קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפת זקן בביתו: העבירות בהן הורשעו הנאשמים שלושת הנאשמים הורשעו, לאחר שמיערת ראיות עפ"י הכרעת דין שניתנה ביום 27.06.11, בעבירות של: כניסה והתפרצות למקום מגורים כדי לבצע פשע, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ביחד עם סעיף 29 לחוק; תקיפת זקן, עבירה לפי סעיף 368ו(א) לחוק ביחד עם סעיף 29 לחוק; איסור התעללות בבעל חיים, עבירה לפי סעיפים 2(א) ו- 17(א) לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) תשנ"ד -1994 ביחד עם סעיף 29 לחוק וכן עבירה של היזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק ביחד עם סעיף 29 לחוק. בנוסף, הורשעו נאשמים 2 ו- 3 בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274 לחוק. שלושת הנאשמים זוכו מהעבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק וזאת מחמת הספק, והורשעו בעבירה של ניסיון שוד, לפי סיפא של סעיף 403 לחוק. על פי כתב האישום, ביום 22.1.10, בשעה 00:15, התפרצו הנאשמים בצוותא לביתו של המתלונן, הנמצא בקריית ים וזאת על מנת לגנוב את רכושו. בהיות הנאשמים בדירה הבחינו בכלבו של המתלונן, תפסוהו והכניסוהו לתא המקפיא של המקרר. הנאשמים איימו על המתלונן בפגיעה בגופו על מנת להניא אותו למסור להם כספים. חרף זאת הוא טען שאין לו כספים. הנאשמים המשיכו לאיים על המתלונן באמצעות חפץ חד והודיעו לו כי יפגעו בקרובת משפחתו, כשהם מציגים בפניו תמונתה וזאת כדי למנוע התנגדות מצידו. משהמתלונן המשייך לטעון באוזני הנאשמים כי אין לו כסף, הם הפילו אותו לרצפה, חבלו בו וערכו חיפוש בדירתו, תוך שהם עוקרים דלתות הארונות, מוציאים את תכולת הארונות וגורמים לאי סדר בדירה. הנאשמים יצאו מדירת המתלונן, כשהם נוטלים עימם את לחצן המצוקה של המתלונן כבשלב זה הגיע למקום כוח משטרתי אשר חסם את דרך בריחתם של הנאשמים מהמקום ותפסם ביד. הנאשמים 2 ו- 3 ניסו להימלט מהשוטרים ולהתנגד למעצרם, בכך שנאשם 2 השתולל ופגע בגופו, לרבות באצבעו של השוטר אלי כהן ונאשם 3 "נכנס" בכוח תוך כדי ריצה בחזהו של השוטר אהרון אזולאי וגרם לו לשברים בשתי צלעות. תסקירי שירות המבחן: תסקיר אודות נאשם 1: שירות המבחן ציין בתסקיר המשלים כי ניתן היה לזהות אצל הנאשם התפתחות של התבוננות פנימית באורח חייו הבעייתי, כאשר חווית המעצר הארוכה והעונש הצפוי לו מעמידים בפניו את ההשלכות הקשות של דפוסי התנהגות עבריינים. שירות המבחן המליץ כי במסגרת עונש המאסר שיוטל על הנאשם ישקלו גורמי הטיפול בשב"ס להפנותו לאפיק שיקומי. תסקיר אודות נאשם 2: כעולה מהתסקיר המשלים, המדובר בנער בן 19. נאשם זה מצוי בעיצומו של גיל ההתבגרות שניסה לבצר את מעמדו החברתי בקרב בני גילו והוא עשה זאת בדרך התחברות לאחרים אשר נהגו לשוטט ולשתות אלכוהול עד שכרה והנאשם היה נתון להשפעה מאסיבית של נערים שליליים בשכונת מגוריו. לדברי הנאשם, השהייה הממושכת בבית המעצר, שחרורו למעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני וההליכים המשפטיים שננקטים נגדו מהווים ענישה קונקרטית ממשית ומרתיעה. הנאשם הינו בן להורים דואגים, שעברו משברים קשים שהשפיעו על התפתחות אישיותו. שירות המבחן ציין כי הנאשם מודה, מביע