קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי זימון לדיון חוזר בועדה המקומית: 1. בפני עתירה כנגד החלטה מיום 30.11.10 של ועדת הערר המחוזית שבמחוז המרכז, היא המשיבה 2 (להלן: "ועדת הערר"), הדוחה ערר מספר 346/09 כנגד החלטה מיום 1.11.09 של הועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה, היא המשיבה 1 (להלן: "הועדה המקומית"). 2. הרקע לדברים הוא כפי המפורט להלן. העותר הגיש בקשה להיתר בניה למתחם שבנה באופן חלקי ללא היתר. הענין נידון בועדה המקומית, וביום 3.5.09 החליטה הועדה להכשיר את הבניה ללא היתר (בשיעור כ-350 מ"ר) אשר נוספה על בניה בהיתר (כ-150 מ"ר), אך זאת במספר תנאים, שעניינם הגבלת השימוש ב-350 המ"ר הנוספים למגורים בלבד, ותוך הרחבת הרשות להשתמש בכל 150 המ"ר הבנויים בהיתר לצורכי מסחר. ההחלטה האמורה הותנתה בתנאים נוספים, וביניהם "יצירת הפרדה ברורה בין המגורים לחנות". לאחר מכן, החליטה הועדה המקומית מיוזמתה, לקיים דיון חוזר בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדיון בקיום דיון חוזר במוסד תכנון), התשס"ג - 2003. לאותו דיון לא זומן העותר, שהוא מבקש ההיתר ומקבלו בגדר ההחלטה הראשונה, והוא זה שמושפע מאותה החלטה למתן היתר ומכל החלטה נוספת. בדיון החוזר החליטה הועדה המקומית לאשרר את ההחלטה הקודמת, וכן להוסיף תנאי למתן ההיתר, בזו הלשון: "ביצוע ההפרדה בפועל בין המגורים למסחר תוך 4 חודשים ממועד החלטה זו. בדיקת ההפרדה הנ"ל תעשה ע"י מפקח הבניה". על החלטה האמורה של הועדה המקומית בדיון החוזר הגיש העותר את הערר לועדת הערר. ועדת הערר קיימה דיון בנושא, ובסופו של דבר דחתה את הערר. ועדת הערר התייחסה בהחלטתה לשורת טענות שעלו בדיון, וכן התייחסה לטענה הראשונית של העותר, כי ההליך בועדה המקומית נעשה שלא כדין, תוך פגיעה בזכות הטיעון של העותר, אשר כלל לא זומן. בענין אחרון זה סברה הועדה כי אומנם נפל פגם פרוצדוראלי בהליך שבפני הועדה המקומית, אלא שפגם זה "נרפא מכוח עקרון הבטלות היחסית בדיון שבפנינו". 3. מכאן הערר שבפני. תחילה העלה ב"כ העותר טענות רבות, אך בסופו של דבר מיקד את טענתו אך בזאת, כי נפל פגם מהותי בהליך בועדה המקומית, אשר דנה בעניין ללא זימונו ומבלי שהיה לו יומו, וכי אין "לרפא" פגם כה קשה ע"י טענת הבטלות היחסית. לכן צמצם עתירתו להשבת הענין לועדה המקומית. גם ב"כ הועדה המקומית הסכים כי נפל פגם מהותי כזה, וכי יש לקבל את העתירה ולהחזיר את העניין לועדה המקומית. ב"כ ועדת הערר חלקה על טענות העותר ועל הסכמת הועדה המקומית, וטענה כי יש לדחות את העתירה. גם ב"כ ועדת הערר הסכימה, בהגינותה, כי אכן נפל פגם בהליך הדיון החוזר בועדה המקומית, אך חזרה על טיעוני ועדת הערר, כי הפגם נרפא מכח עיקרון הבטלות היחסית עקב ניהול הענין לגופו בועדת הערר. ב"כ ועדת הערר הוסיפה וטענה, כי לועדת הערר סמכויות תכנוניות מקוריות, וכי היא הפעילה אותן בדיון שבפניה, לאחר שניתנה הזדמנות