קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איסור בניה 100 מטר מחוף הים: מבוא עסקינן בעתירה רבת היקף ומרובת טענות שהצטמצמה במהלך הדיון לכדי טענה אחת עיקרית, סוגית "קו ה-100 מטר" מחוף הים, אשר הינה ליבה של עתירה זו. איסור הבנייה בתחום קו ה-100 מטר מחוף הים נקבע בהוראות תוכנית מתאר ארצית 13 לחופי הים (להלן: "תמ"א 13"). בהתאם לתמ"א 13, כל הקלה בתחום קו ה-100 מטר טעונה אישור המועצה הארצית לתכנון ובניה אשר ככלל מאצילה את סמכותה לוועדה לנושאי תכנון עקרוני. על החלטות הוועדה לנושאי תכנון עקרוני ניתן לערור בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה. בנוסף, מאז חקיקת חוק שמירת הסביבה החופית בשנת 2004, חייב המחוקק את קבלת אישור הוועדה לשמירת הסביבה החופית (להלן: "הולחו"ף") לכל בניה ו/או תוכנית בנין עיר בתחום ה-300 מטר מקו החוף. במקרה דנן, מדובר בתוכנית בר/9/ 76 (להלן: "התוכנית"), המהווה תכנית מתאר כוללת לקיבוץ פלמחים, אשר נערכה על-פי החלטת ממשלת ישראל ומשרד השיכון, כשמטרתה לקלוט 30 משפחות של מפוני הישוב אלי סיני וכן להכין תוכנית מתאר עדכנית לקיבוץ. המחלוקת העיקרית עוסקת ב-4 מבנים הבנויים בהיתר בקו רצועת ה-100 מטר מקו החוף בקיבוץ פלמחים שמיועדים להרחבה. העתירה היא נגד החלטת ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: "ועדת המשנה לעררים" או "ועדת הערר") מיום 08.12.08 ונגד החלטת ועדת המשנה להתנגדויות שליד הועדה המחוזית לתכנון ובניה (להלן: "הועדה המחוזית") מיום 07.09.08. טענות הצדדים ב"כ העותרים 1. בפתח דבריו טען ב"כ העותרים, כי עניני בניה בתחומי החוף נידונו בפסקי דין רבים כשמושכלת היסוד לכל פסיקת בית המשפט היא כי חוף הים הוא נחלת הכלל ומשאב ציבורי יקר ערך, וחשיבות השמירה עליו לטובת הציבור הינה ערך עליון. 2. העותרים הדגישו כי הם לא בקשו את הריסת הבתים הללו אלא שלא יורחבו בתי מגורים שמלכתחילה לא היה להם מקום בתחום רצועת ה-100 מטר מקו החוף. שכן לשיטתם, אין כל היגיון, צידוק משפטי ו/או תכנוני להרחבה הנ"ל. 3. ב"כ העותרים ציין כי בעקבות הגשת העתירה דנן הפקדת התוכנית בוטלה על-ידי הועדה המחוזית והוחלט "להפקיד מחדש את נוסח התכנית הכולל שינויים בעקבות התנגדויות שהוגשו לתכנית..." (ראה: נספח 3 לכתב התגובה מטעם המשיב 11 לעתירה). במסגרת האישור מחדש של התוכנית, החליטה הועדה המחוזית לקבל חלק מטענות העותרים ולבטל הרחבת בניית המוזיאון אשר נמצא בתחום ה-100 מטר מקו החוף. לאור האמור טענו העותרים, כי די בעובדה זו על מנת להורות על קבלת העתירה. 4. עוד לטענתם, מדובר בעתירה שמטרתה לתקן התנהלות בלתי חוקית של הועדה המחוזית, על כן ולאור חשיבות העניין העקרוני עתרו כי בית משפט יקבע שעל הועדה המחוזית לקיים את החוק ולא להפקיד תוכניות לפני שהסתיים הליך אישור התוכנית בולחו"ף. 5. ב"כ העותרים הפנה בטיעוניו לפרשת שדות-ים, עת"מ (חי') 538/08- פאר וייסנר יו"ר מפלגת הירוקים ואח' נ' שר הפנים ואח' (להלן: "עניין מפלגת הירוקים"), וטען כי ביטול החלטת המועצה הארצית לגבי קיבוץ שדות-ים ראוי שיביא לביטול החלטת הולחו"ף או לחילופין להקפאתה עד למתן פסק-הדין בערעור בבית המשפט העליון בסוגיה זו. לדבריו, יש להקיש מהמקרה של קיבוץ שדות-ים למקרה שבפנינו, שכן גם המקרה דנן עסק באיסור הרחבת בניה בתחום רצועת ה-100 מטר מקו החוף. 6. בנוסף, החלטת הולחו"ף לאישור הרחבת הבתים בקיבוץ פלמחים התבססה על מדיניות תכנונית שנקבעה בהחלטת המועצה הארצית בפרשת שדות-ים, ומאחר וזו האחרונה בוטלה בפס"ד הנ"ל, יש לבטל גם את אישור הולחו"ף שהתבסס על החלטה זו. על פסק הנ"ל הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט העליון, שטרם נידונו. 