קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עונש על חבלה בכוונה מחמירה: 1. הנאשם, יליד 64', הורשע בכתב אישום בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה- עבירה לפי סעיף 329(א)(1)(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין). 2. תמצית העובדות בהן הורשע הנאשם בהכרעת הדין ביום 18/9/09 בשעה 01:30 לערך, הגיע הנאשם למרכז זיו שבחיפה, בעקבות קריאה טלפונית מבנו הקטין איתי (להלן: איתי). עובר לשיחה הטלפונית, אירעה תקרית בין המתלונן, יליד 93', לבין איתי, יליד 95', במהלכה לקח המתלונן בקבוק וודקה מידיו של איתי אשר היה שתוי, שפך אותו וזרק אותו, לאחר שאמר לו כי שתה יותר מדי. כאשר איתי מחה על מעשים אלה, נתן לו המתלונן סטירה, בעקבותיה נפל איתי על הארץ ועינו התנפחה. בעקבות תקרית זו (להלן: האירוע המקדים) התקשר איתי לאביו הנאשם וביקשו להגיע למרכז זיו. השניים הלכו למקום בו שהו המתלונן וחבריו, ולבקשת הנאשם הצביע איתי על המתלונן כמי שפגע בו. הנאשם, מצויד בכלי מזכוכית, ניגש אל המתלונן, קילל אותו, הנחית את כלי הזכוכית ושבר אותו על צווארו של המתלונן. השניים התקוטטו מעט, המתלונן נפל ארצה מדמם, אך הנאשם המשיך לבעוט בו ולהכותו באגרופים עד אשר הצליח המתלונן לברוח, מדמם כולו. הנאשם רדף אחריו כברת דרך, צעק "אני אהרוג אותך" או "אני אזיין אותך" ואז עזב את המקום. בהמשך, פונה המתלונן לבית החולים. כתוצאה ממעשי הנאשם נזקק המתלונן לטיפול רפואי בבית חולים, נגרמו לו מספר חתכים בצוואר שהצריכו תפירה והותירו צלקות קשות והגבלה בתנועת הצוואר וכן חתך בלחי וחתך באוזן, אשר נזקקו לתפירה. בנוסף לכך נשברה למתלונן שן, נגרמה לו חבלה ונפיחות רבה באף והיצרות מעבר אויר הגורמת לקשיי נשימה וכן חבלה במרפק. במעשיו המתוארים לעיל פצע הנאשם את המתלונן באמצעות כלי מזכוכית וגרם לו חבלה חמורה, בכוונה להטיל בו נכות או מום או לגרום לו לחבלה חמורה. 3. ראיות לעונש א. הרשעות קודמות - לנאשם מספר הרשעות קודמות בין השנים שנת 87' - 05' בעבירות מסוגים שונים: שוטטות למטרה אסורה או פסולה, פציעה או חבלה זדונית שלא כדין, החזקה ושימוש בסמים מסוכנים, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, ניסיון פריצה לרכב בכוונה לגנוב וכן החזקת סכין למטרה לא כשרה. הנאשם לא ריצה מאסר בפועל מעולם. ב. נזקו של המתלונן אביו של המתלונן העיד כי מאז פציעתו של המתלונן מידי הנאשם, השתנו חייו וחייהם כמשפחה באופן דרמטי. המתלונן נזקק לתפרים רבים בגין החתכים שגרם לו הנאשם, ומאז נמצא בתהליך שיקומי ארוך טווח במהלכו מטופלות הצלקות העמוקות המגבילות את תנועת גופו ואף מצריכות טיפול במסכת לחץ - בגינה אסור למתלונן לשהות בשמש. בנוסף, טופל במרפאה פלסטית ועבר ניתוח אף ליישור המחיצה שנשברה במהלך האירוע, וכן טופלו שיניו שנפגעו קשה באירוע. בעקבות פציעתו, נדחה גיוסו של המתלונן לצבא למועד בלתי ידוע. מאז האירוע, התדרדר מצבו הנפשי של המתלונן, הוא מפחד להישאר לבדו בביתם, ואף ניפגש פעמיים עם פסיכולוג. האב ציין כי המתלונן מציג כיום חוזק נפשי, אולם זאת למראית עין והוא