קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור תכנית להקמת תחנת דלק: 1. עתירה כנגד החלטות המשיבים 1- 2 אשר הביאו בסופו של יום לדחיית בקשתן של העותרות לאשר תכנית מקומית להקמת תחנת תדלוק בכניסה לישוב גן שומרון. העתירה מכוונת כנגד החלטת המשיב 2 - יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה- מיום 4/2/09, שניתנה מכוח סמכותו על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בה קבע כי התוכנית שהגישה העותרת מותנית בקבלת אישור הוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים שליד המועצה הארצית (להלן "הולנת"ע") וכנגד החלטת הולנת"ע שלא לאשר את התכנית. הדיון בעתירה זו מתמקד בפרשנות הוראות תכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה לפיתוח ולשימור תמ"א/35 - והתנאים הקבועים על פיה לאישור תכנית מקומית להקמת תחנת תדלוק. הרקע 2. העותרת 1 הינה האגודה שיתופית של מושב גן שומרון והיא בעלת הזכויות במקרקעין נשוא העתירה. העותרת 2 הינה חברה שהתקשרה עם האגודה לביצוע ומימוש התכנית להקמת תחנת התדלוק. המקרקעין נשוא העתירה הינם חלק מחלקות 107, 108 בגוש 10082 (להלן "המקרקעין"). המקרקעין מצויים בכניסה למושב גן השומרון ולישוב עין שמר. המקרקעין נשוא העתירה (כ-2.3 דונם) מהוים שטח המוקף בדרכים סלולות ומתוכננות היוצרות מעין משולש. בסמוך למקרקעין מצויים מוסך לרכבים חקלאיים ומתקנים של חברת מקורות. 3. על פי תכנת המתאר התקפה, ג/30, מיועדים המקרקעין לייעוד חקלאי, אם כי השימושים המותרים על פיה כוללים מבנים לצרכים חקלאיים. המקרקעין מצויים גם בתחום תכנית מתאר ארצית משולבת לבניה, לפיתוח ולשימור - תמ"א/35 (להלן "תמ"א 35"). המקרקעין נשוא העתירה מוגדרים בתמ"א/35 כמרקם שמור משולב. עוד חשוב לציין, כי המקרקעין מצויים בשטח המוגדר בתכנית המתאר המחוזית המופקדת תמ"מ/6 (להלן "תמ"מ/6") כ"אזור פיתוח כפרי". תמ"מ/6 הופקדה, אולם טרם אושרה. 4. העותרות יזמו תכנית מקומית שסומנה מ/מק/110 (להלן "התכנית המקומית"), שתכליתה איחוד וחלוקה של החלקות בהסכמת הבעלים ושינוי הייעוד כך שניתן יהיה לבנות במקרקעין תחנת תדלוק (תקנון התכנית המקומית ותשריט התכנית צורפו כנספח ב' לעתירה). התכנית הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה - מנשה אלונה (להלן "הוועדה המקומית"), אשר דנה בה מכוח סמכותה על פי סעיף 62א(א)10 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. לאחר מספר דיונים והגשת אישורים שונים החליטה הוועדה המקומית בישיבתה מיום 2/5/07 לאשר את התכנית להפקדה בתנאים. הוועדה קבעה מספר תנאים הכוללים אישור אגוד ערים לאיכות הסביבה, אישור משרד התחבורה, אישור נציבות המים וכו'. מבלי לפרט את כל ההליכים אציין כי העותרות פנו לגורמים השונים והחלו בהמצאת האישורים שנדרשו על ידי הוועדה המקומית. בסופו של דבר ביום 29/1/09, לאחר שהוועדה אישרה כי כל התנאים מולאו, הופקדה התכנית על פי הוראות סעיף 85 לחוק התכנון והבנייה. 