קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אזרחות לרומניה מטעמים הומניטאריים: העתירה 1. ביום 08.02.2011 הוגשה עתירה על-ידי בא כוחה הקודם של העותרת, עו"ד יעקב גנים. בעתירה צוין כי שנה קודם לכן הוגשה עתירה קודמת (עת"מ 35233-01-10), שבמסגרתה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית למחיקת העתירה. זאת, על בסיס התחייבות המשיבים כי עניינה של העותרת יובא בהקדם בפני הועדה הבין משרדית לעניינים הומניטאריים, לשם בחינה ומתן החלטה. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין, אשר ניתן ביום 11.04.2010. העותרת טוענת כי למרות שחלפה תקופה של למעלה מחצי שנה, טרם נדון עניינה וטרם ניתנה כל החלטה בבקשתה להסדרת מעמדה בישראל. לגופו של עניין, נטען בעתירה כי העותרת הייתה בעבר אזרחית רומניה והיא נישאה, ביום 28.12.1995, למר חיים שרצר ז"ל (להלן: "המנוח"), יהודי אזרח ישראל, עמו ניהלה חיים משותפים כבני זוג נשואים. בני הזוג התגוררו בדירת עמידר בדימונה, עד לפטירתו של המנוח ביום 16.08.2003. היכרות בני הזוג נמשכה למעלה מ-20 שנה, כאשר הם חיו יחדיו ברומניה, עד להחלטתם להינשא בנישואים אזרחיים ברומניה, ולעלות יחדיו ארצה. עם הגיע בני הזוג לישראל, הוסדר מעמדה של הגב' שרצר מכוח נישואיה והיא קיבלה אשרת ישיבה מסוג א/5. העותרת הינה כיום כבת 55 כאשר בעלה נפטר בהיותו כבן 79. בהתאם להליך המדורג, הייתה העותרת זכאית לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואיה, בתום 5 שנים מתחילתו של ההליך, אך משרד הפנים "משך זמן", והאריך את תוקף האשרה א/5 עד ליום 04.10.2005, מועד בו הודיע כי אינו משוכנע בדבר כנותו של קשר הנישואין בין העותרת למנוח. משרד הפנים ביסס את טענתו, בנושא העדר קשר אמיתי בין בני הזוג, על פניותיו של המנוח למשרד הפנים, בהן הזכיר את מריבותיו הרבות עם העותרת. עם זאת, כך נטען בעתירה, המנוח המשיך בקשר הנישואין עם העותרת ודאג לחדש את תעודת השהייה שלה בישראל. יתר על כן, כשנתיים טרם פטירתו, טרח המנוח ושלח שני מכתבים למשרד הפנים בהם ביטל את מכתביו הקודמים וביקש ליתן לאשתו תעודת זהות ישראלית, לאלתר. עם פטירתו של המנוח הודיע משרד הפנים לעותרת כי מעמדה בישראל אינו חוקי וכי עליה לצאת מהארץ. ב"כ העותרת מציין כי העותרת, ביחד עם עותרים נוספים, בעלי עניין משותף, הגישו עתירה לבג"צ (בג"צ 4711/02 הלל נ' שר הפנים, לא פורסם, , ניתן ביום 02.08.2009 (להלן: "בג"צ הלל")), ובפסק-הדין נקבע כי יש לקיים בחינה אינדיווידואלית ושימוע לכל אחד מהעותרים, לרבות לעותרת. בהתאם להחלטה זו של הבג"צ, פנתה העותרת אל הועדה הבין משרדית, לשם בחינת זכאותה לקבל תעודת זהות מטעמים הומניטאריים, ומאחר שטרם ניתנה החלטה, הוגשה עתירה זו. לטענת העותרת, יש לראות בעצם הארכת שהייתה של העותרת בישראל, בהתאם לאשרה א/5, משום הצהרה כי קשרי הנישואין בינה לבין המנוח היו כנים, ומשרד הפנים מנוע מלטעון אחרת. העותרת קשרה את גורלה בגורל מדינת ישראל, בעקבות נישואיה לאזרח ישראלי, ואף ויתרה על אזרחותה הרומנית, ולפיכך כל רצונה הוא להמשיך ולחיות בישראל. לאור האמור, התבקש בית המשפט להעניק לעותרת את הסעד המבוקש בעתירה. הליכים לאחר הגשת העתירה 2. העתירה נקבעה לדיון מקדמי ליום 18.05.2011, אך טרם הדיון פנו הצדדים וביקשו במשותף לדחות את מועדו, מאחר שעניינה של העותרת הובא בפני הוועדה ההומניטארית