נמצא בשלב של הכחשה. ועוד, נזקיו הגופניים השפיעו לרעה על חייו החברתיים של המתלונן שהיה נער ביום האירוע, ועל הישגיו הלימודיים. בטרם האירוע היה המתלונן תלמיד מצטיין בכיתה המדעית, ומאז האירוע חלה נסיגה בהישגיו הלימודיים. האב מסר כי לאחר האירוע החליטו בני המשפחה לעזוב את השכונה והעיר, ועברו להתגורר בעיר אחרת, שכן הנאשם התגורר בסמוך אליהם והם לא רצו לפגוש בו או באנשים הקרובים לו. עם זאת, המתלונן המשיך ללמוד באותו בית ספר, שכן לא רצו להוציאו משם נוכח העובדה שהוא תלמיד כתה יב. מעבר זה גרם להוצאות מרובות והצריכם לקחת הלוואות רבות.   ג. המאשימה הגישה תיעוד רפואי של הניתוח האחרון שעבר המתלונן וכן מכתב מהצבא, מיום 19/5/11, לפיו יש מקום לבחון שינוי בקביעת כושרו הגופני של המתלונן לאור עיון במסמכים שנשלחו בצירוף לפניה מטעמו. 4. טיעוני המאשימה המאשימה עתרה להשית על הנאשם מאסר ממושך ומרתיע, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. המאשימה הדגישה את החומרה הרבה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה שביצע הנאשם. קביעתו של בית המשפט לפיה המתלונן נתן לאיתי "כאפה", אין כדי להצדיק את התקיפה האלימה וחסרת הפרופורציות של הנאשם, גבר בן 47, כלפי המתלונן, נער, תלמיד י"א. הנאשם הגיע כשהוא מצויד בכלי מזכוכית אותו הטיח בצווארו של המתלונן. אין הבדל גדול בין דקירה באמצעות סכין לבין הטחת כלי זכוכית במקום רגיש, כמו הצוואר, להיפך שברי הזכוכית במקרה הזה גרמו לכך שהיו למתלונן חתכים בצוואר, בפנים ובאוזן, שהצריכו כמות גדולה מאוד של תפרים. זאת ועוד, הנאשם לא הסתפק בהטחת אותו כלי, אלא הוסיף והיכה את המתלונן כשהוא שכוב על הרצפה, וכשהמתלונן הצליח לקום ולברוח, רדף אחריו כברת דרך. מדובר בקטין נורמטיבי לחלוטין שיצא לבלות עם חברים באותו ערב, ובשל מעשיו של הנאשם חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, כמפורט בדברי אביו ובדבריו במהלך עדותו. השלכות הפגיעות, לרבות הצלקות, כאשר מדובר בנער צעיר בגיל ההתבגרות, והשפיעו על התנהלותו היומיומית ואפילו על גיוסו הצבאי, שנדחה למועד בלתי ידוע.   עוד נטען כי ניכרת מגמה של החמרה בעבירות האלימות מסוג המקרה דנן, נוכח נפיצותם הרבה. מכל מקום, בנסיבות במקרה אין שיקולים רבים העומדים לטובת הנאשם. הנאשם ניהל את משפטו עד תום, לא לקח אחריות ואין מקום להקל עימו מהנימוק של הודאה או הבעת חרטה. כמו כן, מדרך ניהול המשפט, מהודעתו של הנאשם במשטרה ומעדותו בבית המשפט, ניכר באופן ברור שהוא אינו מסוגל לראות את האחר, היה עסוק בלהשמיץ את המתלונן, מבלי להבין את חומרת מעשיו. במקום להסביר לקטין מה היה לא בסדר בהתנהלות שלו, בחר הנאשם בשיטה הפרימיטיבית ביותר של "עין תחת עין". אולם התגובה הנגדית שלו היתה חמורה וקיצונית לעומת המעשה הראשוני של המתלונן. המאשימה הוסיפה כי יש לשקול לחומרא את העובדה שהמקרה הפך לשיחת היום בשכונת נווה שאנן, בה התגוררו המתלונן והנאשם. 