קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על התחזות לרופא שיניים: הנאשמת הורשעה לאחר ניהול פרשת ראיות בשורה ארוכה של עבירות התחזות כמורשה לטיפול שיניים, מתן טיפול רפואי ברשלנות, תקיפה חבלנית וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (23 אישומים לגבי כל עבירה וכולם - בריבוי מקרים) וכן בשתי עבירות זיוף. העבירות בוצעו בין השנים 1996-2006. א. עובדות ההרשעה: נסיבות לחומרה ולקולה כתב האישום, כמו גם העדים שהעידו לפני, פרשו תמונה חמורה ביותר ובה בעת, תמוהה: הנאשמת, סייעת שיניים, התחזתה כרופאת שיניים, מומחית פה ולסת, מרצה באוניברסיטה, עובדת בבית החולים הדסה בירושלים ומוזעקת באופן בהול, בשל מומחיותה, לטיפול בחיילים שנפגעו פגיעות קשות; הנאשמת טיפלה בלקוחותיה המתלוננים במסירות רבה, בחלקם משך שנים ארוכות, הייתה זמינה בכל שעה, יצרה עמם קשרים חבריים, עם חלקם כמעט יחסי משפחה, כולל בילויים משפחתיים משותפים, כשחלק ניכר מהמתלוננים הפנו אליה בני משפחה וחברים. באחד המקרים, התלוותה הנאשמת לניתוח מיניסקוס שעבר המתלונן יגאל מי רז (אישום 24) ואף הייתה עמו בניתוח, באישור המנתח, שקיבל את המצג שהמדובר ברופאה; הנאשמת ביצעה טיפולים שונים ומגוונים, חלקם מורכבים מאד (השתלות, גשרים, עקירות, כתרים, טיפולי שורש, השתלות עצם למניעת נסיגת חניכיים ובעצם, כמעט כל טיפול אפשרי). בחלק ניכר מהמקרים הטיפול, מעבר לכך שלא עמד בסטנדרטים מקצועיים - והדבר ברור מעצם העובדה שהנאשמת אינה רופאת שיניים - גרם לנזקים כבדים וחלק מהמתלוננים מטופל בטיפול משקם [ראו למשל עדות נורית כרמלי (אישום 3) ועדות עדי שטרום (אישום 12)]; הנאשמת שיתפה את המתלוננים בכל קורותיה ובעיותיה, לעיתים בסיפורים שלא היו ולא נבראו, לרבות על מחלות ממאירות של בתה, ובחלק מהמקרים הגדילה עשות ו"גילתה" אצל מטופליה חשד לגידולים ממאירים, אותם שלחה לבדיקה, תוך יצירת חרדה רבה אצל המתלוננים, עד שהודיעה כי הכל בסדר (ראו למשל עדותה של הילה טלאור - נדל (אישום עשירי); בחלק מהמקרים הציגה הנאשמת "תשובה" במסמכים שעינו של כל אדם סביר אמורה להבחין שהמדובר בפברוק: ראו ת/23 ו- ת/71); למתבונן מן החוץ, קשה להבין כיצד משך כל השנים לא ניעור חשדם של המתלוננים, אנשים מן היישוב, אינטליגנטיים ומשכילים, המטופלים על ידי הנאשמת לבדה, ללא אסיסטנט כמקובל ברפואת שיניים, במקרים רבים בחדר ללא כיור ועל כסא שאינו כסא טיפולים [ראו למשל עדויות יהודית שחורי (אישום 19) ורות כספי (אישום 22)], כשהצעות טיפול (כשניתנו) ניתנות על פיסות נייר או על גבי נייר מכתבים מהוה (ראו למשל ת/25, ת/27 ו- ת/67), והכל מעבר לטיפול שלא על ידי בעל מקצוע. מכל מקום, האמור לעיל הוא בגדר עובדה שאין בה כדי להקהות מחומרת המעשים שניתן לתמצתם בתעוזתה של הנאשמת לחדור לפיות המתלוננים ולבצע פעולות חודרניות שאין לה כל הכשרה לבצען [לעיתים טיפולים שלא היה בהם כל צורך: ראו למשל עדות אירה שטרום לגבי הוצאת סתימות "מסרטנות" (אישום 14)], כשמקביל היא משכילה לחדור