5. ביום 4/2/09 החליט הממונה על המחוז (המשיב 2), בהתאם לסמכותו על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבנייה (סמכות שהואצלה על ידי שר הפנים), כי התכנית טעונה את אישורו. נימוקי ההחלטה נשלחו לעותרות ביום 22/2/09 (נספח ז' לעתירה). במוקד נימוקי ההחלטה עומדת סוגיית פרשנות תמ"א/35, שכן לעמדת הממונה על המחוז לא היתה הוועדה המקומית מוסמכת לאשר את התכנית להקמת תחנת התדלוק. פרט לנימוק זה ניתנו נימוקים תכנוניים נוספים שאין צורך לפרטם כעת. 6. ביום 9/7/09 החליט הממונה על המחוז, מכוח סמכותו, להורות על החזרת הדיון בתכנית המוצעת לוועדה המקומית על מנת שתדון בו על פי המסלול המותווה בהוראת סעיף 6.1.3 לתמ"א/35, דהיינו במתווה המחייב אישור המועצה הארצית מכוח שיקול הדעת המוקנה לה בתמ"א/35 (נספח ח' לעתירה). 7. בקשת העותרות לשינוי ההחלטה (נספח ט' לעתירה) נדחתה בהחלטת הממונה על המחוז מיום 24/8/09 (נספח י' לעתירה) והדיון הוחזר לוועדה המקומית. הוועדה המקומית דנה בתכנית בהתאם למתווה הקבוע בסעיף 6.1.3 לתמ"א/35 ושוב אישרה אותה. עוד קבעה הוועדה, בהתאם להוראות תמ"א/35, כי יש לקבל את עמדת הוולנת"ע. 8. בפני הוולנת"ע נערך דיון בתכנית, אליו זומנו גם נציגי העותרות, ובסופו של יום החליטה הוועדה שלא לאשר את התכנית (נספח א' לעתירה). הוולנת"ע נימקה את החלטתה במספר נימוקים ובין היתר הדגישה כי תחנת התדלוק המוצעת מצויה ב"שטח המהווה חיץ בין הדרך האזורית והשטח הבנוי. הוועדה סבורה כי יש לשמור על חיץ זה כשטח פתוח אשר יפריד בין הדרך האזורית לבין האזורים לפיתוח" (להלן "החלטת הוולנת"ע"). בעקבות החלטת הוולנת"ע הוגשה העתירה שבפני. עיקר הטענות 9. טענותיהן של העותרות מבוססות על שלושה מסלולים חלופיים; האחד- על פי תמ"א/35 רשאית הוועדה המקומית לאשר את התכנית להקמת תחנת התדלוק ללא צורך באישור הוולנת"ע. טענה זו מבוססת על הוראת סעיף 7.4.2 לתמ"א/35 ולפיה מקום שמבקשים לשנות יעודו של שטח שאינו מיועד לבינוי לשטח לבינוי, די בכך כי השטח שייעודו שונה הינו "צמוד דופן" לשטח המיועד לבינוי בתכנית תקפה; השני - ניתן לאשר את התכנית המפורטת אף אם אין מדובר בצמידות דופן, שכן המקרקעין מצויים בשטח המיועד על פי תכנית המתאר המחוזית כ"איזור פיתוח כפרי". בעניין זה מפנה ב"כ העותרות לסעיף 6.1.1 לתמ"א/35; השלישי - מסלול שיקול הדעת על פי סעיף 6.1.3 לתמ"א/35 המורה כי ניתן לאשר תכנית לבינוי אף אם אינה עומדת בתנאי של צמידות דופן. העותרות טוענות כי טעתה הוולנת"ע כאשר החליטה שלא לאשר את התכנית. החלטה זו, כך לטענתן, אינה סבירה ואינה מידתית. העותרות מעלות גם טענות כנגד החלטת הממונה המחוזי שניתנה על פי סמכותו מכוח סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, לפיה התכנית טעונה את אישורו. 10. המשיבים 1, 2 תומכים בהחלטת הממונה על המחוז ובהחלטת הוולנת"ע. באת כוח המשיבים טוענת כי בהליך הנוכחי לא רשאיות העותרות לתקוף את החלטת הממונה לפיה התכנית טעונה את אישורו, שכן אחרו את המועד. עוד נטען כי הממונה פעל מכוח סמכויותיו של שר הפנים שהואצלו לו ועל כן הסמכות לדון בעתירה כנגד החלטתו נתונה רק לבית המשפט הגבוה לצדק. לגופן של טענות מבהירים המשיבים כי בנסיבות המקרה ניתן לאשר את התכנית רק במסגרת המסלול הקבוע בסעיף 6.1.3 לתמ"א/35. מסלול זה מותיר שיקול דעת למוסדות התכנון ולאחר שאלו הפעילו את שיקול דעתם כדין, אין מקום להתערב בהחלטותיהם. ב"כ הוועדה המקומית תומך בהחלטות כפי שניתנו על ידי הוועדה המקומית, אך