קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישיון קו לנסיעת שירות: כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם אי קיום חובת רשיון קו לנסיעת שירות לפי סעיף 14יא לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א - 1961, ואי קיום חובת רשיון לפי סעיף 3 ו- 3א לצו הפיקוח על מצרכים ושרותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) תשל"ד-1974, עבירה לפי סעיף 39ב לחוק הפקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957. ב"כ הנאשם טען טענות מקדמיות כנגד כתב האישום. המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקר על הפן המשפטי של התיק. מצאתי איפה כי אין טעם לנהל הוכחות, אלא להכריע בסוגיות המשפטיות שהועלו. טענות ב"כ הנאשמים עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה - ב"כ הנאשמים לא הכחיש כי אכן בוצעה ביום 12.3.09 ע"י נאשם מס' 3 במונית נסיעה מהכניסה הראשית לטלזסטון ועד למרכז המסחרי בככר נוימן בבית שמש. אלא שלטענתו הדבר מותר לפי הרשיון לקו שירות. כיוון שהדבר לא נאסר על-פי תנאי הרשיון, וכיוון שלפי תנאי הרשיון המסלול הוא מבית שמש לירושלים על דרך כביש מס' 1, הדבר כולל גם כניסה לפתחי הישובים המצויים על כביש מס' 1, שאם לא תאמר כן תעקר מתוכן את המסלול. עם זאת אסור שירות פנימי בבית שמש ובירושלים. מכאן שלא נאסר איסוף נוסעים לאורך כביש מס' 1 והישובים המצויים לאורכו, ומכאן שכלל לא היתה עילה להגשת כתב אישום. פגם נפל בכתב האישום בכך שהוראות החיקוק אינן הולמות אף את העובדות להן טוענת המאשימה, שכן מוסכם על הכל שלנאשמת 1 היה רשיון לנסיעת שירות, אלא שלגישתה חרגה מתנאי הרשיון. אי לכך הוראות החיקוק להן טענה הנאשמת אינן רלוונטיות לכתב האישום ומשכך יש לזכות את הנאשמים. הגנה מן הצדק - וזאת בשני מישורים: ד. לא נהוג להגיש כתבי אישום כנגד תאגידים/נהגים שחרגו מרשיון נסיעת השירות אלא הוטל עליהם קנס מינהלי ותו לא. מקרה זה הוא חריג לכלל בו נוהג משרד התחבורה ובשל כך מהווה אפליה אסורה הדורשת התערבות בית המשפט ומחמת הגנה מן הצדק יש לפסול כתב האישום. ה. כלפי מנהלי התאגיד בתחום אחריות שילוחית אין נוהגים להגיש כתב אישום אלא לפי "קריטריונים להעמדה לדין מנהלי תאגידים המספקים שירותי תחבורה ציבורית" משנת 1995 שפורסם על-ידי היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "היועמ"ש") ושלפיו אין להגיש כתב אישום כנגד מנהל התאגיד באחריות שילוחית אלא אם המנהל היה מעורב אישית בביצוע העבירה/ כאשר הוא פגע במהלך החקירה/ כאשר הופרו על-ידי התאגיד תנאי הרישיון בתחנה מסויימת יותר מפעם בחודש. תגובת ב"כ המאשימה כניסה לפתחי ישובים המצויים לאורך כביש מס' 1 אינם מותרים על-פי הרשיון. שכן מדובר בקו שירות ישיר מבית שמש לירושלים ובחזרה. כניסה לישובים המצויים לאורך הכביש מחייבת סטיה מכביש מס' 1 ומהמסלול, דבר הפוגע ביכולת הנוסעים להגיע ליעדם בזמן. טענות אלו יכולות להיות רלוונטית רק לגבי מונית בנסיעה