חרטה ומבטיח כי לא יבצע עבירות נוספות, חרף זאת ולאור חומרת העבירות נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית. תסקיר אודות נאשם 3: נאשם זה הינו נער בן 19, מגיל צעיר הסתבך בפלילים. משפחתו נעדרת דמות הורית יציבה ובוגרת שעברה משברים קשים. דברים אלה יחד עם הכישלונות במסגרות הלימודיים, עיצבו את תפקודו של נאשם 3, כוחותיו ומסוגלותו לתפקוד תקין גרמו להתפתחותו של הנאשם כצעיר בעל דימוי עצמי פגיע הנושא בתוכו תחושות בלבול וכעס פנימיים. שירות המבחן ציין כי כל הניסיונות הטיפוליים אשר נעשו עם נאשם זה בעבר לא הצליחו להביא להפסקת פעילותו העבריינית וגם הטלת עונשים מרתיעים שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעו אותו. לאור זאת, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית בעניינו של נאשם זה. תסקיר קורבן עבירה: כעולה מתסקיר קורבן עבירה, המתלונן כבן 97, ניצול שואה, אלמן ואב לשני ילדים. המדובר בקשיש אינטליגנטי, מעשי הנאשמים והתנהגותם כלפיו גרמו לו לטראומה, לחרדות ופחדים. המתלונן חושש מהשכנים ומפחד לצאת מביתו, שמא שוב ייפגע בגין מעשה דומה. כיום, נזקק הקשיש לעזרה ומטפל המתגורר בביתו, מסייע ודואג לצרכיו. הקשיש ביטא בפני שירות המבחן את בקשתו כי במסגרת שיקולי הענישה תינתן הכרה לחומרת העבירה, לנזקיו, לסבלו הנפשי שנגרם לו וציין כי נגרמו לו הוצאות כספיות בגין התקנת סורגים חדשים ומימון מטפל קבוע בביתו. הטיעונים לעונש מטעם הצדדים ב"כ המאשימה בטיעוניו מפנה לכך כי העבירות בהן הורשעו שלושת הנאשמים כוללות עונשי מקסימום ארוכים, כאשר העבירה החמורה מבין העבירות, עבירת נסיון השוד בנסיבות מחמירות, כוללת עונש הזהה לעונש המוטל בעבירת השוד המוגמרת, עונש חמור של 20 שנות מאסר, שראה לקבוע המחוקק, צריך ואמור להשליך על רמת הענישה בענייננו. לטענת ב"כ המאשימה, העובדה שלא הושלמה בענייננו עבירת שוד מוגמרת, אינה נובעת מחרטה, היות ורק העובדה כי הנאשמים לא מצאו שלל בדירה והגעת המשטרה הם אלה שגרמו לנאשמים שלא להשלים את ביצוע עבירת השוד ולכן אין לזקוף זאת לזכותם. ב"כ המאשימה ציין כי הנאשמים היו נחושים בדעתם להשלים את ביצוע השוד ולשם כך הם סילקו כל גורם שיכול להפריע להם, אם זה הכנסת הכלב למקפיא ואם זה הטחת הקשיש לרצפה. ב"כ המאשימה הפנה לפסקי דין וציין כי בפסיקה נקבע כי מעשי שוד אלימים המבוצעים כלפי קשישים מהווים תופעת עבריינות בלתי נסבלת ועל בית המשפט לגזור את העונש בהתאם לחומרת הדין מתחייבת מנסיבות כל מקרה ומקרה. עוד הפנה לתסקיר קורבן עבירה, לתמונות המתעדות את החבלות שנגרמו למתלונן וכן לתמונות שמתעדות את הכלב במקפיא. בא כוח המאשימה הפנה לעברם של נאשמים 1 ו- 3 וציין כי נאשם 1 ביצע את העבירות על אף שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהינו בר הפעלה בענייננו וגם כנגד נאשם 3 קיימים שני מאסרים מותנים ברי הפעלה. לטענתו, עונש המאסר הממשי שנגזר על הנאשם 1 וכן עונש המאסר שרוצה במסגרת עבודות שירות על ידי נאשם 3, לא היה בהם די, ככל הנראה, כדי להרתיעם מלהמשיך בדרכם הרעה ויש ליתן להתנהלותם הפסולה והאנטי חברתית משקל מכביד לחובתם. לאור המכלול, עתר ב"כ המאשימה למצות את הדין עם כל הנאשמים ולהטיל