קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הכרה בתקופת התמחות במשפטים: עתירה לפסול את החלטת לשכת עורכי הדין לפיה יש לראות בשנת ההתמחות שהשלים העותר כ"השכלה כללית" ולחייבו להתחיל בשנת התמחות חדשה. כמו כן מתבקש ביהמ"ש להורות למשיבה לפטור את העותר ממבחן מעשי ולרשום אותו כעו"ד. העובדות הנדרשות לעתירה העותר סיים לימודי משפטים באוניברסיטת ת"א בשנת 1987, עבר להתגורר בחו"ל ושם הוסמך כעו"ד בשלושה בתי משפט שונים. ב-27.12.04 שב העותר לישראל ,הוכר כ"תושב חוזר" ועבר להתגורר בת"א. ב-15.3.2005 החל העותר התמחותו במשרד עורכי הדין "אהרונסון, שר, אבולעפיה, מודעי" בת"א. ביום 7.4.2005 פנה העותר למשיבה 1- לשכת עורכי הדין בישראל (להלן:"הלשכה") בבקשה לרשום אותו כמתמחה החל מ-16.3.05 ולקצר את תקופת התמחותו לששה חודשים בלבד, בהתאם לסעיף 35(ב) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן:"החוק") הקובע כי מי שהוסמך בחו"ל ושימש שם עו"ד שנתיים לפחות, רשאית הלשכה להפחית תקופת התמחותו כך שלא תפחת מ-ששה חודשים. לבקשה צורף תצהיר בדבר היעדר עבר פלילי . ללשכה נודע כי כאשר שהה העותר במדינת ניו-יורק הוא הורשע בפלילים ורישיונו נשלל ולמרות השעייתו המשיך לעסוק שם בעריכת דין. לפיכך, ביום 5.5.05 פנתה הלשכה לעותר במכתב בו ביקשה לקבל התייחסותו למידע זה . בתגובתו מיום 15.5.05 טען העותר כי על פי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן:"חוק המרשם הפלילי") העבירה התיישנה ועל כן חל עליה חיסיון התיישנות והעותר אינו מחויב למסור כל מידע אודותיה. ביום 22.9.05 נערך לעותר שימוע בפני ועדת ההתמחות ושם שב על סירובו שלא ליתן מידע בדבר הרשעתו בחו"ל. ביום 10.10.05 התכנסה ועדת ההתמחות הארצית בעניינו של העותר וקבעה כי יש להמליץ לוועד המרכזי לדחות את בקשת העותר לאישור ההתמחות היות ואינו ראוי לשמש עורך דין. ביום 1.11.05 דן הוועד המרכזי בהמלצת ועדת ההתמחות הארצית בנוכחות ב"כ העותר ולבסוף קבע כי אין לאפשר לעותר להירשם להתמחות. ביום 7.12.05 הודיעה הלשכה לעותר כי הועד המרכזי החליט לדחות את בקשתו לאישור ההתמחות לאור עבירה בה הורשע העותר בשנת 1996 בניו-יורק באשמת "קשירת קשר עם סוכן מדיח לאיים על עו"ד אחר", עבירה שבגינה נשלל רישיונו של העותר לצמיתות מלעסוק בעריכת דין בניו-יורק. כמו כן נומק הסירוב באי שיתוף פעולה מטעם העותר ובאי מסירת פרטים בעניין ההרשעה ושלילת הרישיון בתצהיר שמסר ללשכה. בעקבות החלטה זו הגיש העותר בשנת 2006 עתירה מנהלית (עת"מ (י-ם) 159/06) תוך שהוא ממשיך בהתמחותו ומסיים תקופת ההתמחות בת שנה (3/05-3/06). ביהמ"ש דחה את עתירתו וקבע כי הוראות חוק המרשם הפלילי אינן חלות על הרשעות מחוץ לישראל על פי דין זר ולפיכך בניגוד להרשעות בישראל, ההרשעות בחו"ל אינן מתיישנות ולכן לא חל עליהן חיסיון ההתיישנות. בסמוך למתן החלטה זו קבע היועץ המשפטי לממשלה בעניין אחר, בהתאם לעקרונות חוק המרשם הפלילי, כי גם הרשעות מחו"ל מתיישנות. לפיכך ערער העותר על פסק הדין המנהלי לביהמ"ש העליון (עע"ם 7694). ביהמ"ש ביקש התייחסותו של היועץ המשפטי לממשלה לעניין ההתיישנות ולאור עמדתו ולאור המלצת בית המשפט מיום 27.5.08 חזר בו המערער מערעורו והלשכה התחייבה