קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אזרחות לאמא של ילד אזרח ישראלי: העובדות הצריכות לעניין העותרת, ילידת 09/01/75, אימו של העותר, קטין יליד 27/08/01 (להלן: "העותר" או "הקטין" או "הילד"), נכנסה למדינת ישראל ביום 16/09/99 באשרת תייר- מסוג ב'2. במהלך ביקורה בארץ, הכירה העותרת את מר שמואל עוזיאל (להלן: "האב הביולוגי"), שהוא אזרח ישראלי יהודי. העותרת והאב הביולוגי ניהלו מערכת היחסים אשר נשמרה גם לאחר שהעותרת עזבה את הארץ ושבה לרוסיה. יחסיהם התפתחו לכדי קשר רומנטי אשר בא לידי ביטוי בהתכתבויות וכן בפגישות במקומות שונים בעולם. במהלך מערכת יחסים זו וכתוצאה ממנה הרתה העותרת, אך כשגילתה דבר הריונה לאב הביולוגי הוברר לה שהוא נשוי ואב לילדים. ביום 12/04/2001, שבה העותרת ונכנסה למדינת ישראל, שוב תחת אשרת תייר ב'2 וביום 27/08/01, נולד העותר בבית חולים קפלן במדינת ישראל. ביום 09/07/02, נקבעה אבהותו של האב הביולוגי על ידי בית המשפט לענייני משפחה, על סמך בדיקת רקמות. בהמשך, האב הביולוגי שילם ומשלם מזונות לבנו הקטין - העותר, אשר נמצא במשמורת אמו העותרת. העותר הינו איפוא אזרח ישראלי, זאת משנולד בארץ לאב ישראלי, על פי סעיף 4 לחוק האזרחות, התשי"ב 1952 ועל כך אין מחלוקת. "4. (א) אלה יהיו, מיום לידתם, אזרחים ישראליים מכוח לידה: (1) מי שנולד בישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים;" במהלך שהותה של העותרת בארץ, הכירה את מר פיוטר צבטקוב (להלן: "צבטקוב"), יהודי ואזרח ישראלי. צבטקוב והעותרת נישאו ביום 02/07/01 בנישואי פרגוואי ובהמשך לכך, פנו למשיב לצורכי הליך התאזרחות מטעמי איחוד משפחות. יחסיהם של העותרת ובן זוגה צבטקוב, התדרדרו וביום 28/07/03, עזבו העותרים את מדינת ישראל ושבו לרוסיה. העותר, קיבל מאת רשויות רוסיה אשרת תייר לחודש אחד בלבד. העותר, שהיה אז בן שנתיים, חלה בקצרת נשימה, אולם נוכח מעמדו כתייר ברוסיה, לא יכול היה לקבל טיפול רפואי ראוי, בשל כך שבו העותרים למדינת ישראל בינואר 2007 והעותרת וצבטקוב חזרו לחיות יחד כמשפחה. העותרת, שבה ופתחה בהליכים מול המשיב לשם הסדרת מעמדה בישראל, העותרת הגישה בקשות מטעמים של איחוד משפחות וזאת נוכח נישואיה לצבטקוב וכן הגישה בקשות מטעמים הומניטאריים, שכן בנה החולה בקצרת אינו יכול לקבל טיפול ברוסיה כאמור ואם תאלץ לעזוב את ישראל בנה יאלץ לעזוב עמה. בקשות העותרת נדחו, לאחר שהמשיב לא השתכנע מכנות הקשר בין העותרת לצבטקוב. בסופו של דבר התגרשה העותרת מצבטקוב ביום 29/03/10. בקשות העותרים שהוגשו מטעמים הומניטאריים נדחו בשל אי המצאת מסמכים רפואיים, בהחלטת המשיב מיום 25/04/10- נשוא העתירה. טענות הצדדים טענות העותרים לטענת העותרים, העותרת נכנסה לישראל על פי דין כבת זוגו המיועדת של אזרח ישראלי כשהיא נושאת ברחמה את העותר, הוא בנם המשותף של העותרת ושל אזרח ישראלי, שאבהותו הוכחה ורק הגילוי המצער כי האב הביולוגי נשוי לאישה אחרת ולהם שלושה ילדים, מנע מימוש הקשר בניהם. העותרת נישאה לאזרח ישראלי אחר- צבטקוב ושניהם פעלו להסדר מעמד העותרת בישראל. לטענת העותרים, המשיב כשל והתרשל בטיפולו בעניינה של העותרת, ולא פעל על פי