לטיעון מלא לעותר, ולכן אין טעם בהשבת הענין לועדה המקומית. זאת ועוד, אם יושב העניין, אזי יש חשש כי הענין יגיע לערר נוסף בפני ועדת הערר, ואז תידרש ועדת הערר לדון פעם נוספת בענין שכבר דנה בו לגופו. עוד טענה ב"כ ועדת הערר, כי כל שנעשה בדיון החוזר בועדה המקומית, וזה היה הענין נשוא הערר שבפני ועדת הערר, הוא הוספת תנאי של קציבת מועד לביצוע ההפרדה בין חלק המסחר לבין חלק המגורים שבמבנה, ולעניין זה של עצם קציבת המועד אין לעותר כל טענות, ולכן הענין נשוא העתירה שבפני הוא עניין תיאורטי ולא רלוונטי לאור טענות העותר לגוף הסכסוך. עוד טענה ב"כ ועדת הערר, כי אל לו לבית המשפט לשכוח שתפקידו כבית משפט לעניינים מנהליים איננו להחליף את שיקול דעתה של הרשות ואיננו לבחון את תוכן החלטתה, אלא רק לבחון את תקינות פעולתה של ועדת הערר במשקפים של עילות ההתערבות של המשפט המנהלי. 4. לטעמי, דין העתירה להתקבל, ואף ראוי היה שהדבר יהיה בהסכמה ולא יחייב דיון והכרעה. 5. אכן, בית משפט לענינים מנהליים איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות הרשות המנהלית, ואין הוא בודק את שיקול דעתה של הרשות לגופו, ואין הוא ממיר את שיקול דעתו שלו בשיקול דעתה. לעיתים, נבחנות החלטות הרשות גם לגופן, לפי מבחן הסבירות. אך בענייננו גם עילת התערבות זאת אינה רלוונטית. בעתירה זו שבפני הכל עומד על פגיעה בסיסית בכללי הצדק הטבעי, ובמתן החלטות ללא מתן זכות טיעון ושימוע, מבלי שהאדם הנפגע מוזמן לדיון או מוזמן לתת את עמדתו בטרם החלטה, ומבלי שהיה לו יומו. 6. למעשה, הכל מסכימים שהועדה המקומית פעלה שלא כדין. לאחר שקיבלה החלטה למתן היתר ביום 3.5.09, החליטה מיוזמתה על דיון חוזר. עצם הפרוצדורה הזאת אפשרית ומוכרת בחוק, ואין בה כל פגם. אלא שלכל דיון חוזר כזה, כמו גם לכל דיון מקורי, יש לזמן את בעל הדבר, קרי את מבקש ההיתר, וגם את המתנגדים ככל שיש כאלו, ויש לאפשר לו להביא את דבריו. הדברים רשומים באופן מפורש בתקנה 5 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדיון בקיום דיון חוזר במוסד תכנון), התשס"ג - 2003. ואולם הדברים נובעים מעקרונות בסיסיים של המשפט המנהלי, שאין לפגוע בזכותו של אדם מבלי לזמנו ולאפשר לו להביא את טענותיו בפני הרשות. זהו האיסור על פגיעה בכללי הצדק הטבעי. כלל זה משקף למעשה לא רק את המשפט המנהלי, אלא גם את ההליכים בבתי המשפט, שם נגזרים הדברים מהעיקרון העליון של "זכות הגישה". למעשה עיקרון אחד הוא. 7. הפגיעה האמורה בעותר, היא פגיעה שמביאה לבטלות ההליך המנהלי שהתנהל כך, קרי בטלותה של החלטת הועדה המקומית בדיון החוזר. ועדת הערר הציעה "לרפא" פגם זה ע"י שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית, וכך עשתה בפני גם ב"כ ועדת הערר. אין בנסיון זה ממש. אי אפשר להשתמש בסיסמה "בטלות יחסית" כתרופת פלא לתיקון עוולות קשות ופגמים מהותיים בהליך המנהלי. אי אפשר לעשות זאת כאשר איננו רואים מהי היחסיות