נמנע מלהביע עמדה לגבי סבירות החלטת הוולנת"ע. דיון והכרעה 11. אקדים ואציין כי הגעתי למסקנה שדין העתירה, על כל חלקיה, להדחות. כפי שאפרט להלן הנני סבור כי לא נפל כל פגם בהחלטות מוסדות התכנון. את התכנית המפורטת לא ניתן לאשר על פי הוראות סעיף 7.4.2 לתמ"א/35, הואיל ולא מדובר בשטח צמוד דופן, ואף לא מכוח הוראת סעיף 6.1.1 לתמ"א/35. הואיל וכך, לא נפל פגם בהעברת הדיון בתכנית למסלול של סעיף 6.1.3. כמו כן כפי שיובהר להלן, לא מצאתי גם כל פגם בשיקול דעתה של הוולנת"ע המצדיק התערבות שיפוטית. להלן אדון בטענות כסדרן ותחילה אתייחס לסמכותו של הממונה על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבנייה. סעיף 109 לחוק התכנון והבניה 12. ראינו כי ביום 4/2/09 החליט הממונה על המחוז להפעיל את סמכותו על פי סעיף 109 לחוק התכנון והבנייה ולקבוע כי התכנית טעונה את אישורו. סעיף 109 לחוק קובע: (א) החליט מוסד תכנון להפקיד תכנית, יעביר את התכנית לעיונו של שר הפנים מיד לאחר החלטתו; השר רשאי להורות, תוך 60 ימים מהיום שהועברה אליו התכנית, כי התכנית טעונה אישורו; החליט השר כאמור, יודיע על כך למוסד התכנון הנוגע בדבר תוך עשרה ימים מיום החלטתו. (ב) החליט השר כי התכנית טעונה אישורו, לא יינתן תוקף לתכנית אלא באישור השר; החלטת השר תינתן תוך 30 ימים מהיום שהתכנית הוגשה לאישורו; לא נתן החלטה תוך תקופה זו, יראו את התכנית כמאושרת על ידי השר. את סמכותו זו להחליט כי תכנית טעונה את אישורו האציל השר לגורמים שונים. הסמכות לגבי תכניות שבסמכות וועדה מקומית הואצלו לממונים על המחוזות ואילו הסמכות לגבי תכניות שבסמכות וועדה מחוזית הואצלה למנכ"ל משרד הפנים (י"פ 4977 (תשס"א) עמ' 2184 - הודעה מיום 6/3/01). (על סוגיית ההאצלה של הסמכות ראה בג"צ 1733/04 אבו מוך נ' וועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה (ניתן ביום 16/3/06)). בהתאם לסעיף 109 הנ"ל, מקום שוועדה מחליטה על הפקדת תכנית עומדת לשר שהות של 60 יום להחליט האם התכנית טעונה את אישורו אם לאו. משחלף המועד ולא ניתנה כל החלטה רואים את השר כמאשר את התכנית (ראה בג"צ 1265/97 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(1) 721 (1998)). 13. החליט השר לקבוע כי תכנית טעונה את אישורו, אין לתכנית כל תוקף עד שאושרה. סמכותו של השר לקבוע כי תכנית טעונה את אישורו נועדה להקנות לו סמכות פיקוח ובקרה ולא סמכות תכנון (ראה בג"צ 1733/04 הנ"ל פסקה 10; והשווה - בג"צ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793 (1984); בג"צ 581/87 צוקר נ' שר הפנים, פ"ד מב(4) 529 (1989); ע"א 8366/99 עפרת נ' שר הפנים, פ"ד נו(1) 155 (2001)). במסגרת סמכות הפיקוח והבקרה בוחן השר שיקולים שונים ובין היתר עליו לבחון האם פעלו מוסדות התכנון כדין או האם חרגו מסמכותם, עליו לשקול שיקולים תכנוניים כלליים, לבחון את התאמת התכנית למגמות תכנון כלליות וכדומה. 14. החלטת שר הפנים הקובעת כי תכנית טעונה את אישורו, צריכה לעמוד בכללי המשפט המינהלי ומקום שנפל פגם בהחלטה ניתן להשיג עליה. ככלל, טענה כי נפל פגם בהחלטת השר, לרבות החלטתו לקבוע כי תכנית טעונה אישור, נתונה לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק ולא בית המשפט לעניינים מינהלים (השוו בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פתח תקווה, פ"ד נא5) 385 (1997)). עם זאת משאושרה תכנית, הרי שכל השגה על התכנית תתברר בבית המשפט לעניינים מינהלים, שהרי תכלית ההשגה במקרה שכזה הינה תקיפת החלטת הוועדה. 