קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חניה ליד תמרור חניה לפי ימים ביום שישי: האישומים והטענות 1. שני כתבי אישום ייחסו לנאשמת חנייה במקום שבו אסורה העמדת כלי-רכב שלא בהתאם להוראות התמרור. בימים 4.6.10 ו-3.9.10, שניהם ימי ו' בשבוע, בשעות שלפני הצהריים, חנתה הנאשמת במקום המסומן בתמרור שמספרו באותה עת היה ב-29, היינו - "אסורה כל עצירה וחניה של רכב בדרך בצד שבו הוצב התמרור, אלא אם דרוש הדבר למילוי הוראות כל דין". ומהו הדין שהתיר עצירה? בכך דיבר השלט - תמרור מס' א-43 - שנקבע בצמוד, וזו לשונו: בתוקף בימי חול משעה 08:00 עד 13:00 פריקה וטעינה מותרת 2. הסימון אסר, אפוא, על עצירה בשעות הבוקר, פרט לרכב פורק או טוען. אין חולק, כי איסור זה היה תקף רק בחלק מימות השבוע, הם "ימי חול". גדר המחלוקת היא פירושה של אותה תיבה. לטענת הנאשמת, יום ו' אינו יום חול ועל כן היא חנתה כדין. לתמיכה בעמדתה הפנתה הנאשמת לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, שאינו מתייחס אמנם למונח "ימי חול", ואולם בסעיף 3 לו מוגדר "יום": "תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו". לפיכך, אם יום ששי בערב אינו נחשב יום חול, הרי שכך גם כל השעות שמחצות הלילה הקודם לו, לרבות שעות הבוקר והצהריים של יום הששי. אך גם אם לא תאמרי כן, מוסיפה הנאשמת וטוענת, הרי שהאמור בשלט הוא מטעה, וכל אי בהירות ראוי שתפעל לחובתה של המאשימה. בבית-המשפט הציגה הנאשמת תמונות של תמרורים אחרים, המוצבים באותו הרחוב ממש, ובהם נכתב ברחל בתך הקטנה באילו שעות בכל אחד מימי השבוע תקף האיסור על חניית כלי רכב שאינם פורקים או טוענים. לאמור, ברצותה עלה בידה של המאשימה לנסח את איסוריה בבהירות המתחייבת. המאשימה סבורה, מנגד, כי פשיטא שהסייג שבתמרור, המתיר חנייה לכלי-רכב שאינם פורקים או טוענים, בשעות הבוקר של ימים שאינם ימי חול, מתייחס ליום השבת בלבד. על כך למֵדה היא הן מהגיונו של האיסור - שהרי גם בימי ששי נדרשת פריקה וטעינה עד לצהריים, והן מהוראות החוק. כוונתה, ראשית, לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, שבסעיף 18א(א) לה נכתב: שבת ומועדי ישראל - שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות - הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל. נוסח זה שימש בסיס להוראותיו של חוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1983 - הוא החוק נושא האישומים דנן - וכה אמור בסעיף 3(ב)(1)(א)(3) לו: "ימי חול" - לרבות ימי חול המועד ולמעט שבתות, מועדי ישראל, ערבי שבתות וערבי מועדי ישראל; "שבת ומועדי ישראל" - כמשמעם בסעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948". אשר על כן, טוענת המאשימה, גם לפי הוראותיו של חוק העזר העירוני יום הששי, עד לערב השבת, הוא יום חול. דיון 3. אפתח ואומר, כי פנייה לנוסחו של חוק העזר העירוני לא תוכל לסייע בידי המאשימה, גם לא בידי הנאשמת, שכן ההגדרה שממנה הבאתי לעיל מתייחסת, גם זאת על-פי לשונו המפורשת של חוק העזר, לפסקת המשנה הקודמת לה בלבד, ועוסקת בחובה לשלם אגרת חנייה במקום מוסדר, המותר לחנייתם של כלי-רכב שעמדו בחובה זו. ברי, כי במקומות שבהם מותרת עצירה לצורך פריקה וטעינה בלבד, בשעות שבהן הוראה זו תקפה, אסורה החנייה לכלי-רכב שאינם פורקים או טוענים, בלי קשר לשאלה אם שולמה אגרת חנייה אם לאו. למקומות אלה מתייחס סעיף אחר לחוק העזר העירוני, הוא סעיף 6(ב), ובו אין כל הגדרה למושגים כ"ימי חול" או "שבת". 4. אך מה ניתן ללמוד מפקודת סדרי השלטון והמשפט? פקודה זו אינה כוללת הגדרה של המושג "ימי חול", אולם היא מדברת ביום השבת. ברי, כי המחוקק אימץ בה את ההגדרה ההלכתית של ימי השבת (כמו גם של מועדי ישראל), בשונה מן ההגדרה ה"אזרחית" של המונח "יום" בחוק הפרשנות. לאמור, שבת לפי פקודה זו חלה מעת כניסתה ביום ששי בערב ועד צאתה בערב שלמחרת, ואין תחומיה נקבעים מחצות עד חצות. מה לענינה של הוראת הפקודה - שכניכר מכותרתו של סעיף 18א(א) לה ומן ההפניה בהמשכו לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, עוסקת היא בהגדרתם של ימי המנוחה של בני העדה היהודית בישראל - ולאיסור חניה בתחומיה של העיר תל