ארנונה על החלק היחסי בשטח המשותף

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על החלק היחסי בשטח המשותף: הרקע לעתירה 1. העותרת מחזיקה בנכס המצוי ברח' העצמאות 40, יהוד (להלן: "הנכס"), אותו רכשה מחברת רסקו, בהתאם להסכם מיום 01.04.2008. עם תחילת חזקתה בנכס, חויבה העותרת בתשלום ארנונה בגין שטח של 209 מ"ר, אך בהתאם להודעת שומה שהונפקה ביום 20.10.2009, נקבע כי השטח המחויב בארנונה הינו 283 מ"ר. באותה הודעה צוין כי תיקון השטח נעשה בעקבות מדידה שנערכה על-ידי מחלקת השומה בעיריית יהוד-מונוסון (להלן: "המשיבה"). העותרת טוענת כי עיון במדידות שנערכו על ידי נציגי המשיבה, מלמד כי תיקון שטח הנכס נובע, רובו ככולו, מחיובה של העותרת בחלק היחסי של השטחים המשותפים בבניין, ובהם מעברים, חדרי מדרגות ולובי. לטענת העותרת, החיוב הינו בלתי חוקי, שכן אין זה בסמכותה של העירייה להטיל חיובי ארנונה בגין חלק יחסי בשטחים משותפים, בבניינים שאינם משמשים למגורים. העותרת מציינת כי מטעמי זהירות הוגשה השגה למשיב בגין החיוב, הגם שהדבר אינו נתון לסמכותו, אלא שהנושא מונח לפתחו של בית-משפט זה, במסגרת עתירה מנהלית. העתירה 2. העותרת טוענת כי בצו הארנונה לשנת 1985, לא הוסמכה המשיבה לגבות ארנונה בגין חלק יחסי בשטחים משותפים. בהתאם לכך, לא גבתה המשיבה, בעבר, ארנונה בגין שטחים משותפים, ובמידה שעשתה כן, הרי שהדבר מנוגד לצו הארנונה משנת 1985. גם בצו הארנונה לשנת 1986 החריגה המשיבה משטח היחידה החייבת בארנונה, שטחים משותפים, כאשר הגדרה זו נשמרה במהותה, לפחות עד לשנת 1988. העותרת מוסיפה וטוענת, כי גם בצו הארנונה לשנת 2000, נותרה הכוונה שלא לחייב בארנונה שטחים משותפים. לעומת זאת, שינה צו הארנונה לשנת 2007 את הגדרת "שטח היחידה" ונקבע בו כי שטח זה "פירושו כל השטח שבתוך הבניין, לרבות חדרי כניסה, פרוזדורים, מטבח, הול, אמבטיה, שירותים, סככות, יציע, מרתפים וכל שטח מקורה אחר וכן מרפסות וגזוזטראות...". העותרת טוענת כי פנתה אל המשיבה בבקשה לקבלת העתק מבקשה שהוגשה לשרי הפנים והאוצר, לשם קבלת אישור חריג לשינויים בצווי הארנונה, ככל שהדבר נוגע להגדרת "שטח היחידה", אך פנייה זו נותרה ללא מענה. לפיכך, לטענת העותרת, אין מנוס אלא להסיק כי לא ניתנו למשיבה אישורים על-ידי שרי הפנים והאוצר. העותרת מוסיפה וטוענת, כי לאור "דיני ההקפאה", היינו חוקי ההסדרים במשק המדינה והתקנות שהותקנו בעקבותיהם, אין הרשויות המקומיות יכולות להעלות תעריפי ארנונה מעבר לקבוע בחוק, ובכלל זה, אין ניתן להעלות תעריפים באמצעות שינוי הסיווג או שינוי בשיטת המדידה. כל העלאה חריגה של תעריפי הארנונה, מחייבת אישור שר הפנים ושר האוצר, שאחרת הינה בטלה מעיקרה. העותרת טוענת עוד כי, מעבר לחוסר החוקיות של צו הארנונה בשל אי קבלת אישור השרים, הרי שהטלת חיוב בגין שטחים משותפים, למרות שאלה לא פורטו במפורש בצו הארנונה, גובלת בחוסר סבירות קיצונית. על-מנת להמחיש את הדבר, הביאה העותרת דוגמאות מצווי ארנונה של רשויות מקומיות אחרות, שם צוין מפורשות כי שטחי הנכסים שבתחומן כוללים גם את השטחים