מיוחדת להבדיל מנסיעת שירות. באשר לטענה שסעיפי האישום אינם הולמים את העובדות הנטענות בכתב האישום טענה המאשימה שעובדות כתב האישום מגלות עבירה של סטיה ממסלול הנסיעה על-פי הרשיון וסעיפי העבירה בהוראות החיקוק הולמים עבירה זו. באשר לטענת הגנה מן הצדק ככל שהיא נוגעת לנאשם 2 אין הנחיה של היועמ"ש למחוק מנהלי תאגידים מכתב האישום כאשר הרשיון עצמו קובע חובת מנהל לקיים הוראות חוק הפיקוח, וקיימת פסיקה שצורפה לטענות המאשימה לפיה גם מנהלי תאגידים מאושמים ומורשעים בעבירות שביצעו נהגים בתאגיד, גם כשהחובה לא מוזכרת במפורש ברשיון. דיון: האם עובדות כתב האישום מהוות עבירה טענת הנאשמים בעיקרה היא שיש לפרש את תנאי הרשיון על דרך הרחבה ולא על דרך הצמצום. לאמור - מה שלא נאסר - מותר. על כן לשיטתם משלא נאסר לבצע תחנות בכביש מס' 1, אף לא נאסר להכנס לפאתי הישובים הסמוכים לכביש מס' 1. לדידם, אין טעם בקו שירות זה אם לא ניתן לשרת את התושבים המצויים על ציר הקו וסביבותיו. אני דוחה גישה זו. פרשנות תנאי הרשיון אינה מתבצעת על דרך הרחבה ללא שיקול דעת. שכן גישה זו תוביל לריקון תנאי הרישיון מכל תוקף. הוראות הרישיון אינן אמורפיות והן ברורות וחד משמעיות. את תנאי הרשיון אין לפרש על דרך ההרחבה או הצמצום אלא יש ליתן פרשנות שעולה בקנה אחד עם מטרת הרשיון. על הפרשנות להתמך בהגיון ובשכל הישר באופן שתאפשר לנוסעים בטחון במסלול הקבוע ובטחון במועד הגעתם, עד כמה שהדבר אפשרי ותלוי בנהג המונית. מטרת הרשיון היא ליתן הגנה על הנוסעים ולקיים סדר בכל הקשור לתחבורה ציבורית, כפי שקבע והדגיש היטב כב' השופט טננבוים בתח"ת (ירושלים) 127/09 מדינת ישראל נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, לא פורסם (מיום 3.1.10): "עד כמה שידי משגת לדעת, דומני שאין מדינה בעולם שלא הסדירה במפורש ובכללים מפורטים את מכלול התחבורה הציבורית הקיימת כולל קווי אוטובוסים, מוניות, הסעות בשכר, וכן הלאה. אין כל אפשרות להימנע מהסדרים אלו. זאת אפילו לדעות המלומדים הקיצוניות השוללות כל התערבות בשוק החופשי. ראשית, מדובר בשימוש במשאבים ציבוריים מוגבלים שכמעט כל הכלכלנים מסכימים שיש צורך לפקח עליהם (בעיקר דרכים, כבישים, תחנות עצירה, וכיוצא באלה). שנית, ללא הסדרים אלו הרי מפעילי הקווים יפעילו רק קוים רווחיים בשעות נוחות להם ולא ידאגו לאינטרסים של כלל הנוסעים. שלישית וחשוב מכל, אין כל סיכוי שבעולם שנוסע העולה על האוטובוס בקו שירות יוכל לדעת אם לנהג יש רישיון נהיגה מתאים, האם הרכב הוא ברמת בטיחות מתאימה, האם הביטוח הקיים מכסה כיאות, ופרטים רבים אחרים. ואלו רק מספר מהנימוקים הדורשים התערבות ממלכתית בתחבורה הציבורית. ניתן להתווכח כמובן על סוג ההסדר הנכון, על פרטי ההסדרים, וכן הלאה, איש איש בהתאם לדעתו על טבע העולם והאדם. אולם בלעדי הסדרים ברורים קיים החשש לתוהו ובוהו תחבורתי שיכלול פגיעה קשה בציבור הנוסעים. על כך כמדומני דומה שאין כל ויכוח. ... אולם באותה חומרה בה פועל בית המשפט כלפי אלו המפעילים