם צעיר את מותו ללא כל טעם. הדוקר הינו מבני חבורתם של הארבעה, ויש לשער כי הארבעה יודעים מי הוא. מהלכי שיבוש המשפט שנקטו הארבעה, הביאו לכך כי לא עלה בידי המשטרה להביא ראיות הולמות שיהא בהן כדי להרשיע את העבריין. עם זאת, מעשה העבירה שביצעו הארבעה, לא תם עד היום. שכן, גם כיום נצורה עימם זהותו של הדוקר, וגם כיום יכולים הם לתקן את המעוות שבהליכי שיבוש המשפט, בכך שיחשפו את זהותו. המקרה שלפנינו הינו מקרה קיצוני, אשר לטעמה של ב"כ המאשימה אף לא נצפה על ידי המחוקק, אשר לא שיער כי יכול ויקרה. כתוצאה מתהליכי השיבוש, נוצר מצב בו איש לא נושא בדין בגין עבירה חמורה של הריגה. זאת, אך ורק בשל פעולות השיבוש שנעשו ונעשות על ידי הנאשמים. נוכח העובדה כי הנאשמים נוצרים פיהם עד היום, לא מגלים אף חרטה או צער על האסון הנורא שאירע, וזנחו בשעתו צעיר כמותם מתבוסס בדמו על המדרכה, תוך שהם נוקטים הליכי שיבוש, לא ראויים הנאשמים לכל הקלה שהיא בעונשם. לטעמה של ב"כ המאשימה, מן הראוי בעניין שלפנינו, לגזור על הנאשמים עונש מאסר מירבי כקבוע בהוראות החיקוק בהן הורשעו. כעולה מתסקירי שירות המבחן שהובאו בעניינם של המשיבים, לא מגלים אלה כל סוג של חרטה או אחריות - למעט אחריות חלקית שנטל על עצמו הנאשם 4 - מצפונם אינו מייסרם בשל כך שאדם צעיר קיפח את חייו, והם אינם מגלים כל אמפטיה למשפחה השכולה, אשר איבדה את בנה היחיד. באת כוח המאשימה סבורה כי בנסיבות אלה, יש להרשיע את הנאשם 1 בעבירות אשר נקבע כי ביצע, וכי יש לגזור על כל הנאשמים עונש מאסר מירבי, בנוסף למאסר מותנה ממושך וקנסות. עוד מבקשת באת כוח המאשימה כי בית המשפט יעשה "היסק לוגי" ויפסוק פיצויים למשפחת המנוח. 5. ב"כ הנאשם 1 מציין בתחילת דבריו כי אין מקום לפסוק פיצוי למשפחת המנוח, כיוון שפיצוי יפסק לנפגע עבירה בלבד ומשפחת המנוח אינה כזאת בנסיבות שלפנינו, בהן איש לא הורשע בגרימת מותו של המנוח. לטעמו, טיעוניה של המאשימה לעונש מתייחסים לעבירות החמורות של ההריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות. אין כל קשר בין העבירות המינוריות - הנלוות, בהן הורשעו הנאשמים, לבין טיעונים אלה. לא נמצא בפסיקה, לטעמו של הסניגור, כל מקרה בו הוטל עונש מאסר בפועל על מבצעי עבירות מעין אלה. הסניגור תמה על גישתה של באת כוח המאשימה, המבקשת לשמוע דברי חרטה מן הנאשמים, שעה שאלה מכחישים כל קשר למעשים המיוחסים להם. יתר על כן, לטעמו, כל עבירת השיבוש מצטמצמת לכך שהם לא אמרו אמת באשר לנסיעה הלא ישירה. לטעמו, אין כל זיקה בין פענוח העבירה לבין הנסיעה בדרך הנפתלת וכי לא נעשה כאן כל מעשה אמיתי של שיבוש. זיכויים של הנאשמים מן העבירות החמורות לא נבע ממעשה שיבוש זה, אלא מן הליקויים החמורים שנפלו בראיות שהביאה המאשימה. הנאשמים זכאים היו לשמור על זכות השתיקה ולא למסור דבר בחקירה. עם זאת, הם מסרו גרסה. על כן לדבריו "נניח שהם שיקרו, בחיים שלי לא ראיתי מישהו שנותן גרסה או בבית המשפט או בהודעה במשטרה, ומעמידים אותו לאחר שבית המשפט קובע