קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה בהולך רגל בכביש מהיר: עניינו של תיק זה בהכרעת בית המשפט בשאלה - האם גרם הנאשם כתוצאה מנהיגה רשלנית לפגיעה בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש המהיר בו נהג. רקע כללי - נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה הגורמת נזק לרכוש או אדם בניגוד לסעיף 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"); רשלנות בניגוד לסעיף 62 (2) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודה וגרימת חבלה של ממש בניגוד לסעיף 38 (3) לפקודה. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 19/05/09, נהג הנאשם ברכב פרטי, על כביש מספר 40 מכיוון טללים לכיוון צומת טללים. אותה שעה חצתה את הכביש ברץ מריה (להלן: "הולכת הרגל"), מצד שמאל לצד ימין בכיוון נסיעת הנאשם, מכיוון בסיס צבאי לכיוון תחנת אוטובוס. הנאשם פגע עם פינת חזית שמאל של רכבו בהולכת הרגל שהספיקה לחצות כ-14 מטרים מרוחב הכביש. עוד נטען כי כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל בגופה חבלות של ממש ורכב הנאשם ניזוק. הנאשם כפר באחריות לגרימת התאונה אך הודה בעצם הנהיגה במקום ובזמן וכן בחבלות אשר נגרמו להולכת הרגל. הנאשם טען לרשלנות תורמת מנתקת של הולכת הרגל להתרחשות התאונה. ראיות הצדדים - מטעם התביעה העידו: בוחן תאונות דרכים, את"ן נגב (ע.ת/1); הולכת הרגל המעורבת בתאונה (ע.ת/2); אימרתו של העד במשטרה, הוגשה בהסכמת הצדדים, ללא חקירה נגדית וסומנה (ת/9); מטעם ההגנה העיד הנאשם לעצמו ואשתו של הנאשם (ע.ה/1). סקירת פרשת התביעה: ע.ת/1: משרת כבוחן תאונות באת"ן נגב, הוגשו מטעמו: דו"ח בוחן (ת/1); דו"ח נזק (ת/2); סקיצה (ת/3); סקיצת הצבעה (ת/4); הודעת נאשם מיום 30/06/09 (ת/5); הודעת נאשם מיום 19/05/09 (ת/6) ולוח תצלומים הכולל 11 צילומים (ת/7). הבוחן תיאר את התרחשות התאונה, כך: "נהג פרטית א שנסע על כביש 40 מכיוון טללים לכיוון צומת טללים פגע עם פינת חזית שמאל של רכבו תוך כדי בלימה וסטייה ימינה בהולכת רגל חיילת שחצתה את הכביש משמאל לימין מכיוון הבסיס לכיוון תחנת האוטובוס" (ת/1 סעיף 14 - מסקנות). מת/1 עולה כי במועד האירוע, מזג האויר היה טוב והראות היתה טובה. הכביש הוא כביש אספלט תקין ויבש, כאשר המהירות המותרת בו היא 90 קמ"ש. בנוגע לשדה הראייה, מצא ע.ת/1 כי 180 מטרים לפני מקום התאונה שדה ראייה פתוח לפנים ל-250 מטרים לפחות (ראה ת/1). באשר למהירות נסיעתו של הנאשם - לאור סימני הבלימה אשר נמצאו בזירת האירוע ובחישוב מהירות לפי מקדם חיכוך 0.6, נמצאה מהירות של 62 קמ"ש (ת/1 סעיף 10). בעדותו בבית המשפט אישר הבוחן כי מהירות נסיעתו של הנאשם היתה 62 קמ"ש, אולם הדגיש בעניין זה, כי "מעדותו של הנאשם ניתן ללמוד שהוא היה במהירות יותר גבוהה והוא היה בהאטה לפני שהגיע למצב של התאונה שהוא