7. בעקבות פסק-הדין הנ"ל עתר קיבוץ שדות-ים נגד החלטת ועדת משנה לעררים ב- עת"מ 13574-06-09 - קיבוץ שדות ים אגודה שיתופית נ' ועדת משנה לעררים שעל יד המועצה הארצית ואח' (להלן: "עניין שדות ים"), שם נקבע כי הערר שהגישו העותרים על החלטת הולחו"ף ישוב וידון בפני המועצה הארצית. על פסק-הדין הנ"ל הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שהורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין. 8. לאור האמור לעיל, טען ב"כ העותרים, שאף בית המשפט העליון רואה חשיבות עליונה לדון בעניין זה ולכן עיכב את הדיון במועצה הארצית עד למתן פסק-הדין בערעור. לדבריו, יש לאמץ את עמדת בית המשפט העליון ולעכב את הדיון בהרחבת הבתים בעניינינו, וזאת עד מתן פסק-הדין בבית המשפט העליון. 9. ב"כ העותרים ציין כי התוספת השנייה לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), אשר עוסק בסביבה החופית ובלוחו"ף, קובעת למעשה את מרחב שיקול הדעת של הולחו"ף כשהיא דנה בסביבה החופית. הולחו"ף אינו מוסד תכנון רגיל, אלא מוסד תכנון שעיקר תפקידו לקבוע האם תוכנית עומדת בתנאי החוק ואיננה פוגעת בחוף. לא בכדי אישור הולחו"ף הינו אישור מקדים טרם הפקדה של תוכנית או היתר. לפיכך נטען כי כאשר הולחו"ף וועדת המשנה לעררים מתירים הרחבה ו/או תוספת בניה בתחום רצועת ה-100 מטר מקו החוף, תהא היקפה אשר תהא מדובר בפגיעה בתחום החוף. לטענתו, במקרה שבפנינו, לפני אישור התוכנית הבתים הקיימים ברצועת ה-100 מטר מקו החוף היו בשטח מינימאלי של כ-60 מטר, כאשר לאחר החלטת הולחו"ף וועדת המשנה לעררים גודלם עומד על שטח של 160 מ"ר עיקרי + 50 מ"ר שטחי שירות. מכאן שהחלטה זו פסולה ובניגוד לחוק. 10. ב"כ העותרים הפנה בסיכומיו לסעיף 7 לתוספת השנייה שדן במרחב שיקול הדעת של הולחו"ף. סעיף 7(ב) מתחיל במילים "לא תאשר", דהיינו- הכלל הוא "לא לאשר". המחוקק החריג את הכלל וקבע מספר מקרים בהם ניתן לאשר תוכניות והיתרים שפוגעים ברצועת החוף. אולם לטענת העותרים המקרה דנן אינו נכנס בגדר החריגים הללו, שכן התוכנית לא עומדת בקריטריונים הנדרשים. לשיטתם, התוכנית איננה שומרת על הסביבה החופית ולא פועלת לצמצום הפגיעה בסביבה החופית. כמו כן, התוכנית אינה מגבירה את הנאת הציבור מהחוף ואין בה תועלת לציבור, כנדרש בחוק, אלא מתחשבת ב"שיקולי דיור" בלבד. בנוסף, התוכנית איננה שומרת לא על הטבע, הנוף והמורשת ולא על מעבר חופשי, שצפוי להיפגע במרוצת השנים, בעקבות עליית פני הים. 11. לדברי העותרים, מנוסח החלטות הולחו"ף עולה כי הדבר היחיד שעמד לנגד עיניהם היה רווחתם הפרטית של מחזיקי הדירות, על חשבון הציבור. לדבריהם, המשיבים הסתירו במתכוון את העובדה שהתוכנית נשוא העתירה כוללת גם את עניין "שיוך הדירות". משמעות השיוך היא תוספת זכויות בניה של כ-100 מ"ר שטח עיקרי לכל דירה קטנה יחד עם שיוך אותה דירה למחזיק בה. בפועל יוצא כי מהגדלת הדירה ושיוך הדירה לבעלות פרטית של המחזיק בה, וכל זה פחות מ-100 מטרים מקו החוף יחד עם העובדה כי הקיבוץ נמצא בסמוך לעיר ראשל"צ הופכת את אותם 36 יחידות לאחד מנכסי הנדל"ן היקרים בישראל. משום כך, בסופו של יום, שאלת רווחת הדיירים ושיפור איכות חייהם משנית לעומת ההגדלה המשמעותית בשווין של אותן דירות. עוד לטענת העותרים, שווין הנכסים הגבוה שצפוי להיות כתוצאה מקבלת התוכנית ימנע לחלוטין אפשרות להעתיק את הדירות בעתיד במקרה של עליית מפלס פני הים או בשל רצון לשדרג את החוף. ב"כ המשיבים 1-7 ו- 9-10 12. ב"כ המשיבים סקר בסיכומיו את התוכנית ועמד על יתרונותיה. לדבריו, יש בתוכנית לתרום תרומה רבה לקיבוץ ולתושביו, תוך קביעת מגבלות להרחבת יחידות הדיור בתחום קו ה- 100 מטר מקו החוף. במסגרת התוכנית חל שיפור של ממש בשטחים המיועדים לציבור, בהשוואה למצב התכנוני שקדם לה, הן מבחינת רציפותם והן מבחינת גודלם. כך למשל, קובעת התכנית כי תבנה טיילת להולכי רגל לציבור הרחב על גב מצוק הכורכר בתחומי הקיבוץ, שתאפשר מעבר דרך שטחי הקיבוץ לאורך חוף הים מצפון לדרום. עוד מקטינה התוכנית את תחום המחנה של הקיבוץ ואת שטח בית העלמין לטובת שטחים פתוחים, לרבות יער פארק חופי כקבוע בתמ"א 22 וכן שטח חוף הרחצה ושטח פתוח לאורך חוף הים, שטח לגן לאומי ושטחים פתוחים מגוונים נוספים. 