קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפה למוות: 1. בליל שבת, ה - 14.08.09, נגדעו באחת חייו של המנוח. מותו בטרם עת היה מוות נורא, אכזר וחסר כל פשר. הוא לא נגרם מידי שמיים, לא בתאונה ולא מחמת טעות. בני אדם הרגו את המנוח והם יושבים כאן היום על ספסל הנאשמים כדי ליתן את הדין על מעשיהם הנפשעים. נסיבות מותו המחרידות של המנוח ותקיפתו הפראית ושלוחת הרסן על ידי הנאשמים תוארו ונותחו על ידנו בהרחבה בהכרעת הדין וכך קבענו: "ממכלול התיאורים של עדי הראייה מצטיירת באופן חד-משמעי תמונה של אקסטאזת אלימות מבעיתה, בה חבורת צעירים תוקפת בצוותא בבעיטות נמרצות, במכות ובאגרופים אדם מבוגר וחסר אונים, שהופל בכח לקרקע, ניסה לקום על רגליו והופל בשנית ולא עמדו לו כוחותיו להתמודד עם תוקפיו, או אפילו להתגונן מפניהם. ואם לא די בכל זה, הרי שבכל העדויות נשמע קולו של המנוח כשהוא מתחנן על חייו ומבקש רחמים ותחינותיו נופלות שוב ושוב על אוזניים ערלות" 2. בתום שמיעת הראיות הורשעו הנאשמים 2 ו-3 בעבירות הבאות: הריגה, לפי סעיף 298, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (כשהיו נוכחים שניים או יותר), לפי סעיפים 333 + 335 (א) (2) + 29 (ב) ותקיפה בנסיבות מחמירות (כשהיו נוכחים שניים או יותר), לפי סעיפים 379 + 382 (א) + 29 (ב) לחוק. נאשם 2 הורשע בנוסף גם בתקיפתה של אחת מבנות החבורה בתגובה על בקשתה לחדול מתקיפת המנוח, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. הנאשמים זוכו מעבירת הרצח שיוחסה להם בכתב האישום. 3. באשר לנאשם 1, בשל היותו קטין ולאור הוראת סעיף 21 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א - 1971 (להלן: "חוק הנוער") קבענו כי ביצע את העבירות הנ"ל. עתה, לאחר קבלת תסקיר של שירות המבחן אודותיו, ומכח הוראת סעיף 24 (1) לחוק הנוער, הננו מרשיעים אותו וגוזרים את דינו ביחד עם הנאשמים האחרים. הראיות לעונש 4. במסגרת ראיותיה לעונש העידה התביעה את בתו של המנוח, הילה, שלא נכחה באירוע התקיפה אותו לילה וסיפרה בקול חנוק מדמעות אודות אביה, אופיו הנוח לבריות ואישיותו החיובית. היא תיארה את השבר שריסק את משפחתה והדגישה את הייסורים, המצוקות והתוצאות הקשות במישור האישי, הרגשי והכלכלי עמן מתמודדת המשפחה יום-יום ושעה-שעה מאז קופדו חייו של המנוח באופן אכזרי וברוטאלי ע"י הנאשמים. תסקירי שירות מבחן 5. בעת האירועים היה נאשם 1 קטין כבן 17. נאשם זה גדל בבית נורמטיבי ומבוסס כלכלית, למד בבית ספר תיכון, וממכתב שהגישה ההגנה בעניינו ונכתב ע"י מורתו נלמד, כי היה תלמיד חרוץ שהשקיע בלימודיו ושאף להמשיך במסלול לימודים אקדמי. נגד נאשם 1 תלוי ועומד תיק בבית משפט השלום לנוער בעבירות של תקיפת שוטר במילוי תפקידו ותקיפת עובד ציבור. פרט לכך עברו נקי. 6. נאשם 2 היה כבן 25 במועד האירועים. לחובתו שלוש הרשעות קודמות בעבירות של החזקת אגרופן או סכין למטרות איומים, הסעת שב"ח והחזקת סמים לצריכה עצמית. יחד עם זאת, ככלל ניהל אורח חיים תקין ועד למעצרו עבד למחייתו בעבודות בניין. הוא נשוי ואב לשני ילדים קטנים. מתסקיר שירות המבחן אודותיו מצטיירת תמונת חיים מורכבת ולא פשוטה. בהיותו כבן 7 שנים אביו נפצע בתאונת דרכים ולאחר אשפוז של שנתיים וחצי שב לבית המשפחה במצב סיעודי קשה. בנוסף, חווה הנאשם 2 אירוע טראומתי כשחזה ברצח אמו בידי אחיה על רקע "כבוד המשפחה". הוא שהה תקופה מסוימת במעון, אך העדיף לשוב לביתו ולתמוך באחיו הצעירים. 