קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש במחסן למגורים: הנאשם הועמד לדין בעבירה של שימוש חורג בנכס מקרקעין, עבירה על סעיפים 145(א)(3) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק התכנון והבניה או החוק). הנאשם רכש ב-1997 נכס מקרקעין ברחוב אריה בן-אליעזר 10 ברמת גן. מדובר בדירת מגורים בקומה א' אליה צמודים שני מחסנים בקומת הקרקע. אין חולק כי במהלך שנת 2007 שימשו המחסנים למגורים וזאת אף שהיתר הבנייה קבע כי השימוש המותר הוא למחסן. אציין שהיתר הבניה לא הוצג, אולם הנאשם לא הכחיש כי בהיתר מיועד המקום למחסן. עיון בנסח הטאבו [נ/3] ובשרטוט שצורף לכתב האישום (שככל הנראה הוא חלק מההיתר) מראה כי אכן מדובר במחסנים. הנאשם מודה בעובדות אך טוען כי עומדת לו ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק, שכן העבירה נעברה שלא בידיעתו והוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום החוק. ביסוד טענותיו עומדת העובדה שבשנת 1999, סמוך לאחר רכישת הדירה, פנה לעיריית רמת גן בהשגה על כך שהמחסנים - שסווגו כנכס נפרד מן הדירה - חויבו בארנונה עסקית [נ/7] ובהמשך קיבל אישור לרשם המקרקעין כי המחסנים משמשים ל"מגורים אזור א' סוג ב'" [נ/6] וכן קיבל מן העירייה הודעה לפיה הם משמשים "למגורים" [נ/8] ובהתאם לכך גבתה העירייה ארנונה [נ/13]. הנאשם מדגיש כי מייד לאחר שנודע לו מן העירייה כי מדובר בשימוש החורג הפסיקו. כיום נמכרה הדירה לאחרים. הצדדים הולכים יחדיו דרך ארוכה - הן בנוגע לעובדות המקרה והן בנוגע למהותן של העבירה (כעבירת אחריות קפידה) ושל ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק ונטלי ההוכחה המוטלים על הנאשם. חילוקי הדעות הם בישומה של ההגנה בנסיבות המקרה ובעיקר בשאלה האם די בפניותיו של הנאשם להקלה בארנונה כדי להקים את ההגנה ולקבוע כי נקט בכל האמצעים הנאותים בנוגע לשימוש החורג? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. העבירה וההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה סעיף 208(א) לחוק התכנון והבניה קובע את זהות הגורמים עליהם ניתן להטיל אחריות פלילית בגין ביצוע פעולות ללא היתר או בסטייה מהיתר וכולל בהם בעל המקרקעין. אין חולק כי הנאשם נכלל בגדרו של סעיף זה. אין חולק גם כי העבירה של שימוש ללא היתר או בסטייה מהיתר היא עבירה של אחריות קפידה שאינה דורשת יסוד נפשי מצד הנאשם (דנ"פ 12/81 שפירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 645). עם זאת קיימת ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק לפיה: "208 (ב) נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה: (1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה". נטל ההוכחה לקיומה של ההגנה הוא על הנאשם ועליו להוכיח שני את שני התנאים במצטבר, ובלשון המחוקק - "יוכיח שניים אלה". אין די בכך שהנאשם לא היה מודע לסטייה מן ההיתר ומוטל עליו להציג ראיות לכך שנקט בכל האמצעים הנאותים להימנע מביצוע העבירה. שאלה הנשאלת היא מהי נקיטה "בכל האמצעים הנאותים"? והתשובה לשאלה זו "תלויה בנסיבותיו של כל מקרה וצריכה להבחן לגופו" (עפ"א (ת"א) 80062/02 מ"י נ' בני ציון [2004]). עם זאת, נפסק כי מוטל על הנאשם נטל מוגבר להוכיח כי העבירה נעשתה גם ללא רשלנות מצידו, כאשר "הטלת נטל מוגבר מונעת מהנאשם את האפשרות הקלה להשתחרר מאחריות פלילית במצב בו ברור כי בוצעה עבירה, אולם הנאשם טוען כי לא עשה ולא ידע" [עפ"א (ת"א) 80136/05 כלב נ' עיריית הרצליה [2006]. הפסיקה עמדה שוב ושוב