5. טיעוני ההגנה א. הסנגור ביקש מבית המשפט לא למצות את הדין עם הנאשם, ולהסתפק בענישה של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, בצירוף 3 חודשי מעצר שישב בכלא, ולהתחשב בכך ששהה חמישה חודשים בתנאי מעצר בית והורחק ממשפחתו למשך שנה. הסנגור הדגיש את הנסיבות האישיות של הנאשם באופן כללי, טען כי הן חריגות וביקש להתחשב בהן. אשתו של הנאשם היא בת לניצולי שואה, וסובלת ממצב נפשי קשה המצריך נטילת תרופות, ללא קשר למקרה. לנאשם קשר חזק עם ילדיו, הוא מעורב בחייהם ובפרט בחייו ובלימודיו של בנו איתי. לתמיכה בטענותיו הגיש מכתבים ממנהלת בית הספר. ביום המקרה, היה מצבו הנפשי של הנאשם מעורער והושפע מבעיות רפואיות של בני משפחתו: בתו בת ה- 11 שוחררה יומיים לפני האירוע מבית החולים, וביום האירוע מצבה הרפואי לא היה טוב (הוגש מסמך רפואי רלוונטי). אשתו היתה מאושפזת בבית החולים לאחר שעברה ניתוח מורכב של הוצאת רחם בגלל חשד לגידול בבטן (הוגש מכתב בנידון מד"ר מאיר נוי, מומחה לגניקולוגיה, מילדות וליקויי פוריות). הנאשם היה זה שטיפל בבית והיה אחראי על הילדים. לכן, טען הסנגור כי יש להבין את תגובתו של הנאשם לשיחת הטלפון מאיתי, בנו הקטן הממרר בבכי ולהתחשב בנסיבות החריגות. גם בהכרעת הדין נקבע כי האירוע המקדים היווה את המניע לביצוע העבירה. אלמלא הכה המתלונן את בנו של הנאשם, כל המקרה היה נמנע. המקרה השפיע קשות על הנאשם שהינו אדם נורמטיבי, בעל משפחה נורמטיבית, שהיה נהג מונית הרבה שנים, ובעקבות המקרה התרסקה כל המשפחה. הסנגור הגיש לבית המשפט מסמכים לעניין מצבם הנפשי של ילדי הנאשם - איתי, אשר קיבל מכה מהמתלונן וחש רגשי אשמה על חלקו בהשתלשלות העניינים ובהרשעתו של אביו בסופם, ונתון במצוקה, וכן בתו הקטינה של הנאשם, אשר היעדרותו משפיעה על מצבה הנפשי לרעה. גם הנאשם אושפז פעמיים בעת ניהול המשפט. גם אשתו של נאשם הגישה לבית המשפט מכתב בו פירטה את מצבה הרפואי והנפשי והשפעת המקרה על חייה וחיי משפחתה. הסניגור טען כי פציעותיו של המתלונן שטחיות, לא הוצגו תעודות רפואיות המוכיחות כי נזקק ל- 80 תפרים כפי שטען ומהמסמך שנשלח מטעם הצבא לא ניתן להסיק דבר לעניין מצבו הרפואי. לדברי הסניגור, קמה לנאשם הגנה מן הצדק, בטענו להתנהלות לא ראויה מטעם המשטרה והפרקליטות, אשר גרמה טראומה לאיתי, שנחקר באגרסיביות במשטרה, שלא על ידי חוקר ילדים, איימו לעצור אותו, והעלו בפניו חשדות כי קשר קשר עם אביו לתקוף את המתלונן. נטען כי מלכתחילה ידעו הכל כי איתי הוכה על ידי המתלונן, אולם עובדה זו הוכחשה כדי לא לפגוע במהימנותו של המתלונן. לכן יש להקל בעונשו של הנאשם, בהתאם להלכת שנקבעה בע"פ 8455/02 מ"י נ' בורוביץ, פד"י נט(6) 776, מפי הש' מצא, לוי וגרוניס). לטענת הסניגור, עברו הפלילי של הנאשם אינו מכביד, העבירה האחרונה שביצע היא מלפני 7 שנים, והנאשם מעולם לא ריצה מאסר בפועל. לטענתו, משזוכה הנאשם מעבירה של שיבוש הליכי משפט, הוכח כי לא ניהל משפט סרק. ב. הנאשם ביקש אף הוא לומר את דבריו, ואני רואה להביאם במלואם - "קודם כל אני רוצה להתנצל גם בפני האבא של המתלונן שהגיע לפה וגם בפניו שהוא לא נמצא. אני לא יכול לתאר לבית המשפט או לו מה אני מרגיש בפנים. אני ראיתי את הבן שלו בזמן שהוא העיד פה, ולא ראיתי כעס, ראיתי