הנהלים בכך שמשך את ההליך עד כדי פירוד המשפחה ובכך הותיר את העותרת ללא כל זכויות במדינת ישראל. לטענת העותרת, המשיב התעלם מפניותיה הרבות של העותרת וכן הוביל את ההליך, ללא סיבה, מהליך של התאזרחות מטעמים של איחוד משפחות, להליך מטעמים הומניטאריים בלבד. העותרים טוענים, כי התנהלות המשיב בעניינם הינה בבחינת כאוס ניהולי. העותרים מדגישים את הדיון שערך המשיב בבקשת העותרים מיום 02/12/09, במשרדי המשיב המקומיים באשדוד. באותו היום בו הוגשה הבקשה, הבקשה הועברה לדיון לדסק להחלטה ובאותו היום אף הומצאה תשובת המשיב. לטענת העותרת המשיב כלל לא דן בבקשה ולכן נתן תשובה לקונית, בלתי מנומקת שקיבל עוד בטרם דן בבקשה. העותרת טוענת, כי המשיב לא העביר את בקשת העותרים החדשה שנשענה על טעמים הומניטאריים לוועדה הבינמשרדית העליונה ואף לא ערך לעותרים כל שימוע כמתחייב על פי הנהלים. העותרים טוענים, כי בעניינם כלל לא נשקלו הטעמים ההומניטאריים המיוחדים, לא נשקלה הפגיעה הקשה במשפחת העותרים ובעיקר הפגיעה בילד - העותר ובטובתו. העותרים טוענים, כי לילד ישנה זכות חוקית להגן על התא המשפחתי שלו, כמו גם לשמירה על הקשר עם שני הוריו. לטענת העותרים, החלטת המשיב הינה בלתי סבירה, מה גם שהמשיב מטעה בטענתו כי העותר זכאי לאזרחות רוסית במדינת רוסיה שכן, ההליך ברוסיה בדומה להליך בארץ, אינו מעניק אזרחות אוטומטית לילדים המתלווים לאזרחים בוגרים, וההליך עשוי להתנהל שנים רבות. לאור כל טענותיהם של העותרים, מבקשים הם מבית המשפט לקבל את עתירתם ולהורות למשיב להסדיר את מעמדה של העותרת במדינת ישראל. טענות המשיב המשיב מבקש מבית המשפט לדחות את העתירה על הסף וזאת, מחמת שיהוי ניכר בהגשת העתירה. לטענת המשיב, ההחלטה החלוטה בעניינם של העותרים ניתנה כבר ביום 27/12/07 על ידי הועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים, החלטה אשר נמסרה לעותרים ביום 04/02/08. העותרת הגישה עתירתה רק ביום 13/02/11, בחלוף למעלה משלוש שנים ממועד מסירת ההחלטה החלוטה. המשיב מוסיף וטוען בעניין זה, כי אין בהתכתבויות מאוחרות בין המשיב לעותרים כדי להאריך את המועד להגשת העתירה. בכל מקרה טוען המשיב, כי המכתב האחרון הינו מיום 25/04/10, ואפילו לפיו לוקה העתירה בשיהוי ניכר של כעשרה חודשים. עוד בעניין השיהוי, טוען המשיב, כי אין בעתירה הקודמת, אשר הוגשה על ידי העותרים, ביום 01/06/10, ואשר נמחקה על הסף, ביום 30/01/11, מחמת פגם בתצהיר שהוגש על ידם, כדי לשנות את מניין הימים להגשת העתירה הנוכחית. המשיב טוען, כי דין העתירה להידחות מחמת אי מיצוי הליכים, זאת בשל טענות חדשות המועלות בעתירה דנן ואשר לא הועלו קודם בפני המשיב ולכן גם לא באו לידי בחינה של המשיב. העניין בו דן המשיב, וההחלטה שניתנה בהמשך, מתייחסת אך ורק למצבו הרפואי של העותר. כל שאר הטענות מקומן להיבחן על ידי המשיב, הוא בעל הסמכות ואין להביאן לבדיקה ראשונית בפני בית המשפט. לגופו של עניין טוען המשיב, כי יש לדחות את העתירה. העותרת הינה שוהה בלתי חוקית בארץ, למעלה מארבע שנים וזאת תוך הפרה בוטה של חוקי המדינה. חרף ההתכתבויות הרבות בין העותרת למשיב, בהן נדחו בקשותיה של העותרת וזו נתבקשה לעזוב