גם לליבם ולקנות תלות, אמפטיה ואהבה, שכפי הנראה היו צורך נואש עבור הנאשמת. מצד שני, נתתי דעתי לנסיבות חייה של הנאשמת. בכדי לילך בביטחון יחסי בשדה מוקשים זה, שכן קיימות גרסאות רבות ושונות לגבי קורותיה של הנאשמת ושל משפחתה, אציין רק שאין ספק כי הנאשמת ידעה קשיים רבים ושכול. נראה כי הוריה המאמצים מקיבוץ רמת הכובש מצאו מותם בתאונת דרכים וכי אביה המאמץ השני, מקבוץ דפנה (ראובן בורשטיין, את שם משפחתו אימצה), נהרג במלחמת יום כיפור ובנו, אחיה המאומץ, רונן, מצא את מותו בשירותו הצבאי. הצדדים אינם חלוקים מהותית על חומרת העבירות ועל כך שככלל יש לענוש בחומרה מבצעם של מעשים בהם הורשעה הנאשמת, בהתחשב בטיבם, ריבויים, נסיבותיהם ופרקי הזמן הממושכים של הביצוע. ב. מצב נפשי וגופני: משמעותו לעניין מאסר בפועל המחלוקת בין הצדדים נגעה בעיקרה למשמעות שיש ליתן למצבה, הפיזי והנפשי, של הנאשמת. רב רובו של ההליך המשפטי נסב על שאלת כשירות הנאשמת לעמוד לדין. בסיכומו של דבר קבעתי כי הנאשמת סובלת מתסמונת גנסר, שמהווה מחלת נפש, אך היא כשירה לעמוד לדין. שאלת הכשירות עלתה פעם נוספת בתום פרשת התביעה, שוב נשמעו מומחים, אולם קביעתי בדבר הכשירות נותרה בעינה. אין חולק שהנאשמת סובלת מבעיות נפשיות לא פשוטות (הדבר עולה מכל חוות הדעת ומעדויות המומחים שנשמעו בפני, מוצא ביטוי בכל ההחלטות ועל כן אין צורך להאריך) וכי גם מצבה הפיזי הדרדר מאד בשנים האחרונות (על פי המסמכים שהוגשו, הנאשמת במצב סיעודי ומוכרת כנכה בשיעור 100% על ידי המוסד לביטוח לאומי). יחד עם זאת, והדבר עובר כחוט השני במרבית חוות הדעת, בהתנהגות הנאשמת יש מרכיב מסוים של התחזות ומשחק, גם אם קשה לקבוע את חלקו. נחשפתי לכך באופן בולט בעת עדות הנאשמת בפני טרם ההחלטה הראשונה לעניין הכשירות (אירוע כוס המים המתואר בהחלטת הכשירות) וזעיר פה זעיר שם, היו אינדיקציות נוספות לכך בשולי חלק מהדיונים שלפני. ברי שיש לתת משקל למצבה הנפשי והבריאותי של הנאשמת כשיקול לעונש. רב הפסיקה עוסקת במי שבעת ביצוע העבירות סבל מבעיות נפשיות. המדובר בשוני מהותי, שכן אפשרות הבחירה המוגבלת, בשל הליקוי הנפשי, הפחיתה מהאחריות המוסרית של הנאשם לביצוע העבירות [ראו, למשל, ע"פ 10416/07 דולינסקי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים (7.12.2009)]. בענייננו, לא עלתה כלל שאלת האחריות בעת ביצוע העבירות והשאלה שנבחנה הייתה רק שאלת הכשירות, היינו מצבה העדכני של הנאשמת. מצד אחד, יש בכך להחמיר עם הנאשמת, שאין לה נימוק מקל בעת ביצוע העבירות. מצד שני, מצבה עתה מחייב התייחסות בכובד ראש, כמו גם בחינת אפשרות שב"ס לטפל בה, שכן ההגנה סבורה שאין להטיל על הנאשמת אף לא יום מאסר אחד, שכן מאסר בפועל כמוהו כגזר דין מוות. בית המשפט התייחס לסיטואציות דומות, למשל בע"פ 11445/05 רוט נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים (22.6.2006) (להלן: "פס"ד רוט"). גם שם נטען כי לשליחת הנאשם למאסר בפועל השלכות הרסניות, ובית המשפט קבע (לאחר קבלת מסמך