כי "אם יגיש המערער בקשה חדשה מטעמו להתקבל ללשכה, היא תידון ותתברר בפני הגורם המוסמך בהתאם לתוכנה". בהסתמך על האמור לעיל הגיש העותר ללשכה ביום 22.2.09 בקשה חדשה להכיר בדיעבד בשנת התמחותו שהסתיימה (להלן:"הבקשה החדשה"). ביום 26.2.09 הופיע העותר בפני ועדת ההתמחות הארצית וזו המליצה לוועד המרכזי כי :"המבקש השכיל והמציא לוועדה את כל המידע בגין הרשעתו, ולאור הנטען על ידו נראה כי המבקש הפיק לקח מהסתבכותו. בהתחשב באמור לעיל ולאור חלוף הזמן מומלץ לאשר מעתה את תחילת התמחותו". לאור ההמלצה האמורה אישר הועד המרכזי ביום 24.3.09 לעותר להתחיל את התמחותו. ביום 7.4.09 פנה העותר בשנית ללשכה בבקשה להכיר בהתמחותו בדיעבד. ביום 13.5.09 הודיע הלשכה לעותר כי הבקשה נדחית לאור העובדה שההתמחות התבצעה ללא אישורה של הלשכה וללא פיקוחה. בתאריך 25.6.09 שלח העותר מכתב ללשכה וטען נגד ההחלטה. העותר העלה מספר טעונים: תקדימים מביהמ"ש העליון לפיהם הוכרה שנת התמחות בדיעבד לאור הרשעה שהתיישנה, היותו מפוקח בעת ההתמחות על ידי עורכי הדין במשרד כיתר מתמחי המשרד, היות הפיקוח על ההתמחות רק כלי בשמירה על איכותה אך ההתמחות אינה תלויה בפיקוח זה, וכן עובדת היותו עו"ד בפרקטיקה מזה מספר שנים בחו"ל ולא סטודנט שאך סיים לימודיו. ביום 31.8.09 זומן העותר להופיע בפני ועדת התמחויות. לאור המלצת הועדה סירב הועד המרכזי להכיר בהתמחות העותר בדיעבד והוא נדרש לעבור תקופת התמחות נוספת. בגין החלטה זו הוגשה העתירה שלפני. טענות הצדדים לטענת העותר מדובר בהחלטה בלתי סבירה המהווה פגיעה קשה בחופש העיסוק. ההחלטה מפלה ומהווה אכיפה סלקטיבית ביחס לאחרים שהתמחותם אושרה בדיעבד. ההחלטה מתעלמת מפסיקות ביהמ"ש העליון. לטענת העותר התנהלות הלשכה במשך כל ההליך מולו הינה התנהלות בניגוד לכללי המינהל התקין. לשיטתו לא מדובר בסטודנט שזה עתה סיים לימודיו ויש לפקח מקרוב אחר התמחותו כי אם במי שעבר את בחינות ההסמכה בניו-יורק ובבתי משפט בארה"ב, סיים תואר שני במשפטים ועבד במשרד מכובד בניו-יורק. במקרה דנן גם אם התמחותו לא פוקחה על ידי הלשכה הרי שהיא פוקחה על ידי השותפים במשרד וממילא אין בנסיבות המקרה כדי לפסול את ההתמחות שנעשתה במלואה וכדין. בנוסף, הבקשה הראשונה לאישור ההתמחות לא אושרה בגין אותה עבירה שכבר נקבע שהתיישנה גם בעת שהחל את התמחותו. הפשרה שהושגה בעניינו בבית המשפט העליון קבעה כי על העותר להגיש בקשה חדשה אך לא נקבע בה כי חובה על העותר להתחיל בהליך התמחות חדש. בעת שהגיש העותר את הבקשה השניה ב-2009 להכיר בהתמחותו בדיעבד, חלפו כבר 13 שנים מאז ההרשעה שבגינה נדחתה בקשתו הראשונה ולפיכך יש לקבל את בקשתו. מנגד טוענת הלשכה כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ופסק דינו של בית המשפט העליון סתמו את הגולל על בקשת העותר מיום 7.4.05 שנדחתה על ידי הלשכה ביום 1.11.05. בחוות הדעת שהגיש היועץ המשפטי לממשלה נקבע בעניינו של העותר כי:"נראה שהנתונים הקיימים בידי הלשכה בעניינו של המערער, שלא נסתרו וזאת מחמת סירובו של המערער לשתף פעולה באופן מלא עם הוועד המרכזי, ביססו תשתית מספקת לקבוע, כי המערער אינו ראוי להירשם כמתמחה". בית המשפט העליון קבע שאם יגיש העותר בקשה חדשה מטעמו להתקבל