עליהם עונשי מאסר בפועל לתקופה משמעותית, זאת בנוסף לרכיבי מאסר מותנים, קנס, פיצוי למתלונן והפעלת המאסרים המותנים שתלויים ועומדים נגד נאשמים 1 ו- 3 במצטבר. ב"כ הנאשמים טענו לעונש בנפרד: ב"כ הנאשם 1, טען כי בפסיקה שהגיש ב"כ המאשימה, מדובר בתיקים בהם הנסיבות חמורות יותר וחלק מהמקרים היו לפני מספר שנים. ב"כ נאשם 1 הגיש אסופת פסיקה אשר לטעמו, רלבנטית יותר למקרה דנן, תוך שהוא מצביע על כך שבתי המשפט הסתפקו במאסרים של שנתיים עד ארבע שנים וזאת אף בנסיבות חמורות יותר. בשיקולים לקולא, טען בא כוח הנאשם 1, כי למרות הנסיבות החמורות של המקרה שלפנינו ותסקיר הקורבן שמלמד כי למתלונן נגרמה טראומה מהאירוע, הרי שלעניין העונש יש לייחס משקל משמעותי לגילו של הנאשם, הודאתו, חרטתו, חסכון זמן שיפוטי והיותו נתון במעצר תקופה ארוכה. כמו כן טען כי למעשה הנאשם הודה ולקח אחריות מלאה על הכוונה לפרוץ, על הכוונה לגנוב ועל התארגנות שהייתה עם שאר הנאשמים, אך טענתו היתה כי לא נכח בדירה ולא ידע מה המעשים שבוצעו בדירה, טענה שהצריכה העדת שני עדי תביעה בלבד. ב"כ נאשם 1 המשיך והפנה לשיקולים נוספים לקולא, כמו העובדה שפגיעת המתלונן לא הייתה חמורה והחבלות שנגרמו לו היו שטחיות. עוד הפנה לתסקיר המבחן וציין כי המדובר בתסקיר חיובי, הנאשם לקח אחריות, גילה אמפתיה כלפי הקורבן ורצון לבצע שינוי בחיו. עוד ציין כי שירות המבחן המליץ לשלב את הנאשם באפיק טיפולי במסגרת שב"ס. ב"כ הנאשם 2, ציין כי נאשם זה היה קטין בעת ביצוע העבירות, נעדר עבר פלילי, הוא נעצר לראשונה ביום 22.1.10 ושוחרר לחלופת מעצר ביום 29.12.10 ומאז לא הפר תנאי השחרור עד היום ולכן ביקש לקחת בחשבון תקופת שהייתו הממושכת במעצר ובתנאים מגבילים. כמו כן טוען ב"כ הנאשם 2, כי למעשה הנאשם הודה מלכתחילה בעיקר עובדות המקרה, וכי למעשה המחלוקת הייתה משפטית, דהיינו, האם מדובר בניסיון שוד, אם לאו. ב"כ נאשם 3, הגיש אסופה של פסקי דין וביקש מבית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי לבין עניינו של הנאשם ונסיבותיו האישיות כפי שמתוארים בתסקיר המבחן, להקל בעונשו ולהטיל עליו עונש שיכלול פן שיקומי. לטענתו, אין להפעיל את המאסר המותנה בן 4 חודשים שהוטל על הנאשם 3 כי בענייננו הנאשם הורשע בעבירה של התפרצות לדירה, לפי סעיף 406(ב) לחוק, והעונש המותנה הוטל בגין עבירה שבה הורשע, קרי עבירה של פריצה לבניין שאינו דירה, לפי סעיף 407(ב) לחוק. לטענתו הנאשם הורשע בענייננו בעבירה שונה. הסנגור הוסיף וציין כי הנאשם 3 קטין, הודה במרבית עובדות כתב האישום והביע חרטה וכי נאשם זה עצור עד תום ההליכים כבר כשנה וחצי. ב"כ נאשם 3 העיד מטעמו עדת אופי, אחותו של נאשם 3, אשר הפנתה לנסיבות חייו הקשות, למערכת היחסים בתוך משפחתו ההרוסה והביעה נכונות לסייע לו בתהליך השיקומי . לאור האמור, ביקש ב"כ נאשם 3 להקל עם נאשם 3 ככל שניתן. הנאשמים הביעו צער וחרטה על מה שגרמו למתלונן וביקשו רחמיו של בימ"ש. דיון והכרעה: אין להכביר מילים אודות חומרת העבירות נשוא כתב האישום, והדברים אמורים, במיוחד, ביחס לעבירת ניסיון השוד בנסיבות מחמירות, בה הורשעו שלושת הנאשמים. בית המשפט העליון הביע דעתו לא אחת אודות חומרת עבירת השוד, ועבירת נסיון השוד