מרופא שב"ס) כי חזקה על שב"ס שיאפשרו לאסיר כל מסגרת טיפולית שיהא זקוק לה. בית המשפט הפנה אף להוראות סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן: "חוק שחרור ממאסר"), המאפשר לוועדה לשחרר אסיר, בין שחרור קבוע ובין שחרור זמני, מטעמים רפואיים. לאחר הטיעון לעונש וכפי הנראה ברוח העולה מפס"ד רוט, הגישה המאשימה את עמדתו של ד"ר בירגר, מנהל מב"ן, המבהיר כלהלן: "1. השב"ס והחטיבה לפסיכיאטריה משפטית ערוכים לטפל בכל סוג של הפרעה נפשית. 2. ...בכל מתקן כליאה של השב"ס מתקיימים ביקורים פסיכיאטריים סדירים. במידת הצורך מתאשפזים אסירים במחלקות המב"ן הפועלות בהתאם לכללים והנהלים של משרד הבריאות ומעניקות טיפול ברמה גבוהה לכל סוג של פסיכופתולוגיה" (ההדגשות במקור). לאחר שב"כ הנאשמת הגיבה וסברה שאין באמור כדי להספיק, התווספה הבהרה מטעמו של ד"ר בירגר, לפיה מזה כשנתיים אשפוזן של אסירות לא מבוצע במב"ן, אלא בבית החולים באר יעקב, במחלקה אזרחית רגילה. (להבנתי, הדבר מבוצע בהתאם להוראת סעיף 16 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב - 1971 (להלן: "פקודת שב"ס"), המאפשר אשפוז בבית חולים ממשלתי). ההגנה, מצידה, טוענת שקיים פער אדיר בין הרמה הדקלרטיבית לבין המצב בפועל, כי בפועל רשויות שב"ס אינם מסוגלים לטפל באסירה רב בעייתית כמו הנאשמת ועל כן ובהתחשב בכך שאין המדובר בעבירות נפוצות ושהרתעת הרבים היא רכיב מהותי בענישה לגביהן, ניתן להסתפק בפיצוי למתלוננים, כשבאפשרות משפחת הנאשמת לגייס סך של כ- 150,000 ₪. כשבמהלך הטיעון לעונש התייחסתי לאפשרות מאסר בפועל כעונש ראוי, ביקשה בתה של הנאשמת, ענבל, לדבר ואמרה שאין בשב"ס מי שמסוגל לטפל בנאשמת כפי שהיא וסימי, חברתה של הנאשמת, מטפלים בה וכי שליחתה למאסר כלשהו פירושו גזר דין מוות. מן הראוי להבהיר: אין ספק שיש שוני בין טיפול ויחס שמקבל אדם המצוי במשמורת שב"ס לבין הטיפול והיחס שמקבל אדם חופשי, שהמשאבים הכספיים העומדים לרשותו מספיקים והסובבים אותו מסורים לטיפול בו. אולם, הדבר נגזר משלילת החירות בשל העבירות שביצע האדם, כשבהגדרה יש פגיעה באיכות חייו של כל מי שנתון במשמורת, גם כשהוא אדם בריא. השאלה לפיכך אינה האם יש שוני בטיפול, אלא האם הטיפול שיוענק לנאשמת בשב"ס עומד בקריטריונים הרפואיים, הסיעודיים והטיפוליים הסבירים לאדם במצבה [ראו, בדומה, ע"פ (מחוזי תל אביב) 71951/07 שוורץ נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים (15.7.2008)]. לאור הצהרת ד"ר בירגר, האפשרויות החוקיות שבסעיף 7 לחוק שחרור ממאסר ובסעיף 16 לפקודת שב"ס, הנני סבור שיש ליתן עיקר המשקל לחומרת העבירות, במובן זה שיש להטיל על הנאשמת עונש מאסר בפועל, כאשר מצבה הרפואי הכולל יילקח בחשבון במידה רבה בגובהו של עונש המאסר. ג. הרכיב הכספי בענישה אין ספק שהעבירות מחייבות גם סנקציה כספית. יחד עם זאת, מאחר ומשאביה הכספיים של הנאשמת והקרובים לה מוגבלים, עדיף בעיני ליעד כל סכום כסף לטובת פיצוי - וזאת מעבר לגישתי הכללית שיש למעט בהטלת קנס כאשר אדם נדון למאסר ממושך. למותר לציין שאין מקום להטיל קנס ולו בשיעור נמוך רק כדי להבטיח תשלום הפיצוי, משום שמטרת הקנס אינה להבטיח תשלום הפיצוי בשל המאסר שבצדו [ראו ת.