היה צריך לבלום חירום" (פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 6 שורות 12-14). בהמשך עדותו הוסיף אומר, "62 קמ"ש זו המהירות המגולמת בזמן בלימת החירום. כלומר הנאשם נסע ב-90 קמ"ש, הבחין בצורך להאט את רכבו, הפחית את מהירותו ל-62 קמ"ש ומנקודה זו הוא נכנס לבלימת החירום" (פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 7 שורות 18-20). בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל העד - המרחק של 132 מטר מבחינתך זה מהווה את המרחק שהנאשם ראה אותה? השיב: "הוא מבטא את המרחק שבו היה הרכב כאשר הולכת הרגל התחילה את החציה שלה מצד שמאל מכיוון הבסיס" (פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 6 שורות 24-27). העד הסביר כיצד הגיע למסקנה, שהנאשם היה במרחק של 132 מטר מהולכת הרגל כאשר היא החלה את החציה שלה, כדלקמן: "אני לקחתי את ה-90 קמ"ש שבו הוא אמר שהוא נסע לפני קרות התאונה, חישבתי כמה מטר מתקדם אותו רכב ב-90 קמ"ש בשניה שזה 25, חישבתי כמה זמן השהות של הולכת הרגל בזמן החציה שלה שזה 8 מטר עד שהיא הגיעה לאמצע הכביש וזמן זה התברר כ-5.3 שניות. ואז חישבתי את המרחק איזה מרחק הוא היה מהולכת הרגל כדי שיוכל לראות אותה" (פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 7 שורות 1-5). גם בת/1 וגם בחקירתו החוזרת בבית המשפט, ציין ע.ת/1 כי אם הנאשם היה מגיב בבלימה מהרגע שראה את הולכת הרגל לראשונה, היה עוצר 61 מטר לפני קו החצייה שלה (ת/1 סעיף 14). לשאלת הסנגור, מתי הנאשם בלם בלימת חירום? השיב העד: "יש לנו סה"כ בלימת חירום 25 מטר. זה סימן הבלימה שנמצא בזירה" (פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 7 שורות 11-12). יוער כי, מסקנות הבוחן נסמכו הן על הממצאים שנאספו בזירת התאונה והן על ההצבעה הנוספת שנערכה עם הנהג על המקום בו ראה לראשונה את הולכת הרגל ועל מקום הפגיעה בהולכת הרגל. עדותה של ע.ת/2:  הנפגעת בתאונה הוגשו מטעמה תעודות רפואיות (ת/8); מטעם הסנגור הוגשו: הודעה על תאונת דרכים מיום 19/05/09 (נ/1) והודעה על תאונת דרכים מיום 30/06/09 (נ/2). בנ/1 תיארה הנפגעת את התאונה באופן הבא: "חציתי את הכביש לכיוון הצד השני רכב שהופיע בנסיעה מהירה פגע בי, איבדתי את ההכרה". כאשר נשאלה העדה, איך ידעה שהרכב שפגע בה, הגיע במהירות? השיבה: "אני אמרתי את זה בגלל שזה כביש מהיר אני זוכרת את המקרה" (נ/2 שורות 19-20). העדה ציינה בבית המשפט כי היא זוכרת רק את היציאה מהבסיס ואת בית החולים ואת שאר האירוע, אינה זוכרת. עדותו של עד הראייה ת/9 : הודעתו של עד הראיה במשטרה, הוגשה בהסכמת הצדדים וללא חקירה נגדית. העד תיאר את שראה בזמן התאונה, כמובא להלן: "ראיתי חיילת מדברת בטלפון במשך כדקה, סגרה את הפלאפון והחלה לחצות את הכביש מכיוון הבסיס לכיוון התחנה, היא לא הבחינה ברכב שהגיע מכיוון קיבוץ טללים, הרכב הבחין בה וצפצף פעם ראשונה והיא המשיכה ללכת, בצפצוף השני היא נלחצה והתחילה לרוץ, הנהג שבר ימינה, אבל בגלל שהיא רצה בלחץ לכיוון התחנה הם נכנסו אחד בשני, הם נפגשו על הקו הצהוב של הכביש, הפגיעה היתה בחלק השמאלי של הרכב בפנס" (ת/9 שורות 2-9 ). 