קווים שלא כחוק, יש לפעול לגבי אלו שאינם עומדים בתנאי הרישיון. אם ההסדרים אינם מתקיימים, ואם קווי השירות אינם יוצאים בזמנם ובמועדם, אין כל ערך לשום הסדר. יש זכות לנוסעים המשתמשים בתחבורה ציבורית לדעת כי הם יכולים לתכנן את זמנם ועיסוקיהם כיאות, וכי יודעים הם מתי יצאו לדרכם... אי קיום תנאי הרישיון מהווה פגיעה בנוסעים אך גם כאן פגיעה כלכלית לא קלה בכלל הציבור. זמנו של הציבור איננו הפקר ואפילו דקה מזמנו (הדגשה במקור, י.ר.).. קווי שירות שאינם יוצאים בזמן, משנים את מסלולם וכיו"ב, פוגעים בראש ובראשונה בחלקים החלשים של האוכלוסייה, אולם הם גם פוגעים כלכלית בציבור, ומונעים מעבר רצוי לתחבורה ציבורית." תקנה 416(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") קובעת: "הנהג והכרטיסן יפעלו באופן שיש בו כדי להבטיח כי הנוסעים יגיעו למטרתם בנוחות, במהירות ובבטיחות." תקנה 399(א) לתקנות התעבורה קובעת: "בעל רשיון קו יפעיל את השירות שעליו ניתן לו הרשיון באורח תקין, סדיר ורצוף, בצורה המבטיחה נסיעה נוחה ויעילה בהתחשב בצרכי הציבור." אמנם תקנות אלו דנות בחובות של מפעיל קו, נהג וכרטיסן באוטובוס, אך יש בהן כדי ליתן את הרקע לפרשנות נאותה של רשיון להפעלת קו שירות גם באשר למוניות. [והשווה תת(י-ם) 178/08 מדינת ישראל נ' אגד שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, לא פורסם (מיום 24.3.09)]. מטרת קו השירות כעולה מהרשיון היא להסיע אנשים מבית שמש לירושלים ובכיוון ההפוך באופן יעיל ומהיר. האיסור להסיע נוסעים בתחומי הערים בית שמש וירושלים מובן גם על רקע זה - כדי למנוע התמהמהות המונית קודם הגעת הנוסעים ליעדם. נסיעה בכביש מס' 1 כמקשר בין שני הערים לא נועדה כדי להעלות נוסעים נוספים אלא כדי להוביל את הנוסעים מעיר אחת לשניה. כניסה לישובים הסמוכים לכביש 1 היא חריגה מהמסלול והעלאת נוסעים בישובים אלו מהווה נסיעת שירות שאינה מותרת על-פי תנאי הרשיון. כלומר, העלאת נוסעים בישובים המצויים בסמוך לכביש מס' 1, אינה מהווה אך סטייה ממסלול הנסיעה לפי תנאי הרישיון אלא אף ביצוע נסיעת שירות ללא רשיון מתאים. כל חריגה מכביש מס' 1 מהווה חריגה מהרשיון, אין חולק כי נסיעה לפאתי טלזסטון מחייבת נסיעה בכביש הגישה לישוב שאינו כביש מס' 1, אלא כביש אחר. אם נאפשר חריגה זו - כיצד נתחום אותה לפי מרחק? לפי תנאי הנסיעה? המהירות המותרת? מובן מאליו שלא ניתן להתיר זאת. פרשנות מרחיבה של תנאי הרשיון באופן המתיר כל מה שלא נאסר תוביל לתוצאה אבסורדית לפיה הרשיון יהפוך לאות מתה וגבולות הרשיון אמורפים ופרוצים לכל יוזמה יצירתית ושרירותית של מפעיל הרשיון שאותה מנסח הרשיון לא העלה בדעתו. ומכאן קצרה הדרך למתן שירות לא יעיל ומכביד לנוסע בניגוד להוראות התקנות ולמטרת הרשיון. ועוד יש לומר מה הוא ישוב הסמוך לכביש קבלת פרשנות הנאשמים משמעה שניתן להכנס לדוגמה להר אדר, למעלה החמישה וכו'. משמע משנקבע ברשיון הקו תוואי נסיעה אין לחרוג ממנו, אף לא למרחקים קצרים. האם קיים פגם או