הנגזרת ממנה, ובין היתר, נוכח הנזקים לקורבנה - הן נזק גופני, הן נזק ממוני והן וזה החמור מכל, הנזק והכאב הנפשי הנגרמים לקורבן. עבירות שוד ואלימות ובמיוחד כאלו המבוצעות בצוותא, לאחר תכנון מראש, מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של הרתעה והגנה על ביטחון הציבור. ראו בהקשר זה ע"פ 501/93 בורחוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 09.02.95); ע"פ 2566/04 מדינת ישראל נ' כפיר כהן (ניתן ביום 03.11.04) וע"פ 3069/05 מדינת ישראל נ' אבוטבול (ניתן ביום 02.0806). חומרה יתרה יש ליחס לעבירת השוד כשהיא מבוצעת כלפי קשישים. הולמים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 2309/07 עידן בושארי נגד מ"י (ניתן ביום 07.11.07, שם נאמר כי: "...אין צורך להרבות  במובאות מפי בית משפט זה באשר לחומרת העבירה של שוד קשישים ברחובה של עיר; "כסדום היינו לעמורה דמינו" (ישעיהו א', ט'). ישוה בנפשו איש איש מאיתנו את אמו הקשישה מהלכת ברחוב ובריון עט עליה חלילה וגוזל את תיקה תוך שהיא נופלת ארצה במאבק, ואת הרישום שיותיר בה המעשה. המתלוננת ושכמותה הן אמותינו. העובר עבירה כזו מגלה נקלות, "גבורה על חלשים", חוסר מצפון ומוסר. פשיטא כי ענישה מחמירה היא הכרחית, אם כדי להרתיע אחרים, אם כדי לגמול לעבריין כרשעתו...". חמורים שבעתיים מעשיהם של הנאשמים שבפנינו, אשר חדרו לביתו - מבצרו - של המתלונן הקשיש בן ה- 90, לצורך גזילת רכושו, איימו עליו, הפעילו עליו כוח רב, הפילו אותו ארצה, גרמו לפציעתו והכניסו את כלבו למקפיא, התעללות לשמה. מעשיהם של הנאשמים פוגעים בביטחון הציבור, בשלוותו וברווחתו וזורעים בהלה ותחושת חוסר אונים בקרב האזרחים, ככלל והקשישים בפרט. לא אחת, נאמר כי על מעשים אכזריים חסרי מצפון ומוסר מן הראוי להטיל עונש מרתיע שיבטא את הסלידה ממעשי שוד כלפי קשישים חסרי ישע הנופלים קרבן לעבריינים נטולי מעצורים (ראה ע"פ 2163/05 דיג'מל אלייב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 12.12.05). מיותר לומר עד כמה קשה הפגיעה הנפשית תולדת הטראומה הנגרמת לקשישים אלה ולתחושת חוסר הביטחון אשר מלווה אותם ממילא, בהיותם לעתים עריריים אשר בערוב ימיהם מנהלים את עניינם בעצמאות במידה זו או אחרת, עצמאות הנגזלת מהם באחת, עקב מעשה אכזרי - כיד השטן בדמות אדם המהלך בתוכנו. ביהמ"ש חייב להשמיע את קולו, ולהבהיר לנאשמים אלה ודומיהם, שמעשה שוד כאלו, יביאו עליהם, עונשי מאסר בפועל משמעותיים, שירתיעו אותם. יפים לעניינינו הדברים הבאים שנאמרו בע"פ 2995/04 עומר חג'אזי נ' מדינת ישראל, (2004): "הפחתת עבריינות האלימות והרכוש וכן הרתעת עבריינים הינם אינטרס ציבורי ראשון במעלה שעל בית-המשפט להביא בחשבון במסגרת שיקוליו. לעניין זה, על בית-המשפט לשדר מסר המגן על קורבנות עבריינות הראויים להגנת בית-המשפט ולתשומת-ליבו, לא פחות מהעבריין". כבר נקבע בע"פ 11220/02 מיכאל יסנסקי נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 27.5.03), כי: "בית-משפט זה הדגיש לא אחת את הצורך להגן על ציבור הקשישים מפני אלימות והתנכלות להם ולרכושם, בהיותו ציבור המתקשה להגן על עצמו והמשמש טרף קל לעבריינים בכלל ולעבריינים המכורים לסמים, המחפשים אמצעי