אביב-יפו? אין חולק, כי היפוכו של "יום חול" הוא "יום קודש". מן הפקודה עולה, כאמור, כי ראשית מנינו של יום השבת, אשר ברי כי הוא מימי הקודש של היהודים, היא בשעות הערב של היום הששי. משמע, כי עד למועד זה, לכל הפחות בענינו של חונה יהודי, הימים הם ימי חול. הפקודה מעגנת, אפוא, את מה שהוא ברור על-פי פירושו הלשוני של המושג "ימי חול". על פירוש זה עמד בית-משפט זה פעמים רבות בעבר וראו, לשם הדוגמה, את הכרעת-הדין בת"ח 09694571 מדינת ישראל נ' בינו מיום 19.5.09, וההפניות שבפסקה השמינית לה. פירוש זה שימש את בית-המשפט העליון להבחין בין יום השבת לבין ימי חול, הם יתר ימי השבוע, בפרשה שנגעה לאוטובוסים שומרי שבת (בג"ץ 283/59 חברת מזהירי שבת ירושלים נ' שר-התחבורה (פ"ד יג 2051, 2052 (1959)), בפרשה שנגעה לפתיחתה בשבת של תחנת דלק בעיר רמת-גן (ע"פ 217/68 יזראמקס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 343, 348; 362; 363 (1968)), ובפרשה שעסקה בשעות הפעלתו של שדה התעופה בהרצליה (בג"ץ 195/70 כנוביץ נ' מנהל התעופה האזרחית, פ"ד כו(1) 589, 592 (1972)). פירוש זה ננקט תדירות בעתירה בענינו של כביש בר-אילן בירושלים, ובה הבחין בית-המשפט העליון בין תנועה בכביש בימי קודש, לרבות בשבתות ובערבי שבת (היינו, לאחר כניסת השבת) לבין תנועה בו בימי חול, לאמור - גם בימי ששי טרם כניסת השבת (בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 16; 22; 24; 41; 84; 103; 111; 112; 138 (1997)). פירוש זה שב ואומץ, אך לפני שנים אחדות, בהבחנה בין תעודת כשרות לאוכל המוגש בשבתות, לזו הנוגעת לאוכל המוגש בימי חול (בג"ץ 11157/03 אירוח גולן בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל, בפסקאות 2-1, 5-4 ו-10 לפסק-דינה של השופטת מ' נאור (טרם פורסם, , 5.9.07)). וראו עוד, לא מכבר, את ע"א 8375/06 צ'צ'קס נ' מנהל מע"מ פתח תקוה, בפסקה 29 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר (טרם פורסם, , 25.3.09). אלו הן רק חלק מהדוגמאות. זאת ועוד, התכלית לשמה נדרשת ההוראה שבפקודת סדרי השלטון והמשפט לאותן הגדרות - קביעתם של זכות המנוחה ושל האיסור לעבוד בשבת ובמועדי ישראל - עולה דרך כלל בקנה אחד עם תכליתו של איסור החניה בימי חול, פרט לפריקה וטעינה. שכן, שעה שבה אסור על-פי חוק שעות עבודה ומנוחה להפעיל את מרבית העסקים, היא על-פי רוב גם שעה שבה לא נדרשת הקצאתם של מקומות מיוחדים לפריקה ולטעינה. אמת, במקומות אחרים בעיר מוצבים תמרורים שהוראתם מפורטת יותר. אלה מקלים על הבנתו של הדין, וודאי שאינם מאפשרים העלאתה של טענה, שאינה מופרכת על פניה אך אין היא רלוונטית למקרה שבפני, ולפיה "ימי החול" של בני כל עדה שונים הם. יש גם תמרורים, כפי שהראתה הנאשמת, המתירים - והגיונם עמם - חניה בימי ששי בבוקר במקומות של פריקה וטעינה. ואולם, בעצם קיומם של אלה, כמו של אלה, אין כדי לטשטש את המשמעות הנהירה של המושג "ימי חול" והם, כאמור, הימים שאינם ימי קודש. גם העובדה שרבים אינם עובדים בבוקר יום הששי אינה הופכת יום זה ליום קודש. הוא נותר יום של חולין. 5. לא זו אף זו, הטענה בדבר אי בהירות - שכאמור אינני מקבלה - רלוונטית אך להודעת הקנס הראשונה שנרשמה לנאשמת. שהלא, במועדה של ההודעה השנייה, המאוחרת לה בשלושה חודשים, שוב לא היה כל מקום לספק כי לקביעתה של הרשות - אסורה החנייה בימי ששי לפני הצהריים. לא נטענה, וטוב שכך, טענה בדבר תקיפה עקיפה של האיסור שבחוק - היינו חנייה מכוונת במקום שבו האיסור, אליבא דנאשם, אינו כדין. נותרה, לפיכך, טענת אי הבהירות וזו, כאמור, לא תוכל להישמע בכל הנוגע להודעת הקנס המאוחרת. 6. סוף דבר, אני דוחה את טענות ההגנה של הנאשמת וקובע, כי בדין נרשמו לה שתי הודעות הקנס. יש, אפוא, להרשיעה במיוחס לה בְמה שהפך, עם בקשתה להישפט, לכתבי אישום. כך אני עושה. 7. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי ראוי לה לרשות המקומית כי תבחן את החלפתם של תמרורים, שמחלוקת עלולה - כפי שהמחישו פרשה זו וקודמותיה שהונחו לפתחו של בית-המשפט - להתעורר באשר להם. את ההליך השיפוטי מוטב לחסוך מלכתחילה, והלא הרשות יודעת לנסח רבים מתמרוריה באורח שאין בהיר ממנו. משפט תעבורהתמרוריםחניה