של אותה בטלות. אין זהו מקרה, למשל, שההחלטה בטלה בין הצדדים אך לא כלפי צדדים שלישיים. אין זהו, למשל המקרה של יחסיות על ציר הזמן, בטלות מנקודה מסויימת והילך, ותקפות קודם לכן. אין כאן פשוט שום דבר שלגביו ניתן לומר שהבטלות "יחסית". בטלות יחסית איננה שקולה לאמירה שלא נבטל מעשה מנהלי בשל פגם לא קשה ושולי, כי אז יש לומר שהמעשה המנהלי אינו בטל - אף שנכון הוא, שנפעיל את עקרון הבטלות היחסית כאשר הפגם אינו קשה מאוד, ואז הוא מאפשר את "הפיצול", כך שבמישורים מסויימים (בין מבחינת הצדדים לדבר ובין על ציר הזמן ובין אחרת) תהיה בטלות, ובמישורים אחרים לא תהיה בטלות של המעשה המנהלי. בענייננו הפגם של מתן החלטה בועדה המקומית ללא זימון העותר, שהוא המבקש ובעל הזכות והצד שנפגע מההחלטה - הינו פגם היורד לשורש הדברים. 8. ב"כ ועדת הערר הוסיפה וטענה, כאמור, שועדת הערר דנה בדברים לגופם, והפעילה את הסמכויות התכנוניות המקוריות שלה, ולכן בכך יש משום "ריפוי הפגם" שהיה בפני הועדה המקומית, ויש לראות את ההליך בועדת הערר כהליך ראשוני אשר בו נתנה זכות טיעון מלאה. אינני מקבל גם טיעון זה. אני מסכים שבועדת הערר יש סמכויות תכנוניות מקוריות. אגב, הדברים דומים גם להליך ערעור בבית משפט, כאשר לערכאת הערעור נתונות גם הסמכויות של הערכאה הראשונה, והיא מוסמכת להחליט החלטות שהערכאה הראשונה היתה מוסמכת להחליטן אף אם לא עשתה כן. אני מוכן גם לקבל שה"מקוריות" של סמכויות ועדת הערר עולות על שקורה ביחסים שבין בית משפט של ערעור לבין ערכאת שיפוט ראשונה, משום שבכל זאת מדובר בראשות מנהלית. למרות זאת, אין בכך כדי להצדיק את דחית העתירה. הדברים שהיו בפני ועדת הערר הובאו רק באספקלריה של תקיפת החלטתה של הועדה המקומית, ולא ניתן היה לפרוס את כל היריעה. ועדת הערר גם לא התימרה להחליף את הועדה המקומית, והתייחסה להליך שהיה בפני הועדה המקומית ולפגם שנפל בו. ברור שלועדת הערר יש כלים תכנוניים טובים מאשר לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולכן מידת התערבותה ומידת היכולת שלה לעשות כן ביחס להחלטות הועדה המקומית - גבוהה היא. אבל בכל הנוגע לפגם המנהלי-משפטי, אין הכלים שלה טובים משל בית המשפט, והחלטתה לתקן את הפגם ע"י טיעון הבטלות היחסית היה שגוי. 9. ב"כ ועדת הערר מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את הערר משום שהעותר אינו תוקף למעשה את התנאי שנקבע בהליך הפגום בועדה המקומית, היינו ההחלטה בדיון החוזר - משום שכל שנוסף שם הוא מועד לביצוע ההפרדה בין המגורים למסחר, ואין לעותר טענות במישור זה. לכן סבורה היא, כאמור, שלא נגרם לעותר עיוות דין, ושאין לו עתירה "אמיתית" מבחינת תכליתה. אינני מסכים לטענה זו, ומכמה טעמים. ראשית, ההחלטה בדיון החוזר אינה משנה מההחלטה המקורית רק במישור קציבת הזמן. נאמר גם שבדיקת ההפרדה בפועל תעשה ע"י מפקח בניה. בכך יש אמירה לגבי אופן ההפרדה. אופן זה, של הפרדה בדרך של בניה, לא