את הארץ, נשארה העותרת בארץ באופן בלתי חוקי. העותרת אינה זכאית לכל מעמד בארץ מכוח הדין והנהלים. נתין זר אינו זכאי למעמד של אזרח במדינת ישראל מכוח מעמד בנו. מדיניות זו של המשיב זכתה לתמיכת בית המשפט העליון. לעניין "נוהל הטיפול בבקשה למתן מעמד זמני מטעמים רפואיים", טוען המשיב, כי במקרה דנן הנוהל אינו חל, הואיל ובנה של העותרת אינו מוגדר כ"מצב חירום רפואי" כנדרש בנוהל. לעניין מתן מעמד מטעמים הומניטאריים, המשיב טוען, כי הוועדה הבינמשרדית לקביעה ומתן מעמד בישראל, המוסמכת לעניין זה, דנה בבקשתה של העותרת והחליטה פה אחד שלא להיעתר לבקשת העותרת מאחר ולא נמצאו טעמים הומניטאריים בעניינה של העותרת. המשיב טוען, כי הוועדה נימקה החלטתה כדבעי וזאת לאחר ביצוע כל ההליכים הנדרשים. מכל מקום, טוען המשיב, כי החלטתו אינה בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט. 3. בדיון מיום 02/03/11 הצעתי לצדדים, כי הוועדה הבינמשרדית תדון בבקשה מתוקנת שיגישו העותרים ותתייחס לטענות המופיעות בעתירה מסעיף 39 ואילך, היינו הטענות בעניין טובת הילד, אשר מחודש ינואר 2007, מתגורר בארץ עם אימו, לומד במערכת החינוך הישראלית, קורא וכותב בשפה העברית בלבד וכי הוועדה הבינמשרדית תתייחס בהחלטתה לאמור בסעיף 9 לדנג"ץ 8916/02 מריו דימיטריוב נ' משרד הפנים (פורסם ביום 06/07/03) (להלן: "דנג"ץ דימיטריוב"), קרי, טובת הילד וההשפעה של ההחלטה על מצבו. ב"כ המשיב הסכימה לכאורה להצעתי, אולם על פי האמור בהודעת המשיב וכן על פי התנאים אותם הציבה להסכמתה, הרי שהצעתי לא הובנה כראוי על ידי ב"כ המשיב אשר תלתה את ההצעה כולה על הקשר של הקטין עם אביו הביולוגי אשר יוכח לוועדה הבינמשרדית. בתגובת העותרים להודעת המשיב, טענו העותרים, כי הסכמתו של המשיב, איננה אלא הצעה נגדית להצעתו של בית המשפט אשר ניתנה במעמד הצדדים. העותרים חזרו והדגישו, כי הקשר של העותר עם אביו הביולוגי אינו הבסיס העיקרי עליו נשענת העתירה וכי לא הסתירו את הקשר עם אביו אשר נבנה אט אט לאור הנסיבות שפורטו בעתירה. בהתאם לכך, מבקשים העותרים מבית המשפט לקבל את העתירה במלואה. 4. דיון טענת השיהוי תקנה 3- לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), קובעת כי: המועד להגשת עתירה- "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך." החלטת המשיב, נשוא העתירה, היא מיום 25/04/10. ביום 01/06/10 הוגשה על ידי העותרים עתירה זהה לעתירה בענייננו. ביום 30/01/11, נמחקה העתירה על ידי כבוד ס' הנשיא, ש.דברת, כיוון שלא צורף לה תצהיר ערוך כדין. ביום 13/02/11, הוגשה על ידי העותרים עתירה חדשה, היא העתירה בענייננו. בנסיבות המתוארות בהן נמחקה העתירה הקודמת רק בשל אי הגשת תצהיר ערוך כדין, אין לראות שיהוי בהגשת העתירה. יש לדחות את טענת השיהוי לפיה החלטת המשיב האחרונה היא מיום 27/12/07, זאת לנוכח ניסיונות העותרת לאחר מכן לקבל מעמד מכוח נישואיה לצבטקוב, שבסופו של דבר, לא עלו יפה. חוק הכניסה לישראל חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), מעניק לשר הפנים את שיקול הדעת האם להתיר לאדם זר, אישור שהייה חוקי במדינת ישראל. סמכות זו נדונה רבות בפסיקה, כך