6. סקירת פרשת ההגנה: עדויות הנאשם : בחקירתו הראשית, מסר הנאשם גרסה לפיה, הבחין לראשונה בהולכת הרגל בצומת שבין הכניסה לקיבוץ טללים לכניסה לבסיס. להערכת הנאשם, הבחין בהולכת הרגל לראשונה ממרחק של כ-100 מטרים. בהמשך, נשאל הנאשם מה עשה לאחר שהבחין לראשונה בהולכת הרגל? לכך השיב: "עשיתי כמה דברים במקביל. דבר ראשון זיהיתי מיד שהחציה שלה היא באלכסון ושהמבט שלה מופנה אל הכביש בצורה מאוד ברורה ראיתי את זה כבר מרחק. זה גרם לי להבין שמשהו לא בסדר והתחלתי כבר להסתכל מראה, רכב מקדימה איך אני יכול להאט והאטתי במקביל. תוך כדי האטה היא ממשיכה לחצות המבט שלה ממש ממוקד לתוך הכביש משהו לא רגיל. אני כבר מגביר את האטה שלי וצופר פעם ראשונה. אני לא זוכר לאשורו אם הצפירה הראשונה הכל היה מאוד מהר או בצפירה השניה, היא מתחילה לרוץ מאוד מהר בלי להרים מבט עדיין, היא לא יודעת עדיין מה מגיע, היא רק שמעה צפירה, בשלב הזה אני מאחורי כבר הספקתי לבחון את תנאי הדרך כלומר שמאחורי אין רכב, אין גדר הפרדה בכביש זה, הרכב שעבר בכיוון הנגדי כבר עבר, היתה בדרך עוד משאית שהגיעה אבל היא היתה רחוקה ואני בולם חירום ומנסה לא להתנגש בבטונדה. במהלך הבלימה אני ניסיתי לברוח ככל הניתן מתוך הכביש לימין כדי לא לפגוע בה. באותו זמן היא ממש רצה לאותה נקודה שלשם הרכב שלי הגיע" (פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 11 שורות 7-17). הנאשם אישר בעדותו, שצפר פעמיים. הנאשם מסר בחקירתו הנגדית גרסה לפיה, היו לו שתיים שלוש שניות, גם לאבחן את הסיטואציה וגם להזהיר את הולכת הרגל באמצעות צפירה. לשאלה, מדוע לא בחר לעצור לאחר שראה את הסכנה הברורה? השיב הנאשם: "אתה קובע שבחרתי לא לעצור וזה לא נכון. דבר ראשון שעשיתי זה שבחרתי לעצור" (פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 12 שורות 7-8). הנאשם מסר בעדותו גרסה לפיה, כאשר זיהה את הולכת הרגל היה צריך לוודא שאין אף אחד מאחור ומלפנים ולחפש נתיב מילוט. לעניין זה כאשר נשאל הנאשם האם היה אומר את אותם הדברים אם היה דורס את הולכת הרגל למוות? השיב בחיוב. לשאלה מה המרחק ממנו יכל הנאשם לראות את איזור תחנת האוטובוס? השיב: כ-150 מטרים. לדברי הנאשם, היו רכבים ועמודי תאורה, אשר הסתירו לו את הדרך לפני חצית הולכת הרגל את הכביש. בחקירתו החוזרת, מסר הנאשם שהצפירה השנייה שצפר, היתה תוך כדי בלימת חירום ואז הולכת הרגל החלה לרוץ. עדותה של ע.