והיא אמורה להתכנס ביום 22.05.2011, לאחר ראיון עדכני עם העותרת. מאחר שכך, אין טעם לקיים את הדיון בעתירה במועד מוקדם להתכנסותה של הוועדה ההומניטארית. בהתאם לבקשה זו, נקבע כי הדיון יידחה ויתקיים ביום 14.09.2011. אין חולק כי ביום 27.06.2011 נשלחה הודעה לעותרת שבה נאמר כי עניינה הובא בפני הוועדה הבין משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים, ולאחר שנערך ראיון לעותרת, הגיעה הוועדה למסקנה כי זיקתה של העותרת למדינת נתינותה, רומניה, חזקה יותר מזיקתה לישראל, ולפיכך לא נמצאו טעמים הומניטאריים המזכים אותה במעמד בישראל. עוד נאמר במכתב שנשלח אל העותרת, כי בקשתה סורבה, וכי עליה לצאת מישראל תוך 30 יום מיום קבלת מכתב זה. המכתב נחתם על-ידי הגב' אירית לאובל, ראש דסק דרום במחלקה לאשרות וזרים, שמקום מושבה ברח' מסילת ישרים 6, ירושלים. מאחר שהעותרת לא עזבה את הארץ, הוצא נגדה צו הרחקה והיא הוכנסה למשמורת ביום 05.09.2011. ביום 06.09.2011 התקיים דיון לפני בית הדין למשמורת, כאשר העותרת יוצגה על-ידי עו"ד יעקב גנים. בית-הדין למשמורת החליט כי ניתן לשחרר את העותרת מהמשמורת, ובלבד שניתן יהיה להבטיח את יציאתה מהארץ במועד. לפיכך, נקבע כי היא תפקיד ערבות בנקאית בסכום של 5,000 ₪, והיא תעזוב את הארץ בתוך 14 ימים מיום דחיית עתירתה להסדרת מעמדה בישראל. כמו כן נקבע כי עליה להתייצב פעמיים בשבוע ביחידת עוז בחולון, בשעות שנקבעו בהחלטה. לאחר שנמסר לבית-הדין כי בדעת משרד הפנים לערער על ההחלטה, עוכב שחרורה של העותרת עד למחרת היום בשעה 14:00. ביום 07.09.2011 התקיים דיון נוסף בעניינה של העותרת, והחלטת השחרור בוטלה, כאשר הותר לעותרת לצאת לדיון בעתירה, הקבוע ליום 14.09.2011. יצוין, כי בהמשך נחתם "הסכם פשרה" בין הצדדים, במסגרתו הוסכם כי העותרת תימצא מחוץ למשמורת עד לדיון בעתירה, או עד להחלטה אחרת בעתירה. העותרת תפקיד ערבות כספית בנתב"ג בסך 25,000 ₪, בנוסף לכל ערבות אחרת שכבר הופקדה על-ידה. עוד ראוי לציין כי ביום 13.09.2011 הוגשה על-ידי עו"ד דוד אנג'ל, פרקליטה החדש של העותרת "בקשה בהולה למתן צו ביניים". בבקשה זו התבקש בית המשפט לבטל את החלטת הגירוש/הרחקה של העותרת מישראל, לבטל את החלטת המעצר נגד העותרת, ולהורות למשרד הפנים להימנע מחילוט כספה של העותרת, ולהשיב לה סכום של 30,000 ₪, אשר הופקד על-ידה במשרד הפנים. כמו כן, התבקש בית-המשפט לאפשר לה ולבן זוגה החדש (משה מלול), להסדיר את מעמדם בישראל בהתאם לנוהל "ידועים בציבור" של משרד הפנים. המשיבים בבקשה זו הינם: 1. שר הפנים 2. משרד הפנים 3 הוועדה לעניינים הומניטאריים 4. בית הדין לביקורת משמורת. הבקשה באה בפני כב' השופט ורדי, אשר נתן צו ארעי האוסר על הרחקת העותרת מן הארץ ועל חילוט הערבות הבנקאית. עוד נקבע כי צו זה יעמוד בתוקפו עד להחלטה בבקשה למתן צו ביניים, בקשה שתידון במסגרת הדיון בעתירה עצמה, ביום 14.09.2011. תגובת המשיבים לעתירה 3. בתגובה לעתירה נטען כי משניתנה החלטה סופית ומנומקת בעניינה של העותרת, על-ידי הוועדה הבין משרדית, הדוחה את בקשתה, הרי שהעתירה התייתרה ויש לסלקה על הסף. למעלה מן הצורך, נטען על-ידי המשיבים כי בעלה של העותרת, פנה לא אחת למשרד הפנים בבקשה להפסיק את ההליך המדורג. העותרת עצמה טענה במשרד הפנים כי בעלה המנוח מתעלל בה. בנסיבות אלה, ולאור פער הגילאים בין בני הזוג, ולנוכח העובדה כי אין להם