פסול בכתב האישום - האם סעיפי הוראות החיקוק המופיעות בכתב האישום הולמות את העובדות הנטענות בו עובדות כתב האישום מגלות עילה של חריגה מתנאי הרשיון (עבירה בהתאם לסעיף 14ח לפקודה). אך בנוסף ועקב אותו מעשה מתגלה עילה של ביצוע נסיעת שירות ללא רשיון מתאים לכך, כאמור בסעיף 14יא(א) שכותרתו: "רשיון לנסיעת שירות": "לא יסיע אדם, נוסע, במונית בקו שירות למוניות, בנסיעה שעבורה משלם כל נוסע בנפרד, אלא אם כן נתן המפקח על התעבורה רשיון לכך, לגבי אותה מונית, לפי סעיף זה ויפעילה לפי תנאי הרשיון". לטענת המאשימה אין המדובר אך בסטייה ממסלול הנסיעה אלא בהעלאת נוסע תוך ביצוע אותה סטיה - הווה אומר: ביצוע נסיעה מיוחדת עבור נוסע אחד. משכך סעיף 14יא(א) הולם היטב את עובדות כתב האישום. משכך אף סעיפים 3 ו3א לצו מתאימים לעובדות כתב האישום. משאין מדובר אך בסטייה מהמסלול אלא בהסעת שירות למי שרשיונו הוא אך לקו שירות. מובן מאליו כי סעיף 39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח - 1957 (להלן: "חוק הפיקוח") הנוגע לאחריות שילוחית של המעביד הינה רלוונטית לנאשם 2. האם מתקיימת טענת הגנה מן הצדק? 1) האם קיימת לנאשמים הגנה מן הצדק בשל אפליה? טען ב"כ הנאשמים כי סטיה ממסלול הינה עילה להטלת קנס מינהלי אך לא להגשת כתב אישום. משקבעתי כי העבירה שבוצעה אינה אך סטיה ממסלול אלא ביצוע נסיעת שירות תוך כך וללא רשיון מתאים, הרי שטענה זו דינה להדחות. 2) האם קיימת לנאשם 2 הגנה מן הצדק בשל אפליה? טען ב"כ הנאשמים כי נאשם 2, כמנהל נאשמת 1 (להלן: "המנהל") מופלה לרעה מול מנהלי תאגידים אחרים באשר הוגש נגדו כתב אישום בניגוד להנחיות היועמ"ש (משנת 1995) לפיהן הגשת כתב אישום כנגד מנהלי תאגידים המספקים שירות תחבורה ציבורית לא תיעשה בכל מקרה המאפשר זאת לפי חוק הפיקוח אלא רק בהתמלא בשני תנאים מצטברים: א. עמידה באחד משלושה מקרים חלופיים: מצבים שבהם נושא המנהל באחריות לעבירה בגין מעורבות אישית במעשה העבירה. בעבירות על חוק הפיקוח שעניינן פגיעה בהליכי חקירה זאת ככל שמתגלה גם מעורבותו האישית של הנהג בביצוע העבירה. במידה והופרו תנאי רשיון יותר מפעם אחת בחודש. ב. נדרש כי יוכח מבחן האחריות האישית - ומשמעותו: אילו מלא המנהל תפקידו כהלכה היה ניתן למנוע את העבירה ודי היה לשם כך בשימוש באמצעים סבירים - (כאשר בעניין זה נטל ההוכחה על המנהל לפי סעיף 39ב' ואולם יש לחקור אותו בטרם הגשת כתב האישום ולאפשר לו למסור גרסה ולהוכיח זאת). היות והמקרה הנדון לשיטתו של ב"כ הנאשם לא מתאים לאף אחד משלושת המקרים החלופיים, הועמד המנהל לדין שלא בצדק ובמובחן ממנהלים אחרים שלא הועמדו לדין בנסיבות דומות. ב"כ המאשימה טענה כי קריטריונים אלו של היועמ"ש אינם תקפים מקום בו בתנאי הרשיון נרשמה כי יש אחריות למנהל התאגיד, ולא רק לפי הוראות חוק הפיקוח. מעיון ברשיון שניתן לנאשמת 1, עולה כי המאשימה מתייחסת בטענה זו לסעיף 11 לרשיון, הקובע: "התאגיד ומנהליו יקיימו את הוראות פקודת התעבורה ותקנותיה. הוראות חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים התשי"ח - 1957, וחוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים , התשנ"ז - 1996, והצווים שהוצאו מכוחם, בכל הנוגע להפעלת מוניות ומתן שירות בקווים". אינני מקבל את טענת המאשימה כי הנחיות היועמ"ש אינן תקפות במקרה דנן. סעיף זה הוא ללא ספק סעיף כללי המופיע בכל רשיון המונפק על-ידי משרד התחבורה. סביר להניח כי הוראה זו מצויינת בכל הרשיונות המונפקים. משכך קבלת טענת המאשימה בעניין זה מרוקנת מתוכן את הנחיות היועמ"ש ואין לקבלה. בית המשפט המחוזי בירושלים התייחס לקריטריונים שגיבש היועמ"ש והנחה את רשויות התביעה לפעול לפיהן, בע"פ (י-ם) 2297/08 סופרבוס בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 30.10.08), ולפיו, אין בהנחיות היועמ"ש למנוע הגשת כתב אישום כנגד מנהל תאגיד, וכדברי כב' השופט ע. חבש: "ההנחיות הללו, בהן תולה ב"כ המערערים את כל יהבו, אינן חזות הכל. בדף ההנחיות האמור צוין מפורשות, כי החוק מתיר העמדה לדין של מנהלים במקרים נוספים ושיקול הדעת מצוי, בסופו של דבר, בידיהן של רשויות התביעה..." ועוד נקבע שם כי : "עיון בהנחיות מלמד, בעיקרם של דברים, כי 'מנהל שאחראי לתפקוד תקין בתחום שבו נעברה העבירה יועמד לדין כשלא יכל להראות שנקט באמצעים סבירים למניעתה." אציין כי אמנם בפסק הדין בע"פ (י-ם) 2297/08 הנ"ל מדובר היה במקרה שהקריטריונים הוצגו לבית המשפט בדיעבד ובערעור, ואולם לטעמי אין לעובדה זו משמעות לעניין המסקנה. במקרה דנן, המנהל לא טען כי עשה כל שלאל ידו כדי למנוע את ביצוע העבירות. נהפוך הוא, לשיטת הנאשמים לא עשו דבר החורג מהוראות הרשיון, ועולה מכאן כי המוניות שבפיקוח המנהל נהגו לסטות בישובים הסמוכים לכביש מס' 1 כדבר שבשגרה, וזאת בידיעתו ובאישורו של המנהל. ב"כ הנאשמים למעשה מבקש מבית המשפט כי לא המנהל לא יועמד לדין הגם שאחריותו לעבירות ברורה. ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק ייעשה במשורה, אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים בהם קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, וכאשר הגשת כתב האישום נובעת מהתנהגות נפסדת של הרשויות. (ראה ע"פ (י-ם) 2297/08 הנ"ל וכן ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, עמ' 370). העמדה לדין במקרה דנן אינה נמנית על אותם מקרים קיצוניים וחריגים. לא הוכחה כאן כל התנהלות לא ראויה של הרשויות, ובמקביל הוכחה היטב אחריותו של המנהל כאמור לעיל, כשהחריגה דנן מהמסלול מצטיירת כמעשה שבשגרה בפעילות הנאשמת 1. לפיכך אני דוחה את הטענה כי יש למחוק את נאשם 2 מכתב האישום מטעם של הגנה מן הצדק וקובע כי נאשם 2 לא עמד בנטל שהוטל עליו בסעיף 39ב' לחוק הפיקוח ויש להטיל עליו האחריות בצוותא חדא עם יתר הנאשמים. לאור האמור, אני דוחה את כל הטענות המקדמיות שהעלה ב"כ הנאשם ומשאין מחלוקת באשר לעובדות המקרה אני מרשיע את שלושת הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. רישיון מונית