פ (מחוזי תל אביב) 1174/00 מדינת ישראל נ' לוי, פורסם במאגרים (28.2.2002)]. הנני מניח כי אם וכאשר יעלה עניינה של הנאשמת בערכאת הערעור וההחלטה בדבר הכשירות תעמוד בעינה, תיקח ערכאת הערעור לעניין העונש בחשבון גם את השאלה האם רכיב הפיצוי בוצע. לפיכך הנני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: א. מאסר לתקופה של 54 חודשים. בכדי לאפשר לנאשמת לשקול הגשת ערעור וכן כדי למלא אחר האמור בסעיף 16 להלן, המאסר יחל ביום 23.10.11 שעה 8:00, אז תתייצב הנאשמת במזכירות בית המשפט. מוצא בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ שיעמוד בתוקפו למשך 180 יום מהיום. להבטחת התייצבות הנאשמת לנשיאת עונשה יחתמו בתה, הגב' ענבל לייטנר, ב. מאסר לתקופה של 10 חודשים ואולם הנאשמת לא תישא עונש זה אלא באם תוך שלוש שנים מהיום תעבור עבירה בניגוד לסעיפים 338, 379, 415, 416, 418-420, או סימן ז לפרק יא לחוק העונשין. הנני מעכב גם תחילתו של המאסר המותנה עד ליום 23.10.11. ג. פיצוי למתלוננים ע"ס כולל של 243,000 ₪. הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט עד ליום 1.1.2012 ויחולק בין המתלוננים כלהלן (מאחר ורב הסכומים ששולמו הם פרי הערכה, לעיתים גם בתקופה שאינה חלק מכתב האישום בגין התיישנות, הסכומים שאובים מאורך הטיפולים, היקפם, מידת הנזקים המוכחת לכאורה והתרשמותי הכללית מהמתלוננים, כשמובהר כי אין בפיצוי כדי לשקף את מלוא הנזק אלא את חלקו בלבד, תוך התחשבות בסכום שסברתי שהוא במסגרת האפשר מבחינת הנאשמת והקרובים לה): משפחת כרמלי (אישומים 2-6): 85,000 ₪ סך הכל (התשלום יבוצע באמצעות נורית כרמלי); משפחת נדל (אישומים 7-11): 85,000 ₪ סך הכל (התשלום יבוצע באמצעות מיכאל נדל); משפחת שטרום (אישומים 12-14): 20,000 ₪ סך הכל (התשלום יבוצע באמצעות מיכאל שטרום); יגאל מי רז (אישום 24): 50,000 ₪ (לקחתי בחשבון שמתנהלת תביעה אזרחית); צרלס יעקב (אישום 23) 3,000 ₪. לא פסקתי פיצוי למשפחת לוי/ פילהרט (אישומים 15-17), לדורית שמחי כהן (אישום 18), ליהודית שחורי (אישום 19), למשפחת גולדבאום (אישומים 20-21) ולרות כספי סגל (אישום 22), משום שהם קיבלו החזר בגין מרבית הכספים ששילמו לנאשמת וחלקם אף חתמו על כתב סילוק וויתור. בכדי שהנאשמת תשובץ באופן מיידי במקום המתאים לטפל בבעיותיה באופן המיטבי, יעביר הסנגור לד"ר בירגר (וכן לכל רופא אחראי אחר בשב"ס שב"כ המאשימה יסבור שהוא האדם המתאים) מסמכים רפואיים עדכניים ורלבנטיים לגבי הנאשמת, עד 14 ימים טרם מועד הכניסה לנשיאת המאסר, בכדי שרופא שב"ס יבחן המסמכים, יערוך כל בדיקה שימצא לנכון ויוודא שיבוץ הנאשמת במקום המתאים. המוצגים יחולטו/ יושמדו/ יוחזרו לבעליהם, על פי החלטת קצין משטרה. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום מהיום. רפואההתחזותשיניים