נקבע למשל בבג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו (4) 505 (להלן: "עניין קנדל"): "על-פי סעיף 1(ב) לחוק הכניסה לישראל "מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיון כזה ושיקול הדעת לשימוש בה מסורים לשר הפנים, המשיב. החוק והתקנות שהותקנו מכוחו (תקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974) אינם מגדירים את הקריטריונים להענקת רישיון כזה. למשיב נתון שיקול דעת רחב בנושא, והוא אינו חייב לנמק את החלטתו...." על יסודות חוק הכניסה לישראל והסמכות אשר מוענקת לשר הפנים מכוחו, גובשה המדיניות לפיה משרד הפנים אינו מעניק אשרות או רישיונות לישיבה בישראל לזרים, למעט במקרים חריגים. בכלל זה, מדיניות המשיב היא כי אין ליתן לאזרח זר מעמד בשל אזרחותו של ילדו. בעניין קנדל נקבע כי: "המדיניות שנוקט המשיב מזה שנים רבות היא שלא להעניק אשרות לישיבת קבע לזרים, אלא במקרים חריגים, בהם קיימים שיקולים מיוחדים" אם כן, עומדים לבחינה בענייננו אותם חריגים, המאפשרים ליתן מעמד לאמו של הקטין, העותרת. טובת הקטין- העותר במקרה דנן, ישנן מספר נסיבות המצביעות על חריגות המקרה: העותר אשר נולד בישראל, שהה בארץ עד שמלאו לו שנתיים, אז עזב עם אמו לחו"ל למשך 4 שנים. לטענת העותרת בשימוע שנערך לה ביום 25/11/07, חזרה ארצה מאחר והילד לא קיבל אזרחות רוסית, כיוון שלא הצליחה להשיג את הסכמת האב הישראלי ועל כן לא יכול היה הקטין לקבל טיפול רפואי ברוסיה. בהחלטת הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים מיום 27/12/07, נאמר: "כלומר את רוב חייו חי מחוץ לישראל ולא ניתן לומר לגביו כי התערה בישראל באופן שמתחייב כי ימשיך לשהות כאן עם אמו. מלשכת הקשר נמסר לנו כי היות והמבקשת אזרחית רוסיה, ילדה יוכל לקבל שם אזרחות ללא הסכמת האב. איני מוצאת טעמים הומניטאריים בבקשתה..." מהחלטה זו עולה, כי אילו המצב אז היה, כפי שהוא היום, שהקטין התערה בישראל, כי אז מתחייב, כי ימשיך לשהות כאן עם אמו וכי לצורך כך נדרש ליתן לאמו מעמד בישראל. מאז שבו העותרים לישראל ביום 03/01/07 ועד היום, חלפו למעלה מארבע שנים בהם החל העותר ללמוד בישראל, הוא קורא וכותב בשפה העברית בלבד. מאז החלטת הוועדה התהפכו היוצרות. מרבית חייו של הקטין עתה היא בישראל. לאור דברים אלה, נראה, כי יש ליתן משקל מכריע לשיקולים של טובת הילד, בעל האזרחות הישראלית, וההחלטה לדחות את בקשת העותרים רק על בסיס היעדר המסמכים הרפואיים, היא החלטה לא סבירה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בדנג"ץ דימטרוב: "עקרון טובת הילד הוכר זה מכבר כערך מרכזי בשיטתנו המשפטית, ועל חשיבותו אין צורך להכביר מילים. אכן, ככלל "אין כל אפשרות לעסוק בעניינם של קטינים בלא לבחון את טובתם" (ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241, 251). אף בגיבוש החלטתו, הגוזרת את גורל מעמדו בישראל של הורה זר, מוטל על שר הפנים לשקול, בין היתר, את טובת ילדו של ההורה ואת השפעת ההחלטה על מצבו". (ההדגשות אינן במקור- ח.ס) עוד נאמר שם על ידי כבוד השופט מצא כי: "...