15. כאמור, טוענים המשיבים 1 ו-2 כי השגותיהן של העותרות בנוגע להחלטת הממונה מיום 4/2/09 לפיה התכנית המוצעת טעונה את אישורו דינן להדחות על הסף, הן מחמת חוסר סמכות עניינית והן מחמת השיהוי בהגשת העתירה. דומני כי בעניין זה הדין עם המשיבים 1, 2, שהרי אין חולק כי הממונה על המחוז הפעיל את סמכותו של השר שהואצלה אליו וכידוע הסמכות לדון בטענות כנגד פגם בהפעלת סמכותו של שר- וכן מי שקיבל את הסמכות בהאצלה - נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. בנוסף ברי שהעתירה בעניין זה הוגשה באיחור, שהרי מאז ההחלטה ועד הגשת העתירה חלפו כ-16 חודשים. כל מוסדות התכנון פעלו על פי ההחלטה והסתמכו עליה. בעקבות ההחלטה הורה הממונה על החזרת הדיון לוועדה המקומית וזו דנה בתכנית על פי הנחיות הממונה במסגרת סעיף 6.1.3 לתמ"א/35. במסגרת זו דנה גם הוולנת"ע בתכנית. לא יתכן שכעת, לאחר שהעותרות הסכימו למסלול שנקבע על ידי הממונה והביאו טענותיהן במסלול שהותווה על ידו, תינתן להן האפשרות לשוב לאחור ולתקוף את ההחלטה הקובעת שהתכנית טעונה אישור. 16. מעבר לדרוש, אוסיף כי איני מוצא כי נפל פגם כלשהו בהחלטת הממונה. הממונה פעל בגדר סמכותו ומשמצא כי הוועדה המקומית פעלה במסלול שגוי, היה עליו לפעול ולהחזיר את הדיון למסלול התכנוני המתאים. על מנת להבהיר דברים אלו, אדרש כעת לשאלת המסלול הראוי לדיון בתכנית המוצעת לאור הוראות תמ"א/35 ותחילה אבחן את הטענות לעניין סעיף 7.4.2 לתכנית. סעיף 7.4.2 לתמ"א/35 17. סעיף 7.4.2 לתכנית המתאר תמ"א/35 קובע: תכנית מקומית במרקם שמור משולב המשנה את ייעודו של שטח שאינו מיועד לבינוי לשטח המיועד לבינוי, תופקד רק אם השטח ששונה ייעודו הנו צמוד דופן לשטח המיועד לבינוי בתכנית תקפה. טוענות העותרות כי שטח התכנית הינו "צמוד דופן" לשטח המיועד לבינוי בתכנית תקפה. הביטוי "צמוד דופן" מוגדר אף הוא בתמ"א/35: בהמשך ישיר לשטח המיועד לפיתוח או לבינוי, לפי העניין, למעט צמוד דופן למבנה בודד או למקבץ מבנים בודדים שאינם מצויים בהמשך רציף לשטח המיועד לפיתוח או לבינוי. 18. מהגדרה זו ניתן ללמוד כי ניתן לאשר שינוי יעוד של שטח לבינוי רק אם הוא מהווה המשך ישיר - רציף, לשטח המיועד לבינוי, ובלבד שהשטח המיועד לבינוי אינו כולל מבנה בודד או מקבץ של מבנים בודדים. ניתן להבין כי תכלית הוראת סעיף 7.4.2 לתכנית הינה לאפשר המשך רציף של בניה בשטחים הסמוכים לאזורים מבונים, על מנת לאפשר הרחבה טבעית לאיזור הבינוי. עם זאת מקום שמדובר בבינוי בודד, אין לעשות שימוש בסעיף 7.4.2 ולהתיר את הרחבת השטחים המבונים. 