13. התוכנית אף קובעת מגבלות להרחבת יחידות הדיור בתחום קו ה- 100 מטר מקו החוף, בתשריט סומן תחום ההרחבה המותר, ונקבע כי סטייה מהוראות אלה הינה "סטייה ניכרת". כן סומנה רצועת איסור בניה בין אותם המבנים בתחום ה- 100 מטר מקו החוף לבין הטיילת להולכי הרגל. עוד סומנו בתוכנית המבנים הבלתי חוקים המיועדים להריסה בתחום ה- 100 מטרים מקו החוף, ונקבע כי תנאי למתן תוקף לתוכנית הינו פירוק והריסת המבנים האמורים. 14. התוכנית מבטיחה את הטיפול במצוק הכורכר וקובעת הוראות והנחיות לטיפול במצוק, תוך הטמעת ההמלצות המפורטות במסמכים הסביבתי והנופי שהוכנו לעניין זה בהוראות התוכנית. כן קובעת התוכנית כי לא תותר הצבת תאורה כלפי חוף הים. 15. בהמשך פרט ב"כ המשיבים את הליכי אישור התוכנית וטען כי התוכנית אושרה לאחר הליך תכנוני ממצה על-ידי מוסדות התכנון, במסגרתו נשקלו כלל השיקולים הרלבנטיים לעניין, כפי שיפורט בהמשך. ב"כ המשיב 11 16. בפתח סיכומיו טען ב"כ המשיב 11 כי הטענה העומדת בבסיס העתירה לפיה, באופן גורף אין להתיר כל בניה בתחום ה- 100 מטר מקו חוף היא מוטעית. לדבריו, בדיוק לשם כך קיימים מוסדות התכנון: הולחו"ף והולנת"ע, אשר במומחיותן ובסמכותן להפעיל שיקול דעת ולקבוע בכל מקום האם הדבר נכון וראוי, בשיקול דעתן זה אין מקום להתערבות מצד בית משפט. 17. ב"כ המשיב 11 טען כי העותרים מעניקים פרשנות שגויה לפסק הדין בעניין מפלגת הירוקים. בהחלטתו, קבע בית המשפט כי נפל פגם מנהלי, בהעדר הנמקה מצידה של המועצה הארצית בשאלה האם היה מקום לקיים דיון נוסף בהחלטת ועדת המשנה. משכך יש לבטל את החלטתה ולא משום שאינה ראויה תכנונית, כטענת העותרים. בית המשפט כלל לא נדרש לשאלת מדיניות הבניה בקו רצועת ה- 100 מטרים מקו החוף לגופא, כפי שטוענים העותרים. 18. בית המשפט, בעניין מפלגת הירוקים, קבע מפורשות כי אם מלכתחילה הייתה המועצה הארצית דנה בתכנית להרחבת קבוץ שדות ים ומחליטה כי יש לאשר בניה בתחום קו ה- 100 מטרים מקו החוף, לא היה בית המשפט מתערב בהחלטתה. 19. גם בעניין שדות ים בוטלה החלטת המועצה הארצית רק בשל פגמים פרוצדוראליים אותם מצא בית המשפט ולא משום שבית המשפט נדרש לשאלה המהותית בדבר מדיניות הבניה בקו ה- 100 מטרים מהחוף, דבר אשר לכל הדעות נתון לסמכותה של המועצה הארצית, כפי שקבע בית המשפט גם בעניין שדות ים. 20. ב"כ המשיב הדגיש בטיעוניו כי יש לדחות את העתירה גם מהטעם שהיא הוגשה בשיהוי. בהתאם לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, עתירה תוגש תוך 45 יום ממועד מתן ההחלטה. בהתאם לכך, היה על העותרים להגיש עתירתם ביום 22.01.09, לכל המאוחר. עם זאת, העתירה הוגשה ביום 28.01.09. בנוסף, העתירה דנן הוגשה בשיהוי ניכר, כארבעה חודשים, ממועד מתן החלטת ועדת המשנה להתנגדויות, דבר המצדיק גם הוא, כשלעצמו, דחיית העתירה. 21. ב"כ המשיב הדגיש, כי בית המשפט אינו מוסד תכנון עליון, והוא לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות. זאת ועוד, לדברי המשיב החלטות מוסדות התכנון נעשו בשיקול דעת ובסבירות והן החלטות ראויות וסבירות. 22. לטענת ב"כ המשיב, יש גם לדחות את ניסיון העותרים להוסיף ראיות חדשות בשלב הסיכומים ובית המשפט מתבקש להתעלם מהן. לטענת העותרים, הרחבת הבניה אסורה לפי תמ"א 13 ומנוגדת למדיניות היועץ המשפטי לממשלה בקשר לחריגות בניה. בהקשר זה צרפו לסיכומיהם ראיות חדשות של תמונות ישנות, המעידות כביכול, על עבירות בניה, אשר לא צורפו לכתב העתירה. עוד הפנו העותרים למסמך פנימי של הולחו"ף, בו נכתב כי על פי חוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/04 יש לשקול מניעת עבירות בניה במסגרת השיקולים לאישור תיקון או שינוי לתכנית. כן, הפנו למסמך פנימי נוסף של הולחו"ף מיום 06.09.05, בו נאמרו דברים דומים תוך הפניה להנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין. כאמור, ב"כ המשיב עתר לבית המשפט להתעלם מהראיות החדשות וטען, כי אין בתמונות ובסיכומי העותרים כדי להוסיף ולתרום לעניין טיעוניהם באשר למבנים בקו ה- 100 מטרים מקו החוף ובכל מקרה מוסדות התכנון נתנו את דעתם לעניין בינוי לא חוקי הקיים בחוף הים והורו על הסרתו, ככל שזה אינו עולה בקנה אחד עם הוראות התוכנית. 