קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על חניון חברת ביטוח: ערעור על החלטתה מיום 9.9.2009 של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב (להלן בהתאמה "ועדת הערר" ו"העיריה"), לפיה נדחה הערר שהגישה המערערת, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן:"מגדל" או "המערערת") על החלטת המשיב 1, מנהל הארנונה בעירייה (להלן: "מנהל הארנונה") לדחות את השגתה. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן המחלוקת שבין הצדדים עניינה אופן חיובם בתשלומי ארנונה של חניון בתשלום ומחסנים המצויים במתחם ובו שני בניינים בבעלות המערערת (להלן בהתאמה: "החניון", "המחסנים" וביחד "הנכס"). בעבר נתגלעו מחלוקות בין מגדל לבין העירייה בנוגע לאופן חיוב הנכס בתשלומי ארנונה, בעקבותיהן, נכרת בין הצדדים, ביום 3.7.2002 הסכם באשר לאופן חיוב הארנונה בגין הנכס (להלן: "הסכם הפשרה"). במבוא להסכם הפשרה צוין כדלהלן: "והואיל ומרבית הנכס הינו ריק וללא כל שימוש... ...והואיל והצדדים ביצעו בדיקה משותפת של המצב העובדתי בנכס ומכיוון שברצון הצדדים להביא את המחלוקות שביניהם לכלל סיום בדרך של הסכמה הדדית כמפורט בהסכם זה להלן, ומבלי שמי מן הצדדים יודה בטענות הצד השני..." על סמך האמור הסכימו הצדדים בהסכם הפשרה כי: "2. העיריה תפחית חיובי הארנונה כך שהחל מיום 1.1.2000 ואילך מגדל תחויב בשטח של 3,060 מ"ר בתעריף "חניונים בתשלום" ו-333 מ"ר בתעריף "מחסנים". 3. החיוב החל מיום חתימת הסכם זה ואילך יהיה בתוקף כל עוד לא ישונה במצב העובדתי בנכס ביחס למצב העובדתי ביום חתימת הסכם זה...". אין מחלוקת בין הצדדים כי במועד כריתת הסכם הפשרה היה בנוי בשטח הנכס רק בניין משרדים אחד, מתוך שני בנייני משרדים אשר היו מתוכננים להיבנות על הקרקע (להלן: "הבניין הראשון"). בנייתו של בניין המשרדים השני הושלמה, עם קבלת טופס 4, בחודש ינואר 2007 (להלן: "הבניין השני") במהלך השנים 2006-2000 נהגו הצדדים בהתאם להוראות הסכם הפשרה. בשנת 2006 הודיעה העירייה למגדל כי החל משנת 2006 חיוב הארנונה בגין הנכס יהיה בהתאם לאופן שבו חושבו השטחים בנכס, בטרם כריתת הסכם הפשרה. מגדל הגישה השגה על קביעה זו של העירייה, ומשנדחתה השגתה, הגישה ערר לועדת הערר. בדיון שהתקיים בפני ועדת הערר, ביום 18.9.2007, הסכים מנהל הארנונה כי הסכם הפשרה יוותר על כנו עד ליום 31.12.2006, שכן רק ביום 1.1.2007 התקבל טופס 4 לבניין החדש. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לשאלת אופן החיוב בגין תשלומי ארנונה של החניון והמחסנים החל משנת 2007 ואילך. הערעור שבפניי עניינו חיוב הארנונה לשנת 2007. ביום 19.10.2009 דחתה ועדת הערר את הערר שהגישה מגדל על החלטת מנהל הארנונה. ועדת הערר דחתה את טענת מגדל כי היה על העירייה להמשיך לפעול על פי הסכם הפשרה משתי סיבות, כלשון ועדת הערר "האחת, הינה העדר סמכות עניינית להיזקק לשאלה אם רשאי המשיב לסטות מן ההסכם אם לאו....