קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספות בניה לבית מגורים ללא היתר: הנאשמים הורשעו, לאחר שמיעת ראיות, בביצוע עבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: "החוק"]. כעולה מהכרעת הדין ביצעו הנאשמים עבודות בניה במקרקעין הידועים כגוש 39007 מגרש 143/1, שבמושב ניצני סיני [להלן:"המקרקעין"], וזאת בבניה של תוספת למבנה מגורים קיים בשטח (התוספת) של כ- 50 מ"ר [להלן: "המבנה"], וכל זאת ללא היתר בניה. הנאשמים הורשעו גם בכך שעשו שימוש במקרקעין (ובמבנה), ללא היתר. טיעוני הצדדים לעונש המאשימה אישרה כי ניתן היתר למבנה, כשבוע קודם למועד הטיעונים לעונש. יחד עם זאת, ביקש ב"כ המאשימה להחמיר בעונשם של הנאשמים, וביקש להביא בחשבון לחובתם את סרבול ההליך, וכפירתם כאשר הדברים היו ברורים מאליהם, כמו גם את העובדה שלמרות שניתנה לנאשמים ההזדמנות לפעול במיידית להכשרת הבניה, לא עשו כן ולמעשה לא נקפו אצבע עד לאחר שהוגש כתב האישום כנגדם, ורק בגין עובדה זו. לפיכך, ועל אף שבינתיים התקבל היתר בניה, עתרה המאשימה לקנס בסך שלא יפחת מ- 35,000 ₪ בציינה כי אלמלא ניתן היתר בניה היתה עותרת לקנס גבוה יותר. כמו כן עתרה המאשימה להשית על הנאשמים מאסר על תנאי, ולחייבם לחתום על התחייבות שלא לעבור עבירה נוספת על סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965. הסנגור עתר לקנס סמלי של אלפי ₪ בודדים, והדגיש את העדר עבר פלילי לנאשמים, וטען כי מדובר בבניית תוספת קטנה מאוד וחסרת משמעות, אשר רבים אחרים מלבד הנאשמים ביצעו כמותה. הסנגור דוחה טענת המאשימה לסרבול ההליך על ידי הנאשמים, ולטענתו הם האמינו בצדקת דרכם בכך שלא ביצעו עבירת בניה כלשהי. נטען עוד שבשים לב לעובדה שמדובר ביישוב ספר, עבירת הבניה נעשתה שלא לצורך רווח כלכלי וכי היא לא מהווה פגיעה באינטרס הציבורי. אשר לעבירת השימוש, טען הסנגור שאין מקום לעונש מתמשך מעבר ל- 5 ימים המצויינים בכתב האישום. הסנגור התנגד לעונש המאסר המותנה, בטענה שהמאשימה לא הזכירה עונש זה בכתב האישום והנאשמים לא הוזהרו כי בכוונת המאשימה לעתור לעונש מאסר מותנה. הדיון בשורה של גזרי דין עמדתי על השיטה הפסולה של בניה ושימוש קודם לקבלת היתרים כדין. עמדתי על כך שקיומו של היתר בניה הוא שלב-בלעדיו-אין בהליך בניה וההיתר עצמו הוא דבר מוחשי שעל המבקש לבנות לאחוז בו בידו טרם יניח את אבן הפינה. כל פעולת בניה הקודמת לקבלת היתר היא בבחינת עשיית דין עצמי שאין לתת לה יד, ובתי המשפט ציוונו להחמיר עם עברייני הבניה [ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו", פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29], על מנת להבטיח כי תאויין התועלת הכלכלית הצומחת לעוברים על חוקי התכנון והבניה [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) ]. בהקשר זה אציין כי תועלת כלכלית יכולה להיות גם עצם ביצוע בניה קודם לקבלת היתר, מבלי צורך להמתין תקופה ארוכה לסיום הליכי התכנון. בצד הרצון להילחם בתופעת הבניה הלא חוקית, יש כמובן לבחון כל מקרה