קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה מחסן שיווק: 1.לפניי ערעור על החלטת וועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית פתח תקווה (להלן:"הוועדה") אשר דחתה את השגתה של המערערת על החלטת מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה (להלן:"המשיב") בעניין חיובי הארנונה שהושתו עליה החל מיום 1.12.08 ובמהלך שנת 2009. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לחיוב שטחי שני המחסנים שברשות המערערת, הממוקמים ברח' היצירה בעיר פתח תקווה (להלן:"הנכס"). בעוד שהמשיב סיווג את הנכס כ"מחסן שיווק" לפי סעיף 3.2.13.4 לצו הארנונה לשנת 2008, סבורה המערערת כי יש לסווגו בסיווג "מחסן" לפי סעיף 3.2.13.1 יצויין, כי המערערת הינה חברה לאספקת חלקי חילוף לרכב עבור חברות ביטוח, מוסכים וגופים מוסדיים, אשר העתיקה את פעילותה לפתח תקווה לקראת סוף שנת 2008. המערערת מחזיקה, בנוסף למחסנים, יחידה עצמאית נפרדת, הכוללת את הנהלת החברה, מזכירות החברה, ומחלקת קבלת הזמנות. לאחר ביצוע ההזמנה וחתימת החוזה עם הלקוח, יכול הלקוח להזמין את הציוד המצוי בנכס. כבר עתה יצויין כי המשיב הרלוונטי לערעור הינה וועדת הערר ולא מנהל הארנונה של עיריית פתח-תקווה. החלטת וועדת הערר 2. וועדת הערר נתנה החלטתה ביום 27.12.09, לאחר שקיימה דיון בנוכחות הצדדים. הוועדה נדרשה לטענת המערערת, כי קביעת הסיווג "מחסן שיווק" בצו הארנונה, לראשונה בשנת הכספים 1990-1991, ושינוי הגדרתו בשנת 1999 ע"י עיריית פתח תקווה, נעשו ללא אישור שרי האוצר והפנים, בניגוד ל"חוקי ההקפאה" ולכן הינם בלתי חוקיים. טענה דומה נטענה לגבי השינויים בוצעו בהגדרת הסיווג "מחסן". בעניין זה קיבלה הוועדה את טענת המשיב, כי אין בידה סמכות לדון בטענות הנוגעות לאי חוקיות צו הארנונה, מה גם שהמערערת לא הוכיחה כי השינויים שבוצעו בו, לא קיבלו את אישורי שר הפנים ושר האוצר, כנדרש. טענתה האחרת של המערערת, לפיה יש לסווג את הנכס לצרכי ארנונה כ"מחסן" ולא כ"מחסן שיווק", נדחתה גם היא. הוועדה קבעה כי המערערת עוסקת בתחום אספקת כלי חילוף לרכב, אשר משווקים ונמכרים על ידה לחברות ביטוח, מוסכים ומוסדות אחרים. הציוד המיובא על ידה מאוחסן בנכס, ומהמלאי המצוי בו, היא מספקת את הסחורה ללקוחותיה. הנכס המדובר מקיים את שלושת התנאים הדרושים להגדרתו כ"מחסן שיווק" בצו הארנונה: א. מחסן המשמש כאתר שיווק לתוצרת כלשהי. ב. התוצרת הינה ממפעלים מהארץ או מחו"ל. ג. השיווק הוא לעסקים אחרים בסיטונאות או ליחידים (שלא באמצעות קופה רושמת). הוועדה הוסיפה, כי אם היתה מתקיימת בנכס גם פעולת מכירה, היתה מגדירה אותו תחת סיווג "עסקי, ולא "כמחסן שיווק" גרידא. הוועדה תמכה את מסקנתה, על בסיס המידע המובא באתר האינטרנט של המערערת, בו היא מצהירה כי היא משמשת "כמפיץ עבור מספר רב של יבואני רכב בארץ", וכי היא בעלת "רשת שיווק עצמית המפיצה את החלפים בכל רחבי הארץ". טיעוני המערערת 3. במסגרת הערעור חזר ב"כ המערערת, עו"ד כרמלי דוד, על הטענה כי