מימון זמין לרכישת הסם, בפרט". טענת נאשם 2 כי היה שיכור עת ביצוע העבירה, אינה ממעיטה מחומרת מעשיו כהוא זה. על ביהמ"ש להבהיר כי אין בטענה זו כדי להפחית מחומרת המעשה. העונש חייב להיות מרתיע וביתר שאת גם לשיכורים, שעליהם לדעת ולהפנים, שאם הם יעברו עבירות אלימות ועבירות רכוש כשהם במצב שכרות, לא יקל איתם ביהמ"ש והתמכרותם לאלכוהול לא תעמוד לזכותם. עיון בפסיקה מלמד על החומרה שיש לייחס לעבירת נסיון השוד שמצדיקה הטלת עונשי מאסר ממשיים, מבלי להתעלם מההלכה הקובעת, שבכל מקרה נקבע העונש על פי נסיבותיו ועל פי עובדותיו כמתחייב מכך שהענישה הינה במהותה אינדיבידואליות [לענייננו ראה בין השאר ע"פ 2423/06 עאמר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.06.07)]. בענייננו נסיבות ביצוע העבירות עצמן לרבות הכנסת כלבו של המתלונן לתא המקפיא של המקרר ותקיפת השוטרים ע"י נאשמים 2 ו- 3 מוסיפות משנה חומרה לעבירות. רק על שום ערנותם ותושייתם של שכני המתלונן, אשר פעלו כאזרח טוב ומבלי שיחששו, הזעיקו את המשטרה אשר הגיעה למקום, טרם הספיקו הנאשמים להשלים את התוכנית ולסיים השוד ובדרך זו נמנעה עבירת השוד המושלמת. לכל הדעות, הנסיבות האמורות הינן נסיבות חמורות כשאליהן יש להוסיף את עברם הפלילי של נאשמים 1 ו- 3. עיון במרשם הפלילי של נאשם 1, מעלה כי לנאשם זה הרשעה אחת בת.פ. 513/06 בגין עבירה של חבלה חמורה שבגינה נדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי שהינם ברי הפעלה. מה גם, בשנת 2005 נקבע כי נאשם זה ביצע עבירה של גניבה, תקיפה כדי לגנוב ותקיפה סתם, מבלי שיורשע. לנאשם 2, אין עבר פלילי. עיון במרשם הפלילי ביחס לנאשם מס' 3 מעלה כי לחובתו שתי הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש ועבירות נגד שוטרים ולגביו קיימים שני מאסרים על תנאי, אחד בן 4 חודשים שהוטל עליו בת.פ. 904/06 (שלום חיפה), בגין עבירת התפרצות כדי לגנוב (סעיף 407(ב) לחוק) והשני בן 3 חודשים שהוטל עליו בת.פ. 2670-10-08 (נוער חיפה) בגין עבירות נגד שוטרים. בחנתי את טענות הסנגור ביחס להפעלת העונש המותנה ואינני סבור שהצדק עימו. הן העבירה של כניסה והתפרצות למקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 406(ב) לחוק והן העבירה של התפרצות לבניין שאינו מגורים או תפילה, לפי סעיף 407(ב) לחוק כוללות את רכיבי העבירה של התפרצות ובגין כל אחת משתי העבירות הללו הטיל המחוקק עונש דומה של שבע שנות מאסר ולכן זהות המקום אליו פורצים אינה יכולה ליצור עבירות שונות. התפרצות לדירה או לבניין שאינו דירה, התפרצות היא, ותכלית האבחנה שיצר המחוקק בין המקומות אליהם פורץ הנאשם באה כדי לקבוע באופן ברור שהתפרצות מהווה עבירה על פי החוק ורכיביה דומים וזהים למעט המקום אליו התפרץ הנאשם ומכאן שבהתקיים רכיבי העבירה המהותיים יש להפעיל את העונש המותנה. די אם אפנה בעניין זה לבג"ץ 3315/04 שיטרית נגד בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד ס(2) 413, 426, שם נאמר כי: "עיקר הוא לא בקריאת החוק ה'יבש', ואין להסתפק אך בזיהוי נורמטיבי של הרכיבים היוצרים את העבירה השניה; עיקר הוא במהות - בהתנהגותו של הנאשם בעבירה השנייה ובשאלה אם התנהגות זו מקיימת את רכיבי עבירת התנאי... עיקר הוא במעשה ולא בשם המעשה, בהתנהגות האסיר ולא בכינויה, בַּתּוֹךְ ולא בקליפה". ראו גם ע"פ 6420/10 קלאודיו סלסנר נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 23.8.11), שם נאמר כי: "...