קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פניה שמאלה בלי לתת זכות קדימה: אני מזכה את הנאשמת מחמת הספק, באשר הועלה ספק סביר בנוגע לטענה כי הרכב המעורב היה בתחום שדה הראיה של הנאשמת בטרם פנתה שמאלה, הכל כמפורט להלן. האישום הנאשמת הואשמה בכך שביום 16/12/10 בשעה 16:00 לערך פנתה שמאלה בצומת דרך גן החיות - חכם אברהם בירושלים, מבלי לתת זכות קדימה לרכב המעורב שנסע בנתיב הנגדי וגרמה לתאונת דרכים. הנאשמת הואשמה בנהיגה בחוסר זהירות - עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), אי מתן זכות קדימה - עבירה על תקנה 64(א)(2) לתקנות וגרימת תאונה - עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות. טענות ההגנה הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום . טענתה בתמצית הינה כי בעת שפנתה שמאלה, לאחר שעצרה את רכבה, לא היה כל רכב בשדה ראייתה ועל כן רשאית היתה לפנות שמאלה. לטענתה התאונה נגרמה עקב נסיעה במהירות מופרזת של הנהגת המעורבת. העובדה שאינה שנויה במחלוקת זכות הקדימה הינה לרכבים הנוסעים בכיוון הנהגת המעורבת. העובדות השנויות במחלוקת העובדות ששנויות במחלוקת הינן: באיזו מהירות נסעה הנהגת המעורבת. לטענתה נסעה במהירות של 40 קמ"ש, כאשר המהירות המותרת היתה 60 קמ"ש. ככל שמהירות נסיעתה היתה גבוהה יותר כך גדל הסיכוי כי היתה מחוץ לשדה הראיה של הנאשמת בעת שזו פנתה שמאלה. מהי המהירות הקריטית של הנהגת המעורבת שממנה לא יכלה הנאשמת להבחין בה. האם זה 76.3 קמ"ש כפי שחישב הבוחן או פחות מכך, אם לוקחים בחשבון שהנאשמת פנתה שמאלה בנסיעה שוטפת ולא ממצב של עצירה. באיזה נתיב נסעה הנהגת המעורבת האמצעי או השמאלי. היכן היתה נקודת האימפקט בין הרכבים ביחס לצומת - האם מיד עם הפניה שמאלה בנתיב השמאלי, או לקראת סיום חציית הצומת. קביעת נקודת האימפקט תלויה בשאלה באיזה נתיב נסעה הנהגת המעורבת. האם הנאשמת החלה הפניה ממצב של עצירה או בנסיעה שוטפת? העדים והראיות ביום התקיימו הוכחות במהלכן העידו עדים והוצגו ראיות כמפורט להלן: מטעם המאשימה העידו בוחן התנועה והנהגת המעורבת: ע.ת/1 - רס"ר יהודה ונטורה (להלן: "הבוחן"), באמצעותו הוגשו הראיות ת/1-ת/7 : לוח תצלומים, תרשים, דו"ח בוחן, סקיצה ומזכרים בהתאמה. ע.ת/2 - הגב' לבנת גברא - הנהגת המעורבת בתאונה (להלן:"הנהגת המעורבת"). תעודות רופאים והודעת הנאשמת (ת/8 ות/9) הוגשו בהסכמה מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד, על אף שאיתה נסעה חברה נוספת, כמו כן הוגשו סקיצות שערכו הנאשמת והמעורבת (נ/1-נ/3). ניתוח הראיות ממצאי הבוחן ועדותו הבוחן הגיע לצומת כשבועיים לאחר קרות התאונה, צילם המקום, מדד, ערך שרטוט והגיע למסקנות, כשהוא נסמך על עדויות המעורבים וממצאי השטח. על פי ממצאיו המהירות המותרת בכביש זה הינה 60 קמ"ש הכביש בעל עקומה שמאלה בכיוון נסיעת המעורבת, שדה הראיה של הנאשמת לכיוון הרכב המעורב הינו 82 מ'. מכאן ואילך כל חישוביו מתבססים על קטעי עדויות שלקח מכל אחד מהמעורבים, כשהוא מעיד כי לקח את הנתונים האופטימאליים לנאשמת כדי "לא לגרום עוול" (פרו' עמ' 4 ש' 31), על אף שעדות המעורבת סותרת אותם. לטענתו אם לא היה עושה כך לא היתה התאמה בין הגרסאות והנזקים במכוניות (ראה הסבריו בחקירתו הנגדית, עמ' 4 ש' 21 -33). בדרך זו מצביע השחזור למשל על מקום האימפקט בנתיב הימני, שעה שהמעורבת חזרה והעידה כי נסעה בנתיב השמאלי (ראה גם שרטוט נ/2 ומזכר שיחה שערך הבוחן עמה שבועיים לאחר התאונה ת/7). השחזור נערך תוך התעלמות מנתון נוסף שמסרה המעורבת והוא מהירות נסיעתה - עד 40 קמ"ש . אם אכן נסעה במהירות כה איטית האם יכלה לבלום ולמנוע התאונה? הבוחן השיב כי זה לא רלוונטי. הוא הסביר כי לא התייחס למהירות כה נמוכה משום שמצא כי גם במהירות גבוהה יותר של עד 76.3 קמ"ש היתה הנאשמת אמורה להבחין ברכב המעורבת וליתן לו זכות קדימה, אולם בחישוביו אלו הניח כי הנאשמת עצרה עצירה מוחלטת בטרם פנתה שמאלה, כפי שהעידה, אולם אם לא היה מאמין לה, כפי שהתעלם מהמהירות הנמוכה לכאורה של המעורבת, כי אז חישוביו בדבר פרק הזמן שלקח לה לחצות את הצומת היו שונים לחלוטין ולמעשה לא ניתנים לחישוב כלל, משום שהתאוצה 1.47 מ' בשניה בריבוע מתייחס לתחילת נסיעה ממצב של 0 קמ"ש. גם מהירות נסיעתה של הנהגת המעורבת אינה ידועה, משום שהבוחן לא הגיע למקום מיד לאחר התאונה ולא יכול היה לחשב המהירות על סמך סימני הבלימה על הכביש. הבוחן לא המליץ להעמיד לדין את מי מהמעורבות וכל שיש בחוות דעתו הם נתונים חלקם אובייקטיביים מהשטח, כגון שדה הראיה ורוחב הצומת כפי שגם עולה מהתמונות שצילם, וחלקם כמו מהירות נסיעה ונתיבי נסיעה נסמכים על חלקי עדויות של הצדדים המעורבים. היות שהתאונה לא דווחה מיידית למשטרה והצדדים המעורבים עזבו את השטח, חסרים ממצאים שהיו יכולים לשפוך אור ולעזור בבחירת העדות האמינה מבין השתיים, ממצאים כמו סימני בלימה, מקום האימפקט של המכוניות ומיקומם בצומת. משכך הם פני הדברים אין בדו"ח הבוחן כדי להכריע את הכף לחובת הנאשמת דווקא, נהפוך הוא הדו"ח מעלה את האפשרות כי במהירות נסיעה של 76.3 קמ"ש של הנהגת המעורבת, אין הנאשמת אשמה. נחזור אם כן לעדויות הצדדים והרושם שהם הותירו בי. עדות הנהגת המעורבת הנהגת המעורבת העידה תוך שהיא קוראת מדף שהכינה בביתה יום קודם לכן. קשה היה להתרשם בדרך זו מכנות עדותה, מה שכן התרגשותה שנה אחרי התאונה תומכת בדבריה ובדברי הנאשמת עד כמה היתה היסטרית לאחר התאונה. מכל מקום, היא הקריאה כיצד נסעה בנתיב השמאלי החלה לחצות הצומת כש: "לפתע הפתיעה אותי מכונית של הנאשמת, בנתיב הנגדי היה פקק והיא יצאה מתוכו ונכנסה לצומת, לפני נסעו מכוניות, מימיני נסעו מכוניות ומלפני וגם מאחורי. מיד כשראיתי את המכונית של הנאשמת נכנסת לצומת בלמתי בכל החוזק, לא היה לי מספיק זמן, נכנסתי בדלת המכונית של האיש שיושב ליד הנהג..." (פרוטוקול עמ' 3 ש' 13-15). לשאלה האם הבחינה בנאשמת שעומדת בפקק לפני שפנתה, השיבה: "ראיתי שורה של מכוניות בפקק, לא הבחנתי שהיא עומדת לפנות שמתי לב שיש מכוניות אך לא הבחנתי מי..ראיתי שיש פקק וראיתי שיש את הנתיב השני. פקק שעומד. ש. וממרכז הפקק היא יצאה? ת. כן" (פרוטוקול עמ' 6 ש' 1, 9-10). לגבי מהירות נסיעתה השיבה שנסעה במהירות של עד 40 קמ"ש. אני מוצאת עדות זו, בעיקר לגבי מהירות הנסיעה, לא כל כך סבירה משום שבמהירות כזו יכולה היתה להבחין בנאשמת ולבלום רכבה מבלי לפגוע בה, במיוחד אם הבחינה בה כשהיא יוצאת מאמצע הפקק בנתיב הימני, משמע עוד בטרם הגיעה לקו הצומת. עדות הנאשמת וכך העידה הנאשמת: "נסעתי ממלחה עם חברתי..