בהכרעה זיכוי, מעמידים אותו על מה שהוא אמר". תסקיר שירות המבחן נתפס על ידי הסניגור כתסקיר חיובי, פרט לפרק הסופי הדן בנקודות סיכון ונקודות זיכוי. התסקיר מציג את הנאשם 1 כאדם חיובי, כאשר הכחשתו הינה המשך למאבקו במשפט להוכחת חפותו ואינה אמורה לעמוד לו לרועץ. למעשה, חוסר ההמלצה שבתסקיר שירות המבחן, נובע מכך שהנאשם ממשיך להכחיש את העבירות אשר נקבע שביצע. עובדה זו עומדת בניגוד להמלצתו השלילית של קצין המבחן ביחס לנאשם 4, אשר לא הכחיש את מעורבתו בפני קצין המבחן. נוכח העבירות "פעוטות הערך" העומדות בתחתית מדרג החומרה של העבירות, אין מקום להרשיע את הנאשם 1 - שהיה קטין בעת ביצוע העבירה ובעל עבר נקי, כקבוע בהלכת "תמר כתב". שכן, הנזק שיגרם לו עולה על חומרת העבירה ואינטרס ההרתעה. 6. ב"כ נאשמים 2 ו- 3 מצטרף לדברי סניגורו של נאשם 1. אף לטעמו לא הפנימה התביעה את זיכויים של הנאשמים מן העבירות העיקריות נשוא כתב האישום. אף לטעמו, אין במתן גרסה "שונה" באשר לדרך הנסיעה חזרה, כדי לשנות מהותית את כיוון החקירה ולפגוע בזיהוי הדוקר. אמנם תוצאות האירועים היו טרגיות וקשות, אך אין בכך כדי לזכות את בני משפחת המנוח בפיצויים מעם נאשמים, אשר זוכו מעבירת הריגתו. הסניגור מפנה למצבו המשפחתי הקשה של הנאשם 2. נאשם זה בינתיים התארס ובדעתו לפתוח בדף חדש בחייו. מדובר באדם צעיר חסר עבר פלילי, הראוי לענישה מקלה. ביחס לנאשם 3 - מבקש הסניגור כי בית המשפט יבטל את הרשעתו - שכן הרשעה זו עלולה לגרום לו נזק כבד. הוא החל ללמוד במכללה לימודי הנדסאות רכב, ומתכוון לעסוק בשמאות רכב. על כן, הרשעתו עלולה לגרום לו נזק כבד. חלקו של הנאשם באירוע הוא מזערי. ועל כן, הוא מצדיק אי הרשעה. 7. גם סניגורו של הנאשם 4 מצטרף לטיעוניהם של חבריו לעניין הענישה. תחושתו הינה כי ב"כ התביעה מבקשים לנקום את נקמת דמו של המנוח באמצעות הענשת הנאשמים. לסניגור טענות ביחס לתסקיר המבחן, אשר לטעמו אינו חד משמעי. מחד מסכים קצין המבחן כי נאשם 4 מודה במיוחס לו ומקבל אחריות, אך מנגד זוקף את העובדה כי הוא לא סייע למנוח - זאת מתוך בהלה וחרדה - לחובתו של הנאשם. הנאשם הינו אדם צעיר אשר מעורב בפעם ראשונה בחייו באירוע מסוג זה, ואין לזקוף אף לחובתו את חוסר נסיונו, תוך שנצפה ממנו כי יתנהג כמו אדם בעל נסיון חיים. הנאשם 4 עובד במקום עבודה מסודר ומבקש להתחיל בשנה הבאה בלימודיו. על כן, אין למצות עימו את הדין, שכן, ענישה עלולה לגרום לו נזק מבחינת לימודיו, והוא מבקש לא להענישו כלל. 8. עלי לציין, כי הנאשמים, כולם כאיש אחד, נמנעו מזכות המילה האחרונה, והודיעו כי אין להם מה לומר במסגרת הטיעונים לעונש. ג. תסקירי שירות המבחן: ג1. תסקיר שירות המבחן לנוער ביחס לנאשם 1: 9. הנאשם 1, שהינו יליד שנת 1992, מתואר על ידי המקורבים אליו כתלמיד חרוץ ובעל הישגים, אשר לימודיו נקטעו כתוצאה מהאירועים נשוא התיק שלפנינו, כך שהוא סיים רק 11 שנות לימוד. מאז שוחרר ממעצרו, הוא עובד יחד עם אביו וחש תחושת החמצה שמקורה באישום שהוגש נגדו. הסתבכותו