23. עוד טען ב"כ המשיב לעניין טענת העותרים בנוגע לקניין הפרטי, כי העותרים טועים ומטעים. לדבריהם מדובר לכאורה, בשכונת וילות בת 100 מבנים צמודי קרקע בקרבת חוף הים, ועוד תוספת זכויות בניה לכ-250 יח"ד שרובן נמצאות בסביבה חופית, כאשר 36 יח"ד מתוכן נמצאות בתחום החוף. כאמור, לא כך הדבר, מאחר ורק 4 בניינים, אשר נבנו בהיתר וממתינים להרחבתם, על מנת להתאימם ליתר בתי הקיבוץ כחלק מהשוואת הדיור, מצויים בקו ה- 100 מטרים מקו החוף. 24. לדברי ב"כ המשיב , הפתרון הינו דחוף לצורך יישוב מפוני אלי סיני במקום. זאת ועוד, גם ישובים הממוקמים על קו החוף זכאים ורשאים להתפתח באופן טבעי ולספק פתרון מחייה ודיור לבנים ממשיכים ולתושבים וותיקים. דיון והכרעה 25. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה דנן להידחות. ראשית, כטענת המשיבים, העתירה דנן הוגשה בשיהוי. בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, נקבע בתקנה 3(ב) כי אם לא נקבע מועד להגשת העתירה, היא תוגש תוך 45 יום: "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". תקנה 4 קובעת כי בית המשפט רשאי לדחות עתירה "אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)". כאמור, העתירה דנן היא נגד החלטת ועדת הערר מיום 08.12.08 ונגד החלטת הועדה המחוזית מיום 07.09.08, כאשר העתירה עצמה הוגשה רק ביום 28.01.09, וללא שהוגשה בקשה להארכת מועד. הנה כי כן, רק מהטעם הנ"ל ניתן לדחות את העתירה. 26. בנוסף לאמור, דין העתירה להידחות אף לגופה. אין חולק כי חוף הים הינו משאב ציבורי יקר ערך וקיימת חשיבות עליונה לשמור עליו לטובת הציבור. עם זאת יש לאזן בין האינטרסים השונים ולעיתים יש צורך לאשר תוכניות ו/או ליתן היתרים שאכן פוגעים ברצועת החוף אולם במידה מועטה בלבד שאיננה עולה על הנדרש, ועם זאת, מאפשרים כגון בעניינינו, בינוי לצורך התאמה לגידולו הטבעי של הקיבוץ וליישובם מחדש של מפוני אלי סיני במקום על מנת למנוע פגיעה בזכויותיהם לדיור קבע, ויתרונות נוספים לציבור הרחב לרבות, טיילת בקרבת החוף בתחומי הקיבוץ שתאפשר נגישות לחוף ומעבר דרך שטחי הקיבוץ. הקטנת שטח הקיבוץ לטובת שטחים פתוחים מסוגים שונים (יער פארק חופי וכדומה). כן קבעה הולחו"ף בהחלטתה מיום 29.10.08, שורת הוראות נוספות המתייחסות להיבטים של שמירת החוף והתאמת השימושים לתמ"א 13. כך למשל נקבע כי לא תותר הקמת קיוסקים בחוף רחצה; שירותי חוף יותרו במסגרת הבנייה הקיימת. כן נקבע כי יעוגנו ההנחיות לשמירה על מצוק הכורכר. 27. סעיף 7(ב) בתוספת השנייה לחוק קובע כי הועדה לשמירת הסביבה החופית לא תאשר כאמור, תוכניות והיתרים, אלא "לאחר שבחנה את ההצדקה באישורם אל מול ההכרה בערך של השמירה וצמצום הפגיעה בסביבה החופית לתועלת הציבור ולהנאתו ובערך של שמירת ערכי הטבע, הנוף והמורשת, ובאופן שלא יהיה בו כדי לגרום לפגיעה במידה העולה על הנדרש בזכות הציבור למעבר חופשי לאורך תחום חוף הים ותקבע, ככל הנדרש וככל האפשר, את האמצעים הנדרשים כדי לצמצם את הפגיעה בסביבה חופית...". עינינו הרואות כי טענת המשיבים, לפיה אין להתיר בניה כלשהי בתחום ה- 100 מטרים מחוף הים שגויה ודינה להדחות. גם טענת העותרים לפיה, ועדת הערר התעלמה מרוח חוק שמירת הסביבה החופית, תשס"ד-2004, ומתמ"א 13 מוטעית. חוק שמירת הסביבה החופית איננו מבקש למנוע באופן מוחלט כל בניה בסביבה החופית, אלא לדאוג שכל בניה כזאת תעשה "ככל האפשר, באופן שיהיה בו כדי לצמצם את הפגיעה בסביבה החופית" [סעיף 3(א) לחוק. יודגש כי על-פי הוראות ס"ק (ב) הוראות אלו לא יחולו על רשות מוסמכת לפי חוק התכנון והבניה ועליה יחולו ההוראות הקבועות בחוק התכנון והבניה]. לעניין תמ"א 13, אכן נקבע במטרות התמ"א כי יש לקבוע את ייעודי הקרקע לצורך ניהול המשאבים הטבעיים ושימורם. עם זאת, סעיף 5 (ב) קובע כי ניתן לפטור תוכנית מפורטת, מקומית או מחוזית מהוראות סעיף 12 (ביניהן, איסור הבניה בתחום 100 המטרים) אם ועדה שהמועצה הארצית מינתה בחנה ומצאה שלא יגרמו שינויים משמעותיים. "5. (ב) בתכנית מיתאר מחוזית, בתכנית מיתאר מקומית או בתכנית מפורטת, לרבות בשינויים של אלה, מותר לשנות את גבולות היעודים שנקבעו בתכנית זו. וכן ניתן לפטור תכניות ושינויים כאלה מקיום הוראות סעיף 12, כולן או מקצתן, ובלבד שהמועצה הארצית לתכנון ולבניה או ועדה שמינתה לכך דרך כלל חיוותה את דעתה שהשינויים או הפטורים המוצעים אינם משפיעים על התכנית כולה השפעה מהותית, מתייחסים לשטחים קטנים יחסית ונחוצים לצורך התאמת התכנית לנתונים מקומיים, ואישרה את השינויים או הפטורים". סעיף 12 (2) (א) קובע: "לא ידונו בתכניות מיתאר שיחולו על שטחים כאמור ולא יחליטו בהן אלא אם תכניות אלה יקבעו - א. הוראות בדבר איסור של הקמת מבנים במרחק של 100 מטרים לפחות מקו פני המים העליון, וזאת במקומות שהקמת מבנים אינה מותרת מפורשות בהוראות תכנית זו; ". 28. לאור האמור לעיל, אם ועדה שהמועצה הארצית מינתה בחנה את הפגיעה והשינויים, כפי שעשתה הולנת"ע במקרה שבפנינו, ולאחר שכל הגופים המקצועיים חזרו ובחנו את התוכנית אל מול חשיבות השמירה על הסביבה החופית, שמעו את טענות העותרים ודנו בהן, קבעו תנאים להבטחת צמצום הפגיעה והגברת השמירה על החוף (ראה: החלטת הועדה הממיינת מיום 09.04.08), שקלו שוב ושוב את הטיעונים לכאן ולכאן ואף הוסיפו תנאים מגבילים (ראה: החלטת הולחו"ף מיום 29.10.08), ולאחר שועדת הערר המקצועית בתחום התכנון, בחנה את שיקול הדעת של הגוף המקצועי בתחום הסביבה החופית, מצאה כי טוב והכריעה כאמור לגופם של דברים, לטובת אישור התוכנית, הרי שאין כל מקום להתערבות בית המשפט בנושא. וכך קבעה ועדת הערר ביחס להחלטת הולחו"ף: "מאחר והולחו"ף היא גוף שתפקידו ומומחיותו הם בהגנה על הסביבה החופית, ואף שיש לנו כמובן סמכות להתערב בהחלטותיו, איננו מוצאים לנכון להתערב בשיקול הדעת שהופעל, גם לא ביחס לרצועה הרגישה של תחום 100 המטרים מקו החוף; שכן השתכנענו כי שיקול הדעת הופעל בכובד ראש ובזהירות המתבקשת. מכל מקום שיקול הדעת שהופעל מקובל עלינו גם לגופם של דברים". (ראה: נספח א' לעתירה - החלטת ועדת הערר, מיום 08.12.08). כלומר, התנהל הליך תקין, הועלו כל הטענות בפני הגורמים המקצועיים והמוסמכים על פי החוק להכריע בנושא תחום הסביבה החופית, נשקלו הטענות וההכרעה ניתנה באופן שקול, מקצועי ומנומק. זאת ועוד, ההחלטה עברה בחינה מחודשת מספר פעמים בולחו"ף ואף עמדה בביקורת ועדת הערר. מוסדות התכנון הבכירים ביותר דנו שוב ושוב בטענות העותרים ומכאן שהליך קבלת ההחלטות, היה ראוי וללא דופי. 29. באשר לטענת העותרים לפיה, התוכנית הופקדה שלא כחוק ראשית, לעניין החלטת הועדה המחוזית מיום 07.09.08. לטענת העותרים, בהחלטה נפל פגם מהותי שכן באותו מועד טרם ניתנה החלטת הולחו"ף לאשר את התוכנית. טענה זו אינה יכולה לעמוד, מאחר והועדה המחוזית החליטה לקיים דיון נוסף בהפקדת התוכנית, לאחר שהתקבלה החלטת ועדת הערר (ביום 08.12.08) אשר אישרה את החלטתה הסופית של הולחו"ף. 30. בתאריך 23.03.09 התקיים דיון בו החליטה הועדה המחוזית להפקיד את התוכנית דנן בשנית. דיון בהתנגדויות לתוכנית נערך ביום 06.07.09 ושם ניתנה לעותרים זכות טיעון. אם כן, גם אם נפל פגם בהחלטת הועדה המחוזית מיום 07.09.08, הרי שפגם זה נרפא. גם לגופו של עניין, מבחינה חוקית, צדקה ועדת הערר עת קבעה כי אין מקום לפסילת החלטת הועדה המחוזית, כיוון שלא קיימת הוראה בדין המחייבת הקפאת הליך אישור תוכנית כשמוגש ערר על החלטת הולחו"ף. 31. לעניין החלטת ועדת הערר מיום 08.12.08 כפי שפורט בהחלטה עצמה, התוכנית עברה לא פחות מאשר 4 בחינות שונות על-ידי הגורמים המקצועיים בולחו"ף: בחינת הועדה הממיינת בולחו"ף מיום 12.03.08; בחינת מליאת הולחו"ף מיום 26.03.08 (שם נשמעו ונבחנו טענות העותרים); בחינה נוספת של מליאת הולחו"ף מיום 29.10.08 את התנאים שנקבעו על ידי הועדה הממיינת ביום 09.04.08, שם בחנה הולחו"ף פעם נוספת את הטענות אותן העלו העותרים, והחליטה לאשר את התכנית בתנאים. 