על מידת הנטל המוטל על הנאשם וציינה כי עליו לנקוט רמת זהירות גבוהה מאוד. היקף הנטל בא לידי ביטוי גם בלשון בה נקט במחוקק שדרש כי הנאשם ינקוט "בכל האמצעים". מנגד, נזכור, כמובן, בל נשכח, כי אנו עוסקים בדין הפלילי, וכי אף שהנטל על הנאשם הינו נטל מוגבר, וכי תכליתו של הסייג שנקבע לעבירות האחריות הקפידה (בחוק התכנון והבניה ובחוקים אחרים) נועד למנוע הרשעתו של אדם ללא עוול בכפו. מן הכלל אל הפרט משעמדנו על התשתית העובדתית והמשפטית נשוב לענייננו, ואפתח ואומר שעדותו של הנאשם הייתה אמינה ואני נותן אמון בדבריו שלא היה ער לכך שביצע עבירה והאמין בתום לב שאישור העירייה בנוגע לסיווג הארנונה הכשיר את המחסנים למגורים. העובדה שהנאשם הפסיק את העבירה מייד לאחר פניית העירייה ואף הגיש בקשה להיתר מחזקת בעיני את עדותו בנושא. עם זאת, מצאתי שהנאשם ידע כי מדובר במחסנים ולא ביצע את הפעולות הנדרשות להימנע מעבירה. עיון בנסח הטאבו שנספח לחוזה המכר משנת 1997 מעלה בבירור כי לדירה הוצמדו שני מחסנים נפרדים בקומת הקרקע. הנאשם היה ער לכך שמדובר במחסנים [עמ' 6, 30-27], אולם הוא מסביר כי מוכר הדירה - שהיה גם הקבלן - הציג לו אישור של הדיירים המתיר לו שימוש "כראות עיניו" [נ/1] וכי בפועל בתו של הקבלן התגוררה באחד המחסנים. אלא שהנאשם לא יכול היה להסתמך על אישור הדיירים ועל העובדה שבתו של הקבלן התגוררה במחסן כמסמלים את ייעוד המחסנים למגורים, ויתכן אף שהיה עליהם להדליק "נורה אדומה" אצל הנאשם, שכן אם השימוש למגורים היה מותר לא היה נדרש אישור הדיירים האחרים. הנאשם טוען כי השתמש בשירותי עו"ד במהלך חוזה המכר וכי הסתמך על עזרתה המקצועית, אולם מעדותו עולה כי עורכת הדין עסקה בחוזה המכר בלבד וכי הנאשם לא נועץ בה בנוגע לשימושים המותרים במחסנים [עמ' 7, 5-4]. עיקר טענות הנאשם מתמקד בחלופת מכתבים בינו לבין העירייה לאחר רכישת הדירה. מבחינת העירייה סווגו המחסנים כנכס נפרד מן הדירה שמספרו 01029000 (מספר הדירה היה 01022000). לאחר רכישת הדירה, ב-31/1/1999, פנה הנאשם לעירייה ב"השגה" [נ/7] שבה טען כי סיווג הארנונה של המחסנים שונה מ"מגורים" ל-"חנות, עסק, משרד, מחסן" ולכן הארנונה בגינם גבוהה יותר. הנאשם הסביר שהמקום אינו משמש לעסק וביקש "לשנות את השימוש למחסנים, או לכל היותר למגורים". בהמשך קיבל שני מסמכים [נ/6 ו- נ/8] שבהם נקבע כי הנכס משמש למגורים. כמו כן, קיבל חיובי ארנונה למגורים [נ/13]. הנאשם סבור כי פניות אלו, והתשובות שקיבל מצדיקות קביעה כי נקט בכל האמצעים הנאותים. אין באפשרותי להסכים לטענה זו. עיון במסמכים מעלה כי הם אינם נוגעים לשינוי ההיתר או שינוי ייעודם של המחסנים למגורים, כאשר ההשגה ששלח הנאשם לעירייה [נ/7] נוגעת לארנונה, וניכר בה שתכליתה הקלה במחיר הארנונה ולא שינוי הייעוד. עובדה זו עלתה בבירור גם מעדותו של הנאשם שהעיד כי "היו סכומי עתק משום שהנכס היה רשום כעסק" [עמ' 5, 18-15]. יתרה מכך, בגוף ההשגה נרשם מספר פעמים שמדובר במחסנים המשמשים לאחסנה, וכאמור שם: "החכירה כוללת דירה בקומה הראשונה והצמדות שונות ובהם שני מחסנים"; "המחסנים משמשים בעיקר לאחסנה ולעתים רחוקות כאשר הסבתא באה לשמור על נכדיה היא ישנה במקום"; "אבקשכם לערוך ביקור חוזר במקום ולשנות את השימוש למחסנים או, לכל היותר, למגורים". הנאשם - ומי שניסח עבורו את ההשגה - היו ערים אפוא לעובדה שמדובר במחסנים ואף ציין כי הם משמשים לאחסנה וביקשו כי הארנונה תהא בהתאם. הנאשם לא ציין כי מדובר בשימוש למגורים ולא ביקש את שינוי הייעוד. המסמכים המעידים על "מגורים": ב-20/9/1999 קיבל הנאשם זיכוי לגבי ארנונה כללית שבה נקבע כי בביקורת שנערכה במקום נמצא שהוא משמש למגורים ולא לעסק [נ/8], וב-3/3/1999 קיבל אישור שנשלח לרשם המקרקעין ולפיו מוכר הדירה (הקבלן) שילם את מלוא חובותיו והעירייה מאשרת העברת הנכס על שם הנאשם [נ/6]. במסמך זה נרשם כי "התעודה מתייחסת לנכס המשמש ל-מגורים אזור ב' סוג א". הנאשם טוען כי נסמך על מסמכים אלה כמתירים לו להשתמש במחסנים למגורים. אינני מקבל את טענת הנאשם: המסמך היחיד הקובע את השימושים הינו ההיתר הבניה שניתן בידי הוועדה המקומית. חיוב הארנונה משקף את השימוש בפועל בנכס והוא אינו משנה את ייעודו של הנכס ואינו מכשיר שימושים אסורים. נהפוך הוא. העירייה רשאית לגבות ארנונה מתאימה גם מעברייני תכנון ובנייה כדי שאלה לא יהנו הנאה כפולה מעוולתם ואין בכך כדי להכשיר את העבירה או להתיר שימוש אסור (השוו: ע"פ (י"מ) 30310/06 מיכאלי נ' מ"י [2006], ע"פ (חי) 2079/02 מזיד בן תאופיק חלבי נ' מ"י [2002]). הנאשם לא היה רשאי להסתמך על שינוי סיווג הארנונה, בוודאי כאשר זה בא בתגובה לבקשתו המפורשת שבה הצהיר כי מדובר במחסנים המשמשים, בעיקר, לאחסנה, ולסבור כי זה התיר לו שימוש למגורים בניגוד להיתר. גם המסמך הנוסף לרשם המקרקעין אינו מעלה שינוי ייעוד, ולא הוברר מה משמעות הגדרת הנכס כפי שהוגדר בו. העובדה שמייד לאחר שקיבל הודעה מן העירייה החל בהליך רישוי והפסיק את השימוש החורג מצביעה על כך שמדובר באדם שומר חוק, והיא מחזקת את הסברה שלא היה ער לעבירה, אולם אין בה כדי להראות שביצע את כל הפעולות הנאותות להימנע מביצוע העבירה. עובדות אלו יילקחו בחשבון, כמובן, בעת גזירת העונש אולם אין בהן כדי להשליך על ההרשעה. אכן, אין ספק כי צבר המסמכים והפעולות שנקט הנאשם מעיד שלנאשם היה בסיס כלשהו להיאחז בו בסוברו כי השימוש למגורים הוא מותר, אולם בסיס זה אינו מקים לו את ההגנה שכן הוא לא נקט בפעולות המתאימות להימנע מביצוע העבירה, ובוודאי שלא נקט בכולן - כדרישת החוק. היה על הנאשם - שכאמור: היה מודע היטב לעובדה שמדובר במחסנים - לפנות לגורמים המוסמכים ולבקש את שינוי הייעוד, ולמיצער היה עליו לוודא כי סיווג הארנונה אכן מתיר את השימוש למגורים. לעניין זה נשוב לד"נ שפירא שהוזכר לעיל. כזכור, באותה פרשה נבחנה שאלת הרשעתם של מי שבנו בהסתמך על היתר שהיה בטל מעיקרו. בית-המשפט הרשיעם מטעמים המנויים בהרחבה באותה פרשה. בסיום פסק הדין בדיון הנוסף כתב השופט בייסקי דברים משלו, שהנאשם ציטטם בהרחבה, אולם ראוי להזכיר גם את המשך דבריו (ההדגשה אינה במקור): "כמו כל עבירה, שהמחוקק קבעה כעבירה מוחלטת, שדעת משפטנים אינה נוחה ממנה, גם את זו שבסעיף 204לחוק יש לקבל כרע במיעוטו וכהכרח בל יגונה - מה עוד שההגנות הקבועות יש בהן ערובה לא מבוטלת, כי לא ייפגע מי שלא חטא ביודעין ... החשש - כי יורשע אדם על חטא שלא הוא חטא אלא הרשות, אשר פעלה שלא כדין והוציאה מתחת ידה היתר בלי לקיים הוראות החוק, שהוא היתר פגום - אינו חשש חמור ... []לא נראה לי, כי זו דרישה מעבר לסביר, כי יבדוק המעוניין, אם קוימו דרישות החוק, דבר שניתן לעשות בקלות וללא טרחה יתירה על-ידי בחינת התיק, שבו מרוכז כל החומר. ואם עשה כן, יוכל לעמוד על המצב לאשורו, ומכל מקום תעמוד לו ההגנה, כי נקט את האמצעים הנאותים למניעת העבירה." דברים אלו יפים גם לענייננו. סוף דבר מצאתי שהנאשם ידע כי מדובר במחסנים ולא הוכיח כי נתקיימו הנסיבות המצדיקות את ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה. אשר על כן אני מרשיע אותו בדין. שימוש חורגמחסן