ה/1: אשתו של הנאשם אשר נסעה עימו ברכב במועד האירוע. כאשר נשאלה העדה, מה קרה באזור צומת טללים? השיבה: "הבחנו בחיילת, האטנו את הנסיעה, האט את הנסיעה" פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 13 שורות 17-18). העדה מסרה כי הבחינה בהולכת הרגל רק בעת חצייתה את הכביש. לשאלה איך הגיב הנאשם? השיבה: "האט את הנסיעה והיה צריך לראות איך עושים בלימת חירום והיה מכונית, היה צריך לראות שאין מכונית מאחורינו להסתכל על תנאי הדרך לראות שהם מאפשרים לעשות בלימת חירום על השול של הכביש נכנסנו בה במראה" (פרוטוקול מיום 18/11/10 עמוד 13 שורות 24-28). להערכת העדה, הבחינו בהולכת הרגל כאשר היו במרחק של כ-10 מטרים ממנה. דיון ומסקנות: מניתוח העדויות עולה כי הנאשם לא סתר בכל דרך את ממצאי הבוחן או את חישוביו ולכן כפי שיוסבר להלן, התביעה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העובדות המיוחסות לנאשם בכתב האישום : בפתח דבריי, ברצוני לציין כי ע.ת/1 הגיע למסקנתו באשר לקרות התאונה וזאת בהסתמך על הממצאים שאסף מזירת התאונה (סימני בלימה, נקודת אימפקט, שדה ראייה והנזקים ברכב הפוגע) ובהסתמך על עדותו של הנאשם והצבעתו על המקום בו ראה לראשונה את הולכת הרגל ומקום הפגיעה בהולכת הרגל. ע.ת/1 מצא, כי הולכת הרגל חצתה את הכביש בהליכה ובאלכסון 8 מטרים ובריצה חצתה 6 מטרים עד שנפגעה. המהירות בה נסע הנאשם, כאשר הבחין לראשונה בהולכת הרגל היתה 90 קמ"ש (כפי שמסר הנאשם בעדותו במשטרה), משכך ולאחר שהוחזר הרכב לאחור ממקום הפגיעה ולפי חישובי הבוחן, יכול וצריך היה הנאשם להבחין בהולכת הרגל לראשונה ממרחק של 132 מטרים. יוצא איפוא, כי מהרגע שהנאשם הבחין בסכנה היה מצוי במרחק סביר מהולכת הרגל ואם היה מגיב מיידית בבלימת חירום, היה עוצר 61 מטרים לפני קו החצייה של הולכת הרגל, מה שהיה מונע את התאונה. ודוק - הנאשם עצמו בעדותו הסביר כי מייד כאשר ראה את תחילת החצייה של הולכת הרגל שם הוא לב לכך שאין היא מביטה לכיוונו, מבטה לכיוון הכביש והוא חש כי אופן החצייה שלה אינו תקין ומצביע על סכנה. כך תאר הנאשם בדבריו את תחילת החצייה - " דבר ראשון זיהיתי מיד שהחציה שלה היא באלכסון ושהמבט שלה מופנה אל הכביש בצורה מאוד ברורה ראיתי את זה כבר מרחק. זה גרם לי להבין שמשהו לא בסדר" כבר בשלב זה עלי לקבוע כי נהג סביר מן הישוב הנוסע על כביש מהיר ומבחין בהולך רגל החוצה את הכביש בצורה המצביעה על חוסר עירנות של הולך הרגל למתרחש סביבו, צריך לצפות סכנה ברורה ומיידית ממהלך האירועים שלפניו וצריך להכניס עצמו מייד לסיטואציה של בלימת חירום שתפקידה מניעת פגיעה בהולך הרגל. הנאשם מסר בעדותו הראשונה במשטרה, כי העדיף להאט ולא לבלום בלימת חירום, מאחר והיה צריך להתייחס לתנועה מאחוריו שמא בלימת חירום תסכן אותו ובהמשך ציין "וגם לא היתה שום אינדיקציה שבלימת חירום הייתה נחוצה אם הולכת הרגל הייתה מבחינה בי" (ת/6 שורה 12). יוצא איפוא, כי הנאשם הפעיל שיקול דעת מוטעה כי קיווה שהולכת הרגל תבחין בו ותעצור ולכן המשיך