של הנאשם בהליכים אלה, גרמה לפגיעה במשפחה כולה. הנאשם הכחיש בפני קצין המבחן לנוער, כל קשר לאירועים נשוא כתב האישום, ולא היה מוכן לקשור עצמו, או ליטול אחריות, ביחס לאירועים אלה. מדובר בנער, אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי ותיפקד באופן ראוי. הנאשם אף השתתף בקבוצת טיפול לנערים הנמצאים בצו פיקוח מעצר של שירות המבחן ושיתף פעולה. עם זאת, הוא מסרב להסכים להכרעת הדין ולקבל על עצמו אחריות. הכחשתו הנחרצת של העבירות אשר נקבע כי ביצען, מהווה גורם סיכון לגביו. מנגד, רואה קצין המבחן גורמי סיכוי שמקורם בתחושות הבושה, אשמה וסלידה מהותית מקשירתו לעבירה הנדונה, ומוטיבציה להצליח בחברה בעתיד. גם עברו של הנאשם, כמו גם תפקודו התקין החיובי בלימודים, מהווים גורמי סיכוי. למרות גורמי הסיכוי דלעיל, הרי הכחשתו של הנאשם ואי מסוגלותו ליטול על עצמו אחריות על כל עבירה המיוחסת לו, הביאו את קצין המבחן לכלל מסקנה כי אין באפשרות שירות המבחן לנוער לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו והותיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט. ג.2. תסקיר שירות המבחן ביחס לנאשם מס' 2: 10. הנאשם 2, שגילו כיום 21 שנה, נשר ממסגרת הלימודים לאחר שסיים 10 שנות לימוד עקב הישגים נמוכים. עד להסתבכותו בפרשייה, הוא עבד כמסגר. הנאשם גדל במסגרת משפחתית קשה, שמקורה בבעיות תקשורת שבין ההורים אשר נפרדו. הנאשם, אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לביצוע העבירות, הגם שהוא מאשר שנכח בזירה במקרה. בשיחה עימו, הסתבר כי אינו מוכן להתבונן בתוצאות האירוע הקשה, להתחבר לאירוע ולתוצאותיו. הוא עסוק בהתבוננות בעצמו, הפחתה מאחריותו והתגוננות מפני העונש הצפוי לו. אמנם הוא ללא רקע פלילי, וללא מעורבות אלימה קודמת, אולם חומרת העבירות, משמעותן ואופן התייחסותו אליהן, גרמו לכך שקצין המבחן התקשה בהבנת הגורמים שהביאו אותו לביצוע העבירה ומונעים עיבוד טיפולי מתאים. גישתו של הנאשם, ללא עיבוד טיפולי מתאים, בהעדר אמפטיה לקורבן, משמרים את האפשרות להישנות של מעשים דומים בעתיד על ידו. נוכח זאת, נמנע שירות המבחן מהמלצה בעניינו. ג.3. תסקיר שירות המבחן ביחס לנאשם 3: 11. נאשם מס' 3 סיים 12 שנות לימוד, וברשותו תעודת בגרות חלקית. הנאשם גדל בבית חם ותומך עם קשרי משפחה חמים וטובים. הנאשם לומד כיום במכללת עתיד, סיים שנה שנייה וממשיך לשנה השלישית. המשפחה הינה משפחה נורמטיבית ואף הנאשם עצמו עבד ערב האירועים נשוא האישום, וכן לאחר ששוחרר ממעצרו. הנאשם אינו מקבל על עצמו את הרשעתו. הוא מודה כי אכן נכח בזירה, אולם צפה בקורה מרחוק. לדבריו, הוא אף לא ידע כי נפגעו אנשים באותם אירועים. הנאשם גילה קשיים לדבר ולהיפתח מול קצין המבחן, בכך מנע גישה מעמיקה והבנת הדינמיקה של האירוע, ואת חלקו בו, מאחר והיה עסוק בעיקר בתוצאות המשפט ובעונש הצפוי לו. הנאשם עשה מאמצים לנהל אורח חיים נורמטיבי והתמיד במסגרת של לימוד ותעסוקה. בעניין זה התרשם קצין המבחן מכוחות חיוביים. עם זאת, קיים פער בין כוחותיו אלה לבין אופן התנהלות חייו בפועל. נראה, כי במצבים שונים עשוי הנאשם להתקשות בהפעלת שיקול דעת ולפעול באופן אדפטיבי לסיטואציה. הקושי עלול לנבוע בין היתר מאלמנטים סביבתיים ותבניות חשיבה תרבותיות על פיהן גדל. הנאשם עצמו אינו מוכן להכיר בקיומם של דחפי ההתנהגות התוקפניים המצויים בו.