שהוא בסה"כ גם ילד. באותו יום שקרה המקרה ראיתי את הבן שלי. אני פשוט, לא יודע, לא יודע מה קרה לי באותו רגע, אני גם לא יכול להסביר את זה. אשתי שאלה אותי מה קרה ולא יכולתי להסביר לה את ה... פשוט חשכו עיניי באותו רגע. אני מבין את הכעס שלהם כלפי. אני מאוד מצטער על זה. גם על ההתנהגות שלי בבית משפט. אני אשם בכל מה שקרה. אם לא הייתי מגיע לשם, לא היה נגרם לו מה שקרה לו. הייתי צריך להגיע אבל לא עם הכעס. אני בן אדם עם ניסיון בחיים. אני בן אדם שמבין את החיים, ואני יודע שאלימות גוררת אלימות אבל כשאני ראיתי את הבן שלי, חשכו עיניי באותו רגע, לא היתה לי כוונה, אני לא בן אדם אלים, אני נגד אלימות, אני מלמד את הילדים שלי לא לאלימות. אני מאוד מאוד מתנצל ומצטער על מה שקרה. במה שאני יוכל לעזור אני מתנצל. (פונה אל אביו של המתלונן)."   שני הצדדים הביאו בפני בית המשפט פסיקה התומכת בטענותיהם, מי לחומרא ומי לקולא. דיון 6. בית המשפט הבא לגזור את עונשו של נאשם, נותן ביטוי למטרות השונות של הענישה, אשר חלקן נועדו להגשמת הצדק "ללא שאיפות תכליתיות - מעשיות", כגון גמול, וחלקן תועלתניות, כגון הרתעת היחיד והרבים, מניעה, שיקום וחינוך. בית המשפט עורך איזון ושקלול באינטרסים שונים, מהם כלליים ומהם סובבים סביב נתוניו של הנאשם המסוים העומד לדין (ראו לעניין זה ע"פ 4890/01 מ"י נ' פלוני, פ"ד נו(1), 594, מפי הש' ביניש). 7. אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירה בה הורשע הנאשם, לאחר שנהג באלימות ברוטאלית מתוך יצר נקם. הנאשם הגיע למרכז זיו כשהוא מצויד בכלי מזכוכית ולאחר שבנו הצביע על המתלונן כמי שפגע בו, ניגש אליו, קילל אותו, הנחית ושבר את הכלי מזכוכית על צווארו של המתלונן. זאת ועוד, לאחר שהמתלונן נפל ארצה מדמם כולו, הנאשם המשיך לבעוט בו ולהכותו באגרופים עד אשר הצליח המתלונן לברוח. גם אז לא הרפה הנאשם, המשיך ודלק אחריו בחמת זעם כשהוא צועק כי יהרוג אותו. רק בדרך נס לא פגע שבר הזכוכית בעורק ראשי הנמצא בצווארו של המתלונן, אז לא מן הנמנע כי תקיפתו היתה מסתיימת באסון של ממש. תופעת האלימות הפכה, למרבה הצער, חזון נפרץ במקומותינו וראוי שבית המשפט יתרום תרומתו לצורך מלחמה בתופעה זו. "בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר". (ע"פ 8314/03 בן עווד נ' מ"י (לא פורסם, 7/6/05), מפי הש' חשין). קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי לשרש את התופעה של נקיטת כוח ואלימות לשם יישוב מחלוקות, גמירת חשבונות וסכסוכים תוך שימוש בנשק קר, בין אם זה סכין או כל כלי משחית אחר, בדרך של הטלת עונשי מאסר ממושכים. (ע"פ 2292/98 מ"י נ' הייב (לא פורסם, 22/6/98) , מפי הש' מצא; ע"פ 10866/03 מ"י נ' סלאימה (טרם פורסם, 5/7/04) , מפי הש' ג'ובראן; ע"פ 6720/04 מ"י זחאיקה (לא פורסם, 3/11/04) , מפי הש' חשין; ע"פ 4173/07 פלוני נ' מ"י (לא פורסם, 16/8/07) , מפי הש' ארבל; ע"פ 4257/07 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם, 5/3/08) , מפי הש' מלצר; ע"פ 3863/09 מ"י נ' חסן, (טרם פורסם, 10/11/09) , מפי הש' דנציגר). "תקיפת