מעבר לכך, הגענו לידי מסקנה כי לכל הדעות חל שינוי משמעותי. יתכן ובחניון גופא לא חל שינוי, אלא שברבות השנים נבנה במתחם בניין נוסף אשר החניון אמור לשרת גם את דייריו. מדובר בשינוי בעל משמעות ניכרת, אשר לו היה קיים בעת כריתת ההסכם בעבר, ודאי הוא שהיתה לו השפעה על תנאיו". עוד דחתה ועדת הערר שתי טענות נוספות של מגדל: האחת, לפיה יש להפחית את שטחי המעבר והתמרון שבחניון משטחי החניון המחויבים בארנונה. השניה, לפיה היה על העיריה לחייב את המחסנים בארנונה על פי סיווג 'חניון'. באשר לטענה הראשונה קבעה ועדת הערר כי "משנותרו בידי העוררת למעלה מ-80% ממקומות החניה, אין לנכות את שטחי התמרון והמעבר כשטחים משותפים מהשטח לפיו העוררת מחויבת. בהתייחס לטענת מגדל בעניין מחסנים נקבע בהחלטת ועדת הערר: "עקרון "הולך הטפל אחר העיקר" אינו חל כאן. מדובר בנכסים להם שני שימושים, כאשר שימוש אחד נעשה בשטח גדול מהשימוש הנעשה בשטח, וכאשר לא סביר להפריד בין שתי התכליות. כגון, במפעל תעשייתי, בין אולם הייצור לבין השטח בו מונחת התוצרת לפני שיווקה. כאן לפנינו חניון ובצידו מחסן. אין קשר בין שני השימושים, ואין טענה כי המחסן משמש את תכלית החניון. לפיכך אין כאן טפל ועיקר אלא שני שימושים העומדים זה בצד זה". בנוסף דחתה ועדת הערר את טענת מגדל, לפיה היא זכאית לקבל הנחת 'בניין חדש' מחיובי הארנונה בגין החניון, בקובעה כי "החניון אינו "בניין חדש". במתחם נוסף מבנה חדש שאינו חלק מן החניון. העובדה כי סביר שהשימוש בחניון יגבר כתוצאה מאכלוס הבניין הנוסף, אינה עושה מהחניון "בניין חדש". גם טרם אוכלס הבניין הנוסף ניתן היה לעשות שימוש בכל החניון כחניון בתשלום לו העוררת הייתה מבקשת לעשות כן. השיקול להשאיר חלק מהחניון בשממונו, הינו שיקול כלכלי שאינו מעמיד עילה בועדת הערר". החלטת ועדת הערר מיום 9.9.2009 היא מושא הערעור שבפניי. עיקרי טענות הצדדים בפתח הדברים טוענת מגדל כי הסמכות לדון בטענה האם חל שינוי עובדתי, אם לאו, בגין הסכם הפשרה, מצוי בגדרי סמכותה העניינית של ועדת הערר. מגדל טענה כי הכלים המצויים בפני בית המשפט לעניינים מנהליים לבירור עובדתי של מצב הנכס הם מוגבלים, ולפיכך בדיקה כזו צריכה להיעשות על ידי ועדת הערר. מגדל טוענת בהקשר זה כי לא חל שינוי בנכס המצדיק סטייה מחיוב הארנונה שנקבע בהסכם הפשרה. לטענתה, עצם בניית הבניין השני אינו עולה כדי שינוי עובדתי כקבוע בהסכם הפשרה, והשינוי העובדתי הנדרש הוא שינוי בחניון עצמו. לחלופין טענה מגדל כי השטחים, אשר חיובו על ידי העירייה בחניון ובמחסנים, הינם שטחים ריקים וללא שימוש, ולכן בגין שטחים אלה זכאית מגדל להנחה בארנונה בגין 'נכס ריק'. בנוסף טענה מגדל כי טעתה העירייה כשהשיתה ארנונה על מגדל בגין כלל שטחי החניות בחניון. מגדל טוענת כי היה על העירייה להשית את החיוב בארנונה על השוכרים, בגין השטחים בחניון אשר הושכרו לשוכרים השונים. המערערת טוענת בהקשר זה כי 76 חניות הושכרו, וטעתה וועדת הערר כשקבעה כי רק 43 מקומות חניה שמורים ומושכרים בחניון. עוד טענה מגדל, בהקשר זה, כי משהושכרו למעלה מ-%20 מהחניות שבחניון, כטענת מגדל, היה על ועדת הערר להורות על הפחתת שטחי המעבר והתמרון משטחי החניון המחויבים בארנונה. בנוסף לאמור, טענה מגדל כי כל עוד שטחי המחסנים ריקים ולא נעשה בהם שימוש, היה על