בנסיעתו. הלכה למעשה תכנן הנאשם את צעדיו מתוך תקווה כי הולכת הרגל תבחין בו (לצורך כך אף הפעיל את צופר הרכב פעמיים) וכאן המקום לקבוע קביעה שנייה לפיה נהג אינו אמור להיבנות מניחוש תגובותיו של זולתו. אל לו לנהג "להמר" כי הולך הרגל יבחין בו וישנה את דעתו ביחס לחציית הכביש. על כל נהג סביר מן היישוב לנהוג מתוך הנחה כי זולתו אינו מבחין במתרחש סביבו ולכן עליו לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את התאונה אשר עלולה להתרחש אם הולך הרגל המעורב ימשיך שלא לשים לב למתרחש. הנאשם ציין כי לקח לו זמן לעבד את הנתונים ולהחליט מה הוא עושה, לדבריו: "אני לקחתי בחשבון עוד נתונים של כמו שבלימת חירום בלי לבדוק את התנועה מאחוריי כאשר מלפנים מגיעה משאית ועמודי תאורה לצידי הכביש מימין ולקח לי זמן לעבד את הנתונים" (ת/5 שורות 19-27). הנאשם מסר הסבר לאחור הניכר בהכנסת רכבו למצב בלימת חירום. אין אני יכול לקבל כסביר את הסברו של הנאשם לאחור בביצוע בלימת החירום. נשאלת השאלה, האם היה נוהג הנאשם באותה צורה כאשר היה מבחין ברכב המגיע מולו, או ילד הקופץ לנתיבו בכביש? אני קובע באופן חד משמעי כי היה על הנאשם להגיב באופן מידי לסכנה אשר נשקפה לנגד עיניו בדרך של בלימת חירום מיידית ולא לקוות שמא הולכת הרגל תבחין בו ותעצור. היה עליו לצפות כי קיים סיכוי סביר שהולכת הרגל לא תתייחס לצפירתו ותמשיך בהליכתה. היה עליו לצאת מנקודת הנחה כי רכב הנוסע במהירות של 90 קמ"ש אינו יכול לעצור במקום וידרש לו מרחק בלימה עד שיעצר, מרחק אשר בהכרח יסכן את חיי הולכת הרגל ועליו לעשות כל שביכולתו כדי לקצר מרחק זה. כניסת הנאשם למהלך של האטה (ולא בלימת חירום) צפירה, בדיקה במראות וניתוח של סביבתו, אינה פעולה לגיטימית בנסיבות העניין, שכן משמעותה בזבוז זמן תגובה יקר אשר גרם בסופו של יום לפגיעה בהולכת הרגל. החלטתו של הנאשם שלא להכנס מיידית למצב בלימת חירום היא החלטה שגויה אשר הובילה לפגיעה הקשה בהולכת הרגל. לא ניתן לאשר כתקין מצב בו נהג הנוסע על כביש יוסיף לזמן התגובה של 1.05 שניות (שהוא זמן התגובה המקובל לתגובה מיידית לסכנה) גם זמן של ניתוח הסביבה במהלכו ימשיך רכבו לדהור לכיוון הולך רגל ללא בלימתו בבלימת חירום. חייו של הולך הרגל מצויים בסכנה, ובמצב כזה נדרשת תגובה חדה ומיידית ללא כל הקצאת זמן לבדיקות סביבתיות. אם הולך הרגל חוצה במרחק מספיק גדול מהרכב אשר נע על הכביש, ויש די זמן לנהג גם לבדוק את סביבתו, אין אני רואה כל פסול בכך. אולם, כאשר הסיטואציה היא כי בדיקת הסביבה תוביל למצב של סכנת פגיעה ממשית בהולך הרגל (כפי שהלכה למעשה התרחש במקרה זה) נשללת מהנהג הזכות לבזבז זמן בלימה יקר, ועליו להכניס את רכבו מיידית למצב בלימה. בוחן התאונה בדק את שדה הראיה שעמד לנגד עיניו של הנהג, במועד התרחשות התאונה ובהתאם לעדותו של הנאשם, ומצא כי שדה הראיה של הנאשם היה מספיק גדול