ילדים משותפים, עלה ספק בכנות הקשר ביניהם, ובעיקר משנמצא כי יש לעותרת זיקה למדינת נתינותה, רומניה. עניינה של העותרת הובא בפני הוועדה הבין משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים, ונערך לה ראיון, לפנים משורת הדין, על-מנת לבחון את זיקתה של העותרת לישראל לעומת זיקתה למדינת נתינותה. לאחר שנבחנו כלל הנסיבות, הגיעה הוועדה למסקנה כי אין טעמים הומניטאריים המקנים לעותרת מעמד בישראל, ועל-כן נדחתה בקשתה והיא נדרשה לצאת את הארץ. כאמור, נטען על-ידי המשיבים כי העתירה התייתרה מאחר שניתנה בעניינה החלטה סופית הדוחה את בקשת העותרת. החלטה זו הינה החלטה סבירה, לאור הנסיבות המטילות ספק בדבר כנות הקשר בינה לבין המנוח, והוועדה הפעילה את סמכותה באופן ראוי וסביר, תוך שקילת מכלול העובדות והנתונים. טיעוני הצדדים 4. בדיון שהתקיים ביום 14.09.2011 הופיע עו"ד דוד אנג'ל, אשר הציג ייפוי כוח מיום 09.09.2011, החתום על-ידי העותרת ואדם בשם מלול משה. לטענתו של עו"ד אנג'ל, נגרם לעותרת עוול משווע מאחר שלא הייתה כל עילה לדחות את בקשתה למתן מעמד ולהענקת תעודת זהות ישראלית. לב"כ העותרת לא היה הסבר מדוע לא הוגשה עתירה מתוקנת, לאחר שכבר ניתנה החלטת הוועדה הבין משרדית, וגם לא היה מענה לשאלה בנוגע לסמכותו המקומית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב להידרש לעתירה זו, בשים לב לעובדה כי ההחלטה התקבלה על-ידי הגורמים המוסמכים במשרד הפנים בירושלים. לגופו של עניין, טען עו"ד אנג'ל כי לא היה מקום ליתן משקל למכתביו של המנוח, המבקשים שלא להעניק מעמד לעותרת בישראל, שכן מדובר במריבה "רגילה" בין בני זוג, שלאחריה הוגשו מכתבים נוספים המבטלים את הקודמים. הטענה בדבר חוסר כנות הקשר בין בני הזוג הועלתה על-ידי משרד הפנים בחוסר ניקיון כפיים, שכן עד ליום מותו של המנוח ניתן לעותרת רישיון ישיבה בישראל מסוג א/5, במסגרת ההליך המדורג. עו"ד אנג'ל קבל גם על מעצרה של העותרת, דבר שנעשה, לטעמו, ללא כל הצדקה ובחוסר תום לב, מאחר שהעותרת מצויה, למעלה מ-16 שנים בישראל, והיא אלמנתו של אזרח ישראלי. עוד נטען, כי כיום לעותרת יש בן זוג ישראלי (משה מלול, ששמו המופיע בכתב ייפוי הכוח), והוגשה בקשה לעניין זה למשרד הפנים, על-מנת להכיר בה כידועה בציבור של האיש, שהוא אזרח ישראלי. עם זאת, הבהיר עו"ד אנג'ל כי איננו מבקש סעד מבית-המשפט בעילה זו. לאור האמור, התבקשתי לקבל את העתירה ולבטל את החלטתה של הוועדה הבין משרדית, ולאשר את התאזרחותה של העותרת בישראל. 5. ב"כ המשיבים, עו"ד בסלי-דובדבני, טענה כי על בית-המשפט להתעלם מהבקשה למתן צו ביניים, שבמסגרתה התווספו משיבים, שלא נזכרו בעתירה המקורית. ב"כ המשיבים הזכירה כי בעתירה המקורית ביקשה העותרת כי עניינה יובא בפני הוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטאריים, ומשהתכנסה הוועדה ודנה בנושא, התייתרה העתירה. בהתאם להחלטה שהתקבלה על-ידי הוועדה הבין משרדית היה על העותרת לצאת את הארץ תוך 30 יום, ומאחר שלא עשתה כן, היא נעצרה ביום -05.09.2011, וכידוע, שוחררה העותרת מהמשמורת במסגרת הסכם פשרה שהושג בין הצדדים. לגופו של עניין, טענה ב"כ המשיבים כי האשרה מסוג א/5 הינה אשרה זמנית הניתנת בהתאם לנוהל המדורג, ולשר הפנים נתון שיקול הדעת לבטל את האשרה, כאשר קיים ספק בכנות הקשר בין בני הזוג. עו"ד בסלי-דובדבני, הביעה התנגדות חריפה לתיקון העתירה, וציינה