עיקר עיסוקו בשיקולים של רווח ותועלת בהקשר המשפטי תוך שימוש במינימליזציה ובהגנות, תוך קושי בהתבוננות על מעשיו ומשמעותם. הניתוק הרגשי מהאירוע ותוצאותיו מצביעים על קווי אישיות נוקשים ולקות אמפטית - דבר המצביע על סיכון והישנות מעשים דומים בעתיד. העדר אמפטיה והעדר נזקקות טיפולית גרמו לכך, שקצין המבחן נמנע אף מכל המלצה בעניינו של נאשם זה. ג.4. תסקיר שירות המבחן בעניינו של נאשם מס' 4: 12. הנאשם 4 אף הוא בן למשפחה נורמטיבית חמה, תומכת ומעורבת. הוא סיים 12 שנות לימוד והינו בעל תעודת בגרות. בניגוד לנאשמים האחרים, נוטל על עצמו נאשם זה, אחריות באשר לעבירות שביצע, והביע חרטה בגינן. עם זאת, הוא נוטה להפחית ממשמעות התנהלותו במהלך ביצוע העבירות, ועמדתו נתפסת כעמדה שאינה אחראית ובוגרת. הנאשם תיאר בפני קצינת המבחן את התפתחות התיגרה בה היה מעורב, תוך שהוא מטיל את האשמה העיקרית על הקורבנות. לטעמו התפתח האירוע בצורה מהירה, כך שהוא לא הצליח להפעיל שיקול דעת. הוא אף ציין כי ראה את הקורבן שרוע על הקרקע עת עזב את המקום, אולם, קצינת המבחן זיהתה אצלו קושי לתיאור התרחשויות האירוע, וזהירות במסירת המידע. להערכתה של קצינת המבחן, אין נאשם זה פועל על פי דפוסי חשיבה והתנהגות עברייניים מושרשים, אולם מתקשה להפעיל שיקול דעת בוגר במצבי תסכול, לחץ וכעס ופועל לעיתים באופן אימפולסיבי ונגרר. ההליכים המשפטיים וגינויה של המשפחה את מעשיו, מהווים לגביו גורם הרתעתי משמעותי מפני החזרה על מעשים דומים. הנאשם זקוק לקשר טיפולי עם גבולות ברורים, אולם דחה את המלצת שירות המבחן להשתלב בהליך טיפולי מותאם. נוכח כל זאת, ונוכח החומרה היתרה שבה רואה שירות המבחן את העבירות בהן הורשע והשלכותיהן הקשות, נמנעה קצינת המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו, תוך המלצה כי תוטל עליו ענישה מוחשית וקונקרטית שתחברו לאחריותו לחלקו בביצוע העבירות. ד. דיון - חומרת העבירות: 12. כאמור, טוענים הסניגורים כי העבירות אותן ביצעו הנאשמים, הינן עבירות שאינן חמורות, אשר המערכת המשפטית אינה נוטה לגזור על מבצעיהן עונשי מאסר בפועל. לטעמם של הסניגורים, מדובר "בעבירות נלוות", אשר מעצם טיבן אינן זוכות להערכה עונשית עצמאית על ידי בתי המשפט, הדנים בדרך כלל בעבירות עיקריות חמורות, אשר העבירות דידן נלוות אליהן. עוד למדתי מפי הסניגורים, כי אין לקבל, לטעמם, את גישתה המחמירה של באת כוח המאשימה, המבקשת להחמיר בעונשיהם של הנאשמים נוכח התוצאות הקשות של האירועים בעטיים הוגש כתב האישום - אירועים בהם מצא אדם צעיר את מותו ללא טעם. אירועים אלימים אלה, מנותקים על ידי הסנגורים ממעשיהם של