לפנים מן הצורך אוסיף, כי ייטיב המשיב לעשות אם יפעל לגיבוש כללים מנחים לבחינת הסוגיה של טובת הילד, בהקשר הנוגע להכרעה בבקשת הורהו הזר לקבלת מעמד בישראל. כך, בין היתר, ניתן להגדיר תבחינים שיביאו בחשבון את גילו של הקטין, את השאלה במשמורת מי משני הוריו הוא מצוי, את משך הפירוד בין ההורים, את דבר קיומם של תסקירי סעד שבחנו את מצבו ועוד". (ההדגשה אינה במקור- ח.ס). בשונה מעניין דימיטרוב, שם ההורה הזר המבקש מעמד בישראל היה האב והילד לא היה ברשותו, במקרה דנן, האם המבקשת מעמד בישראל, היא בעלת המשמורת על הילד, העותר שהוא אזרח ישראלי. בבג"ץ 979/99 פבאלואיה קרלו נ' שר הפנים ( 23/11/99) נדונה שאלת מעמדו של קטין אזרח רומניה שלאביו מעמד של תושב קבע בארץ, מכוח נישואין. שם נקבע לעניין הזכות לחיי משפחה: "ככלל, שיטתנו המשפטית, מכירה ומכבדת את הערך של שלמות התא המשפחתי ואת האינטרס של שמירה על שלום הילד, ולפיכך, יש למנוע יצירת פער בין מעמדו של ילד קטין לבין מעמדו של הורהו המחזיק בו או הזכאי להחזיק בו..." (ההדגשות אינן במקור). בענייננו, מתוך הכרת הערך של שלמות התא המשפחתי ושל האינטרס של שמירה על שלום הילד, נראה, כי יש למנוע יצירת פער בין מעמדו של העותר הקטין שהוא אזרח ישראלי לבין מעמדה של אמו המגדלת אותו. לעניין טובת הילד נראה לכאורה גם, כי בהיות הילד חולה אסטמה, טובתו להישאר בישראל בה הוא זכאי לשירותי בריאות. בעניין האפשרות של הקטין לקבלת מעמד ברוסיה, הצדדים חלוקים ביניהם, ונראה, לכאורה, כי בעניין זה עדיף הברי על השמא. למעלה מן הצורך אוסיף דברים לעניין הזכות להגנה על התא המשפחתי ושמירת הקשר של הקטין עם שני הוריו. הזכות לחיי משפחה עניינה של הזכות לחיי משפחה נדון בהרחבה בפסיקה ובכללה בבג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים (להלן: "עניין עדאלה"). שם נדונה שאלה עקרונית בעניין חוקתיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: "חוק האזרחות"), השולל בין השאר, את האפשרות של איחוד משפחות של בני זוג ערבים. בעניין עדאלה נקבע, כי זכות המדינה לקבוע מי יבוא בשעריה גוברת על הזכות לחיי משפחה, ויחד עם השיקולים הביטחוניים שעלו שם, נקבע, כי החוק עומד במבחן החוקתיות. בענייננו, אין רלוונטיות לשאלת חוקיות חוק האזרחות והשפעתו על הזכות לחיי משפחה, אולם יפה לענייננו בחינת הזכות לחיי משפחה וההכרה בזכות זו כזכות חוקתית. שם, בפסק דינו של כבוד הנשיא ברק נקבע, בין היתר, כי התא המשפחתי הינו התא הראשוני של החברה הישראלית וכי יש לשמור על תא זה כבבת עין וכי השמירה על מוסד המשפחה הינה חלק מתקנת הציבור בישראל וכי הקשר המשפחתי, וההגנה עליו מונחים ביסוד המשפט הישראלי. למשפחה תפקיד חיוני ומרכזי בחייו של היחיד ובחייה של החברה. כן נקבע לעניין קיומו של קטין במשפחה כי: "ההגנה על התא המשפחתי מקבלת ביטוי מיוחד כאשר בתא המשפחתי נכלל קטין. הגנה זו מתחייבת הן מזכותם של ההורים לגדל את ילדיהם, והן מזכויותיו של הילד עצמו. אכן, "זכותם של ההורים לגדל את ילדיהם היא זכות טבעית, ראשונית, שקשה להגזים בחשיבותה" (פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל כרך ב' 219 (תשמ"ט-1989)). "הקשר בין ילד לבין הוריו-מולידיו הוא מן היסודות עליהם בנויה החברה האנושית" (בע"מ 