קביעת הסיווג "מחסן שיווק", הרחבתו, וצמצום הגדרת הסיווג "מחסן", נעשו ללא אישורי השרים הרלוונטיים, ולכן דינם בטלות. הוועדה טעתה כאשר סברה כי הנטל על המערערת להביא ראיות בדבר העדר אישורים כאמור, שכן הנטל הינו על המשיב, שחזקה כי ברשותו מצויים אישורים לשינויים שבוצעו בצו הארנונה. לשיטת המערערת, שיוצגה בדיונים שבפניי ע"י עו"ד חיים פינץ, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים הסמכות העניינית לדון במסגרת הערעור בטענות הנוגעות לאי חוקיות צווי הארנונה. עוד נטען כי הפרשנות שנתן המשיב, ושאושרה ע"י הועדה, לסיווגים "מחסן" ו"מחסן שיווק" הינה פרשנות מוטעית, המנוגדת לדין ולתכלית חקיקת דיני המס. המשיב אינו חולק כי המערערת משתמשת במחסנים לצרכי אחסנה בלבד, אלא שהוא נאחז באופי עיסוקה של המערערת , שעניינו ייבוא ומכירת חלקי חילוף, באופן המשליך על השימוש שזו עושה במחסנים. ואולם, הגדרת הסיווג "מחסן" בצו הארנונה לשנת 2008 דורשת כי עיקר השימוש הנכס יהא לאחסנת טובין, שלא למטרות מכירה או תצוגה, כאשר הכניסה למחסן היא עצמאית ונפרדת. הנכס הנדון עונה להגדרה זו. פרשנותו של המשיב, לפיה כל עסק המחזיק מחסנים, והעוסק במכירה או בשיווק, אף שבמחסנים עצמם אין מתנהלות פעולות מכירה או מתקיימת תצוגה, יסווג כ"מחסן שיווק" ולא כ"מחסן", הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, והיא מוציאה מגדר הסיווג את רוב המחסנים המוחזקים ע"י עסקים בתחום עיריית פתח תקווה. ב"כ המערערת הפנה את בית המשפט לפסק הדין בעמ"נ (תל-אביב) 196/08 ביתן ספארק סחר 1980 נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א (לא פורסם, , ניתן ביום 4.8.08) (להלן:"פס"ד ביתן ספארק"), הקובע, לדידו, את הקריטריונים להגדרת הסיווג "מחסן", ואשר תומך בטענות המערערת. לטענתו, וועדת הערר טעתה כאשר סירבה להקיש הימנו לענייננו. עוד נטען, כי הוועדה טעתה כאשר לא נתנה משקל ראוי להחלטת וועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב, אשר דנה בסיווג נכסי המערערת, עת זו ניהלה את עסקיה בעיר תל אביב. אף שהגדרת הסיווג "מחסן" בצו הארנונה של עיריית תל אביב שונה במעט מזו שבצו הארנונה של עירית פתח תקווה, הוועדה בחנה את אופי השימוש בנכס, וקבעה כי לא מתבצעת בו פעילות שיווקית וכי הוא עונה להגדרת הסיווג "מחסן". לאור האמור, התבקש בית המשפט לקבוע כי הסיווג "מחסן שיווק" וכן השינויים שנעשו בהגדרת סיווג "מחסן" חורגים מחוקי ההקפאה, ודינם להתבטל. עוד התבקש בית המשפט להתערב בהחלטת וועדת הערר, ולקבוע כי על המשיב לסווג את הנכס כ"מחסן". טיעוני המשיב 4. לטענת ב"כ המשיב, עוה"ד דביר ליבוביץ ותהילה גלעד, יש לדחות הערעור על הסף ,ולחילופין, לגופו, וזאת ממספר טעמים. החלטת הוועדה הינה החלטה נכונה וצודקת, באשר ניתנה לאחר בחינה מדוקדקת של הטענות שהועלו בפניה, וודאי שאינה לוקה בחוסר סבירות קיצונית, כך שאין כל הצדקה להתערב בה. עוד נטען, כי הערעור הוגש בחוסר סמכות, שכן חלקו העיקרי מתייחס לטענות בדבר אי