32. הנושא נבחן גם על ידי הולנת"ע, אשר קיימה דיון בנוכחות הצדדים ואישרה את כל שנדרש לפי תמ"א 13 בתכנית, על פי החלטות הולחו"ף. 33. ועדת הערר אליה הוגש הערר על ידי העותרים בחנה גם היא את הטיעונים השונים שהעלו העותרים. לאחר שועדת הערר שקלה ובחנה את הפרמטרים הרלוונטיים, החליטה לדחות את הערר בהחלטה מנומקת. 34. לעניין טענות העותרים בנוגע לבנייה הבלתי חוקית, במקרה דנן, נבחן נושא הבניה הבלתי חוקית בכמה וכמה הזדמנויות הן בפני הולחו"ף ביום 26.03.08 והן בפני הועדה הממיינת ביום 09.04.08, שם נכתב בהחלטה, כי טענת הירוקים בדבר דחיית התוכנית בשל עבירות בניה אינה מקובלת. הועדה החליטה כי כיוון שהתוכנית היא תוכנית כוללת, אין מקום לדחותה בשל מספר עבירות בניה, ואולם, קבעה כתנאי פירוק המבנים שניבנו ללא היתר. בנוסף, נבחן נושא הבניה הבלתי חוקית בפני הולחו"ף בשנית ביום 29.10.08 שם נכתב כי כל הטענות נבחנו ונשקלו שוב על ידי הולחו"ף והוחלט כי המלצת הועדה הממיינת נותנת מענה ראוי לסוגיית הבניה הבלתי חוקית. כמו כן, קבעה הולחו"ף כי המבנים המיועדים להריסה יסומנו בתשריט התוכנית. וכן בפני ועדת הערר ביום 08.12.08 שהתייחסה באופן מפורט לטענה לגבי עבירות בניה וקבעה כי העותרים לא פירטו אלו מבנים נבנו שלא כדין. אך גם לגופו של עניין נקבע, כי נראה שעסקינן בעבירות בניה בהיקף מצומצם, כן לא מדובר בתוכנית שנועדה להכשיר את העבירות הללו אלא בתוכנית כוללת, כאשר הולחו"ף לא התעלמה משיקול זה אלא הפנימה אותו וקבעה כתנאי לאישור התוכנית, את פירוק המבנים הללו. לכן פה אחד נדחו טענות העותרים גם בעניין זה. 35. זאת ועוד, אין לקבל היום כל טענה של העותרים לפיה, הדו"ח שהובא בפני הולחו"ף איננו מדויק, שכן היחידה הארצית לפיקוח על הבניה הביאה בדיון בזמן אמת את הנתונים שבידה, לפיהם מספר חריגות הבניה הקיים הוא מצומצם יותר מהנתונים שהציגו העותרים. מוסדות התכנון היו מודעים לכך ולא ראו בעבירות הבניה הללו נימוק לאי אישור התוכנית. 36. לעניין פסקי הדין בפרשת שדות ים, מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה, אין בפסקי הדין שניתנו בפרשת שדות ים כדי להוביל לקבלת העתירה. ראשית, לכל תוכנית נערך הליך תכנוני נפרד וכל תוכנית נדונה לנסיבותיה. במקרה הנוכחי, עמדת גופי התכנון כולם הייתה לאשר את הרחבת המבנים בתחום ה-100 מטרים מקו החוף, וניתנו בעניין החלטות מבוססות ומנומקות על ידם. עוד יאמר כי החלטת ועדת המשנה לעררים דנה בערעור על החלטת הולחו"ף, והחליטה כי אין מקום להתערב בהחלטת הולחו"ף, מהנימוקים המפורטים בהחלטה, כאשר ההחלטה של המועצה הארצית בעניין שדות ים, אינו נמנה עליהם. אף הולחו"ף בהחלטתה אינה נזקקת לעניין החלטת המועצה הארצית בעניין שדות ים כנימוק בלעדי או עיקרי אלא כנימוק נוסף בלבד. מכאן שדיון מחודש במועצה הארצית בפרשת שדות ים אין בו כדי לפגוע בהחלטות שניתנו בעניין התוכנית נשוא עתירה זו. 37. כאמור, ההליכים המשפטיים בפרשת שדות ים הגיעו לכדי סיום משפטי במסגרת פסק הדין בהסכמה שניתן על ידי בית המשפט העליון בעע"מ 5523/09, עע"מ 5537/09, עע"מ 5981/09. במסגרת פסק הדין בוטלו בהסכמה פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים, פסק הדין ב- עת"מ 538/08 הנ"ל וכן עת"מ 13574-06-09 הנ"ל, נשוא הערעורים, ונקבע כי המועצה הארצית תקיים דיון מחדש בתוכנית. עיון בפסקי הדין הנ"ל מלמד כי בשני פסקי הדין לא נדונו תוכנן של ההחלטות התכנוניות נשוא העתירות. יאמר כי באותו העניין הייתה מחלוקת מקצועית בין שתי ועדות משנה בעלות מעמד היררכי זהה של המועצה הארצית. שכן, בעוד שהולנת"ע אישרה את התוכנית להרחבת בתי הקיבוץ הנמצאים בתחום 100 המטרים מקו החוף, הרי שועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית, עמדתה התכנונית הייתה שונה. בנסיבות כאמור, ולנוכח המחלוקת התכנונית בין שתי ועדות משנה של המועצה הארצית, התקיים דיון במליאת המועצה הארצית, שהחליטה לאשר את הרחבת