אדם בנשק קר, כתגובה על דברים אשר אמר ולא מצאו חן בעיניו של מאן דהוא או על מעשה שעשה והטריד בכך עובר אורח כלשהו, הפכה לתופעה שכיחה במחוזותינו ובית משפט זה התריע לא פעם בעבר על התגברותה של תופעה זו ועל הצורך להיאבק בה בכל דרך (ע"פ 3231/04 רונן סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.9.2004) ; ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור (לא פורסם, ניתן ביום 26.2.1998) ; ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה (לא פורסם, ניתן ביום 18.7.99) ; בש"פ 1113/95 אוסמה ווחיד קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 28.2.1995) ; ע"פ 6513/94 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 15.2.1995) ; בש"פ 2181/94 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.4.94) ).  אין להשלים עם מגמה זו, המשקפת את "תת-תרבות הסכין" (כלשונו של חברי, השופט מ' חשין (כתוארו אז) בבש"פ 2181/94 הנ"ל), אלא על כל הגורמים הנוגעים בדבר לתת ידם בניסיון למגר תופעות אלו. האינטרס הציבורי מחייב, כי הזלזול בחיי אדם, הבא לידי ביטוי בקלות בה מוצא עצמו אדם קורבן למעשי אלימות העלולים להותירו נכה ואף להביא למותו, תגובה חריפה מצד כל גורמי האכיפה." בש"פ 2453/05 טיב נ' מ"י (לא פורסם, 28/3/05), מפי הש' ארבל) . וכן: "אמרנו לא פעם כי מי שדעתו קלה בעשיית שימוש בסכינים ובמכשירים חבלניים דומים, ראוי כי ייענש במאסר ממשי לתקופה ארוכה. משפט הבכורה בסוג זה של עבירות חייב להינתן לצורכי ההרתעה ולשיקולי ההגנה על הציבור וההתחשבות בנסיבותיהם של העבריינים אינה יכולה להיות אלא משנית" (ע"פ 8583/96 מ"י נ' בן מנחם (לא פורסם, 5/1/97) , מפי ש' מצא, חשין וקדמי). 8. עצם התרחשותו של האירוע המקדים, ולאחריו המפגש בין הנאשם לבנו בן ה-15, שעל פניו היתה המטומה, אין בהם כדי להצדיק את מעשה התקיפה של הנאשם ואו להוות נסיבה להקלה בעונשו. יש לראות לחומרא את העובדה שהנאשם, אדם בוגר בן 47, לא כבש את כעסו ותקף באכזריות את המתלונן, קטין בכיתה י"א, באמצעות כלי מזכוכית, בשל סכסוך פעוט בין המתלונן לבנו. אין מדובר בתקיפת אדם מבוגר בגילו של הנאשם, אשר היה מסוגל להתמודד עמו. מעשיו של הנאשם בוצעו כלפי נער בן 16 המבוגר אך בשנתיים מבנו איתי עקב מריבה בין השניים, עת היו שתויים, במהלכה נתן המתלונן מכה בפניו של איתי, לאחר שהורה לו להפסיק לשתות אלכוהול, לקח ממנו בקבוק וודקה, שפך אותו וזרק אותו. לא היתה כל הצדקה למעשהו של המתלונן, אך בוודאי שלא היה בכך כדי לשמש עילה אמיתית לכך שהנאשם ניגש כשעה לאחר מכן ובידו נשק קר אל המתלונן, נער בן 16, אשר עמד עם חבריו, שלא יכלו להושיעו, ופצע אותו כמתואר לעיל. תקיפת קטין מחמירה את מעשיו של הנאשם פי כמה. הנאשם הוא אב לילדים וככזה אמור הוא לשמש להם דוגמא להתנהלות נכונה בחיים בכלל ובפתרון סכסוכים בפרט. חומרת הפגיעה אשר נגרמה למתלונן באה לידי ביטוי בעדותו, בעדות אביו, בתיעוד הרפואי, במסמכים ובצילומים שהוצגו לבית המשפט. לא נעלם מעיני כי המתלונן לא אושפז בגין האירוע, ושוחרר מחדר מיון לאחר