חוקיות צווי הארנונה, שלא היו נתונות מלכתחילה לסמכותה של וועדת הערר, כאמור בסעיף 3(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 (להלן:"חוק הערר"), ולכן ממילא אינן מצויות בסמכות בית משפט זה. טענות בדבר אי חוקיות צווי הארנונה, וחריגתם מחוקי ההקפאה, היה על המערערת להעלות לפני מספר שנים במסגרת עתירה מנהלית, ובתקופה המותרת להגשת עתירה מעין זו. בעניין זה, גם אין יריבות בין המערערת למשיב שכן השינויים בצווי הארנונה נעשו ע"י עיריית פתח תקווה, והמשיב רק יישמם, וגם מטעם זה יש לדחות את הערעור. לחילופין, נטען כי החלטת המשיב לעניין סיווג הנכס ניתנה כדין ובהתאם לשימוש הנעשה בו. שימוש זה הוא בעל אופי "עסקי, מסחרי, שיווק והפצה..המטשטש את סממני האחסנה הנעשים בנכס", ועל כן אינו מאפשר לסווג כ"מחסן". ב"כ המשיב ביקשו גם לדחות את טענות המערערת בדבר טעות בסיווג הנכס. לטענתם, הנכס הינו החלק העיקרי המאפשר למערערת לקיים את פעילותה, היינו ייבוא, סחר ושיווק של חלקי חילוף לרכב, ובניגוד למחסן "קלאסי", הסחורה מאוחסנת בו לתקופה זמנית והוא נגיש באופן תדיר לבעלי העסק ועובדיו. העובדה כי מרכז ההזמנות ממוקם במשרדי החברה, הנפרדים מהנכס, ומכירת הסחורה נעשית באמצעות הטלפון, ולא בשטח הנכס אינה רלוונטית לסיווגו. עוד נטען, כי מהחלטת הוועדה עולה כי שטח הקרקע, הסמוך לנכס, משמש את המערערת לפריקת וטעינת סחורה, ולכן מטרתו העיקרית של הנכס הינו מכירה והפצה, כפי שגם ניתן להסיק מהאמור באתר האינטרנט של המערערת, באופן המחייב לסווגו כ"מחסן שיווק". הוועדה אף הוסיפה וציינה, כי אם היו מתבצעות ממנו פעולות מכירה היתה מגדירה אותו בסיווג "עסקי". עוד צויין, כי בנכס לא מתקיימים התנאים הדרושים לסיווגו "כמחסן" גרידא בגלל שמרכזו הוא שיווק והפצה, ולא אחסנה, וגם לו ניתן היה להגדירו כ"מחסן", ברי שמתקיימים בו אלמנטים נוספים המחייבים להכלילו תחת סיווג "מחסן שיווק", שהוא סיווג ספציפי יותר מסיווגו הכללי כ"מחסן". דיון והכרעה 5. ביום 07.10.2010, נתתי את החלטתי בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה, לדון בטענות בדבר אי חוקיות הגדרות הסיווג בצווי הארנונה, כפי שהועלו בכתב הערעור. לאחר שהצדדים פרשו בפניי את טיעוניהם בעניין זה, קבעתי כי, כפי שקבעה וועדת הערר, כי לא היה זה בסמכותה להזקק לטענות בנושאים אלו, ולכן לא ניתן לתקוף את החלטתה שלא לדון בטענות אי החוקיות, במסגרת ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. החלטה זו אינה מונעת מהמערערת להגיש עתירה מנהלית על בסיס טענות אלו, בכל הנוגע לחיובי הארנונה לשנת 2010, אשר אינם רלוונטיים לערעור שלפניי. באם בעבר הדעות בפסיקה היו חלוקות בשאלת סמכותה של וועדת הערר להזקק לטענות בדבר אי חוקיות צו הארנונה, לאור סעיף 3 (ב) לחוק הערר, הרי שביום 01.02.2010 קבע בית המשפט העליון באורח חד משמעי כי "טענות (בין אם מפורשות ובין אם מובלעות) בדבר אי חוקיות צו ארנונה לא ניתן להעלות בפני ועדת הערר, שאיננה מוסמכת לדון בהן..