הייתי בפניה שמאלה, עצרתי הסתכלתי, לא ראיתי אף רכב ופניתי שמאלה, איך שנכנסתי לתוך החניון, אני מרגישה פגיעה מאחור.." (פוטוקול עמ' 7 ש' 25-26). "אם היא אומרת שזה היה באמצע הייתי צריכה להזיז את רכב, כי אז הרכבים לא היו מצליחים לנסוע, זה לא הפריע לכביש...זה לא כאילו שהייתי באמצע הכביש. איך שהיתה פגיעה ירדתי מהרכב ישר ללבנת והרכב שלי היה בתוך הצומת, לא הייתי צריכה להזיז את הרכב" לשאלה אם היה פקק כפי שהעידה המעורבת השיבה הנאשמת "לא עמדתי בפקק" ו"לא ראיתי פקק", לשאלה מתי הבחינה לראשונה ברכב המעורבת השיבה: "ראיתי אותה כשכבר היתה פגיעה" הטענה כי המעורבת נסעה מהר אינה אלא מסקנה מכך שלא הבחינה בה קודם לפגיעה. (פרוטוקול עמ' 9 ש' 6). הנאשמת חזרה והעידה כי עצרה עצירה מוחלטת בטרם פנתה שמאלה ובחנה את הצומת. עדותה נשמעה מהימנה בעיני, לא מצאתי כי בחקירה נגדית התערערה עדותה ועל כן אני קובעת כי קיים ספק סביר בשאלה האם היתה הנאשמת אמורה להבחין ברכב המעורבת ולתת לו זכות קדימה או שמא רכב המעורבת נסע במהירות מופרזת ונכנס לטווח שדה הראיה של הנאשמת, לאחר שזו כבר פנתה שמאלה וכמעט השלימה הפניה ועל כן מבחינת הנאשמת התאונה היתה בלתי נמנעת. משמעות אי הבאת הנוסעת לעדות מטעם ההגנה לטענת המאשימה אי התייצבותה לעדות של הנוסעת ברכב הנאשמת צריכה לפעול לרעתה, אולם חזקה זו נסתרת, הן משום שבידי המאשימה עדותה של הנוסעת ובכל זאת בחרה שלא לציינה ברשימת עדיה, הן משום שהבוחן העיד כי למיטב זכרונו הנוסעת חיזקה את עדות הנאשמת לפיה היתה בעצירה מוחלטת בטרם פנתה (פרוטוקול עמ' 4 ש' 8-9), והן משום שהנאשמת ביקשה מחברתה להגיע וזו הבטיחה שתעשה מאמץ אלא שלא עמדה בהבטחתה. אגב גם בוחן תנועה מטעם ההגנה שחוות דעתו הוצגה לי אך לא הוגשה בהעדר התייצבותו, אמור היה להגיע לדיון. בית המשפט דחה את בקשת ההגנה לדחות המועד לישיבה נוספת, בהעדר הזמנת העדים כדין, באמצעות בית המשפט. מכל האמור לעיל, בוודאי שלא ניתן להתייחס לאי הבאת העדים משמעות ראייתית לחובת הנאשמת כי אם אולי לחובת המאשימה שבחרה שלא לכלול את הנוסעת כעדה מטעמה. קיים ספק סביר אם נתייחס לחישובי בוחן התנועה, כי אז נוכח מבנה הכביש ורוחבו איני שוללת את האפשרות כי אכן הנהגת המעורבת נסעה במהירות מעל למותר באופן שהיתה מחוץ לשדה ראייתה של הנאשמת והרי ככלות הכל נסיעה בכביש פנוי ורחב במהירות העולה ב- 13.3 קמ"ש בלבד על המהירות המותרת אינה כה חריגה בכבישי ארצנו ואפילו לא היתה "מזכה" את הנאשמת בדו"ח מהירות מסוג ברירת קנס. העובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה זכות הקדימה הינה של הנהגת המעורבת אינה הופכת באופן אוטומטי את הנאשמת לאחראית בדין, אם ישנה אפשרות סבירה שהנהגת המעורבת נסעה במהירות מעל למותר ובאופן שלא נראתה על ידי הנאשמת ובמיוחד אם נקודת האימפקט בין הרכבים היתה לקראת הכניסה לחניון מלחה והפגיעה ברכב היתה בצידו הימני אחורי של רכב הנאשמת. לסיכום מכל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכחה אשמתה של הנאשמת מעל לספק סביר ואני מוצאת אותה זכאית מחמת הספק. זכות ערעור בתוך 45 ימים. משפט תעבורהזכות קדימהפניה