ללשכה, זו תידון ותתברר בפני הגורם המוסמך. כך אכן נעשה. לאור שינוי הנסיבות והזמן שחלף, אישרה הלשכה לעותר להתחיל בהתמחות לאמור התמחות מכאן ואילך שתוכר ותפוקח על ידי הלשכה. לפיכך, אין מקום להידרש ולדון עוד באישור ההתמחות בדיעבד המנוגדת בעקרון לרציונל הקבוע בכלל 3 לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962. לעניין בקשותיו של העותר לקצר את תקופת התמחותו ולפטור אותו ממבחן, הרי שבקשותיו אלה טרם נדונו בלשכה שכן יש לסיים ראשית את הדיון בסוגיית ההתמחות. המסגרת הנורמטיבית על פי סעיף 1 לחוק הוקמה הלשכה על מנת "שתאגד את עורכי הדין בישראל ותשקוד על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין". לצורך הגשמת המטרה שלשמה הוקמה, מוטלים על הלשכה תפקידים המנויים בסעיף 2 לחוק ובין היתר: הלשכה - (1) תרשום מתמחים, תפקח על התמחותם ותבחנם; (2) תסמיך עורכי דין על ידי קבלתם כחברי הלשכה; סעיף 26 לחוק קובע את התנאים לרישום מתמחה, ואולם, סעיף 27 לחוק קובע כי: "הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין. סירבה הלשכה לרשום מתמחה, תודיע למועמד את נימוקיה בכתב". סעיף 42 לחוק קובע מי כשיר להיות עו"ד ולהתקבל כחבר בלשכה ואולם סעיף 44 (א) לחוק קובע כי "הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא קבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו". החלטת הלשכה שלא לאפשר לאדם להירשם כמתמחה בהתאם לסעיף 27 לחוק או שלא לקבלו כחבר בלשכה בהתאם לסעיף 44 לחוק, יכולה להיות זמנית או לצמיתות. בהקשר זה נקבע: "קביעת אמות המידה של התנהגות ראויה של עורכי דין, מסורה, ככלל, למוסדות לשכת עורכי הדין המוסמכים. תפקידם אינו מסתכם בדאגה להענשת עורכי דין העוברים עבירות משמעת. על הועד המרכזי למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין. אדם כזה לא יורשה להירשם כמתמחה ולא ירשם כחבר הלשכה. ודוק, הסמכות המסורה ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה או שלא לקבלו כחבר הלשכה, יכול שתופעל גם על דרך של "סירוב לשעה", באופן המונע את הרישום להתמחות או את הקבלה לחברות בלשכה לפרק זמן קצוב בלבד, ולאו דווקא לצמיתות (על"א 10320/02 פאדי בולוס נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד נח (5) 695 (2004) (להלן:"פרשת בולוס")). מכאן שהמחוקק ראה ליתן בידי הלשכה סמכות רחבה שבשיקול דעת לקבוע מי ראוי להירשם כמתמחה ומי לאו, מי ראוי לשמש כעורך דין ומי לאו, וכל זאת במטרה לשמור על רמתו וטהרו של המקצוע. פעילות זו נעשית על-ידי הוועד המרכזי, שהוא המוסד המבצע של הלשכה (סעיף 11 לחוק) "ובין היתר הוא המופקד על התווית מדיניות מדיניות כללית וערכית של הלשכה לעניין אלה הראויים לשמש כעורכי דין...