קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור שהייה לילדים של אזרחים זרים: עתירה מנהלית, המכוונת נגד החלטות המשיב 1, שר הפנים לפיה נדחתה הבקשה למתן אישור שהיית קבע לשניים מילדי העותרים - (להלן: דניאל, ו-נתנאל). העותרים מבקשים כי בית המשפט יורה למשרד הפנים ליתן לדניאל ונתנאל אישור שהייה בישראל. התיק נדון תחילה אצל כב' השופטת ברוש ולאחר יציאתה לגמלאות הועבר אלי. רקע עובדתי: העותרים הינם זוג נשוי תושבי ישראל ואזרחי רומניה, אשר נישאו ברומניה בשנת 1988, והגיעו לישראל בשלהי 1992. העותר עובד קבוע "במוסדות רינו יואל" בבני ברק (נספח טו לעתירה), והעותרת הנה עקרת בית ועוסקת בטיפול וגידול הילדים. לעותרים 4 ילדים כמפורט להלן: דניאל, נולד ברומניה ביום 22.5.1992 ( תעודה הלידה - נספח ב' לעתירה), טרם הגעת העותרים לישראל. הוא חי ברומניה בנפרד מהוריו עד שמלאו לו חמש עשרה שנה, וביום 22.4.2007 הגיע לישראל . כיום הוא לומד בכיתה ט'. אודליה, נולדה בישראל ביום 16.6.2000 (תעודת הלידה - נספח ג' לעתירה), מיום היוולדה היא גרה בישראל, וכיום תלמידת כיתה ב'. היא מחזיקה בתעודת זהות ישראלית החל מה-2.6.2007. נתנאל, נולד בישראל ביום 21.6.2002 ( תעודת הלידה - נספח ד' לעתירה). ביום 14.9.2003, בהיותו בן שנה ושלושה חודשים יצא מישראל ושב אליה ביום 22.4.2007 בהיותו בן ארבע ועשרה חודשים (במשך שלוש שנים ושבעה חודשים חי ברומניה בעוד הוריו מתגוררים בישראל). כיום תלמיד בגן (נספח יד' לעתירה). אביעד, נולד בישראל ביום 4.7.2007 (תעודת הלידה - נספח ה' לעתירה), ומאז מתגורר בה. ביום 27.8.2006 הגישו העותרים בקשה למתן מעמד לילדי זרים עבור ביתם אודליה. הבקשה נתקבלה מכח החלטת ממשלה 156 מיום 18.6.2006, אשר מטרתה להסדיר מעמד של ילדי עובדים זרים. לאודליה ולעותרים ניתן אישור לשהיית קבע בישראל. ביום הגשת הבקשה היו בניהם של העותרים דניאל ונתנאל ברומניה שם חיו. ביום 22.3.2007 יצאו העותרים ובתם אודליה את ישראל לביקור ברומניה. לטענתם, פנו לשגרירות הישראלית בבוקרשט וביקשו אישור לשהיית קבע בארץ לכל המשפחה, כדי לאחדה. בערעור שהגישו למשרד הפנים ציינו ביחס לפנייתם לשגרירות ברומניה כי "שאלו אותנו שם מה המטרה שלנו אמרנו בכנות שאנחנו רוצים שהם יחיו איתנו יחדיו בישראל...איננו רוצים להפריד יותר את האחים". לטענתם, קיבלו במקום טופס להגשת בקשה והגישו את הבקשה, אך אין בידם העתק. כעבור חודש חזרו, יחד עם ילדיהם דניאל ונתנאל, שנכנסו לישראל באשרה מסוג "ביקור". כעבור חודש, באפריל 2007 פנו העותרים בבקשה למתן מעמד לדניאל ונתנאל אך זו נדחתה. ביום 27.6.2007 הוגש ערעור בכתב על החלטה זו (נספח ו' לעתירה), בו נטען כי אין להרחיק את ילדיהם מישראל בשל טעמים הומניטאריים, שבמרכזם רצון המשפחה להישאר מאוחדת. וכך נכתב: " אני האמא בהריון בחודש השביעי...אין לי אפשרות ללכת ללדת ברומניה כי אין לי שם קופת חולים ולא ביטוחים...