הנאשמים. הסנגורים מבקשים לבודד את העבירות בהן הורשעו הנאשמים ממכלול האירועים בהם הם היו מעורבים, כך שבית המשפט יראה את העבירות הקונקרטיות באופן סטרילי ומנותק מן האירועים. גישתם של הסנגורים אינה נראית בעיני. גם אם עבירת ההשתתפות בתגרה הינה מהעבירות הקלות המופיעות בחוק העונשין, לצידה התקין המחוקק עונש מירבי של שנת מאסר, הרי רואים אנו תוצאות חמורות עלולות לנבוע מהשתתפות בתגרת רחוב מעין זו. במקרים רבים, תחילתם של מעשי העבירה, בויכוח מילולי, המשכם באלימות מילולית, ההופכת אט - אט לאלימות פיזית. אלימות פיזית כאמור, עלולה אף להביא לתוצאות קשות ולמעשי עבירה של חבלות גוף בדרגות חומרה שונות, ואף לעבירות של גרימת מוות. רואים אנו לא אחת מקרים בהם החלו אירועים בתגרות רחוב בשל עניינים של מה בכך, כגון ויכוח בין נהגים, או בין נערים על עניינים של כבוד, והמשכם במעשה אלימות קשים. כך למשל, ראינו לא אחת מקרים בהם קטטות במועדוני לילה הובילו, לדאבון הלב, לקיפוח חייהם של בני נוער, כתוצאה ממעשי דקירה ואלימות אחרת. לטעמי, תגרות רחוב, מהוות שער כניסה להתפרצותה של אותה תת תרבות, המכונה "תת תרבות הסכין". נכון אני לקבל את גרסתם של הנאשמים, הטוענים כי מעשי האלימות הפיזית נפתחו בסטירה שסטר המתלונן בילאל למי מהם. סטירת לחי זו, הינה המשך להתנהלותם של הנאשמים. המנוח, אשר חזה בנאשמים כשהם נוסעים במכוניותיהם, סבר לתומו כי אחד מהם הינו חברו וקרא לעברו. כתוצאה מכך, עצרו הנאשמים את מכוניותיהם ופנו בצורה תוקפנית אל בני חבורתו של המנוח. הנאשמים כולם ירדו מן המכונית ופנו לעבר הקבוצה באופן תוקפני. אלימות מילולית זו של הנאשמים, נבעה מתחושה כי "כבודם נפגע", נוכח הקריאות לעברם. [ולעניין זה אציין כי רק כיום, למקרא תסקירי שירות המבחן, למדתי כי הפונה הראשון למנוח היה הנאשם 4]. הפנייה נעשתה בחבורה ובצורה מתגרה, אשר הובילה לפרוץ התגרה. הנאשמים נטלו חלק בתגרה ולא הפעילו כל שיקול דעת. איני יכול להעלות על דעתי כל סיבה הגיונית, מדוע זה נאלצו כל נוסעי שתי המכוניות לרדת ממכוניותיהם ולפנות לעבר הקורבן המנוח, רק מחמת העובדה שקרא לעברם לעצור. גרסתם המכחישה של הנאשמים, אין בה כדי לספק כל הסבר למנהגם זה. התוצאות החמורות של האירוע, הינן המשך ישיר למנהגם של הנאשמים. לטעמי, השתתפות בתגרה, כמוה כהצתת אש. גבי עבירה של הצתת אש, נאמר: "... עבירת הצתה הינה מן החמורות שבעבירות - שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה, ומי שמתיר לעצמו לסכן בדרך זו רכוש וחיים - ובעניינו, כאמור, בשל דבר של מה בכך - עשוי להוסיף, לסכן את זולתו גם בנסיבות אחרות" [ראה בש"פ 5626/02 מוחמד אל אענמי נ' מדינת ישראל [טרם פורסם] 30.7.02]. תגרה במקום ציבורי כמוה כאש. תחילתה באלימות בשל דברים של מה בכך, אך אין אנו יודעים את סופה. לטעמי, גם עבירה של השתתפות בתגרה - תוצאתה אינה נחזית מראש. כפי עבירת ההצתה, המצית שולט בגפרור בו הוא אוחז, אך לא בתוצאותיה של ההצתה כפי שמצאנו בע.