אין מדובר בהליך שיפוטי עונשי, אלא בהליך מינהלי מעין שיפוטי, בו נבדקים מעשיו של המועמד ועל פיהם נבחנת שאלת התאמתו למקצוע" (פרשת בולוס לעיל). בכל הנוגע להפעלת סמכויותיו בתחום ההתמחות, נעזר הוועד המרכזי בוועדת ההתמחות הארצית, שהנה פורום מסייע ומייעץ. דיון העותר מבקש מבית המשפט להתערב בהחלטת הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, שהתקבלה בהתאם להמלצת ועדת ההתמחות הארצית, שלא לאשר לו את ההתמחות שנעשתה ללא אישורה וללא פיקוחה של הלשכה בדיעבד . ככלל, הביקורת השיפוטית המנהלית מתמקדת בשאלה האם הרשות פעלה בסמכות, האם הפעלת שיקול הדעת נעשתה כראוי ובכפוף לכללי המשפט המנהלי והאם לא נפל בהחלטה פגם מהפגמים המנהליים הידועים המצדיקים התערבות בית המשפט בהחלטת הרשות. קרי, האם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, בלא ניגוד עניינים או חוסר תום לב, כשהיא מושתתת על טעמים ענייניים וללא שיקולים זרים. בעיקר, האם האיזון שנעשה על-ידי הרשות המנהלית מצוי בתחום הסבירות (בג"צ 4769/95 רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 268 (2002); בג"צ 2324/91 התנועה לאיכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, פ"ד מה(3)678 ,688 (1991); בג"צ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, 378 (1981) ; בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור,פ"ד לה(1) 422,421 (1980); בג"צ 127/80 משה אודם נ' ראש עיריית תל-אביב יפו ואח', פ"ד לה(2)118, 118 (1980);בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת,פ"ד לו(2) 449, 453-454 (1980); יצחק זמיר הסמכות המינהלית 763-771(כרך ב',תשנ"ו)). בענייננו מסרבת הלשכה להכיר בדיעבד בהתמחות שעשה המשיב. אין מחלוקת שההחלטה מצויה בסמכותו של הועד המרכזי. המחלוקת בין הצדדים היא האם בנסיבות המקרה הספציפי ראוי היה שהועד יקבל את ההחלטה שקיבל והאם מדובר בהחלטה סבירה שנתקבלה תוך הפעלת שיקול דעת כנדרש. לאחר שקראתי בעיון את החומר המצוי בתיק ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כי יש מקום להתערבותו של בית המשפט בהחלטת הלשכה. במקור סורבה בקשתו של העותר במכתבה של הלשכה לב"כ העותר מיום 7.12.05 בנימוקים אלו: מאחר שהעבירה בה הורשע מרשך היא עבירה על פי דין זר, מבחינה פורמאלית היא אינה כלולה ברשימת העבירות שהלשכה אינה רשאית להתחשב בהן או לדרוש גילויין ולפיכך הלשכה מתחשבת בה. מאחר שרשיונו של מרשך לעסוק בעריכת דין בניו-יורק נשלל, בנסיבות אלה היה עליו לפרט מדוע נשלל רשיונו, על מנת שהגופים המכריעים בלשכה יוכלו לקבל החלטה עניינית בבקשתו. לאור סירובו של מרשך לפרט את הנסיבות בהן נשלל רשיונו, אין מנוס אלא לסרב לבקשת ההתמחות שלו. מהחומר שעלה בפני הועד המרכזי הסתבר כי מרשך עסק בעבודה משפטית לרבות ליטיגציה בניו-יורק בתקופה שבה נשלל רשיונו, וזו כשלעצמה עילה לסרב לבקשתו. מרשך לא גילה בתצהיר ללשכת עורכי הדין את סדרת העובדות הרלוונטיות שנחשפה בישיבה, ולמעשה המשיך בסירובו להשיב לשאלות בישיבה משנתנה לכם האפשרות להציגן שוב בפני הועד המרכזי. בית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ 159/06) קבע כי החלטה זו בדין יסודה במיוחד כאשר מדובר בהרשעה במעשים חמורים שבעתיים אף נשלל רישיון העותר לצמיתות, הרשעה שביהמ"ש קבע שלא התיישנה, ולפיכך נקבע כי אין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטה זו של הלשכה. לאור שהעותר סבר שהרשעתו התיישנה, הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (עע"ם 7694/06). סעיף 27 לחוק כאמור אינו מגביל את הלשכה לסרב לרשום מתמחה רק מקום שהורשע אותו אדם בפלילים אלא מתיר לה לסרב לרושמו "אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך דין" . לפיכך קבע היועץ המשפטי לממשלה בהודעתו שניתנה בערעור:" החלטת הלשכה לסרב לרשום את המערער כמתמחה התבססה על שלושה טעמים נוספים מלבד סירובו למסור פרטים אודות הרשעתו בפלילים: סירובו של המערער למסור פרטים אודות נסיבות שלילת רשיונו לעריכת דין בניו-יורק בתקופת השעייתו (הטעם השני להחלטה), עיסוקו של המערער בעריכת דין בניו-יורק בתקופת השעייתו (הטעם השלישי להחלטה), ואי גילויו של המערער בתצהיר שהגיש בגדרה של הבקשה לרישום התמחות את סדרת העובדות שנחפשה (הטעם הרביעי להחלטה)... ודי בכל אחד מהם...כדי להצדיק את ההחלטה שהתקבלה". עוד קבע היועץ המשפטי לממשלה כי "על פי ההלכה הפסוקה רבת השנים, הרשעה משמעתית לפי חוק הלשכה אינה מתיישנת, ובכלל זה הרשעה שהיא פועל יוצא של הרשעה פלילית...לא היתה כל מניעה שלשכת עורכי הדין תדרוש מהמערער הסברים מלאים אודות אופן התנהלותו בחו"ל לאחר שהושעה לצמיתות מלשכת עורכי הדין בני-יורק, וכן אודות החלטתה של לשכת עורכי הדין בניו-יורק משנת 2004 שלא להחזירו לשורותיה". מכאן שגם אם חוק המרשם היה חל בעניין העותר והרשעתו היתה מתיישנת (אך לא נמחקת בהתאם לסעיף 16 לחוק המרשם), לרבות החובה להעיד עליה ולגלותה בפני הלשכה, הרי שסירוב הלשכה לרושמו כמתמחה ו/או להכיר בהתמחותו שנעשתה ללא אישורה ופיקוחה בדיעבד, בשל סירובו למסור פרטים לעניין שלילת רשיונו ועבודתו בעריכת דין שם למרות השעייתו, די בהם לכשעצמם כדי להצדיק החלטתה שלא לאשר התמחותו. כבר נאמר לא אחת על חשיבותו וייחודו של מקצוע עריכת הדין: "עורך דין אינו אך טכנאי משפט, אדם שמילא את כרסו חכמה ודעת ויודע הוא להשיב לעניין על שאלות חוק ומשפט שהוא נשאל. מקצוע עריכת-דין טובל כל כולו בערכים: בנאמנות, בהגינות, בהוגנות, ביושר, באמירת אמת, בנימוס, בכבוד לזולת" (בג"צ 4495/99 הסניגוריה הציבורית נ' ועדת הערר פ"ד נג (6) 625). הלשכה מצאה כי מעשיו של העותר ואופן התנהלותו אל מול הלשכה אינם מעידים על עמידתו באותן דרישות ייחודיות הנדרשות ממי שרוצה לעסוק במקצוע עריכת דין ולפיכך סירבה לאפשר התמחותו. מצאתי כי שיקול הדעת שהפעיל הועד המרכזי בשעתו במסגרת הסמכות המוקנית לו הינו שיקול דעת ראוי המצוי במתחם הסבירות לאור החומרה שייחס הוועד המרכזי למעשי העותר ולסירובו לגלות מידע משזומן להופיע בפני הלשכה. גם פניותיו החוזרות ונישנות של העותר אל הלשכה נבחנו אחת לאחת ונענו והוא אף זומן מספר פעמים לשימוע בפני ועדת התמחות ארצית ששקלה את טיעוניו. זאת ועוד, הסירוב לאפשר למערער להירשם כמתמחה לא היה לצמיתות ובחלוף הזמן ולאחר שהעותר המציא ללשכה את כל המידע בגין הרשעתו, משהגיש העותר ללשכה ביום 22.2.09 בקשה חדשה להתיר לו להתמחות, החליט הוועד המרכזי של הלשכה בישיבתו מיום 24.3.09 להיענות לבקשה ולהתיר לעותר להתחיל התמחות ובכך אימץ את הדעה הרווחת לפיה "...