אנחנו רוצים שהמשפחה שלנו תיהיה יחד לתמיד... חיינו שנים בנפרד וזה הדבר הרע שיכול להיות למשפחה " ביום 5.6.2007 נדחה הערעור ע"י משרד הפנים. במכתב שנשלח לעותרים נכתב כי דניאל ונתנאל נכנסו לישראל על תקן של "מבקרים" בלבד (נספח ז' לעתירה): "בקשתך נידונה במשרדנו בירושלים והוחלט לדחותה, ילדיך הוזמנו לביקור בלבד. עליהם לצאת מן הארץ". לאור דחיית הערעור, פנו העותרים ביום 8.10.2007 באמצעות בא כוחם לשר הפנים, וביקשו שיעשה שימוש בסמכותו, ויחליף את רישיונות הישיבה מסוג "ביקור" לישיבה מסוג "קבע". במכתב נתבקש השר להפעיל את שיקול דעתו לאור הקושי ההומניטארי שניצבת מולו המשפחה, כמצוין (נספח ח' לעתירה): "מחד, הם רוצים להמשיך ולעבוד בישראל כתושבים תורמים וחיוביים ומצד שני הם לא מסוגלים להשלים עם המצב שהמשפחה תיקרע והילדים יהיו ברומניה תלויים בחסדי זרים. מכל האמור, עולה כי מדובר בבעיה אנושית מן המעלה הראשונה ולכן מתבקש כב' השר להפעיל את שיקול דעתו וסמכותו ולהורות על שינוי רישיון הישיבה של כל ילדי משפחת קירדיי לרשיון ישיבה מסוג "קבע"". לקראת סוף שנת 2007, קיבל בא כוח העותרים מכתב תשובה מעו"ד רן גולדשטיין, יועץ לשר הפנים, שנשא את התאריך 10.12.2007, לפיו הוחלט לדחות את הבקשה. וכמצוין (נספח י' לעתירה) : "בקשתך נידונה בשנית במשרדינו בירושלים והוחלט לדחותה. על ילדי הגב' יוניקה קרידי לצאת מהארץ". ביום 1.1.2008 פנה בא כוח העותרים למר גולדשטיין, וביקש לקבל הבהרות לעניין הגורם המחליט, וכן את נימוקי ההחלטה (נספח יא2' לעתירה). הוא פנה פעם נוספת ביום ה-5.3.2008. משלא נתקבלה תגובה ממשרד הפנים, הוגשה העתירה דנן. בתחילה כאמור נדון התיק אצל כב' השופטת (בדימוס) ברוש, אשר ביום 3.10.2010 נתנה צו ביניים המונע את הרחקתם של דניאל ונתנאל, עד למתן פסק דין בעתירה. ומאחר ופרשה בהמשך לגמלאות - הועבר התיק אלי. דיון: לאחר שעיינתי בטיעוניי הצדדים, מצאתי כי העתירה אינה מגלה עילה, ולפיכך דינה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן. הלכה פסוקה היא כי הביקורת השיפוטית על המעשה המינהלי מתמצית בבדיקה האם החלטת הרשות נתקבלה ללא משוא פנים, בלא הפלייה, שהיא מושתת על טעמים עניינים וללא שיקולים זרים ואם מצויה היא בתחום הסבירות (בג"צ 8371/09 דורון נגד שר הפנים ( 7.7.10) בפסקה 21; עע"מ 1985/10 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' די.אנד.די בטיחות בע"מ ( 18.7.10) בפסקה 14; בג"צ 4769/95 מנחם רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 268-269 (2002); בג"צ 1/81 ויקי שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3) 365, 378 (1981); בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, בג"צ לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, 453-454 (1980); י' זמיר סמכות המנהלית (כרך ב', תשנ"ו בעמ' 763-771). גם היקף ההתערבות בשיקול דעת שר הפנים בענייני מתן מעמד לתושבים זרים, יוגבל לכללי ההתערבות המינהליים המפורטים לעיל (ראו: בג"ץ 758/77 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992); בג"צ 1810/96 מסקנאי נ' שר הפנים, דינים עליון מג(121) (1996). נקודת המוצא היא כי לילדי העותרים, אין זכות מוקנית לקבל מעמד חוקי בישראל, ומשכך עליהם להצביע על מקור חוקי בנוהל או בחוק היכול לבסס את הישארותם בארץ. הוראות הנוהל הרלבנטי לענייננו הינו החלטת ממשלה 156, אשר מטרתה הסדרת מעמד ילדי שוהים בלתי חוקיים בישראל, וכן מאפשרת גם מתן מעמד לאחים של הילד ולהוריו. מדובר בהוראת שעה שנתקבלה, ותוקפה מוגבל. קבועים בה מספר קריטריונים, שעל המבקש לעמוד בכולם, כדי לקבל מעמד של קבע ישראל. בין היתר נקבע בה הקריטריון הבא: (נספח א' לתגובה המקדמית - ההדגשות אינן במקור): "שר הפנים רשאי להעניק רשיון לישיבת קבע בישראל לילדי שוהים בלתי-חוקיים, אשר התערו בחברה הישראלית ובתרבותה...