פ. 7925/06 אבו ערר נגד מדינת ישראל [טרם פורסם] [25.4.07]: "ראשיתה מצער - גפרור - ואחריתה מי ישורנו". כך גם המשתתף בתגרה אמור להבין ולהפנים את התוצאות הקשות אליהן עלולה התגרה להוביל. בתגרה מצוי פוטנציאל מיידי ומסוכן של פגיעה בחיי אדם, בשלום הציבור וברכושו. 13. במקרה שלפנינו, הובילה התגרה, שכאמור פרצה בשל מעשה של מה בכך, למותו של אדם צעיר. ניכר היה בהתנהגותם של כל הנאשמים כי הם חוששים מנשיאה באחריות בשל תוצאות אלה. כעולה מן העובדות שהובאו בפניי, וכפי שהתייחסתי לכך אף בהכרעת הדין, האדם שגרם במישרין למותו של המנוח וחבל חבלה חמורה באחר, הינו אחד מבני חבורתם של הנאשמים. רק קשיים ראייתיים הביאו לכך שלא ניתן להצביע ולהרשיע, מעבר לכל ספק סביר, את אותו עבריין. במקרה שלפנינו, חברו כל הנאשמים גם יחד ומסרו גרסה כוזבת למשטרה בעת חקירתם. הנאשמים, אשר נסעו לביתם בדרך פתלתלה, מסרו גרסה אחידה, לפיה נסעו בדרך אחרת. לא עצם הנסיעה מהווה את מעשה השיבוש, אלא רקימת הגרסה הכוזבת, ומסירת גרסה זו לחוקרי המשטרה. גרסה זו גובשה על ידי כל הנאשמים כאיש אחד, וכפי שקבעתי בהכרעת הדין [ראה פסקה 95], היא נועדה להסתיר את מעשיהם של הנאשמים באותו הלילה על מנת להרחיק מעצמם כל חשד. גיבושה של גרסה זו, המרחיקה מהם כל חשד, ומסירה עובדות כוזבות, הנוגעות לאירועי הלילה, היה בהם כדי להקשות על מלאכת הגוף החוקר, ומניעת כל הנתונים הרלוונטיים בקשר לאירועים אלה. מעשים אלה נעשו על רקע מעשה המתתו של הקורבן, ונתפסים כנסיון לשיבוש זיהויו של הדוקר. על התנהגות מעין זו, אמר כבר בית המשפט העליון את דברו בע.פ. 6810/06 דורון בירו נגד מדינת ישראל [ 6.3.07]: "הקביעה הנורמטיבית בהקשר זה מחייבת אמירה ברורה וצלולה כי בית המשפט לא ייתן ידו לכל מעשה הפוגם ביכולתם של הגופים החוקרים לחשוף נתוני אמת, שהרי יכולתה של מערכת המשפט לפסוק דין צדק נשענת ויונקת את כוחה, מהממצאים המובאים בפניה. השמעת גרסה כוזבת המהלך החקירה, היא מעשה מובהק של שיבוש הליכי חקירה, שמעמיד בספק, אם לא מאיין, את היכולת להגיע לממצאי אמת". דברים אלה הולמים אף את התנהגותם של הנאשמים שבפני. 14. לא הרחבתי בדברים האמורים לעיל, אלא נוכח גישתם המקלה של הסנגורים, המתייחסים לעבירות אשר נקבע כי הנאשמים ביצעו, כאל עבירות של מה בכך. בנסיבות שלפני, לא אוכל לקבל גישה זו. כפי שהראיתי לעיל, מכלולם של הדברים מלמד על החומרה היתרה שבמעשיהם של הנאשמים - חומרה המצדיקה ענישה הולמת. בענישה זו, יש להביא לידי ביטוי אף את שיקולי ההרתעה והגמול באופן מוחשי. בניגוד לעמדתם של הסניגורים, לפיה לא נגזרו מעולם עונשי מאסר על נאשמים שהורשעו בעבירות האמורות, הרי בדיקה חטופה בארכיונים, מעלה כי בתי משפט השלום - שהינם המוסמכים לדון בעבירות מעין אלה - לא נמנעו מגזירת עונשי מאסר גם במקרים של שיבוש מהלכי משפט [ראה למשל: תיק פלילי [נתניה] 2039/01 מדינת ישראל נ' שחר [20.3.06]; תיק פלילי [כפר סבא] 2025/04 מדינת ישראל נגד אלמוג [20.6.05]; תיק פלילי [טבריה] 1950/04 מדינת ישראל