בכדי להבחין בהולכת הרגל מבעוד מועד ולבלום באופן בו התאונה היתה נמנעת. בהיעדר כל חוות דעת נגדית מטעם ההגנה, אני מקבל באופן מלא את קביעת הבוחן, כך גם מקבל אני את חישוביו ומסקנותיו. התנהלותה של הולכת הרגל בפרשה זו (טענת ה"רשלנות המנתקת": לטענת ב"כ הנאשם, רשלנותה של הולכת הרגל מנתקת את האחריות המיוחסת לנאשם לתאונה. לאור עדותו הכתובה של עד הראייה וכן תיאור הנאשם את דרך חציית הולכת הרגל, אני קובע כי להולכת הרגל תרומה משמעותית להתרחשות התאונה. המדובר בכביש מהיר בו מותרת תנועה במהירות של 90 קמ"ש. חציית כביש מסוג זה צריכה להיות במכסימום עירנות ותוך מבט רציף לכיוון ממנו עשוייה להגיע תנועה. הולכת הרגל חצתה כביש בצורה מסוכנת אשר חייבה את הנהג הנאשם להגיע למצב של בלימת חירום ובכך תרמה רבות להתרחשות התאונה. יחד עם זאת, יש להדגיש כי הולכת הרגל לא גרמה לתאונה אלא תרמה להתרחשותה. הגורם המרכזי לתאונה נובע מהחלטת הנאשם שלא לבלום בלימת חירום מידית עת יכול וצריך היה לעשות כך. אין אני מוצא בהתנהלות הולכת הרגל משום "רשלנות מנתקת אחריות" כפי שביקש לקבוע ב"כ הנאשם. כל זמן שנהג סביר בנעלי הנאשם יכול וצריך היה למנוע את התאונה, הרי שנטל האחריות לא ירד מכתפיו של אותו הנהג גם אם להולך הרגל היתה תרומה משמעותית ליצירת המצב אשר חייב את תגובת הנהג. נהג סביר יכול וצריך לצפות כי הולכי רגל יחצו כבישים שלא במעברי חצייה וכן צריך לצפות כי לא תמיד הולכי רגל יהיו ערניים לסביבתם. (חובת זהירות מוגשית) מבחינה קונקרטית חלה חובת זהירות של הנאשם הספציפי כלפי הולכת הרגל אשר חצתה את הכביש המהיר כאשר שדה הראייה לפנים היה פתוח לחלוטין (תמונות 1,2 בת/7) וקיימת חובת ציפיות של הנאשם כלפי הולכת הרגל כי לא תשים ליבה לרכב המתקרב. חובת ציפיות זו ביחס להתנהגות הולכת הרגל, כאשר היא מתממשת הלכה למעשה, אינה מנתקת את חובתו להגיב לסכנה בצורה מיידית וסבירה בנסיבות. החלטה שלא לבלום בלימת חירום כאשר צריך להיות ברור לכל נהג סביר כי החלטה כזו תעמיד בסכנה את הולך הרגל, היא החלטה שגוייה, בלתי סבירה המעידה על רשלנות וחוסר זהירות. אגב, כמובן שמתקיים קשר סיבתי בין הפגיעות של הולכת הרגל לרשלנות הנאשם, ובקשר זה גם לא כפר הנאשם שכן הסכים כי הפגיעות נגרמו כתוצאה מהתאונה. לקביעה זו מתווספת הודעתו של עד הראייה מרדכי בצלאל אשר שופכת אור באשר להתרחשות התאונה ומחזקת את העובדה כי הנאשם לא נקט בכל הנדרש מצידו מהרגע שהבחין לראשונה בהולכת הרגל, בחר בהאטה במקום בבלימת חירום מיידית ובכך גרם לתאונה. מכל האמור לעיל, אני דוחה את טענת ה"רשלנות המנתקת" וקובע כי הנאשם גרם בהתנהגות רשלנית לתאונה נשוא תיק זה. תרומתה של הולכת הרגל תישקל בשלב הטיעונים לעונש. אני מחליט להרשיע את הנאשם ביצוע כל העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. כבישדריסהמשפט תעבורההולך רגלתאונת דרכים