כי בכל מקרה מדובר בשיהוי ניכר, כיוון שהחלטת הוועדה המשרדית ניתנה בחודש יוני 2011, ואין חולק כי הגיעה לידיעתה של העותרת וב"כ, במהלך חודש יולי 2011. לעותרת אין זכות קנויה להישאר בישראל, והדברים הובהרו בבג"צ הלל, שהוגש גם על-ידי העותרת, ביחד עם מספר אלמנות של אזרחים ישראליים. כאמור, עניינה של העותרת נבחן על-ידי הוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטאריים, ואף נערך לה ראיון, לפנים משורת הדין. בסופו של יום, נבחנו כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות זיקתה של העותרת לארץ מולדתה וזיקתה לישראל, והתקבלה החלטה מבוססת וראויה, ואין כל הצדקה להתערב בהחלטה זו. לפיכך, התבקשתי לדחות את העתירה ולהורות על יציאתה של העותרת את הארץ בהקדם. דיון והכרעה 6. אין חולק כי העתירה, אשר הוגשה בחודש פברואר 2011, הפכה למיותרת ובלתי רלוונטית, מאחר שהדרישה להתכנסותה של הוועדה הבין משרדית לעניינים הומניטאריים על-מנת לדון בעניינה של העותרת, נענתה באופן מלא. לעותרת נערך ראיון מקדים ביום 04.05.2011, ועניינה של העותרת הוצג במלואו בפני הוועדה, ובסופו של דבר, נקבע כי אין טעמים הומניטאריים המצדיקים מתן מעמד לעותרת, בישראל. החלטת הוועדה ונימוקיה הובאו בפני העותרת, במכתב שנשלח אליה ביום 27.06.2011, ואין חולק כי הדברים הגיעו לידיעתה ולידיעת ב"כ דאז, במהלך חודש יולי 2011. בעקבות אותה החלטה לא הוגשה עתירה מתוקנת, המבקשת לתקוף את החלטתה של הועדה הבין משרדית, והודעתו של עו"ד אנג'ל כי בכוונתו לבקש את תיקון העתירה, הינה הודעה מאוחרת אשר ניתנה במהלך הדיון ביום 14.09.2011, ואין צריך לומר כי מדובר בשיהוי ניכר, אשר אין לו כל הצדקה. יצוין, למעלה מן הצורך, כי גם לגופו של עניין לא נמצאו טעמים המצדיקים התערבות בהחלטת הוועדה הבין משרדית. הוועדה בחנה את עניינה של העותרת בהתאם לנוהל המעודכן שהתקבל בעקבות בג"צ הלל, ומאחר שהתעורר ספק לגבי כנות הקשר בין העותרת לבין המנוח, ובנוסף נמצא כי לעותרת זיקה חזקה יותר לארץ מולדתה, רומניה, הוחלט שלא להעניק לעותרת מעמד מטעמים הומניטאריים. מן הראוי להזכיר כי בבג"צ הלל, עליו מסתמך ב"כ העותרת, חזר בית-המשפט העליון וקבע כי "סעיף 7 לחוק האזרחות אינו מעניק אזרחות מניה וביה מכוח נישואין, אלא נועד להקל על הליך ההתאזרחות של מי שנישאה לבן זוג ישראלי... ממילא רשאית המדינה שלא להעניק אזרחות באופן אוטומטי כאשר ההליך המדורג נקטע באיבו בשל מותו של בן הזוג הישראלי. ניתן לומר כי במקרה כזה חסרים נתונים שאמורים היו להיאסף לאורך תקופת ההליך המדורג כולה". עוד נקבע באותו פסק דין כי לא נמצא פגם בנוהל המתוקן, שעניינו "נוהל טיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים" (נוהל 2006), ולפיכך נדחו העתירות שהוגשו לבית-המשפט העליון, לרבות עתירתה של העותרת. עוד ראוי לציין, כי הסמכות המקומית לדון בעתירה מתוקנת, לו הוגשה כזו, נתונה לבית המשפט המחוזי בירושלים, לנוכח העובדה כי החלטת הוועדה המשרדית ניתנה בעיר זו. סוף דבר 7. הנני דוחה את העתירה ומבטל את צו הביניים, אשר ניתן על-ידי. העותרת תצא את הארץ תוך 14 יום ממועד קבלת פסק-דין זה. כל הערבויות אשר ניתנו על-ידה יעמדו בעינן, על-מנת להבטיח את יציאתה של העותרת את הארץ, כאמור לעיל. בנסיבות העניין, אינני רואה ליתן צו להוצאות. משרד הפניםשהייה בישראל מטעמים הומניטארייםאזרחותהומניטריות