נגד שיר [26.12.04]; תיק פלילי [תל- אביב] 4353/02, מדינת ישראל נ' קטשוילי [22.12.03]]. ה. האם יש להרשיע את הנאשם 1: 15. סעיף 24 לחוק הנוער [שפיטה, ענישה ודרכי טיפול] התשל"א - 1971, קובע כיצד ינהג בית המשפט ביחס לקטין שביצע עבירה: "קבע בית משפט לנוער שהקטין ביצע את העבירה והוגשו לו תסקיר של קצין המבחן ותוצאות הבדיקות והחקירות, שעליהם הורה לפי סעיף 22, יחליט על אחד מאלה: להרשיע את הקטין ולגזור את דינו; לצוות על אחד או יותר מהאמצעים ודרכי הטיפול המנויים בסעיף 26; לפטור את הקטין בלא צו כאמור". על מנת לצוות על אחד או יותר מהאמצעים בדרכי הטיפול המנויים בסעיף 26 לאותו חוק, קיים צורך כי שירות המבחן ימליץ על דרכי טיפול הולמים, אשר בית המשפט יוכל לצוות עליהם. במקרה שלפנינו, אין תסקיר שירות המבחן לנוער בא בכל המלצה שהיא באשר לדרכי טיפול הולמות. העדר ההמלצה, הינו תולדה של הכחשתו של הנאשם 1, העומד בתוקף על כך כי לא ביצע את העבירות וכן תולדה של החומרה היתירה שבה יש להתייחס אליהן. על חומרה זו, עמדתי לעיל בפרק הקודם לגזר דין זה. סבורני, כי אכן צדק קצין המבחן בהתייחסותו בחומרה יתרה לעבירות, כפי שמתייחס אליהן עתה בית המשפט. משנפלה האופציה של קביעת דרכי טיפול, נותרה אפשרות להרשעת הנאשם, או לפוטרו בלא צו. ברי, כי אין מקום לפוטרו בלא צו. על כן, נוכח הנסיבות האמורות, יש מקום להרשעתו. יש לציין כי בית המשפט העליון עמד לא אחת על כך כי יש מקום ליתן ביטוי הולם לחומרת העבירות ולשיקולי הגמול, מניעה והרתעה, גם כאשר מדובר בעבירות אשר בוצעו על ידי קטינים ואף קטינים צעירים בגילם. בית המשפט קבע כי אל מול האינטרס השיקומי - שהינו אינטרס משותף לקטין ולציבור - מונחים על כפות המאזניים שיקולים ציבוריים נוספים, כגון הרתעה, מניעה וגמול. בהכרעה בין שיקולים מנוגדים אלה, יש משקל רב לחומרת העבירות ונסיבותיהן. [ראה ע.פ. 9040/06 פלוני נגד מדינת ישראל, תק - על 2007 [1] 2601 [19.2.07]. סבורני, כי במקרה שלפנינו, יש לנקוט בדרך זו ולהורות על הרשעתו של הנאשם מס' 1, הן משיקולים ציבוריים של הרתעה מניעה וגמול, והן מחמת העובדה כי לא נמצאו דרכי טיפול הולמות לגביו, נוכח הכחשתו הנמשכת. על כן, הנאשם 1 מורשע בזאת בעבירות אשר נקבע כי ביצען, דהיינו תיגרה במקום ציבורי - עבירה בניגוד לסעיף 191 לחוק העונשין, וכן עבירה של שיבוש מהלכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין הנ"ל. ו. שיקולי ענישה: 16. על חומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים, כבר עמדתי לעיל. כאמור, אין מקום לנתק את העבירות בהן הורשעו הנאשמים ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע. לעניין זה, אין מנוס מלהתבונן אף על התוצאות הקשות, שתחילתן היתה בתגרה של מה בכך וסופן במותו של אדם צעיר ללא כל טעם וסיבה של ממש. חומרה זו מחייבת לטעמי ענישה ממשית. על ענישה זו, לבטא הן את הסלידה שחש הציבור ביחס לעבירות הנוגעות לאלימות הפושטת במקומותינו כאש בשדה קוצים, והן את היחס