המשותפים. העותרת טוענת בנוסף, כי גם אם תעלה הטענה, לפיה צווי הארנונה מאפשרים חיוב גם בגין השטחים המשותפים, הרי שמדובר, לכל הפחות, בשינוי מדיניות מטעמה של המשיבה, כאשר גם שינוי מדיניות, המביא לשינוי שיטת החישוב, טעון אישור השרים. לאור האמור, התבקש בית-המשפט להצהיר כי אין זה בסמכות המשיבה להטיל על העותרת ארנונה, בגין חלקה היחסי בשטחים המשותפים. תגובת המשיבה 3. בתגובה לעתירה, הועלו מספר טענות סף, אשר לדעת המשיבה צריכים להוביל לסילוק העתירה על הסף. הטענה הראשונה, עניינה בחוסר ניקיון כפיים של העותרת, אשר לא הביאה לידיעתו של בית-המשפט את דבר קיומו של הסכם אשר נחתם עם חברת רסקו, שבמסגרתו נקבע כי הממכר כולל גם חלק יחסי בשטחים הציבוריים שבכל קומות הבניין. לפיכך, גם כאשר חויבה העותרת, לראשונה, בגין שטח של 209 מ"ר, הרי שהחיוב כולל גם שטחים משותפים לכלל הדיירים. טענת סף נוספת, אשר נטענה על-ידי המשיבה נוגעת לחוסר סמכותו העניינית של בית-משפט זה, כיוון שמדובר בעניין הנתון למנהל הארנונה ולוועדת הערר לענייני ארנונה, בשים לב לעובדה כי העתירה מתייחסת לגודל השטח שהינו בר חיוב בארנונה, כאשר מדובר בפרשנות הצו, ולא בשאלת חוקיותו. לגופו של עניין, נטען כי שינוי השטח נבע בשל מדידה מחודשת של הנכס, בהתאם לסמכותה של המשיבה על-פי סעיף 287 לפקודת העיריות. לאחר גיבוש ממצאי המדידה, נשלחו הודעות שומה מעודכנות לכלל המחזיקים בבניין, ובהם גם לעותרת. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי אם תתקבל טענתה של העותרת, לפיה אין היא מוסמכת לגבות ארנונה בגין שטחים משותפים, הרי שתהיינה לכך השלכות כבדות משקל על התושבים בתחום שיפוטה של המשיבה, בשל ההשפעה על תקציב העירייה ועל מצבה הכספי בכלל. עוד נטען, כי בהתאם לצו הארנונה לשנת 1985, ניתן לחייב בארנונה גם בגין שטחים משותפים, ואין ספק בדבר היותה של העותרת הבעלים של השטחים המשותפים, בחלקה היחסי. בצווי הארנונה שהוצאו לאחר שנת 1985 לא הוחרגו השטחים המשותפים, אלא אם מדובר בדירות מגורים. מאחר שכך, לא היה צורך בקבלת אישורים חריגים של השרים, שכן צווי המיסים לשנים 1986 ו-1988 אינם סותרים את צו המיסים לשנת 1985. ככל שייקבע כי היה צורך באישור השרים, הרי שעומדת למשיבה חזקת כשרות פעולות המנהל, ועל-כן חזקה כי פנתה וקיבלה אישור חריג, הגם שלא ניתן לאתר מסמכים מתקופה זו. לחלופין, טוענת המשיבה, כי גם אם ייקבע כי בצו הארנונה לשנת 1985 לא נכללו השטחים המשותפים בבניין, הרי שבהרחבת ההגדרה לאחר מכן, באופן המאפשר הטלת ארנונה גם על שטחים משותפים, השתמשה המשיבה בזכותה ל"הטלת ארנונה בראשונה". כאשר מדובר בתיקון טעות לגבי סיווג הנכסים, הרי שדיני ההקפאה אינם חלים, והמשיבה הייתה רשאית לתקן את טעותה. אשר לצו הארנונה לשנת 1999, התקבל אישור השרים לצו זה, כעולה מנספח ו' לתגובת המשיבה לעתירה. המשיבה טוענת כי אישור חריג זה משמש בסיס לצווים שניתנו בשנים שלאחר מכן, ולא רק לשנת 1999. אשר לטענת חוסר סבירותו של צו ארנונה, נטען על-ידי המשיבה כי לא הוצג בסיס השוואתי רציני על-ידי העותרת, להוכחת טענתה, שכן העותרת בחרה במספר רשויות מקומיות באופן אקראי, מבלי להתייחס לרשויות אחרות, בעלות רקע כלכלי או חברתי דומה לזה של המשיבה. לאור האמור, התבקש בית-המשפט לדחות את העתירה, הן על הסף והן לגופו של עניין. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית 4. במסגרת התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו, מן הראוי לדון, בראש ובראשונה, במה שקרוי "דיני ההקפאה", שמטרתם להגביל את סמכותה של הרשות המקומית להעלות את תעריפי הארנונה החלים באותה רשות.             כפי שצויין בספרם של דר' הנריק רוסטוביץ' ואח' ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, ספר שני,  תשס"ח - 2007, להלן: "ארנונה עירונית"), חקיקת דיני ההקפאה החלה בשנת 1985, עת נחקק החוק לייצוב משק המדינה, התשמ"ה - 1985, אשר הגביל את סמכות הרשויות המקומיות להעלות תעריפי ארנונה. החל מאותה שנה, נקבעו בהוראות חוק שונות שיעורי העלאה מותרים בארנונה, ונקבע כי כל חריגה משיעורים אלה דורשת את אישור שרי הפנים והאוצר. החוק המרכזי והמקיף בענייננו, נכנס לתוקף בשנת 1993, והוא חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). בחוק זה ובתקנות שבאו בעקבותיו, נקבעו כללים בדבר קביעת תעריפי ארנונה בידי הרשויות המקומיות, אשר הגבילו את סמכותה של הרשות המקומית לשנות את תעריפי הארנונה, בדרך של הגדלת שיעור החיוב. כמו כן, נקבע כי כל שינוי החורג מעבר להיתרים שנקבעו בחוק ובתקנות, מחייב אישור השרים, שר הפנים ושר האוצר. ככלל, נאסר על הרשות המקומית להעלות את תעריפי הארנונה, מעבר לעדכון שנקבע בתקנות ההסדרים, כאשר כל שינוי מעבר לכך, טעון אישור השרים. באותה מידה, נאסר על הרשות המקומית לבצע שינוי עקיף בדרך של הגדרת שימוש חדשה, ושינוי בתחומי איזורי השומה. בהתאם לתקנה 4(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000, נאסר על הרשות המקומית לשנות סיווג או תת סיווג של נכס באופן המשפיע על שיעור הארנונה, אלא אם השתנה, בפועל, השימוש באותו נכס. כמו כן, נאסר לשנות את שיטת המדידה לצורך הגדלת השטחים, אלא אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה.             על מטרתם של דיני ההקפאה עמד בית המשפט העליון במספר פסקי דין, וביניהם: ע"א 2763/98 איגוד ערים איילון נ' מועצה אזורית מודיעין, פ"ד נז(2) 481 ורע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה, פ"ד נז(2) 481.             בעמ"מ 8635/05 עירית יבנה נ' רונית ארנפרוינד כהן (לא פורסם, , ניתן ביום 15.5.07), ציין בית המשפט העליון, כי:    "... בשל שיעורי האינפלציה הגבוהים ששררו במשק הישראלי במהלך שנות ה-80 נהגו הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה ובעיקר את הארנונה למגורים מידי שנה בשיעורים ריאליים כדי להגדיל את הכנסותיהן ומנגד הנהיגו הן, לעיתים, הנחות בארנונה למגורים בשיעורים ניכרים ושלא בהתאם להנחיות משרד הפנים. מצב דברים זה הצריך הסדרה סטטוטורית בשל ההשלכה הישירה והשלילית שהיתה לו על יציבות המשק. לפיכך, הוגבל מאז שנת 1987 במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה, עדכון הארנונה מידי שנה ונקבעו כללים אחידים להטלת ארנונה ולמתן הנחות. בשנת 1993, עם כניסתו לתוקף של חוק ההסדרים לשנת 1992 החליף ההסדר הכללי החדש שנקבע באותו חוק את ההסדר שהיה קבוע בפקודת העיריות... הסדר זה על תיקוניו מהווה מאז שנת 1993 את המסגרת הנורמטיבית לעניין הטלת ארנונה".   