וממילא גם לא בכל הליך ערעורי על החלטת ועדת הערר" (בר"מ 1666/09 אלי מגדסי נ'ד מנהל הארנונה של רחובות (לא פורסם, , ניתן ביום 01.02.2010)). על כן השאלה העומדת לפתחי הינה האם יש מקום להתערב בהחלטת וועדת הערר לסווג את הנכס בו מחזיקה המערערת כ"מחסן שיווק", ולקבוע כי יש לסווגו "כמחסן", בהתאם לצו הארנונה של עיריית פתח תקווה, החל מיום 1.12.08 ועד לסוף שנת 2009. בנסיבות שלפנינו, יש להדרש לאמור בצו הארנונה של עיריית פתח תקווה לשנת 2008, הקובע בסעיף 3.2.13.1 כי מחסן הינו "מקום המשמש בפועל לאחסנת טובין בלבד שלא למטרות מכירה או תצוגה וצמוד למבנה עם כניסה ויציאות נפרדות, והנפרד מהמבנה עצמו ע"י קירות, ומהווה עיקר עיסוקו של המחזיק בנכס". סעיף 3.2.13.2 לצו הארנונה מגדיר שטח מחסן כ"שטח מבנה המיועד על פי היתר הבניה או כל היתר או רשיון אחר, והמשמש בפועל אך ורק לאחסנה ו/או שמירת טובין, ואינו משמש למכירה ו/או אינה מתבצעת בו כל פעילות עסקית ו/או תצוגה, ו/או בתנאי שלקוחות אינם מבקרים במקום, אינם נמצאים בקומת העסק אותו הם משרתים, אך אינו מהווה חלק מבניין מגורים , או שהכניסה אליו אינה מבניין המגורים". סעיף 3.2.13.4 לצו הארנונה מגדיר מחסן שיווק כ"מחסן המשמש כאתר שיווק לתוצרת כל שהיא (כולל ביצים) ממפעלים מהארץ או מחו"ל לעסקים אחרים בסיטונאות או ליחידים (שלא באמצעות קופה רושמת) , יחויב לפי סוג ואזור". עוד ראוי להדגיש, כי ההכרעה בערעור כפופה להלכה הפסוקה, המצמצמת את הנסיבות בהן יתערב בית המשפט בהחלטות וועדת הערר. וועדה זו הינה, בהתאם לדין, הגוף המקצועי המוסמך לבחינת טענות מחזיק הנכס בעניין סיווגו לצרכי ארנונה, והגורם אשר אמור לבחון באופן בלתי אמצעי את הראיות הרלוונטיות (ראו רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא הלוי בע"מ (לא פורסם ניתן ביום 6.3.08)). לוועדת הערר, כרשות מנהלית, מוקנה שיקול דעת רחב בתחומי סמכותה ורק בנסיבות חריגות, כאשר הוכח כי החלטתה ניתנה בחוסר תום לב, התבססה על שיקולים זרים או חרגה ממתחם הסבירות באופן קיצוני, תתערב ערכאת הערעור בהחלטתה. (ראו בג"ץ 10013/03 ראש עיריית סכנין נ' המועצה הארצית לתו"ב הולנת"ע (לא פורסם, , ניתן ביום 21.07.04);בג"ץ 2445/06 איזוטסט בע"מ נ' הרשות הלאומית להסמכת מעבדות (לא פורסם, ניתן ביום 31.05.09)). 6. אודה שהתלבטתי בשאלה אם אין זה מן הראוי לסווג נכס, בו מאוחסנת סחורה המיועדת להמסר בעתיד ללקוחות שרכשו אותה, ושבו עצמו לא מתקיימת פעולת מכירה או תצוגת הסחורה, בסיווג "מחסן". הגדרת הסיווג "מחסן" בצו הארנונה של עיריית פתח תקווה, מחייבת, בין היתר, כי הנכס ישמש "לאחסנת טובין בלבד שלא למטרות מכירה או תצוגה". המערערת סבורה, כי מאחר שבנכס עצמו לא מתבצעות עסקאות מכירה או הצגת הסחורה ללקוחות, שכן לקוחות כלל אינם מגיעים אליו, אין כל קושי להגדירו כ"מחסן". מנגד, עמדת המשיב, שהתקבלה גם ע"י הוועדה, גורסת כי העובדה שמכירת חלקי החילוף ע"י המערערת אינה מתבצעת באופן פיזי מהנכס עצמו, אלא ממשרדיה הנמצאים במיקום