19. העותרות מדגישות כי בסמוך ובצמוד למקרקעין נשוא התכנית מצוי שטח ביעוד חקלאי שבו בנוי מוסך לציוד חקלאי וכן מתקן של חברת מקורות. הוועדה המקומית סברה כי מדובר בשטח צמוד דופן. הוועדה מדגישה כי מבנה המוסך אושר בתכנית מ/83א' ואילו מתקן מקורות אושר בתכנית מ/280. לגישת העותרות יש ליתן עדיפות לקביעת הוועדה המקומית בהיותה מעורה יותר ומכירה היטב את הנסיבות הקיימות בשטח. 20. טענות אלו דינן להידחות. צודקים המשיבים בטענתם כי על פי סעיף 7.4.2 שינוי ייעוד לבינוי יאושר רק כאשר השטח צמוד דופן לשטח המיועד לבינוי כמוגדר בסעיף 5 לתמ"א/35. שטח מיועד לבינוי מוגדר כך: שטח שניתן להקים בו, לפי תכנית מקומית, מבנים וכן שטח המיועד לפי תכנית כאמור לשצ"פ, שפ"פ, שטחי נופש ופנאי, המהווים חלק מישוב, ולמעט שטח המיועד לאחת מהתכליות המפורטות בהגדרת שטח פתוח, אף אם ניתן להקים בו מבנים. הגדרת שטח פתוח כוללת בחובה גם שטח בייעוד חקלאי. משמע, אם המבנים צמודי הדופן נבנו בשטח בייעוד חקלאי הרי שאין הם יכולים לשמש בסיס לאישור תכנית לבינוי צמודת דופן. השטח הצמוד לשטח התכנית מיועד לייעוד חקלאי. בשטח זה ניתן היתר להקמת מבנה מוסך לציוד חקלאי. מדובר במבנה בודד בלבד. ברי שלא מדובר בשטח המיועד לבינוי. יתירה מזו, הוראת סעיף 7.4.2 לתמ"א/35 מחריגה מצבים שבהם השטח הצמוד כולל מבנה בודד וברי שזהו המצב בענייננו. גם מתקן מקורות אינו יכול להחשב כשטח המיועד לבינוי. זאת ועוד, התכנית המוצעת אינה מבקשת ליצור רצף ישיר לשטח הבינוי של המושב, שהרי בין המתחם נשוא התכנית לישוב מפרידה דרך מאושרת. 21. כך או כך, מדובר בעניין תכנוני מובהק בו יש לגורמי התכנון עדיפות ברורה על בית המשפט. ראינו שהממונה על המחוז סייר במתחם והגיע למסקנתו כי לא מדובר בשטח "צמוד דופן" לשטח המיועד לבינוי גם על סמך ביקורו זה. לאור כל האמור מתחייבת המסקנה כי סעיף 7.4.2 לתמ"א/35 אינו יכול לשמש אכסניה לאישורה של התכנית המוצעת. הוראת סעיף 6.1.1 לתמ"א/35 22. טענה נוספת של העותרות הינה כי על פי סעיף 6.1.1 לתמ"א/35 ניתן לאשר את התכנית המפורטת שכן שטח התכנית צמוד למרקם המיועד לפיתוח בתכנית מופקדת. העותרות מפנות לתמ"מ/6 שאושרה להפקדה. גם טענה זו דינה להדחות ולו רק מהטעם שסעיף 6.1.1 עניינו הפקדת תכנית מתאר מחוזית ולא הפקדת תכנית מקומית. סעיף 6.1.3 23. סעיף 6.1.3 מאפשר חריגה מהוראות סעיף 7.4.2 ומקנה למוסד תכנון סמכות להפקיד תכנית מקומית הכולל שטח לבינוי גם אם לא מתקיימים תנאי צמידות הדופן כאמור בסעיף 7.4.2 לתכנית. וכך קובע סעיף 6.1.3: על אף האמור בסעיפים 7.4.2 ו-7.5.2, במקרים חריגים רשאי מוסד תכנון להפקיד תכנית מקומית הכוללת תוספת שטח לבינוי אף אם אינה צמודת דופן לשטח המיועד לבינוי באותו מרקם אם התקיימו התנאים הבאים: המטרות והשימושים של תוספת השטח לבינוי מחייבים את מיקומה בשטח הפתוח. התכנית תואמת לקבוע בתכנית מתאר מחוזית. מוסד התכנון שוכנע שהבינוי המוצע ובכלל זה שטחו, גובהו, ועיצובו משתלבים באופי הסביבה ואינם פוגעים בערכי טבע, חקלאות, נוף ומורשת וברציפות השטחים הפתוחים. הובטח קיומה של התשתית ההנדסית הנדרשת לצורך התכנית, לרבות נגישות. קבע מוסך תכנון בהוראות התכנית כי שימוש אחר במבנה, שלא למטרה ולייעוד שנקבעו, יהווה סטייה ניכרת. נימק מוסד תכנון את החלטתו. התקבל אישור המועצה הארצית. 