מספר שעות. ואולם, המתלונן משלם את מחיר נזקה של התקיפה החמורה עד עצם היום הזה. המתלונן עבר מספר ניתוחים, ביניהם ניתוח אף ליישור המחיצה שנשברה במהלך האירוע, נזקק לתפרים רבים ונשארו צלקות על גופו, ובפרט על צווארו החשוף, שיהוו עדות וזיכרון לאשר נעשה לו לכל חייו. מלבד הנזק הקוסמטי, שאין להקל בו ראש כשמדובר בנער מתבגר, הצלקות העמוקות, מגבילות את תנועת גופו ומצריכות טיפול במסכת לחץ - בגינה אסור למתלונן לשהות תחת השמש. חלפו כמעט שנתיים מאז האירוע, והמתלונן עדיין בתהליך שיקומי בעקבות פציעתו, ואף נדחה גיוסו לצבא למועד בלתי ידוע. בנוסף, לאירוע היו גם השלכות נפשיות וחברתיות על מתלונן. משפחת המתלונן עברה לגור בעיר אחרת, כדי להמנע מהמפגש עם הנאשם בשכונה הקטנה בה התגוררו. המתלונן חושש להישאר לבד, ואין צורך להכביר מלים על משמעות הדבר שעה שמדובר בנער שהיה פעיל,כשיר ומצליח עובר לאירוע. יש לייחס חשיבות לסבל ולכאב שנגרמו למתלונן בשל פציעתו כמו גם בשל הטיפולים הרפואיים אותם נאלץ לעבור, וכן להשפעת הפציעה על חייו ויש ליתן לכך משקל הולם במערך האיזונים בעת גזירת דינו של הנאשם (ע"פ 3863/09 הנ"ל). 9. יחד עם זאת, הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ובית המשפט מצווה לשקול, בנוסף לחומרת העבירה ותוצאותיה, גם שיקולים הנוגעים לנאשם, עברו, נסיבותיו האישיות, לקיחת אחריות על ידו, חרטתו, וכן שיקולי שיקום וחינוך. (ע"פ 5106/99 אבו נג'ימה נ' מ"י, פ"ד נד(1) 350, מפי הש' דורנר; ע"פ 4980/01 הנ"ל ; ע"פ 1323/08 מ"י נ' פלוני (טרם פורסם, 29/10/08) , מפי הש' דנציגר; ע"פ 107/08 אלמהדי ע'ית נ' מ"י, (טרם פורסם, 3/2/2010) , מפי הש' ג'ובראן). לנאשם הרשעות קודמות בעבירות שונות לרבות בעבירות אלימות ובהחזקת סכין. הנאשם הורשע אף בעבירה דומה לזו בה הורשע בתיק זה, אם כי לפני שנים רבות. עם זאת, הנאשם לא ריצה מעולם מאסר בפועל בגין מעשיו. הנאשם לא לקח אחריות על מעשה האלימות החמור שביצע, לאורך כל ההליך התכחש הנאשם לאחריותו למעשים המתוארים בכתב האישום, והטילה על המתלונן והתקרית עם בנו. הנאשם בחר לטעון כי המתלונן הוא אשר תקפו מלכתחילה, וכתוצאה מכך, עמד המתלונן, הקטין הפגוע, בחקירה נגדית ממושכת, חווה את האירוע הקשה מתחילתו, וכך גם קטינים רבים אחרים. לא למותר לציין כי המתלונן התרחק מתקיפתו של איתי, אשר היוותה את המניע לאירוע כולו, וכמו כל העדים הקטינים האחרים, לרבות איתי, לא הודה כי שתה אלכוהול באותו ערב, אך כאמור, בשום מקרה לא היה בכך כדי ליצור ולו שמץ של הצדקה למעשיו של הנאשם, אשר תקף אותו בחמת זעם בנשק קר בצווארו. לא היה לנאשם כל קושי להעמיד את המתלונן על טעותו, ולטפל בדבר באופן תרבותי. רק למזלם הרב של המתלונן ושל הנאשם, לא נסתיים האירוע בטרגדיה בלתי הפיכה. זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו (ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מ"י (טרם פורסם, 13/4/10) , מפי הש' דנציגר). זכותו של נאשם לנהל משפטו עד תומו היא זכות יסוד חוקתית, אך משהורשע במעשים בהם הואשם, לא יזכה לאותה הקלה שהיא מנת חלקם של מי