ובלבד שיתקיימו בהם כל התנאים הבאים: 1) במועד קבלת החלטה זו הילד נמצא בישראל וחי בה ברצף לפחות 6 שנים ובלבד שנכנס לישראל בטרם מלאו לו 14 שנה". אין ספק, כי דניאל ונתנאל אינם עומדים בתנאי זה. שכן, דניאל חי ברומניה במשך 15 שנה, ונכנס לראשונה ישראל רק ביום ה-22.4.2007, כאשר החלטת הממשלה נתקבלה ב-18.6.2006. מכאן כי ביום קבלת ההחלטה הוא לא חי בישראל ברצף 6 שנים, ובכל מקרה הוא אף נכנס לישראל לאחר שמלאו לו 14 שנה. נתנאל עזב את ישראל ביום 14.9.2003 וחזר אליה יחד עם דניאל ביום 22.4.2007. לפיכך, גם הוא לא היה בישראל במועד קבלת ההחלטה, וכן לא חי בה ברצף במשך 6 שנים ביום קבלת ההחלטה. בנוסף, בהחלטת הממשלה ניתנה האפשרות לשר הפנים ליתן רישיון ישיבת ארעי, שיחודש מדי תקופה, להורים ו/או לאחים של הילד. התנאי לקבלת המעמד הינו כדלקמן: "שר הפנים רשאי להעניק רשיון לישיבת ארעי בישראל להורי הילד וכן לאחיו, ובלבד שאלה מתגוררים עמו במשק בית משותף בישראל ברציפות מיום לידתו, או כניסתו לישראל ונמצאים בישראל במועד קבלת החלטה זו". במקרה דנן, "הילד", שמכוחה קיבלו הוריה את מעמדם הינו אודליה, שקיבלה מעמד מכוח החלטה 156. האחים הינם כמובן דניאל ונתנאל. עם זאת, דניאל כאמור נולד ברומניה ב-1992 והגיע לישראל כעבור חמש עשרה שנה. משכך לא התגורר ברציפות עם אודליה מרגע לידתה בשנת 2000. כמו כן, לא היה בישראל במועד קבלת החלטה זו. באשר לנתנאל, הוא עזב את ישראל בשנת 2003 וחזר רק כעבור 4 שנים, ולכן גם הוא לא התגורר עם אודליה ברצף כ-6 שנים ולא היה בישראל בזמן קבלת ההחלטה. למותר לציין, כי על פי החלטת הממשלה, רק מי שהגיש בקשה עד ליום ה-31.8.2006 באפשרותו לקבל מעמד על פיה, ובקשת העותרים לקבלת מעמד לדניאל ונתנאל הוגשה רק בשנת 2007 - לאחר המועד הנ"ל. העותרים טענו כי סירובו של משרד הפנים למתן מעמד לדניאל ונתנאל, נגוע בחוסר סבירות קיצוני, הבטחה שלטונית ואפליה - שכן הוא גורם לאפליה פסולה בין ילדי העותרים ובין העותרים לחלק מילדיהם, וכן הוא מעמיד את העותרים בפני ברירה אכזרית - להישאר בישראל או לא לחיות יחד כמשפחה מאוחדת. עניינם של העותרים אכן נוגע ללב, ומעורר אמפטיה רבה. מדובר במקרה קשה, ורצונם לחיות יחד בישראל כמשפחה מאוחדת אך מובן וטבעי הוא. דא עקא, לא לבית המשפט מסורה הסמכות לקבוע את מדיניותה של המדינה בנושאי הגירה, אלא לרשויות המחוקקת והמבצעת, ובידי שר הפנים הופקד שיקול הדעת על אופן יישום המדיניות בתחום. נקבעו נהלים ממשלתיים, אשר חלים על כולי עלמא, ובכלל זה גם על העותרים. אף אם לדעת בית המשפט היה ניתן לקבל החלטה שונה במקרה מסוים, הרי כל עוד החלטתה של הרשות נתקבלה בהתאם לדין - הווה אומר עולה בקנה אחד עם הוראות החוק והנהלים השונים - אין מקום כי בית המשפט יכפה עליה הר כגיגית החלטה אחרת, שאיננה רצויה מבחינתה ולא משתלבת עם מדיניותה הכללית בתחום. משכך, ומשהעותרים לא השכילו להצביע מקור חוקי - הוראת חוק או נוהל - מכוחה בניהם זכאים לקבל מעמד, אין בכוחנו להתערב בשיקול דעתו של משרד הפנים. לעניין ההבטחה השלטונית - העותרים לא הצביעו על כל אסמכתא לביסוס טענתם, משכך לא הרימו את נטל הראייה המוטל עליהם. סוף דבר: לאור האמור לעיל, דין העתירה להדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. קטיניםאשרה (ויזה)משרד הפניםקטינים זריםאשרת שהייה