כנזכר, כוונת המחוקק ובתי המשפט בהטלת מאסר מותנה היא מאבק במועדות העבריין המסוים לאותו סוג של עבירות, ועל כן עבירות בעלות גרעין זהה של רכיב התנהגותי ייחשבו כבאות בגדר התנאי (הלוי, חלק ג', עמ' 830)". נדמה, כי עונשי המאסר שהושתו בעבר על הנאשמים 1 ו- 3, כמפורט לעיל, לא היוו מענה לפן ההרתעתי ובדרך זו בעטו בהזדמנות שנתן להם בימ"ש. סופו של דבר ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים והנסיבות שפורטו לעיל לקולא ולחומרה ומתוך מגמה ליצור איזון ראוי ביניהם, נתתי דעתי לתסקירי קציני המבחן, נסיבות העבירות ונסיבותיו האישיות של כל נאשם, עברם הפלילי של חלק ועברם הנקי של החלק האחר, גילם הצעיר ובהתחשב בהבדלים שביניהם מבחינת הגיל בעת ביצוע העבירה, העבר וחלקו נכון בין מכלול שיקולי הענישה, אני רואה לגזור על הנאשמים את העונשים הבאים כמפורט להלן וזאת בגין כלל העבירות בהן הורשע כל נאשם בנפרד: באשר לנאשם מס' 1: 5 שנות מאסר בפועל, שמניינן מיום מעצרו [22.01.10]. אני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה בן 12 חודשים שהוטל על הנאשם בתיק פלילי 513/06 (באר שבע) וזאת באופן מצטבר. סה"כ ירצה נאשם זה 6 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו. 18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהנאשם יעבור עבירה של אלימות או רכוש מסוג פשע במשך 3 שנים. תשלום פיצוי למתלונן בסך 4000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו. הפיצוי הכספי ישולם בארבעה תשלומים חודשיים רצופים ושווים החל מיום 1.11.11. הואיל והנאשם 1 מבקש להשתלב במסגרת ריצוי העונש בתהליכי שיקום, מתבקש שירות בתי הסוהר, לבחון בקשתו זו באהדה, הכל בכפוף לנוהלים ולהוראות המחייבות. באשר לנאשם מס' 2: 5 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 22.1.10 עד ליום 29.12.10. 18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהנאשם יעבור עבירה של אלימות או רכוש מסוג פשע במשך 3 שנים. תשלום פיצוי למתלונן בסך 4000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו. הפיצוי הכספי ישולם בארבעה תשלומים חודשיים רצופים ושווים החל מיום 1.11.11. לגבי נאשם מס' 3: 5 שנות מאסר בפועל, שמניינן מיום מעצרו [22.01.10]. אני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה בן שלושה חודשים שהוטל על הנאשם בתיק פלילי 2670-10-08 (נוער חיפה) וזאת באופן מצטבר. אני מורה על הפעלת עונש המאסר המותנה בן ארבעה חודשים שהוטל על הנאשם בתיק פלילי 904/06 (שלום חיפה) וזאת במצטבר. סה"כ ירצה נאשם זה 5 שנים ושבעה חודשים מיום מעצרו. 18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהנאשם יעבור עבירה של אלימות או רכוש מסוג פשע במשך 3 שנים. תשלום פיצוי למתלונן בסך 4000 ₪ או 40 ימי מאסר תמורתו. הפיצוי הכספי ישולם בארבעה תשלומים חודשיים רצופים ושווים החל מיום 1.11.11. זכות ערעור לבימ"ש עליון תוך 45 יום, הודעה לנאשמים. אלימותתקיפה