העירייה לחייבם בארנונה על פי הסיווג הזול ביותר, ולראות בהם חלק מהחניון וכשטח נלווה לחניון ולא כיחידות מחסנים. לטענת העירייה, ככלל, אין ועדת הערר מוסמכת לדון בשאלת סמכותה של רשות מקומית להשתחרר מהסכם שכרתה עם נישום, אולם מאחר שבמקרה זה המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית, יש לועדת הערר סמכות עניינית לדון בטענות מגדל בעניין הסכם הפשרה. העירייה טוענת כי רשאית הייתה להשתחרר מהסכם הפשרה. העירייה הסבירה כי במועד כריתת הסכם הפשרה, ומשהיה בנוי רק בניין אחד על הנכס, חייבה העירייה את מגדל בגין שטחי החניון והמחסנים באופן חלקי, זאת לאור ההנחה כי אותם שטחים אמורים לשמש ולשרת גם את הבניין הנוסף, שהיה אמור להיבנות במקום. העירייה טענה כי בניית הבניין הנוסף הביאה לשינוי עובדתי בחניון, עם כניסתם של מחזיקים חדשים לבניין, אשר עושים שימוש בשטחי החניות. העירייה גורסת כי השינוי העובדתי שאירע, לטענתה, בחניון אינו מביא לשינוי שיעורי ההחזקה של מגדל בשטחי החניון. בנוסף לאמור טענה העירייה כי מהתשתית העובדתית, אשר הוצגה בפני ועדת הערר, עולה כי מספר החניות השמורות בחניון עומד על 43 חניות בלבד מתוך 280 חניות, וכן חוזי השכירות המתייחסים לחניות אלה, אינם מלווים בתשריט שיש בו כדי להעיד על מיקום החניות. באשר לטענת מגדל כי יש לחייב את שטחי המחסנים בהתאם לשימוש העיקרי, קרי בסיווג חניון, טענה העירייה כי מגדל לא הוכיחה מהו השימוש שנעשה בשטח המחסנים ולכן לא ניתן לקבוע כי השימוש בהם טפל לשימוש העיקרי בחניון. העירייה טענה כי מכל מקום עיון בתמונות דו"ח הביקורת מעלה, כי בשטח המחסנים מאוחסנים חפצים שאינם קשורים לתפעולו של החניון. בנוסף, דוחה העירייה את טענת מגדל לפיה מאחר שלא נעשה שימוש בשטחי המחסנים יש לסווגם בסיווג המתאים לתעריף הארנונה הנמוך ביותר. העירייה טוענת כי המדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו לא הועלתה בפני ועדת הערר. למען הזהירות טענה העירייה כי גם לגופם של דברים יש לדחות את טענת מגדל בעניין זה. באשר לדרישת מגדל לקבלת הנחת 'בניין חדש' בגין שטחי החניון, טוענת העירייה כי ועדת הערר קבעה כי המדובר בהרחבה חזית, שכן הטענה לא הועלתה בכתב הערר שהוגש על ידי המערערת. למען הזהירות טענה העירייה כי לא ניתן ליתן למערערת פטור לחלק מנכס - חלק משטחי החניון, וכי החניון אינו בבחינת 'בניין חדש'. דיון לאחר שלמדתי את טענות הצדדים, וקראתי את החלטת ועדת הערר כמו גם את התצהירים שהוגשו לועדת הערר, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. אתייחס תחילה למסקנת ועדת הערר לפיה לא נתונה לה סמכות עניינית לדון בסמכותה של העירייה להשתחרר מהסכם הפשרה עם מגדל. יצוין כי בניגוד לעמדת ועדת הערר סברו שני הצדדים כי לועדת הערר נתונה הסמכות העניינית לדון במחלוקת שבין הצדדים, באשר המדובר במחלוקת עובדתית גרידא. אכן, בעע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (להלן: "עניין מקורות") נקבע כי המסלול המשפטי הנכון להעלאת טענות כנגד חוקיות חיוב ארנונה בשל היותו מנוגד להסכם שנעשה עם הרשות המקומית, הוא בעתירה מנהלית ולא