כפי שצוין לעיל, כאשר רשות מקומית מבקשת לשנות צו ארנונה, באופן המשפיע על שיעור הארנונה, בעיקר בדרך של הגדלת החיוב, מעבר לשיעורי השינוי המותרים בתקנות, כי אז יהא צורך בקבלת אישור שר הפנים ושר האוצר, ובלא קבלת אישור כזה, נגוע צו הארנונה באי חוקיות. אישור השרים אינו יכול להינתן באורח רטרואקטיבי, אלא החל מאותה שנת כספים שבה הוא ניתן. לפיכך, תחוייב הרשות המקומית להשיב סכומי ארנונה שניגבו ביתר, אף מעבר לתקופת ההתיישנות. (ע"א 10977/03) דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עירית בני ברק (לא פורסם, , ניתן ביום  30.8.06, להלן: "פס"ד דור אנרגיה"). כיוון שאישור השרים מתייחס לשנת מס ספציפית, הרי שנאסר על הרשות המקומית "לשרשר" תוספת זו גם לשנים הבאות. התוצאה היא, כי בסיס החיוב בארנונה לשנים הבאות הוא בהתאם לתעריף החוקי ללא התוספת. כך נקבע בע"א (ת"א) 2828/03 שלמה מומן נ' עירית רמלה (לא פורסם, , ניתן ביום 13.7.06): "הנה כי כן, פרשנות המונח 'הסכום שהגיע כדין' אינה מאפשרת לכלול, לצורך בסיס המס, גם את גובה התוספת לארנונה שהוטלה על ידי הרשות ואושרה על ידי הגורמים המיניסטריאליים הרלוונטיים על פי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים, ומשפעלה כך המשיבה הרי שפעלה שלא כדין". כפי שנאמר בארנונה עירונית (עמ' 1239): "שינוי בסכומי הארנונה, אשר מוטלים מכוחו של צו הטלת הארנונה, ואשר מושתים בשומות הארנונה, צריך להיעשות  'ברחל בתך הקטנה' ובאופן שיעלה בקנה אחד עם מטרתם של דיני ההקפאה".   5. בהתייחס לטענה בדבר חוסר סמכותו של בית-משפט זה להידרש לעתירה, מן הראוי לחזור ולציין כי במסגרת עתירה מנהלית, רשאי הנישום לתקוף, בדרך של תקיפה ישירה, את צו הטלת הארנונה, אשר על-פי הטענה, נחקק בלא סמכות בידי מועצת הרשות המקומית. בין יתר הטענות, אותן אפשר להעלות כנגד צו הארנונה: "...ניתן למנות: חקיקה שנעשתה לאחר חלוף המועד שנקבע בדין; חקיקה שנעשתה שלא בהתאם לדין באשר לסדר היום של ישיבת מועצת הרשות המקומית; חקיקה שנעשתה ללא קוורום חוקי של מועצת הרשות המקומית; חקיקה שנעשתה בניגוד למגבלות של דיני ההקפאה מאז שנת 1986 ובכלל זה חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של איסור שינוי סוג, סיווג ותת סיווג הנכס; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של איסור שינוי שיטת מדידה והגדרת שטחים; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של תעריפי הארנונה המירביים והמזעריים; חקיקה שנעשתה בניגוד להוראות של שיעורי העדכון של תעריפי הארנונה וכלליו; שינוי ישיר או עקיף בתעריפי הארנונה שלא קיבל את אישורם של שר הפנים ושר האוצר". (ארנונה עירונית בעמ' 1264-1263). כמו