הזמן שעבר מאז ביצוע העבירה ועד למינוי המוצע הוא גורם חשוב. ככל שעובר זמן רב יותר, ככל שחולפות השנים, כן נמוג הזיהוי של האיש עם העבירה שביצע..." (בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מז (2) 229 (1993)). לטענת העותר משמעות פסק הדין של ביהמ"ש העליון בעניינו מיום 27.5.08 שקבע כי "אם יגיש המערער בקשה חדשה מטעמו להתקבל ללשכה, היא תידון ותתברר בפני הגורם המוסמך בהתאם לתוכנה" היא כי עסקינן בבקשה חדשה שמשמעה חזרה על בקשתו הראשונית שנדחתה להכיר בהתמחות שנעשתה על ידו בתקופה 3/05-3/06 באופן רטרואקטיבי, וזאת למרות שנעשתה ללא אישור וללא פיקוח הלשכה. לא מצאתי כי זו הפרשנות הראויה לפסק הדין, שהרי הרישא לאותו פסק דין קובע כי "בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה (שכאמור לעיל תמך בחוות דעת ארוכה מנומקת ומפורטת בהחלטת הלשכה-מ.ר.) ונוכח המלצת בית המשפט, חזר בו המערער מערעורו" . כללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות) תשכ"ב-1962 (להלן:"הכללים"), הקובעים כי על המבקש להתמחות להגיש בקשה ללשכה וזו צריכה לאשר אותה עובר לתקופת ההתמחות ואף לפקח על הליך ההתמחות מתחילתו ועד סופו, אינם כללים שעניינם אך בפרוצדורה גרידא. זוהי קביעה התואמת את מגמות החוק ותפישת המקצוע והצורך לוודא כי הבאים בשעריו ראויים לכך. בדוח הוועדה לבחינת נושא ההתמחות בראשות כב' השופטת ה. גרסטל (נספח 14 לעתירה) נקבע כי: "קיומה של תקופת הכשרה מעשית הינו הכרחי להליך ההכשרה של עורך הדין לעתיד...שעבורו מהווה תקופה זו הזדמנות בלתי חוזרת ללימוד והפנמה של דרכי עבודה, לרכישת נורמות התנהגות אתית ולהכרת המקצוע על היבטיו השונים. מובן שכדי שתקופה זו תמוצה באורח ההולם, יש לקבוע, בצד ההסדרים השונים הנוגעים לה, מנגנוני פיקוח ובקרה, שיבטיחו כי תקופה זו אכן תנוצל למטרות האמורות" ועוד נאמר בדו"ח בפרק ט' הדן בפיקוח על ההתמחות כי:"הוועדה רואה חשיבות רבה בביצוע הפיקוח על ההתמחות בצורה מושכלת, מקצועית, מעמיקה ומתמדת בהיות הפיקוח האמצעי היחיד מבין שלושת האמצעים שפורטו לעיל המופעל "בזמן אמת" תוך כדי ההתמחות ולא כסיכום או בדיקה הנעשים לאחר מעשה". מכאן שאישור התמחות בדיעבד ללא שזו קיבלה אישור מראש והיתה נתונה לפיקוחה של הלשכה מקרוב ובזמן אמת, היא חריג שיש לאשרו במשורה רק במקרים בודדים ונדירים בהן הנסיבות מחייבות זאת כאשר החלטה שלא ליתן אישור רטרואקטיבי תגרום נזק ועוול בלתי הפיכים. לא מצאתי שזה המקרה. גם הפסיקה שצירף העותר לעניין התמחויות שהוכרו בדיעבד על ידי ביהמ"ש העליון אינה מסייעת לו לאור העובדה כי מדובר שם במקרים שאינם דומים למקרה שלפנינו הגם שבענייננו נדון המקרה בבית המשפט העליון ובית המשפט לא קבע כי יש לאשר את ההתמחות בדיעבד ו/או כי נפל פגם בהחלטת הלשכה אלא המליץ לעותר למשוך את ערעורו. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי החלטת הלשכה בעניינו של העותר לוקה בפגמים היורדים לשורשו של ההליך , שיש בהם כדי לבטלה מעיקרה. עם זאת לאור העובדה שבקשתו של העותר לקיצור תקופת התמחותו לששה חודשים בלבד בהתאם לסעיף 35(ב) לחוק, ולמתן פטור ממבחן עיוני מעשי בהתאם לסעיף 38(א) לחוק טרם נדונה במוסדות הלשכה, נראה כי במסגרת השיקולים שעל הלשכה לשקול יש להביא בחשבון לעניין בקשות אלה את העובדה שהעותר סיים זה מכבר תקופת התמחות בת שנה ואת עובדת הימשכות ההליכים בעניינו, כך שהיה מנוע מספר שנים מלהתקבל כחבר בלשכה ולעסוק במקצועו. לנוכח האמור העתירה נדחית. בנסיבות העניין ולאור הימשכות ההליכים, אין צו להוצאות. התמחות (במשפטים)