לגופו, ובכלל זה לבחון את תום הלב של הנאשמים ואת ההליכים להסדרת חריגת הבניה, לצד היקף החריגה, ייעודה ומידת ההנאה שהפיקו הנאשמים ממנה. בהכרעת הדין הורשעו הנאשמים בעבירות נפרדות של בניה במקרקעין ללא היתר ושל שימוש במקרקעין ללא היתר. בגין כל אחת מעבירות אלו ניתן להשית על הנאשמים קנס בסך הנקוב בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן: "חוק העונשין"]. בגין העבירה של שימוש ללא היתר ניתן להשית גם קנס יומי לכל יום שבו נמשכה העבירה, ובהקשר זה קבעתי בהכרעת הדין כי הנאשמים עשו שימוש חורג במקרקעין ללא היתר. התנהלותם של הנאשמים שלפנינו מלמדת אותי שאילו לא היה נפתח כנגדם ההליך הפלילי לא היו פועלים כלל להשגת ההיתר. יתכן והיה לנאשמים קושי מול חברת עמידר, אולם הם בחרו להתעלם מקושי זה ולמעשה עשו דין לעצמם בבניה שלא כדין. יתכן וסברו כי בוועדה המקומית הרלוונטית אין דין ואין דיין. בהקשר זה ככל הנראה הייתה אכזבתם רבה לראות כי המאשימה כן אוכפת את דיני התכנון והבניה, אף בחלק זה של המדינה. קשה לי לייחס לנאשמים תום לב. אני מתקשה להבין כיצד סברו שמעשיהם מותר, במיוחד לאחר שקיבלו את ההתראות שנשלחו להם [כדוגמת ת/3 שהתקבל בהסכמה]. אילו היו תמי לב, בוודאי היו נוקפים אצבע בתקופת הזמן שהוקצבה להם להתחיל בהליכי התכנון וההסדרה. כאמור, הם לא עשו כן אלא לאחר שהוגש כנגדם כתב האישום. גם הכפירה שכפרו הנאשמים אינה מעידה על תום לב. בהקשר, אני מסכים עם הסנגור כי לנאשמים עמדה חזקת החפות וכי הם היו זכאים לנסות ולהוכיח צדקתם. יחד עם זאת, אני מתקשה לקבל טענה זו מקום שמדובר בטענות עובדתיות שהוכחו, וכאשר הנאשמים אפילו בחרו שלא להעיד. לא כך נוהג מי שסבור כי הוא תם לב או מי שמבקש להוכיח תום ליבו לבית המשפט. אינני מקבל טענת הסנגור לפי לא ניתן להשית על הנאשמים קנס בגין העבירה הנמשכת, מעבר לתקופה של 5 ימים בודדים ונפרדים. סעיף 204(א) סיפא לחוק קובע כי "... בעבירה נמשכת - קנס נוסף ... לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו." מת/3 עולה כי הנאשמים קיבלו הודעה על ביצוע עבירת השימוש כבר בסמוך ליום 12.6.2008. מעדותו של ע.ה. 1, מר אלון צדוק, עולה כי הוא ישב בתוספת וכי מדובר היה בחלק בלתי נפרד מהמקרקעין. בהקשר זה, כבר קבעתי כי כאשר נבנה מבנה ללא היתר, אשר הינו חלק ממבנה אחר, אין צורך שייעשה שימוש בכל חלקי המבנה ויש לבחון את השימוש ללא היתר כשימוש במקרקעין כולם ועצם השימוש ובכלל זה הבניה עצמה, מהווה שימוש חורג ללא היתר [ראו ע"פ (י-ם) 41/91 מדינת ישראל נ' מדינת ישראל נ' אמויאלס דוד (פורסם במאגרים) ]. לפיכך, וכאמור בהכרעת הדין, הוכח השימוש הבלתי חוקי וניתן להשית על הנאשמים קנס יומי כנקוב בסעיף 61(ג) לחוק העונשין בגין כל יום החל מיום 12.6.2008 ולפחות עד למועד הגשת כתב האישום [ביום 13.8.2008], אם כי לדעתי גם עד למועד בו התקבל ההיתר. לעניין זה ראו פסק דינו של בית המשפט העליון לאחרונה, ברע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ' אהרון מלכיאל [ניתן ביום 