7. נאשם 3 היה כבן 20 במועד האירועים. אין לו הרשעות קודמות, אך מתנהל בעניינו הליך נוסף בבית משפט השלום בעבירות של החזקת סכין, הפרעה לשוטר ואיומים. הוא הפסיק את לימודיו והחל לעבוד בבניין מגיל 15. לפני מספר שנים נפגע בתאונת דרכים ומאז נעזר בקביים. לדבריו, סובל מפגיעה בזיכרון. 8. בתסקירים צוין כי כל הנאשמים הביעו צער על מות המנוח, אך בה בעת לא נטלו אחריות מלאה על המעשים בהם הורשעו, כשכל אחד בדרכו תיאר את מעורבותו באופן הממזער את חלקו. לאור ההכחשה ונוכח חומרת המעשים על תוצאותיהם הקשות, נמנע שירות המבחן מהמלצה כלשהי בעניינם. טיעונים לעונש טיעוני התביעה 9. עתירת ב"כ המאשימה הייתה לענישה מקסימאלית ומצטברת, כזו ש"...תכה גלים ותעביר מסר הרתעתי לא רק לנאשמים, אלא בכלל לנאשמים פוטנציאליים, שחושבים לנקוט באלימות ולקטול חיי אדם". בנוסף, ביקשה התביעה להשית על הנאשמים פיצוי למשפחת המנוח, עפ"י הסכום המקסימאלי הקבוע בחוק. חומרתם המופלגת של מעשי הנאשמים טבועה, לטענת התובע, בכל אחד מהרכיבים הבאים: ביצוע בצוותא של תקיפה חריפה וחסרת מעצורים שאין להגדירה אלא כאכזריות לשמה; הפלת המנוח לקרקע גם לאחר שהצליח לקום על רגליו והמשך הכאתו בבעיטות ובאגרופים בעודו מוטל חסר אונים; העדר מניע; אי קיומה של פרובוקציה מצד המנוח; אטימות לבם של הנאשמים לתחנוני המנוח, לזעקותיו ולצעקות אשתו ובתו; התעלמות מבקשת חברתם כי יחדלו ממעשיהם; עזיבת המקום כדי להמשיך לבלות, לרקוד ולשתות לשכרה, כאילו דבר לא אירע. התובע הגיש קובץ אסמכתאות של פסיקה רלוונטית. טיעוני ההגנה טיעוני ב"כ נאשם 1 10. ב"כ נאשם 1 ביקש להסתפק בעונש מאסר מתון. כמו כן, בהיעדר תסקיר נפגעי עבירה סבר כי על בית המשפט להימנע מחיוב הנאשם בפיצוי. נימוקי הקולא נסמכו על שילוב עובדת גילו הצעיר של הנאשם וחלקו המינורי באירוע. לאמור, בעת ביצוע העבירות היה נאשם 1 קטין ולגרסתו נגרר למעשים בהשפעת שותפיו הבוגרים. בהקשר זה נטען עוד, כי אמנם נאשם זה הוא שהזעיק את חבריו לזירת האירוע, אך לא היה הראשון שהחל באלימות. לדעת הסנגור, בהיבט של נסיבות ביצוע העבירות יש להתחשב בכך, שלא נעשה כל שימוש בנשק קר או חם מצד הנאשמים וכן בעובדה שנקבעה בהכרעת הדין, ולפיה המכות לא כוונו לאזורים רגישים בגופו של המנוח. בהתייחס לכך שהנאשמים עזבו את המקום והמשיכו להשתכר ולחגוג, נטען, כי נהגו כך מפני שלא העלו על דעתם כי תוצאת מעשיהם קטלנית והעובדה שהנאשמים ראו את המנוח רץ לאחר שהוכה, תומכת בטענה זו. יתרה מזו, העובדה ששותפים נוספים לתקיפת המנוח הועמדו לדין בכתב אישום נפרד בבית משפט השלום בעבירות קלות יותר ובכך נגזר דינם לקולא לעומת הנאשמים דכאן, צריכה, לטענת הסנגור, להילקח בחשבון כנסיבה נוספת להקלת העונש. טיעוני ב"כ נאשם 2 11. הסנגור ביקש להקל בדינו של נאשם 2, הן בשל נסיבותיו האישיות הקשות והן בשל חלקו במעשים. בבקשו לשכנע לנהוג בו במידת