אחר, אולם בסופו של תהליך, הסחורה המבוקשת מאותרת בתוך הנכס, ונמסרת ללקוח באמצעות שליחים, אינה מאפשרת לסווג את הנכס כ"מחסן" אלא כ"מחסן שיווק". השאלה אם די בכך שמכירת הסחורה או הצגתה ללקוחות אינן מתבצעות בתוך הנכס, על מנת שיוגדר כ "מחסן", או שיש לצמצם את הסיווג כך שלא יחול על נכס בו מאוחסנת סחורה באופן זמני, שכן זו מיועדת בעתיד להמסר לבעליה החדשים, הינה שאלה פרשנית. אילו צו הארנונה של עיריית פתח תקווה, היה חסר את הסיווג של "מחסן שיווק", אפשר שהייתי מקבל את עמדת המערערת, כי יש לסווג את הנכס בו היא מחזיקה את סחורתה כ"מחסן". בניגוד לעמדת הוועדה, הנני סבור כי ניתן היה להקיש מפס"ד ביתן ספארק, אליו הפנתה המערערת, לענייננו. נסיבות פסק הדין דומות לנסיבות שלפניי, הגם שכפי שגרסה הוועדה, פסק הדין מאבחן בין סיווגו של הנכס כ"מחסן" לבין האפשרות לסווגו כ"עסק", וכלל לא נדונה בו האבחנה בין הסיווג כ"מחסן" או ל"מחסן שיווק", סיווג שכלל לא מצוי בצו הארנונה שפורש באותו פסק דין. גם הגדרתו של "מחסן" בצו הארנונה שנדון בפס"ד ביתן ספארק אינה זהה להגדרתו בצו הארנונה של עיריית פתח תקוה. יחד עם זאת, ניתן להסיק מהאמור בפסק הדין, כי כאשר חברה מוכרת סחורה המאוחסנת בנכס נפרד שבהחזקתה, ובהמשך, ולאחר המכירה, הסחורה "נמשכת" מאותו הנכס ומועברת ללקוח, ואף אם נציג מטעמו מגיע לנכס על מנת לקבלו ממשרדי החברה, אין מדובר בנכס שמבוצעת בו פעולת מכירה, ואין בהליך "משיכת" הסחורה מן הנכס, כדי לפגום באופיו כ"מחסן". 7. כאמור, בצו הארנונה של עיריית פתח תקווה קיים סיווג ספציפי ל"מחסן שיווק", כאשר המשיב, ובעקבותיו וועדת הערר, סברו כי הוא תואם יותר את השימוש שעושה המערערת בנכס, מאשר סיווגו כ"מחסן". אציין כבר עתה, כי אינני מחזיק בדעת ב"כ המערערת, כי החלטת הוועדה לאשר את סיווג הנכס כ"מחסן שיווק" התעלמה מאופי השימוש בנכס, והסתמכה, באופן בלתי ראוי, רק על סוג הפעילות העסקית של המערערת, שעניינה ייבוא סחורה והפצתה, ועל מהות הטובין המאוחסנים בנכס. וודאי שעיסוקה של המערערת, המוכרת חלקי חילוף לרכב, המאוחסנים בנכס, משפיע על אופי השימוש בנכס, וכפועל יוצא על סיווגו לצרכי ארנונה, ועל כן יש לתת עליו את הדעת. כפי שיובהר בהמשך, השאלה אם הנכס עונה להגדרת "מחסן שיווק" תלויה גם במשך הזמן המיועד להחזקת הסחורה בו, ועל כן גם טיב הסחורה המאוחסנת בנכס, וייעודה, רלוונטיים להגדרת הנכס, כפי שגם המערערת עצמה ציינה בכתב הערר שהוגש מטעמה לוועדה. על כן, אין כל פגם בהסתמכות הוועדה על מאפיינים אלו לצורך קביעת השימוש בנכס, ולשם הגדרת סיווגו. המחלוקת העיקרית באשר לסיווג הנכס כ"מחסן שיווק" נעוצה בשאלה, האם הנכס אכן משמש "כאתר שיווק לתוצרת כלשהי", כהגדרת הסיווג. כפי שניתן להסיק מפרוטוקול הדיון בוועדה ומהחלטתה, זו הגיעה למסקנה, לאחר ששמעה את עמדות הצדדים, ובחנה את התנאים להגדרת הנכס כ"מחסן שיווק", כי הנכס תואם להגדרה זו, משום שהסחורה המאוחסנת בו מיועדת לשיווק והפצה, ולא לאחסון בלבד. לטעמי, החלטת הוועדה, המעוגנת