קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רצח אישה בהריון: השופט ב. אזולאי כתב האישום תוקן בעקבות הסדר טיעון שכלל כתב אישום מתוקן והסכמה לגבי העונש. כתב האישום המתוקן מייחס לנאשמת עבירת רצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין בגין דקירות שדקרה הנאשמת את המנוחה בעת בחודשי הריון מתקדמים, ואשר גרמו למותה, ועבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק, בשל גרימת מותו של היילוד שנולד חי ומת לאחר לידתו, בגין אותן דקירות שדקרה הנאשמת את האם, בעת שהיתה מודעת לאפשרות שייגרם מותו של היילוד כתוצאה מאותן דקירות לאחר לידתו. הנאשמת הודתה בכל העובדות שבכתב האישום המתוקן. בדיון שהתקיים בכתב האישום המקורי, הועלתה על ידי ב"כ הנאשמת טענה מקדמית שכתב האישום אינו מבסס את עבירת ההריגה, הואיל ולא נתקיימה הנסיבה בדבר היות היילוד בגדר "אדם" כהגדרתו בחוק העונשין בעניין זה, המתייחסת ל"אדם" מלידתו, וכן שיש צורך בסימולטניות ביחס לקיום כל נסיבות העבירה, לרבות הגדרת הנפגע כאדם, לא רק בעת שנגרמה התוצאה קטלנית, אלא גם בעת ביצוע המעשים שגרמו למותו. בעת שהוצג הסדר הטיעון, הודעתי לצדדים כי אני שוקל אפשרות להיזקק לשאלה האמורה, שלא הוכרעה בשלב הטענות המקדמיות ונותרה לבירור לשלב של מתן הכרעת הדין, אף ששאלה זו לא הועלתה בשלב שלאחר הגשת כתב האישום המתוקן, והצדדים אף הסכימו בהסדר הטיעון להימנע מהעלאתה. בנסיבות העניין סברתי שיש מקום לשקול אפשרות להעלאת השאלה האמורה, גם מפני שעלתה בשלב הטענות המקדמיות שהועלו בדיון בכתב האישום המקורי, שמבחינה זאת אינו שונה מכתב האישום המתוקן, וגם בגלל הצורך הכללי לבדוק - בטרם הרשעה - אם העובדות הנטענות בכתב האישום מהוות את העבירות המיוחסות לנאשמת, גם כשהצדדים אינם מעלים טענה מקדמית מיוזמתם בקשר לכך. לאחר שעמדו לפני חוות הדעת של חברותיי להרכב, ולאחר ששקלתי את העניין לגופו, הגעתי למסקנה, כי בין ובין כך, יש בעובדות הנטענות בכתב האישום המתוקן כדי להוות את עבירת ההריגה הנוגעת ליילוד, ועל כן אני מצטרף לדעתן כי יש להרשיע את הנאשמת בכל העבירות שיוחסו לה בכתב האישום, לרבות עבירת ההריגה האמורה. שאלת הסימולטניות בעבירה תוצאתית, כמו הריגה ביחס להיות הנהרג "אדם" בעת ביצוע המעשים שגרמו למותו, נדונה על ידינו בדיון בטענה מקדמית של הנאשמת בשלב של כתב האישום המקורי, אך כאמור טרם הוכרעה, ובמסגרת הדיון בשאלה זו, הוצגו העמדות השונות של הצדדים, פסיקה ודברי מלומדים בעניין (החלטה מיום 27.12.10). לאחרונה נדון עניין זה בבית המשפט המחוזי בנצרת, בערעור על פסק דין של בית משפט השלום בצפת, במקרה בו נגרמה חבלה לאם שהייתה בהיריון, והיילוד, פרי בטנה שנולד חי, נפטר לאחר לידתו. באותו מקרה, הוחלט על ידי בית משפט השלום (השופט בן פיילס) שמתקיימת העבירה של גרימת מוות ברשלנות ביחס לגרימת מותו של היילוד. בערעור בבית המשפט המחוזי, נחלקו הדעות, כאשר השופטת הלמן והשופט קולה היו בדעה שלא מתקיימת עבירה של גרימת מוות ברשלנות ביחס ליילוד, הואיל ובשעת הפגיעה לא היה היילוד עדיין בגדר "אדם", כהגדרתו לעניין זה, בעוד שהשופט עיילבוני היה בדעה שבעבירה תוצאתית כמו גרימת מוות ברשלנות, די בכך שמתקיים היסוד של היות הנפגע "אדם", בעת שנגרמה התוצאה הקטלנית.