כן, ניתן להעלות, במסגרת עתירה מנהלית, טענות שעניינן חוסר סבירות קיצונית של צו הארנונה (ראו עמ"נ (ת"א) 273/04 קנדר רפאל ועמיר נ' עיריית תל אביב יפו (לא פורסם, , ניתן ביום 28.6.05) והפסיקה המאוזכרת שם). טענות שאינן נוגעות לאי חוקיות ו/או חוסר סבירות מהותית של צו הארנונה, אינן עניין לעתירה מנהלית, אלא שיש להעלותן בדרך של הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך, ככל שהנישום רואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה, הגשת ערר לועדת הערר לענייני ארנונה כללית. הכרעה קונקרטית בעתירה זו 6. טרם שאתייחס לעתירה לגופה, מן הראוי להידרש לשתי טענות סף שהועלו על-ידי המשיבה. הטענה הראשונה הינה כי יש לדחות את העתירה על הסף, בשל חוסר ניקיון כפיים של העותרת, אשר הסתירה מבית-המשפט את הסכם הרכישה בינה לבין חברת רסקו. הטענה השנייה נוגעת לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים להידרש לעתירה זו, שכן לשיטת המשיבה אין מדובר בטענות הנוגעות לחוקיות צו הארנונה, אלא לפרשנות הצו, דבר שהוא בסמכותו של מנהל הארנונה. אין בידי לקבל טענותיה אלה של המשיבה. גם אם לא צורף לעתירה ההסכם בין העותרת לבין חברת רסקו, אין בכך כדי להעלות או להוריד, כפי שיובהר להלן, ואינני סבור כי העותרת העלימה במכוון את דבר קיומו של ההסכם, מתוך הנחה כי הסכם זה ישמוט את הקרקע מתחת לעתירתה. אשר לטענה השנייה, אין ספק כי העתירה מכוונת, כל כולה, לשאלת חוקיותו של צו הארנונה ואין מדובר בפרשנות גרידא של ההגדרות המופיעות בצו, ועל-כן הדבר מצוי בתחום סמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, וכפועל יוצא מכך, מנהל הארנונה ו/או וועדת הערר אינם מוסמכים לדון בטענות מעין אלה. נקודת המוצא לדיוננו תמצא בצו הארנונה לשנת 1985, שכן "שנה זו הייתה השנה האחרונה, שבה לא הוגבל כוחן של מועצות הרשויות המקומיות להטיל ארנונה בתעריפים הנראים להן. תעריפי הארנונה של שנה זו הפכו לבסיס לחישוב התוספות המותרות בשנים הבאות" (ארנונה עירונית, עמ' 441). השאלה הטעונה הכרעה הינה, אם כן, האם בצו "הטלת ארנונה כללית לשנת 1985" הוסמכה המשיבה לחייב בארנונה גם בגין שטחים משותפים. ככל שהדבר נוגע לדירות מגורים, נקבע בצו כי "כל השטח המשותף לשתי דירות ויותר בבניין, כגון: חדרי מדרגות, מקלטים, חדרי הסקה, חדרי כביסה וכדומה, אינו נכלל בשטח הדירה". אשר לשטחים אחרים, הוגדר "שטח המבנה" באופן זה: "מידות חוץ של המבנה, כולל קירות חוץ ופנים, וכולל כל שטח המקורה שבידי המחזיק בכל קומה, לרבות - סככות, יציעים, מרפסות וחדרי שירותים...". מעיון בהוראות צו זה, אינני רואה כל בסיס להטלת חיובי ארנונה על שטחים משותפים, גם אם אין מדובר בדירת מגורים. דומני, כי כוונת הצו הינה לחייב בארנונה בגין כל השטח המקורה המוחזק על-ידי הנישום, מבלי לכלול בכך שטחים משותפים, כגון: חדרי מדרגות, מקלטים, חדרי מעליות, או שירותים משותפים. צו הארנונה, ככל הוראה המטילה מיסים, צריך להתפרש על דרך הצמצום, ואין להשית על נישום חיוב במס בלא הוראה מפורשת של הגורם המוסמך. לפיכך, על