השלילי לקלות הבלתי נסבלת, שבה מעורבים בעבירות, פועלים על מנת לשבש את הליכי המשפט. הנאשמים שלפני, כולם גם יחד, אנשים צעירים וחסרי עבר פלילי. על כן, מן העבר האחר יש גם לשקול את השיקולים האישיים הנוגעים לשיקומם ולעשייתם לאזרחים טובים ומועילים לחברה. שיקול ציבורי זה, מתנגש בעמדותיהם האישיות. מסתבר, כי כל הארבעה אינם מסוגלים להתחבר לחומרה היתרה של העבירות שביצעו, אינם מוכנים להודות במעשים בהם הורשעו, ומעבר לכך, אף לא מגלים ולו שמץ אמפטיה לקורבן ובני משפחתו, חרף הנזק הגדול שנגרם - נזק, אשר להשתתפותם בתגרה יש חלק בהתהוותו. לצורך גזירת עונשיהם של הנאשמים, נתתי דעתי לשיקולים האישיים הנוגעים להם, ומנגד לשיקולי הגמול, המניעה וההרתעה. כפי שכבר הערתי לעיל, גוברים השיקולים האחרונים על פני השיקולים האישיים. עוד אציין, כי כל ארבעת הנאשמים כאחד ויתרו על זכותם לשאת דברים באולם בית המשפט, ובכך גילו דעתם במשתמע באשר ליחסם לעבירות בהן הורשעו. דווקא הקלות המפליגה בה מתייחסים הנאשמים לעבירות בהן הורשעו, הביאה אותי לכלל מסקנה כי מן הראוי לשגר להם מסר באשר לעמדת בית המשפט, באמצעות ענישה משמעותית. 17. לצערי, לא ניתן לחייב את הנאשמים בתשלום פיצויים למשפחת הקורבן. הנאשמים לא הורשעו בכל עבירה של פגיעה בקורבן, ומכאן שלא ניתן לזכות את משפחתו בפיצויים בהתאם לסעיף 77 לחוק העונשין התשל"ז - 1977, הדן בתשלום פיצויים לאדם שניזוק על ידי עבירה. 18. בבואי לגזור את העונש, נתתי דעתי לכך שהנאשם 4 נטל על עצמו אחריות, הודה במעורבותו בקטטה בפני קצין המבחן, ואף ציין את הנסיבות. בנאשם 4 ניכר, נוכח האמור בתסקיר, כי הינו מפנים את הרע שבמעשיו וכי הינו סובל מחיבוטי נפש ביחס לתוצאות הקשות. אמנם הנאשם 4 אף הוא ויתר על זכות המילה האחרונה בבית המשפט, אולם לנוכח עמדתו, סבורני כי ראוי להקל במידת מה בעונשו. ז. סוף דבר; 19. נוכח האמור בגזר דין זה ולאחר שגם הנאשם 1 הורשע בעבירות בהן הורשעו אף חבריו, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: 1. אני גוזר על הנאשמים 1,2,3 עונש מאסר לתקופה של 20 חודשים אשר מתוכם ירוצו 12 חודשים במאסר בפועל, ואילו יתרת 8 החודשים, יהיו על תנאי, כאשר התנאי הוא כי הנאשמים לא יבצעו כל עבירה מסוג העבירות בהן הורשעו, או עבירות אלימות מסוג פשע, וזאת משך 24 חודשים. 2. אני גוזר על הנאשם מס' 4 עונש מאסר לתקופה של 18 חודשים, מתוכם ירוצו 10 חודשים מאסר בפועל, ואילו יתרת 8 החודשים תהא על תנאי, כאשר התנאי הוא כי הנאשם לא יבצע כל עבירה מסוג העבירות בהן הורשע, או עבירת אלימות מסוג פשע וזאת במשך 24 חודשים. 3. אני מחייב את כל אחד מן הנאשמים לשאת בקנס כספי בסך של 5,000 ₪, או 30 ימי מאסר תמורתו. 4. מימי מאסרם של הנאשמים, ינוכו ימי המעצר אשר רוצו במסגרת זה. ב"כ המאשימה ימסור תוך 24 שעות את מועדי המעצר ובהתאם תחתם פקודת המאסר בניכוי ימי המעצר. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום לבית משפט העליון. משפט פליליאלימותתגרה במקום ציבורי