בתי הקיבוץ שבתחום 100 המטרים מקו החוף. בפסק הדין הראשון, עת"מ 538/08 הנ"ל, בוטלה החלטת המועצה הארצית, בין היתר מאחר והבקשה לקיים דיון במליאת המועצה הארצית הוגשה באיחור, ומן הטעם של פגם בהנמקת ההחלטה על ידי המועצה הארצית. תוצאת פסק הדין דה-פקטו הייתה השארת החלטת ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית על כנה. 38. לנוכח הותרת החלטת ועדת המשנה לעררים על כנה, עתר הקיבוץ נגד ההחלטה, וההליך התברר ב- עת"מ 13574-06-09 הנ"ל. פסק הדין אימץ את עמדת מוסדות התכנון, לפיה, הן ועדת המשנה לעררים והן הולנת"ע הינן בעלות מעמד היררכי זהה, ומשכך החלטותיהן סותרות זו את זו. עוד נקבע, כי האצלת הסמכויות מהמועצה הארצית לוועדות המשנה, אינה שוללת את סמכות המועצה הארצית לדון בעניינים אותם האצילה לועדות המשנה והיא נשארת בעלת הסמכות. בנסיבות דנן, קבעה כב' השופטת וילנר כי הגם שהחלטת המועצה הארצית בעניין בוטלה, אין מניעה שהמועצה הארצית תשוב ותדון בנושא מיוזמתה. על פסק הדין הוגש ערעור. 39. פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בהסכמה הינו אפוא פסק הדין המאפשר למועצה הארצית לשוב ולדון בתוכנית שדות ים. הלכה למעשה על ידי כך אומצה מסקנתה של כבוד השופטת וילנר בפסק הדין מבלי שבוטלה תוצאת פסק דינו של כבוד השופט קיסרי ב-עת"מ 538/08. אולם אין בדיון חדש בתוכנית שדות ים, כדי לפגום בהחלטות נשוא עתירה זו, אשר כאמור התקבלו כדין, במסגרת שיקול הדעת התכנוני של מוסדות התכנון, אשר הופעל לפי נסיבותיו של המקרה הספציפי, וכאשר התחשבו בין היתר במספר המבנים המועט בהם מדובר. 40. בהערת אגב יאמר, כי לעיתים יתכנו גישות תכנוניות שונות, שכולן מצויות בתחום הסבירות, ולכן אין כל עילה משפטית להתערבות בהן. עמד על כך בית משפט העליון ב- עע"מ 9057/09 - דן אינגר נ' השמורה בע"מ , שם נפסק: "ודוק: יתכנו דעות שונות בעניין תוכנית מוצעת וגלגוליה של התוכנית הנוכחית - יוכיחו. מוכנה אני להניח כי גם האפשרות אותה ביכרה הוועדה המחוזית אך שנדחתה במועצה הארצית היא אפשרות תכנונית סבירה. לא אחת בפני הרשות המחליטה יהיו מספר אפשרויות סבירות. ואולם, משנפלה ההכרעה כפי שנפלה לא היה מקום להתערב בה ולהעדיף עמדה תכנונית אחרת מזו שנבחרה על ידי הרשות המוסמכת. וכפי שקבע השופט ברק: "הבחירה בין אפשרויות אלה תעשה על-ידי הרשות המוסמכת, ולא על-ידי בית המשפט. זהו הביטוי לעקרון הפרדת הרשויות ולסובייקטיביות של שיקול הדעת המינהלי. [...] בעריכתה של בחירה זו בא לידי ביטוי שיקול הדעת הסובייקטיבי של הרשות המוסמכת. הבחירה היא שלה, ולא של זולתה. זה כוחה, וזו אחריותה." (בג"ץ 953/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד מה(4) 683, 694 (1991)). " 41. כאמור, במקרה שבפניי ההליך התכנוני היה מקיף וממצה, כמפורט לעיל, והתקיים בפני מוסדות התכנון המתאימים. משהתקבלו החלטות הגורמים המוסמכים אין כל עילה משפטית לפתיחת הסוגיה פעם נוספת. ההליך התכנוני נמשך לאורך שנים ואין כל הצדקה להאריכו ללא עילה חדשה. במסגרת חוק התכנון והבניה קיימים מנגנונים מובְנִים הן של ביקורת והן של עררים במסגרת מוסדות התכנון השונים. החזרת הדיון שוב ושוב למוסדות התכנון לשקילה ולקבלת הכרעה נוספת, אינו תורם לקיצור הליכי התכנון ואיננו מוצדק בנסיבות נשוא הדיון בהן מוצה ההליך התכנוני עד תום. 42. אשר לטענת העותרים בעניין עליית פני הים בתחום 100 מטרים מקו החוף בשנים הקרובות, בין 50 ס"מ ל-100 ס"מ, הרי שעסקינן בטענות עובדה חדשות שלא הוזכרו בעתירה, והינן בבחינת הרחבת חזית, ללא כל תמיכה בתצהיר. אין מדובר בטענות שנטענו על ידי העותרים בפני מוסדות התכנון, ואולם חזקה על הולחו"ף, שהינו מוסד תכנון מקצועי, שסוג מידע כזה אם יש בו ממש היה לנגד עיניו ובידיעתו. לעניין המוזיאון, לטענת ב"כ המשיבים הביטול נעשה על דעת הקיבוץ בלבד, ואין בין טענות העותרים לבין ביטול הרחבתו, כל קשר. 43. באשר לטענה בדבר שיוך הדירות לחברי הקיבוץ. גם בסוגיה זו מצאתי כי יש ממש בטענות המשיבים לפיהן, ההחלטות נשוא העתירה דנן עניינם בהחלטות תכנוניות- בהיבט של הרחבת שטחם של מספר מבנים. השאלה אם אלה ישויכו לחברי הקיבוץ בעתיד, עניינה בתחום הקניין ואין זה המקום לעסוק בה. התוכנית נועדה כאמור לישוב שלם, בהתאם להוראות תמ"א 35 ולהנחיות מנהל התכנון בדבר תכנון קיבוצים. לו חפצו העותרים היה בידם לעתור כנגד אישורה של תמ"א 35, אך הם בחרו שלא לעשות כן. עתה, קביעותיה של תמ"א 35 הן בגדר נורמה תכנונית עליונה ומנחה. 