בראיות, ובפרט פרשנותה לסיווג "מחסן שיווק", איננה חורגת ממתחם הסבירות, וודאי שאינה בלתי סבירה באופן קיצוני, באופן המחייב התערבות ערכאת הערעור בהחלטתה. הוועדה לא התעלמה בהחלטתה מהעובדה, אותה הדגישה המערערת, כי פעולות השיווק והמכירה אינן מתבצעות מתוך הנכס עצמו. יתר על כן, הוועדה ציינה כי אם המערערת היתה מקיימת בנכס פעולות שיווק ומכירה, היא היתה שוקלת לסווגו כעסק, וכלל לא כמחסן, מכל סוג שהוא. ב"כ המשיב הדגישו כי מאחר שסחורה המאוחסנת בנכס המוגדר כ"מחסן שיווק", מיועדת לשיווק, אחסונה בנכס אמור להיות זמני בלבד, כפי הנסיבות בעניינו. טענה זו נתמכה בפסיקה, גם היא של בית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, הקובעת כי לא ניתן לסווג נכס כ"מחסן" אם זה מאחסן באופן זמני סחורה המיועדת למכירה או לשיווק, והמשמש עבור הסחורה כ"עמדת המתנה" בלבד. יצויין, כי גם פסיקה זו לא השוותה בין סיווג הנכס "כמחסן" לסיווגו כ"מחסן שיווק", אולם ניתן על בסיסה לקבל את מסקנת הוועדה, כי נכס המכיל סחורה שעתידה להמסר ללקוחות שרכשו אותה, אין ייעודו לשמש לאחסון, והוא תואם יותר את הגדרתו כ"מחסן שיווק". לא מצאתי גם עילה להתערב בהחלטת הוועדה, בעקבות טענת המערערת, כי הפרשנות שזו נתנה, בהמשך לעמדת המשיב, לסיווג "מחסן שיווק" איננה סבירה, שכן היא מחריגה את רוב הנכסים המשמשים לאחסון בעיר פתח תקווה, מהגדרת "מחסן". לטענת ב"כ המערערת, במרבית הנכסים בעיר מאוחסנת סחורה, שעתידה, בשלב זו או אחר, להמסר לגורם שלישי, ולאור החלטת הוועדה, הנכסים הללו יוגדרו תחת סיווג "מחסן שיווק", ששיעור הארנונה המוטל בגינו גבוה מזה המוטל על נכס מסוג "מחסן". ואולם, ב"כ המשיב, ידע להצביע על מספר דוגמאות לנכסים ברחבי העיר, המסווגים כ"מחסן" לצרכי ארנונה, משום שייעודם הוא אחסנה בלבד (ראו עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 15-21). כך, הובהר כי מחסן חברת החשמל בעיר, המכיל ביגוד של עובדים, צינורות ומוצרים לשעת חירום, מוגדר כ"מחסן". כך גם באשר לנכס שברשות נתיבי תחבורה עירוניים, בו היא מאחסנת, לדבריו, "דגימות קרקע וחומרים היוצאים מהקרקע בזמן שחופרים את הרכבת התחתית" או למחסנים של חברות ניהול בניינים ומשרדים, בהם מאפסנים ציוד לנקיון ותחזוקת המבנים. כך או כך, גם אם אופן הגדרת הסיווג "מחסן שיווק" אכן מרחיב את כמות הנכסים הנכנסים לגדר סיווג זה, ומצמצם את הנכסים העשויים לחסות תחת הגדרת "מחסן", אין בכך כדי להעיד על חוסר סבירותה של הפרשנות שניתנה להגדרה זו. דווקא שינויי החקיקה שנעשו ע"י העירייה באותם סיווגים, כמפורט בערעור, מעידים כי כוונת הרשות המקומית היתה לצמצם את מספר הנכסים הנהנים מסיווג "מחסן", ועל כן הפרשנות שניתנה לסיווגים הרלוונטיים ע"י המשיב, הנתמכת בהחלטת הוועדה, תואמת הלך רוח זה. כאמור, טענות אחרות הנוגעות לחוקיות הגדרת הסיווג, אין מקומן בערעור. לאור האמור, הנני דוחה את הערעור שלפניי. בנסיבות העניין, אינני מוצא להטיל צו להוצאות. מחסן (ארנונה)מחסןארנונה