24. כאמור, התכנית הובאה לוועדה המקומית שדנה בה ואישרה אותה. עם זאת ובהתאם לס"ק 7 לסעיף 6.1.3 התבקשה עמדת הולנת"ע. הוולנת"ע דנה בתכנית והחליטה לדחותה. מהחלטת הוולנת"ע עולה כי הדחייה התבססה על מספר נימוקים; יש לשמור על החיץ כשטח פתוח שיפריד בין הדרך האזורית לבין האזורים לפיתוח; הוועדה לא שוכנעה כי תחנת התדלוק משתלבת באופי הסביבה; הוועדה לא שוכנעה כי הפגיעה בערכי טבע, נוף, מורשת ובצפיפות השטחים הפתוחים הינה מזערית, כנדרש לפי תמ"א 4/18; תחנת התדלוק מצויה בשטח המצוי במרחק של כ-150 מ' ממפגש דרכים; הוועדה סבורה כי יש לשמור על המצולע כנדרש על פי תמ"א 35/3. 25. רואים אנו כי נימוקי הוועדה הינם נימוקים תכנוניים מובהקים. למועצה הארצית על וועדותיה הוקנו סמכויות תכנוניות מובהקות ובית משפט זה לא יחליף את שיקול דעתן בשיקול דעתו שלו. ככלל, הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות מצומצמת. בית המשפט בוחן האם הרשות פעלה בגדר סמכותה, האם נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה, האם פעלה הרשות בתום לב בגדר סמכותה, האם הרשות פעלה לקידום תכלית החוק, האם שיקולי הרשות היו שיקולים עניינים, האם נשקלו שיקולים זרים, האם החלטת הרשות מצויה במתחם הסבירות, האם הרשות בחנה חלופות אחרות וכדומה (ראה באופן כללי, דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך ב' 622-621 (2010) וכן עע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ, פסקה 17 (ניתן ביום 20/10/10); עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, פסקה 9 (ניתן ביום 24/11/05)); בג"צ 1843/93 ח"כ פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1) 661 (1995); ע"א 8366/99 לעיל). הדבר נכון במיוחד בעניינים מקצועיים תכנוניים וכבר נאמר אין ספור פעמים כי בית המשפט אינו "מתכנן- על" (ע"א 1805/00 מחצבות כנרת נ' משרד התשתיות, פ"ד נו (2) 63 (2001); בג"צ 1125/91 ליטמן נ' הוועדה לבניה למגורים מחוז המרכז (ניתן ביום 1/12/91); ע"א 5927/98 בחות' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, פ"ד נז(5) 752, 760 (2003); עע"מ 402/03 עמותת העצמאים באילת נ' ועדת ערר לתכנון ולבניה מחוז דרום, פ"ד נח(3) 199, 209 (2004); בג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441, 469 (1996); עע"מ 8872/07 עתאמנה נ' עתאמנה (ניתן ביום 7/3/10)). 26. לא שוכנעתי כי החלטת הוולנת"ע אינה סבירה. הוועדה הביאה בחשבון שיקולים שונים וסברה כי יש ליתן עדיפות לשמירה על השטח הפתוח. זוהי החלטה המעדיפה שיקולי תכנון ארוכי טווח ולא מצאתי כל נימוק מדוע החלטה זו חורגת ממתחם הסבירות. אין גם טענה שההחלטה אינה מידתית, שהרי עסקינן בדחיית בקשה לאישור תכנית מוגדרת. אין בהחלטה כדי לשלול מהעותרות לעשות במקרקעין כל שימוש אחר התואם את היעוד על פי תכניות המתאר. 27. העותרות טענו גם כי הוועדה לא שמעה את עמדתן וכי הדיון בפני הוועדה היה קצר. עיון בפרוטוקול הדיון בפני הוועדה מגלה כי העותרות הביאו את טענותיהן באופן מפורט ומסודר בפני הוועדה. דברי בא כוחן נרשמו בפרוטוקול ולא נמצאה כל הערה המעידה כי נמנע מהעותרות להביא טענותיהן. יתירה מזו, בפני הוולנת"ע עמדו גם החלטות הוועדה המקומית על נימוקיהן, נימוקים שתמכו בעמדת העותרות. משמע, זכותן של העותרות להביא טענותיהן בפני הוולנת"ע לא נפגעה. סוף דבר 28. בשים לב לכל האמור הנני דוחה את העתירה. העותרות ישלמו למשיבים 1,2 הוצאות הדיון בסך כולל של 20,000 ₪. אין צו להוצאות למשיבה 3. תחנת דלקדלק