44. כידוע, בית המשפט אינו מוסד תכנון כהגדרתו בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה. הלכה פסוקה היא כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות התכנונית, ולא ישמש "מוסד תכנון", אלא אם נפל כאמור בהחלטת הרשות, פגם משפטי או ששיקול הדעת נפגם על ידי שיקולים זרים או חוסר סבירות. ב-בג"צ 1880/07- איטה אתרוג ו-84 אח' נ' ממשלת ישראל , נקבע: "בית משפט זה עמד לא פעם על הגישה המרוסנת שיש לנקוט בה במסגרת הביקורת השיפוטית-המנהלית על החלטותיהן של רשויות התכנון בתחום שיקול דעתן. כך למשל, בעע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים ... נכתב כי "כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות"... גישה מצמצמת זו יש לה טעם והגיון. תחום התכנון והבנייה מעורר תכופות שאלות מקצועיות מובהקות שהמקום הראוי לבררן הוא לפני הגופים המוסמכים... זאת ועוד, פתיחת תפח רחב מדי לביקורת שיפוטית עלולה לעכב ואף לטרפד דה-פקטו את היכולת לקדם פרויקטים חשובים, ללא הצדקה". 45. גם ב-עת"מ (ת"א) 1317/06 נפסק כי בית המשפט איננו מוסד תכנון, ולכן לא יתערב בשיקול הדעת של רשויות התכנון, למעט כאמור, באותם מקרים בהם קיים פגם משפטי או חוסר סבירות או ששיקול הדעת נפגם בשיקולים זרים: "הלכה פסוקה היא שבית משפט זה אינו מוסמך על פי החוק ואינו מתאים על פי מהותו לשמש כמוסד תכנון. מכאן שבית המשפט לא יתערב בשיקול הדעת של רשות התכנון אלא אם נפל בו פגם משפטי או שהוא נפגם בשיקולים זרים או בחוסר סבירות (בג"צ 465/93 טריידט ס.א. נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מח(2), 622, 635-636). ... בעניין פרשנות הוראות התב"ע עלי לתת את משפט הבכורה לרשות התכנונית. הפרשנות שלה עדיפה על הפרשנות של העותרים. עמד על כך פרופ' זמיר: ... במתן הפירוש, בית המשפט מייחס משקל לפירוש שנתנה הרשות המנהלית. הוא לוקח בחשבון שהחוק הפקיד את הסמכות בידי הרשות, כחלק מן הרשות המבצעת, והטיל עליה את האחריות להפעלת הסמכות. הוא מודע לכך שהרשות היא בעלת כישורים להפעלת הסמכות, לעיתים אפילו בעלת מומחיות מיוחדת, והיא מתבססת על ניסיון מעשי. הוא מעריך את העובדה שהיא פועלת מתוך הכרות קרובה עם המצב בשטח... כל אלה יש בהם כדי להקנות משקל רב לדעתה באשר לפירוש החוק המקנה לה את הסמכות (י. זמיר הסמכות המנהלית, כרך א' 145)". [ראה: עת"מ (ת"א) 1317/06- ג'יימס בראט נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א ]. 46. לאור כל האמור לעיל, ולאחר שערכתי איזון בין השיקולים השונים, מחד גיסא, חשיבות התוכנית שאחת ממטרותיה היא לשכן משפחות ממפוני אלי סיני במקום ומאידך גיסא, אכן מדובר על הרחבת בניה בתחום 100 המטרים מקו החוף אשר ככלל אסור בבניה, למרות שכאמור מדובר בארבעה מבנים בלבד ובפגיעה מינימאלית בסביבה החופית. כן יודגש כי התוכנית דנן נבחנה מספר פעמים על ידי גופי התכנון המוסמכים על פי החוק, לרבות הולחו"ף, הולנת"ע וועדת הערר ואושרה על ידם, ואינני סבורה כי יש מקום להתערב בהחלטותיהם התכנוניות שאינן חורגות ממתחם הסבירות. אשר על כן, אני דוחה את העתירה. בנסיבות העניין, ב"כ העותרים ישלמו למשיבים 1-7 ו- 9-10 שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪, סכום זהה ישלמו העותרים לוועדה המקומית לתכנון ובניה- משיבה 8, וכן לקיבוץ פלמחים- משיב 11 (לכל אחד מהם). הסכומים דנן יוצמדו למדד יוקר המחיה ויישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, עד לתשלומם בפועל. חוף היםבניה