הרחמים סקר את מסכת חייו הטראגית, כפי שפורטה בתסקיר שירות המבחן, ציין את העובדה שמרשו לא רצה במות המנוח ונדהם לכשנודע לו על כך ולבסוף הדגיש את הבעת צערו הכנה על מות המנוח והחריגו מיתר הנאשמים בכך, שלאחר האירוע חזר לביתו ולא השתתף ב"חגיגת" האלכוהול והריקודים. כמו כן טען, כי עברו הפלילי מינורי ואינו מכביד. לטעמו, העובדה שלא נעשה שימוש בכלי נשק ולא נקבע כעובדה כי מות המנוח נגרם כתוצאה ישירה מאלימות הנאשמים, מובילה למסקנה שהמעשה ניצב בדיוטה התחתונה של עבירת ההריגה, על סף העבירה של גרם מוות ברשלנות. ורמת הענישה צריכה להיגזר בהתאם. טיעוני ב"כ נאשם 3 12. בטיעוניו לעונש ובעתירתו להקל עם נאשם 3 ככל שניתן עמד הסנגור על נסיבות חייו של מרשו וביקש לתת ביטוי לקולא ליכולתו השכלית הנמוכה, לנכותו ולחלקו השולי באירוע. באשר ליכולותיו הקוגניטיביות הפנה לחוות הדעת בעניינו וטען כי המדובר בנאשם על סף פיגור, בעל איי.קיו 71, אשר כושר הבנתו נמוך באופן משמעותי בהשוואה לאחרים. כמו כן, כתוצאה מפגיעה באונה הימנית, הערכת המציאות ושיקול דעתו של נאשם 3 פגומים. אי הבעת חרטה על ידי הנאשם נובעת אף היא, כך הסנגור, ממצב בעייתי זה. במקרים דומים בהם נקבע כי קיימת בעיה שכלית, טוען הסנגור, ניתן לכך ביטוי במידת העונש. יתרה מזו, להשקפתו, בבוא בית המשפט לגזור את דינו של נאשם 3 עליו לתת את הדעת גם למגבלותיו הגופניות ונכותו העשויים להקשות על שהייתו בכלא. לגופו של עניין. טען כי אין ראיה אמיתית הקושרת את נאשם 3 למעשה וגם על פי הכרעת הדין חלקו קטן ביותר. כל אחד מהסנגורים הגיש פסיקה המבססת את טיעוניו לרמת הענישה. דיון 13. ביטאנו בהכרעת הדין בפירוט ובהרחבה את הקלות הבלתי נסבלת בה נקטלו חייו של אדם, איש משפחה מסור ביותר, שהיה במיטב שנותיו, בריא ופעיל, ובלילה אחד, מר ונמהר, על לא כל עוול בכפו, קופד באכזריות פתיל חייו. בחירת הקורבן הייתה אקראית. כל חטאו שפגש באותו לילה את חבורת הפורעים. האפשרות שאדם הולך לתומו בחוף הים בעירו, שאמור להיות מקום בטוח, יותקף באכזריות במכות עד מותו - היא אפשרות בלתי נסבלת ובלתי מתקבלת על הדעת. למרבה הזוועה זו הייתה המציאות לתוכה נלכד המנוח, וכל מי שהיה נקרה באותו לילה בדרכם הנואלת של הנאשמים, גם גורלו היה נחרץ לאבדון. בענייננו, הזוועה אינה מתמצה באקראיות הקורבן. היא מתעצמת נוכח האכזריות הבלתי נתפסת בה התנפלו הנאשמים על המנוח בחמת זעם נטולת כל סיבה באשר איש מהם לא ידע על מה ולמה יש להרע לו, הם הכו, בעטו וחבטו בו ללא רחם ולא הרפו. הנפש מתקוממת על הקשחת הלב של הנאשמים אל מול תחינותיו וזעקותיו של המנוח וצעקות אשתו ובתו. לא נתפס כיצד בדקות הארוכות בהן הותר דמו של המנוח, לא התעשת איש מהנאשמים ולא ניצת בהם ולו שביב של חמלה. ניתן רק לשער את גודל האימה שאחזה במנוח החבול, הפצוע והמבועת, כשמבעד לערפול הכרתו עדיין ניסה למלט את נפשו מידי תוקפיו ותר בשארית כוחותיו אחר מוצא שיציל את חייו. הלב מצטמרר מן המחשבה על המצוקה, הייאוש, הייסורים והחרדה שהיו מנת חלקו בטרם נפח את נשמתו. נוסיף ונאמר את שאמרנו בתפ"ח (ת"א) 112/07, מדינת ישראל נ' גורליק (תק-מחוזי 08): "...