נקבע בהחלטה המקורית. שם נאמר "הפרדה ברורה". הפרדה ברורה יכולה להעשות לאו דווקא על ידי בניה. כך למשל, דלת או וילון יכולים לבוא בחשבון. אין פרושו של דבר שכך צריך לפרש את ההחלטה המקורית. יתכן ואין זה נכון להסתפק בדלת או בוילון. לכן זו בהחלט סוגיה שצריכה בירור. ולכן בהחלט ראוי שהועדה המקומית תחליט כיצד לבצע את ההפרדה או לפחות לקבוע קריטריונים לעניין. אבל זהו עניין שצריך להחליט בו לאחר שמיעת העותר. שנית, במסגרת דיון חוזר ניתן להעלות טענות לענין שינוי ההחלטה המקורית לאו דווקא בכיוון של החמרת התנאים, ואפשר לטעון גם להקלות או לשינוי לטובת העותר. הדברים עולים במפורש מהאמור בתקנה 4 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דיון בקיום דיון חוזר במוסד תכנון) התשס"ג - 2003. לכן, משהחליטה הועדה המקומית על קיום דיון חוזר - הרי שהעותר יכול היה לבוא בפניה ולבקשה לשנות ולהקל מההחלטה המקורית, ובוודאי שזכות זו נמנעה ונשללה ממנו, כאשר לא זומן לאותו דיון חוזר ולא ידע על קיומו. אני חייב לציין שאינני מבין את עמידתה העיקשת של ועדת הערר נגד העתירה, תוך שהיא נכנסת לגוף שיקוליו ומטרותיו האפשריות של העותר ומנסה להראות שאין בהן כלום, וכל זאת כאשר ברור שהיה הליך לא תקין, וגם הועדה המקומית מסכימה שיש להחזיר הדברים אליה לשם בחינת הדברים לעיצומם בנוכחות העותר וכאשר יש לו זכות טיעון. 10. סופו של דבר, נפל פגם יסודי בהחלטת הועדה המקומית בדיון החוזר מיום 1.11.09, ופגם זה לא נרפא בהחלטת ועדת הערר מיום 30.11.10 אשר דחתה את הערר. אשר על כן, אני מבטל בזאת את החלטת ועדת הערר מיום 30.11.10, ואת החלטת הועדה המקומית מיום 1.11.09, ומורה על השבת העניין לועדה המקומית על מנת שתדון מחדש בעניין שהיה בפניה בהליך הדיון החוזר, כאשר דיון זה יתקיים בישיבת המליאה הקרובה כפי שהצהיר ב"כ הועדה המקומית, ולא יאוחר מחודש מהיום, וכאשר העותר מוזמן לדיון הועדה ויהיה רשאי לבוא בפניה ולטעון בעצמו או ע"י ב"כ. למען הסר ספק, הועדה המקומית תהיה חופשייה בשיקול דעתה, ותוכל לדון בדברים לגופם ולהחליט את אותה החלטה שהחליטה, כשם שתוכל להחליט כל החלטה אחרת. אין בפסק דין זה כדי להביע כל עמדה או כל הנחיה לעצם הענין, כשם שגם ההחלטה של ועדת הערר המבוטלת בזאת לא תהווה כל הנחיה לענין הפעלת שיקול הדעת על ידי הועדה המקומית. לבקשת ב"כ הועדה המקומית אני מבהיר בזאת, כי משך הזמן מאז הגשת הערר בפני ועדת הערר ביום 10.12.09 ועד להיום, מועד פסק דין זה, לא תובא בחשבון לעניין הזמן לפקיעת החלטה על היתר בניה לפי תקנה 20 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל - 1970. המשיבה 2, ועדת הערר, תשלם לעותר שכ"ט עו"ד בגין העתירה בסך 20,000 ₪, וכן את מלוא אגרת המשפט ששילם בסך 1,854 ₪. התשלום תוך 30 יום מהיום לידי ב"כ העותר. יתר המשיבים אינם מחוייבים בהוצאות כיוון שלא התנגדו לעתירה. 129371 דיון חוזרבניהדיוןועדה מקומית לתכנון ובניה