שמודים במעשיהם ונוטלים עליהם אחריות בתחילת המשפט, תוך שחרור קורבנותיהם מהמעמד הקשה של העדה וחקירה נגדית, בעיקר כאשר מדובר בקטינים (ע"פ 2996/09 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם, 11/5/11) , מפי הש' רובינשטיין, פוגלמן ועמית; ע"פ 2163/05 אלייב נ' מ"י (לא פורסם, 12/12/05) , מפי הש' רובינשטיין; ת"פ 4150/05 מ"י נ' שימשילשוילי (לא פורסם, 4/5/06), מפי הש' דר) . נוכח עמדתו של הנאשם הובאו לעדות כל הקטינים שהיו עדים למעשה, נחקרו ארוכות, שיחות הטלפון של חלק מהם נחשפו, והם עברו חוויה לא קלה. אין ממש בטענת הנאשם לפיה העובדה שבסופו של דבר זוכה מעבירה של שיבוש מהלכי משפט הצדיקה את עמדתו הראשונית. אין כל קשר בין טענת ההגנה העצמית שהעלה לבין עבירת השיבוש, וגם מעבירה זו זוכה מחמת הספק בלבד. עם זאת, יצוין לזכות הנאשם כי בסופו של יום, לאחר שמיעת הטיעון לעונש, הביע חרטה על מעשיו, ואף התנצל בפני אבי המתלונן. ג. אני רואה לדחות את טענת הסנגור כי התנהלותה של התביעה לאורך המשפט פוגעת באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות ולכן יש להקל בעונשו של הנאשם. חלק גדול מטענותיו של הנאשם נגד רשויות האכיפה נדחה, ואין די בכך שהמאשימה לא יחסה למתלונן את תקיפתו של איתי בכתב האישום, כדי ליצור בסיס לטענת הנאשם בדבר התנהגות נפסדת של הרשויות או טוהר ההליך השיפוטי. לנאשם היה יומו בבית המשפט, הוא העיד עדים מטעמו, הציג את גרסתו, והגיש כל ראיה שחפץ בהגשתה. לא למותר לציין כי חבריו הטובים של הנאשם, נהגי המוניות גדי זקן ויוסי חכם, אשר פנו אל אבי המתלונן למחרת בהצעה לסיים את הסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט ללא הגשת תלונה במשטרה, ציינו בעצמם כי לו ידעו את חומרת הפגיעה של הנאשם במתלונן, לא היו נרתמים לעזרתו בניסיון להביא את הצדדים לסולחה מחוץ לכותלי בית המשפט, והיו נוהגים כפי שנהג אבי המתלונן, דהיינו, מגישים תלונה במשטרה. נוכח התוצאות הקשות של תקיפת המתלונן ופציעתו החמורה, אין תימה איפוא כי רשויות האכיפה לא מצאו לנכון להגיש כתב אישום נגד המתלונן בן ה-16 בגין תקיפתו של איתי, ואין ללמוד גזירה שווה מהאמור בע"פ 8455/02 הנ"ל. ד. לקולא אני רואה לקחת בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר אשתו היתה מאושפזת ביום האירוע עקב ניתוח לא קל שעברה, בתו היתה חולה, לאחר ששוחררה מבית החולים יומיים קודם לכן, והאחריות למשפחה היתה מוטלת עליו. כן אני רואה לקחת בחשבון את מעורבותו של הנאשם בחיי ילדיו נוכח מצוקתה המתמשכת של אשתו ובכלל. יחד עם זאת, המסר שהעביר הנאשם לילדיו הוא שגוי ובעייתי, ואין ללמוד ממעשיו אלא כיצד אסור היה עליו לנהוג. לא ראיתי להתעלם מהקושי בו נתונים ילדי הנאשם ואשתו, ובעיקר איתי, אשר דיווח על תחושת אשמה, משסבר כי בעטיו נגרר אביו לביצוע העבירה. יש להצטער על כך כי הנאשם ואשתו לא דאגו להסביר לאיתי כי נהג באופן טבעי, משפנה לאביו בעת מצוקה, כפי שהיה נוהג כל ילד במצבו. הבחירה החופשית היתה בידי הנאשם בלבד, לפעול כפי שכל אדם סביר נוהג, כאשר ילדו מעורב בקטטה עם נערים נורמטיביים אחרים, בעיקר לאחר שהשניים היו שתויים, ולא עשה כן. האחריות למעשה מוטלת על הנאשם בלבד, ולבנו איתי אין יד בכך. היעלה על הדעת כי ילד לא יוכל לספר להורהו שילד אחר פגע בו, מהחשש כי ההורה יתן לזעמו להשתלט עליו, ויבצע עבירה חמורה במקום למצוא פתרון הולם וראוי לקונפליקט? 