קשה להתעלם מעצמת האכזריות שנתלוותה למעשיו של הנאשם, ומהאלימות הברוטאלית, שלוחת הרסן, שלא ידעה שובעה, עת הכה וחבט בראשו של קרבנו ללא רחם, חזור והכה, וכילה בו זעמו עד תום. אבדן ההכרה של המנוח והעובדה שהוא מוטל שרוע ומדמם, ללא נוע, על משטח האספלט, לא גרמו לו לחדול ממעשיו, והוא המשיך לבעוט בראשו ובגופו של המנוח, בלי להרפות. רחמיו התעוררו רק לאחר שקיפח את חייו של האחר, וכאשר הוא נקרא ליתן הדין על מעשיו..." אטימות הלב של הנאשמים וקהות החושים לסבל אדם נכרו גם לאחר שעזבו את זירת ההרג והמשיכו בהילולת שיכורים לשתות אלכוהול ולרקוד, כאילו דבר לא אירע. לנוכח כל אלה, אין בלבנו ספק, כי במעשי הנאשמים גלום מימד של חומרה יתרה, המציב אותם בדיוטה העליונה ביותר. נטען, כי דקירת סכין או ירית אקדח שקוטלות חיי אדם באבחה אחת אינן שקולות בחומרתן לתקיפה כבענייננו, אלא חמורות ממנה עשרת מונים. לטעמנו, ההיפך הוא הנכון. דווקא האופי האכזרי, נטול העכבות של התקיפה רבת המשתתפים על ידי הטחת אגרופים, מכות ובעיטות בכל חלקי גופו של המנוח במשך דקות ארכות שכמוהן כנצח, כאשר בכל רגע יכלו לעצור, שלא כמו בשימוש בנשק, הוא המשווה למעשים את חומרתם המופלגת. 14. בתי המשפט חזרו והדגישו את תפקידו של בית המשפט במלחמת החורמה באלימות הגואה ופושה בחברתנו ומשתלטת על רחובותינו, וזאת בדרך של הטלת עונשים חמורים וכואבים. בפסיקה נקבעה הלימה בין חומרת האלימות לעונש, כך שמידת העונש תיגזר ממידת האכזריות שבמעשה, כפי שאמר כב' השופט חשין בע"פ 8314/03, רג'אח שיאד בן עוואד נ' מדינת ישראל (תק-על 2005 (2), 3016): "עלינו למוד את הרחמים שבלבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית המשפט וילך מקצה הארץ ועד קציה. יצא הקול וידעו הכל כי מי שיורשע בעבירות אלימות, יישא בעונש חמור על מעשהו... ככל שיעצם מעשה האלימות, כן תוארך תקופת המאסר. המערער שלפנינו נטל היתר לעצמו לקטול אדם על סכסוך של לא כלום, על מעשהו הרע עליו לשאת בעונש חמור..." בעבירות המתה, עיקרון קדושת החיים משמש נר לרגליו של בית המשפט, ואכן, עיקרון זה הוכר בפסיקה כערך עליון, המהווה, בין היתר, שיקול מרכזי בענישה. עמד על כך כב' השופט קדמי בע"פ 449/95, שחר חדד נ' מ"י, פ"ד נ(2) 752, עמ' 766: "השמירה על קדושת החיים לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכל - היא העומדת בראש תכליות הענישה במקום שמדובר בנטילת חיי אדם, ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגוזרו את הדין בעבירות רצח והריגה" בענייננו, ערך זה נרמס וחולל ברגלים גסות על ידי הנאשמים עד כי קשה להעלות על הדעת זלזול בוטה יותר בחיי אדם ובקדושת החיים. חברה בת תרבות וחפצת חיים אינה יכולה ואינה צריכה להשלים עם התנהגות חסרת מצפון דוגמת זו שנחשפה במלוא כיעורה במעשי הנאשמים ולכן, הננו סבורים, כי פרץ כזה של אלימות חייתית ונטולת מעצורים שהסתיים בנטילת חיי אדם מחייב תגובה עונשית הולמת וקשה במיוחד בדרך של שלילת חירותם של העבריינים לתקופה ארוכה וממושכת. יודגש. אם זוכו הנאשמים מעבירת הרצח, אין זאת אלא משום שנותר בלבנו ספק באשר להוכחת היסוד הנפשי של חפץ במותו של המנוח, אך ביחס לכל שאר רכיבי