23.6.2011, פורסם במאגרים ], שם נפסק כי כאשר ברור שהעבירה נמשכת גם לאחר הגשת כתב האישום, אין מניעה ואף רצוי להביא את התקופה המתמשכת בשיקולי הענישה. איני מקבל טענת הסנגור לפיה לא ניתן להשית על הנאשמים עונש מאסר מותנה, כיוון שעונש זה לא צוין בכתב האישום. בהתאם להוראות סעיפים 15 ו- 15א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, על המאשימה להודיע רק אם בכוונתה לעתור לעונש של מאסר בפועל. יחד עם זאת, לא מצאתי להרחיב בהקשר זה כיוון שסבורני שאין מקום לעונש של מאסר מותנה בנסיבות העניין. אני דוחה טענת הסנגור לכך שמדובר בבניה פעוטת ערך. היקף העבירה הוא שיקול בקביעת העונש, ואיני סבור שתוספת של 50 מ"ר למבנה קיים הינה תוספת פעוטת ערך. אמנם, שאין מדובר בבניה בהיקף גבוה יחסי למה שרואה בית המשפט לנגד עיניו בתיקים רבים, אולם עדיין אין מדובר "בדבר של מה בכך". אני מביא בחשבון לזכותם של הנאשמים את מיקומם הגיאוגרפי כיישוב ספר ואת תרומתם למדינה בעצם התיישבותם במקום. אני מביא בחשבון שמדובר בבניה למגורים ולא בבניה למטרה עסקית. עליי להביא בחשבון שהתקבל היתר בניה, אולם בשים לב למועד קבלת ההיתר, ולכך שלמעשה הנאשמים הגיעו לשלב הטיעונים לעונש כשבידם היתר, רק נוכח התמשכות ההליך, אני אזקוף זאת לזכותם רק באופן מוגבל ביותר. אני מביא בחשבון לזכותם של הנאשמים שהקנס שיושת עליהם ישולם מקופה משותפת. לדעתי, בשים לב לשיקולים לחומרא ולכך שמדובר בשתי עבירות נפרדות ובקנס בגין עבירה נמשכת, הרי שעמדת המאשימה לעונש אינה עמדה מחמירה יחסית. אציין, כי אילו לא התקבל היתר, היה העונש חמור הרבה יותר מזה שיפורט להלן. בהתחשב בכל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי שיקוליי לחומרה ולקולא ונתתי ביטוי לטיעוני הצדדים, אני דן את הנאשמת לעונשים הבאים: הנאשם 1 ישלם קנס בסך 12,500 ₪. הקנס ישולם ב- 5 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.8.2011 ובכל 1 (ראשון) לחודש שלאחריו. במקרה של אי תשלום אחד מהשיעורים במועדים שנקבעו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי. הנאשמת 2 תשלם קנס בסך 12,500 ₪. הקנס ישולם ב- 5 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים החל מיום 1.8.2011 ובכל 1 (ראשון) לחודש שלאחריו. במקרה של אי תשלום אחד מהשיעורים במועדים שנקבעו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי. אני מחייב את הנאשם 1 לחתום (בנפרד מהנאשמת 2) על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י', ההתחייבות תהא למשך שלוש שנים מהיום ובסכום של 30,000 ₪. אם לא תיחתם ההתחייבות בתוך 7 ימים, יאסר הנאשם 1 וזאת למשך 10 ימים לשם כפיה. אני מחייב את הנאשמת 2 לחתום (בנפרד מהנאשם 1) על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י', ההתחייבות תהא למשך שלוש שנים מהיום ובסכום של 30,000 ₪. אם לא תיחתם ההתחייבות בתוך 7 ימים, תיאסר הנאשמת 2 וזאת למשך 10 ימים לשם כפיה. זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי. בניהתוספת בניה