10. רף הענישה בית המשפט העליון חזר וקבע כי יש להחמיר בעונשים המוטלים בגין העבירה בה הורשע הנאשם. וכך נאמר: "... במקרים דומים למקרה שלפנינו, בהם הורשעו נאשמים בעבירת החבלה בכוונה מחמירה, נע רף הענישה המקובל בין חמש וחצי שנות מאסר לבין תשע שנות מאסר [ראו: ע"פ 3287/04 ענימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.12.2006) ; ע"פ 5311/04 קוזקין נ' מדינת ישראל (, 13.9.2006); ע"פ 7631/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2006) ; ע"פ 10861/05 גורבאן נ' מדינת ישראל (, 29.3.2007)(להלן - עניין גורבאן); ע"פ 618/06 מדינת ישראל נ' פלוני (, 19.3.2007)]. לפיכך, סבורני כי העונש שנגזר על המערער - שש שנות מאסר לנשיאה בפועל - איננו חורג מרף הענישה המקובל בגין הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והוא אף קרוב יותר לרף הענישה הנמוך הקיים" (ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מ"י (טרם פורסם, 29/10/08) , מפי הש' דנציגר). לעניין נקודת האיזון בין חומרת העבירה לבין נסיבותיו האישיות של מבצעה נאמר: "בית משפט זה עסק בעבר בשאלה הנוגעת לאופן בו יש לערוך איזון כאמור. כבוד השופט מ' אלון קבע לעניין זה בע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 438, 442 (1981) כי: ".. המידה והמשקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין נמדדים ונשקלים לאור מהותה ואופיה של העבירה, ועל-פי-הרוב, משקלן המקל של הנסיבות המיוחדות של העבריין פוחת והולך, בה במידה שנסיבות ביצוע העבירה ואופיה החמור גוברים והולכים". (ע"פ 1552/08 הנ"ל, סעיף 20). 11. בנתונים המפורטים לעיל, לאחר שלקחתי בחשבון את מכלול השיקולים לחומרא ולקולא, לרבות האירוע המקדים ונסיבותיו האישיות של הנאשם, אני רואה לגזור על הנאשם עונשים כדלקמן: א. 6 שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה החל מיום 11/10/09 ועד יום 21/12/09. ב. 20 חודשי מאסר על תנאי, שהנאשם לא ישא בו זולת אם יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה בה הורשע ו/או כל מעשה אלימות שהוא פשע, ויורשע בו בתוך תקופת התנאי או לאחריה. ג. אני מחייבת את הנאשם לפצות את המתלונן בגין הכאב והסבל שגרם לו בסך 50,000 ₪. הפיצוי ישולם ב-5 תשלומים שווים ורצופים, מיום 1/9/11 ובכל 1 לחודש שלאחריו, ויופקד בקופת בית המשפט. אם סכום כלשהוא לא ישולם במועד, תשא היתרה הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אין בסכומים שנפסקו כדי לקבוע ממצא ולגלם את נזקו של המתלונן, והוא נועד ליתן לו פיצוי ראשוני בלבד. נוכח תקופת המאסר הארוכה שנגזרה על הנאשם, איני רואה לגזור על הנאשם קנס. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום. משפט פליליאלימותחבלה בכוונה מחמירה