377/05 פלונית נ' ההורים הביולוגיים (, פיסקה 46)) (להלן: "עניין פלונית"). כדברי חברתי השופטת א' פרוקצ'יה: "עומקו ועוצמתו של קשר ההורות, האוצר בתוכו את זכותם הטבעית של הורה וילדו לקשר חיים ביניהם, הפכו את האוטונומיה המשפחתית לערך בעל מעמד משפטי מן הדרגה הראשונה, אשר הפגיעה בו נסבלת רק במצבים מיוחדים וחריגים ביותר. כל ניתוק ילד מהורה הוא פגיעה בזכות טבעית" (רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 894-89). וכדברי חברי השופט מ' חשין: "משפט הטבע הוא, שאם ואב מן הטבע יחזיקו בבנם, יגדלו אותו, יאהבו אותו וידאגו למחסורו עד אם גדל והיה לאיש. ... קשר זה חזק הוא מכל-חזק, והוא מעבר לחברה, לדת ולמדינה ... משפט המדינה לא יצר את זכויות ההורים כלפי ילדיהם וכלפי העולם כולו. משפט המדינה בא אל-המוכן, אומר הוא להגן על אינסטינקט מולד שבנו, והופך הוא 'אינטרס' של הורים ל'זכות' על-פי דין, לזכויות של הורים להחזיק בילדיהם" (דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 102)." הנה כי כן, הזכות לחיי משפחה היא זכות בסיסית ויסודית שלחברה ולמשפט אינטרס להגן עליה. על חשיבותה של זכות זו, ניתן ללמוד, בין השאר, גם מפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, סעיפים 2-4, 6, לפיהם אדם אינו כשיר להעיד, במשפט פלילי לחובת נאשם שהוא בן משפחה מדרגה ראשונה, קרי, בן-זוג, הורה או ילד, בחריגים מסוימים וזאת בשל הרצון לשמור על התא המשפחתי על אף הצורך בחקר האמת. במקרה דנן, אומנם האב הביולוגי עדיין לא נפגש עם העותר באופן סדיר, אולם הביע את רצונו לעשות כן, כפי שעולה מהשימוע (נספח ג' לעתירה). עוד עולה מהחומר שהונח בפני, כי האב ובנו משוחחים בטלפון ועל פי טבע הדברים, לפיהם האב הביולוגי נשוי לאישה אחרת ואב לילדים ממנה, ולאחר שהוכר כאבי העותר בבדיקת רקמות, הקשר עם בנו הוא קשר שמתפתח ובנסיבות אלו, בהן הילד הוא ישראלי ואביו הוא ישראלי, נראה, כי לא ראוי יהיה לעצור את הקשר ולא לתת לו להתפתח. אי מתן מעמד לעותרת 1, אמו של הילד, יביא לגירושה ולפגיעה בילד בכך שלא יוכל לפתח את הקשר עם אביו הביולוגי. הילד עלול להיפגע פעמיים, פעם אחת נפגע כאשר התברר לאימו כי אביו נשוי לאישה אחרת ולכן לא יוכל להתחתן עימה ופעם נוספת כשההחלטה על גרוש האם עלולה למנוע את הקשר שעשוי להתפתח ומתפתח בינו לבין אביו, קשר אשר מטבע הדברים מתפתח בהדרגה. על כן ובקבלי את העתירה, אני מורה על החזרת הדיון לוועדה הבינמשרדית ליתן מעמד מטעמים הומניטאריים, אשר תדון בשאלת טובת הקטין והשפעת ההחלטה בשאלת מעמד אמו, עליו, בהתאם להנחיות בית המשפט העליון ונוכח השינוי שחל מאז החלטתה הקודמת, כמפורט לעיל. בין שיקוליה, תיתן הוועדה דעתה לכך שהקטין נמצא במשמורת אמו הזרה, הוא התערה בארץ, וחי את רוב שנותיו בה. כמו כן תשקול הוועדה את גילו הצעיר, כבן 9 וחצי בלבד, שכן לא הרי קטין בגיל זה כהרי ילד בגיר. הוועדה תערוך לעותרת שימוע. המשיב ימנע מגירוש העותרת עד למתן החלטת הוועדה הבינמשרדית ועד ל-90 יום מיום קבלת ההחלטה, היה ובקשתה תידחה. מאחר וחלק מהטענות בעתירה שנתקבלו, לא הועלו קודם לכן בפני המשיב, אין צו להוצאות. קטיניםמשרד הפניםאזרחות