המעשה, כפסע היה בינם לבין קביעה כי התגבשו יסודות עבירת רצח. תקרת העונש שקבע המחוקק הינה נקודת המוצא ממנו יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת עונש הולם ואין לראות בה אך ורק נקודת ציון שאותה רואים ואליה אין מגיעים (ראו: י. קדמי, ע"פ 2630/93, מ"י נ' פלוני, מ"ט (1), 3). להשקפתנו, בקובעו את עונש המקסימום לעבירת ההריגה ראה המחוקק לנגד עיניו מעשה דוגמת זה הנדון בפנינו, המצוי, הלכה למעשה, על סיפה של עבירת הרצח. ועוד נזכיר ונדגיש, העבירות שביצעו הנאשמים בוצעו בצוותא חדא ולכן, אין כל נפקות וכל חשיבות לחלק הספציפי שנטל מי מהם במעשה ההריגה. מכאן, ניסיונם של באי כוחם המלומדים לטעון בפנינו, כי יש לגזור את עונשו של כל נאשם באופן אקוויוולנטי לחלקו היחסי בפועל, נידון לכישלון. בהקשר זה אין לנו אלא להפנות למושכלות ראשונים באשר לעבירה המבוצעת בחבירה של מספר נאשמים, שהגיונה בכך שהעבירה מתגבשת מחיבור כלל המעשים של מבצעיה וברי, כי חלקו של כל אחד מהמבצעים לא חייב לקיים, כשלעצמו, את כל יסודות העבירה. לכל אחד מהנאשמים הייתה אפשרות להפסיק את האלימות, אך איש מהם לא עשה דבר ולא נקף אצבע כדי לחדול מן הזוועה. בבואנו לקבוע את מידת העונש הראוי אנו לוקחים בחשבון לחומרה כי בנוסף לעבירת ההריגה, הורשעו כל הנאשמים בעוד שתי עבירות אלימות חמורות שעונש מאסר ארוך בצידן, ונאשם 2 הורשע גם בעבירת אלימות שלישית. נדגיש כי כל אחת מעבירות האלימות הנוספות הינה עבירה עצמאית העומדת בפני עצמה. לא רק זאת אף זאת, הן מאובחנות זו מזו בכך שאף על פי שהיו חלק מאותה מסכת עובדתית, בוצעו כלפי אחרים. בעניין זה קבעה הפסיקה, כי מקום שניתן להפריד בין המעשים השונים, ראוי שהענישה תהיה מצטברת (ראו: ע"פ 5329/98, דג'אני נ' מדינת ישראל, , וכן ע"פ 9059/03, אהרון יוסבשווילי נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, , מיום 21.03.07)) לזכותם של הנאשמים, שיווינו לנגד עינינו את עברם הנקי של נאשמים 1 ו-3, ועברו הלא מכביד של נאשם 2. כמו כן, שקלנו את נסיבותיו האישיות של כל אחד מהנאשמים, ובכלל זה, כהוראת סעיף 25 (ג) לחוק הנוער, נתנו משקל לעובדה שבעת ביצוע העבירות היה נאשם 1 קטין כבן 17, לקחנו בחשבון את נסיבות חייו הקשות של נאשם 2 והתחשבנו במגבלותיו הפיזיות והנפשיות של נאשם 3. אולם יחד עם זאת, באיזון הכולל שבין חומרתן המופלגת של העבירות לבין הנסיבות האישיות הללו, משקלם של השיקולים האישיים מתגמד ונסוג מפני שיקולי ההתרעה והגמול. 16. לאחר שקלול כל השיקולים לקולא ולחומרה, אנו מטילים על הנאשמים את העונשים הבאים: א. 26 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרם, 15.08.09. ב. 24 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעברו במשך שלוש שנים מיום שחרורם מהכלא על עבירה של אלימות מסוג פשע. ג. 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעברו במשך שלוש שנים מיום שחרורם מהכלא על עבירה של אלימות מסוג עוון. ד. כל אחד מהנאשמים יפצה את משפחת הקרבן בסך של 100,000 ₪, שיופקד במזכירות בית המשפט תוך 60 יום מהיום. הודע לנאשמים על זכותם לערער תוך 45 יום. משפט פלילימקרי מוותאלימותתקיפה