(ע"פ (נצ')43-10 דני חורי נ מדינת ישראל). לאחר ששקלתי את העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעדיף את הנימוקים המחייבים הרשעה בהריגה, במקרה של פגיעה באם בהיריון כאשר אותה פגיעה גרמה למות היילוד לאחר שנולד חי, וכאשר היתה לפוגעת באם מודעות לאפשרות של גרימת מותו של היילוד לאחר לידתו, כפי שהיה במקרה זה, לאור עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודתה הנאשמת. בקשר לכך, נראה לי שכאשר מדובר בעבירה תוצאתית של גרימת מוות בפזיזות, המועד הקובע להתקיימות הנסיבה של היות הנהרג "אדם", הינו המועד בו נגרם מותו של אותו אדם. אין בכך פגיעה בעקרון החוקיות, שכן אין דרישה בחוק שהנסיבה בדבר היות הנהרג "אדם" תתקיים בשעת המעשה שגרם למותו, ואין מניעה שנסיבה זו תתקיים בשעת גרימת המוות, שהיא המועד הקובע לעניין עבירה תוצאתית. באשר לגישת המשפט העברי, הוצגו בפסק הדין בערעור האמור שתי חוות דעת של ד"ר מיכאל ויגודה, היועץ למשפט עברי במשרד המשפטים, וחוות דעת של המרכז ליישומי משפט עברי במכלל האקדמית בנתניה, שנערכה על ידי הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני, שסברו שמבחינה קונספטואלית, יש לראות את המעשה שנעשה בעבירה תוצאתית על כל מרכיביה, כאילו שהתרחש בשעת גרימת התוצאה, בעוד שהשופט קולה סבר אחרת, כמפורט בפסק הדין בערעור. בקשר לכך נראה לי, כי בין כך ובין כך, אין אנו עוסקים בדין העברי ההלכתי של הסנהדרין, שלגביו יש דינים מיוחדים הנוגע לעבירת הרצח, אלא בדין העברי הראוי ליישום על-פי החקיקה המשקפת את תקנות הקהל ודין המלך במשפט העברי שעיקר עניינו הינו התיקון החברתי. (השופט (בדימ') גרשון גרמן, מלך ישראל). תמיכה נוספת למסקנה האמורה, היא במשפט המקובל האנגלי, שבו התקבל העיקרון של "born alive rule", לפיו מוטלת אחריות פלילית על מי שגורם על ידי מעשה שנעשה בעובר בתקופת ההיריון למותו של היילוד לאחר שנולד חי (י.קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין (תשס"ו-2006), חלק 3, 1050). בנוסף, נראה לי שהאנלוגיה לפסיקה ולדעות מלומדים, שהוצגה בהחלטתנו האמורה בטענות המקדמיות, שהתייחסה לאותו עקרון בעניינים אזרחיים כולל בנזיקין, בהם הוכר אותו עקרון, נכונה לענייננו. גם בעוולות נזיקין כגון תקיפה ורשלנות, נדרש היסוד של היות הנפגע "אדם". אף על פי כן, הוכרה זכותו של היילוד לתבוע את מי שפגע בו בעת שהיה עדיין עובר. גם בעניינים אזרחיים בהם יש פגיעה בזכות קניין, שהוכרה כזכות יסוד לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ועל כן יש צורך בהוראה ברורה ומפורשת בחוק להתיר פגיעה בזכויות קניין,ואף על פי כן הוכרה זכות התביעה הנזיקית של היילוד שהפגיעה בו הייתה בהיותו עדיין עובר, למרות שיש בה משום פגיעה בזכות הקניין של המזיק.מבחינה זאת אין משמעות לאבחנה בין פרשנות המשפט הפלילי לאזרחי. בנוסף, נראה לי שגם הפרשנות המילולית הראויה תומכת במסקנה האמורה, וגם לו היה מקום לפרשנות מילולית אחרת, דבר שכאמור אינו נראה לי,] כיום - לאחר קיומו של סעיף 34 כ"א לחוק העונשין, יש להעדיף פירוש זה, שהינו הפירוש היחידי הסביר של החוק לפי תכליתו, ורק כאשר ניתן הדין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו - מוכרע העניין לפי הפירוש המקל עם הנאשם. בעניין זה נראה לי שתכלית החוק הינה הגנה על קדושת החיים, ומבחינה זאת גרימת מותו של יילוד שנפגע בעת היוו עובר ונפטר לאחר לידתו,פוגעת באותה מידה בקדושת חייו של אדם שנפגע לאחר לידתו. סג"נ השופטת רז לוי אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי אב"ד כב' השופט אזולאי, לפיה יש מקום להרשיע את הנאשמת, לאור הודאתה בכל עובדות כתב האישום המתוקן, בעבירה של רצח לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין ובעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק. באשר לעבירת ההריגה, הרי נוכח הודאת הנאשמת בעובדות כתב האישום המתוקן, מהן עולה כי הנאשמת הודתה כי גרמה למותו של התינוק בכך שהמיתה את אימו, כשהיא מודעת להיות המנוחה בהריון מתקדם, לאפשרות שייגרם מותו של הוולד לאחר היוולדו בשל אותן דקירות שדקרה את המנוחה, תוך שהיא אדישה לתוצאות מעשיה, וכאשר הוולד נולד חי ונפטר לאחר 4 ימים, מצאתי כי יש בהודאתה בעובדות האמורות כדי לבסס הרשעתה בעבירת ההריגה. באשר ליתר נימוקיו של חברי, נראה לי כי לעת הזאת לא נדרשת הכרעה בטענות אלו ואין להידרש להן. יצוין כי במסגרת הסדר הטיעון, עתרו הצדדים במפורש ואף עמדו על כך בדיון בפנינו, שלא להכריע בשאלות המשפטיות שהועלו במסגרת הטענה המקדמית קודם לכן, זאת נוכח ההסכמות אליהן הגיעו. מכאן שהסדר הטיעון ביניהם התבסס אפוא, בין היתר, אף על עתירה זו. הכרעה בטענה עתה, ללא שהצדדים עתרו לכך, כאשר יתכן והצדדים אף לא מיצו ראיותיהם וטיעוניהם בעניין זה, מששמיעת הראיות לא הסתיימה אלא הוצג ההסדר דכאן, יש בה אף משום פגיעה מסוימת בציפיות הצדדים ובניהול הליך ראוי. בשולי הדברים אעיר כי נראה לי נכון שאמנע מהכרעה בסוגיה משפטית שלא הועמדה לפתחנו, זאת לאור הסכמת ובקשת הצדדים, כאשר לא נדרשת בה הכרעה, לאור יתר הנסיבות שפורטו לעיל, ולאור הודאת הנאשמת בכל עובדות כתב האישום המתוקן, אשר כולל בהוראות החיקוק אף את עבירת ההריגה. יעל רז-לוי, שופטת השופטת נ.נצר: אף אני סבורה, כי ניתן וצריך להרשיע את הנאשמת בכל העבירות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן, לרבות בעבירה שעניינה הריגתו של היילוד. לעניין ההתייחסות של חברי, אב"ד כב' השופט ברוך אזולאי, לאפשרות הרשעתה של הנאשמת בעבירת ההריגה ביחס ליילוד, ראיתי לנכון להעיר, כי אינני סבורה שראוי וצודק לקבוע מסמרות שיפוטיות בסוגיה שבית המשפט אינו מוצרך להכריע בה, כל שכן, מקום שבו הצדדים להסדר הטיעון, ביקשו שביהמ"ש יימנע מלהכריע בסוגיה זו. ראוי להדגיש, כי כתב האישום המתוקן שהוגש, שבעובדותיו הודתה הנאשמת, הינו חלק מהסדר טיעון שהושג בין המאשימה לבין הנאשמת. אכן, בית משפט אינו כבול לתניות הסדר הטיעון, יחד עם זאת, חתירה והשגה להסדר טיעון, אינה נעשית בחלל ריק, אלא מתוך מודעות, ולטעמי אף הסתמכות של הצדדים כי ביהמ"ש יסמוך ידו שההסכמות שהושגו, הן פרי הסכמה משותפת, ומשהודיעה הנאשמת כי היא מאשרת נכונות הנטען כלפיה בכתב האישום המתוקן וכי היא מודה בכל העובדות המפורטות בו, אינני רואה צורך לדון ואפילו מעבר לדרוש בטענה מקדמית, שאמנם הועלתה על ידי הנאשמת בשלבים מוקדמים יותר של ההליך, טרם להגשתו של כתב אישום מתוקן. אם לא די בכך, הרי שבענייננו ביקשו הצדדים, כאחד, שבית המשפט, יימנע מלהכריע בשאלות משפטיות שעלו במסגרת אותו טיעון מקדמי. אכן במסגרת הטענות המקדמיות, נשמעו מפי הצדדים טענות שראוי כי יזכו להתייחסות שיפוטית הולמת. יחד עם זאת, אל לו לביהמ"ש לקבוע עמדה ולו ראשונית, מקום שלא נתבקשה עמדתו זו וכל שכן, מקום שבו לא ניתנה לצדדים מלוא הזכות להשלים התייחסותם לסוגיה. נחמה נצר, שופטת לטעמי, בנסיבות שנוצרו, על ביהמ"ש לנהוג בריסון ולו מתוך הכרתו בחשיבותה ובמרכזיותה של הזכות להליך הוגן. אשר על כן אנו מחליטים להרשיע את הנאשמת בכל העבירות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן היינו בעבירות של רצח והריגה. משפט פליליהריוןרצח