המשיבה מוטל הנטל להראות מה מקור הסמכות להשית על העותרת ארנונה בגין שטחים משותפים, שאינם חלק מהנכס עצמו. גם בצווי ארנונה נוספים, לשנים 1986 עד 1990, אין ניתן למצוא בסיס לחיוב בארנונה בגין שטחים משותפים, וגם אם תתקבל פרשנות מרחיבה לעניין זה, אין כל ראיה כי ניתן אישור השרים לחריגה מהאמור בצו ארנונה לשנת 1985. בצו הארנונה לשנת 1999 מופיעה הגדרה שונה של "שטח היחידה", ושם נאמר כי שטח זה "פירושו כל השטח שבתוך הבניין, לרבות חדרי כניסה, פרוזדורים, מטבח, הול, אמבטיה, שירותים, סככות יציע, מרתפים וכל שטח מקורה אחר וכן מרפסות וגזוזטראות. כן נכללו בשטח היחידה, שטח הבסיס של קירות חוץ וקירות פנים". אין חולק כי לצו זה ניתן אישור שרי הפנים והאוצר, כך שגם אם מדובר בחריגה מצווי הארנונה הקודמים, הרי שהדבר נעשה כדין. בניגוד לטענת המשיבה, אין צו זה יכול לשמש בסיס לחיוב בארנונה לשנים הבאות, שכן, וכפי שצוין לעיל, אין ניתן "לשרשר" את האישור החריג לשנים נוספות, ונדרש אישור השרים לגבי כל שנת מס בנפרד. ומכאן לצו הארנונה לשנת 2007, המשמש בסיס לחיוב העותרת בארנונה בגין שטחים משותפים. ככל שנקבע בצו זה כי ניתן לחייב מבנים שאינם בגדר דירת מגורים, גם בגין שטחים משותפים, הרי שהדבר נעשה מתוך חריגה מדיני ההקפאה, מבלי שהוצג בפניי אישור השרים, ואף לא נטען כי אישור כזה ניתן למשיבה. עיון בהודעת השומה שנשלחה לעותרת מיום 20.10.2009 מעלה כי עיקר התוספת נוגעת לשטחים המשותפים, כגון חדרי מדרגות, לובי, מעבר מקורה ומבני עזר, כך שאין ספק כי המבקשת השיתה על העותרת חיוב חדש, שלא נדרש עד כה, בגין השטחים המשותפים. מאחר שהצו לשנת 2007 מוסיף שטחים לשם חיוב בארנונה, לעומת המצב הקודם ששרר בשנת 1985, מבלי לקבל את אישור שרי הפנים והאוצר, הרי שמדובר בשינוי המנוגד לדיני ההקפאה, והוא בטל ומבוטל. לנוכח מסקנתי זו, לא ראיתי כל רלוונטיות להסכם שנעשה בין העותרת לבין חברת רסקו, גם אם נאמר באותו הסכם כי שטח הנכס כולל שטחים משותפים. לעניין זה, אין כל קשר לשאלת החיוב בארנונה, גם אם מבחינה משפטית העותרת הינה בעלת החלק היחסי בשטחים המשותפים בבניין. לפיכך, לא ראיתי לקבל את הטענה כי יש לדחות את העתירה על הסף, בגין חוסר ניקיון הכפיים של העותרת. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני רואה צורך לדון בטענה כי צו הארנונה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. סוף דבר 7. לאור האמור לעיל, ולאחר שקבעתי כי המשיבה לא הייתה מוסמכת לשנות את ההגדרות בצו הארנונה, ולחייב בארנונה בגין שטחים משותפים, מבלי לקבל את אישור השרים כנדרש, הנני מחליט לקבל את העתירה. הודעת השומה, לפיה השטח החייב בארנונה עומד על 283 מ"ר מבוטלת בזאת, והחיוב יתייחס לשטח הנכס בלא תוספת החלק היחסי בשטחים המשותפים. המשיבה תישא בהוצאות העותרת (לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה ישולם לעותרת בתוך 30 ימים ממועד מתן פסק-הדין, שאם לא כן, יישא בריבית ובהצמדה כדין, ממועד מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום בפועל. ארנונהרכוש משותף