בהגשת ערר לועדת הערר לענייני ארנונה. באותו מקרה נחתם בין המערערת לבין הרשות המקומית הסכם, שקיבל תוקף של פסק דין בעניין אופן חיוב 'מקורות' בארנונה. מספר שנים לאחר חתימת ההסכם הנפיקה הרשות המקומית למערערת הודעת ארנונה שלא על פי ההסכם, ו'מקורות' הגישה עתירה מנהלית בה עתרה להצהיר כי חיוב הארנונה שהוצא לה בטל. בית המשפט לעניינים מנהליים מחק את עתירת 'מקורות' בקובעו כי על 'מקורות' למצות תחילה את הליכי ההשגה והערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). בית המשפט העליון קיבל את הערעור בקובעו כדלהלן: "הטענה העיקרית המועלית על ידי המערערת נגד חיוב הארנונה שהוצא לה הינה כי החיוב איננו חוקי, משום שהוא מנוגד להסכם בינה לבין המועצה האזורית, שקיבל תוקף של פסק דין. טענה נוספת המועלית נגד חוקיות החיוב בארנונה הינה כי החיוב אינו עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 4(א) לתקנות ההסדרים. המועצה האזורית איננה מתכחשת לכך שחיוב הארנונה שהוציאה למערערת לשנת 2004 מנוגד להסכם. אולם לטענתה, ההסכם איננו חוקי והיא רשאית להשתחרר ממנו ללא צורך באישור בית המשפט ...הטענות שמעלה המערערת בנוגע לשומת הארנונה שהוצאה לה אינן נימנות עם הטענות אותן ניתן להעלות בהליך ההשגה המינהלית לפי סעיף 3(א) לחוק הערר .. נחזור ונציין בהקשר זה את ההלכה שקבעה כי סמכותו של מנהל הארנונה מוגבלת לעניינים טכניים-עובדתיים. זאת ועוד, אף פרשנות רחבה של העילות הקבועות בסעיף 3(א) לחוק הערר אינה מאפשרת, לדעתי, לכלול את טענות המערערת בגדר אותן עילות.. לפיכך, ברי כי המערערת צעדה במסלול הנכון שעה שפנתה בעתירה לבית המשפט לענייניים מנהליים ומשכך לא היה מקום למחוק על הסף את עתירתה". לא נראה לי כי ניתן ללמוד מעניין "מקורות" לענייננו אנו. בענייננו, אין המדובר במקרה בו אחד מהצדדים מבקש להשתחרר מהסכם הארנונה בשל אי חוקיותו או כל סיבה אחרת (השוו: עניין מקורות, מתוך פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים שניתן לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון - עת"מ 239/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש. בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכם הפשרה חל "כל עוד לא ישונה המצב העובדתי בנכס ביחס למצב העובדתי ביום חתימת הסכם זה", וכך, אם השתנה המצב העובדתי, הגיע הסכם הפשרה לסיומו. המחלוקת בין הצדדים עניינה עובדתי גרידא - האם אכן אירע שינוי עובדתי בנכס ביחס למצב העובדתי במועד חתימת הסכם הפשרה, המביא את הסכם הפשרה לסיומו. דיון בשאלה זו מצוי, לטעמי, בגדרי סמכותה העניינית של ועדת הערר בהיותה בעלת הכלים המקצועיים המתאימים להחליט האם התרחש בנכס שינוי עובדתי לעניין החיוב בארנונה. על כל פנים, איני רואה צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, ראשית מאחר ששני הצדדים מסכימים כי לועדת הערר הייתה נתונה הסמכות העניינית להכריע במחלוקת מושא ערעור זה; שנית, משום שבסופו של דבר דנה ועדת הערר בשאלה האם התרחש שינוי עובדתי בנכס, המביא לסיומו של הסכם הפשרה, הגיעה למסקנה כי התשובה על כך חיובית ודעתי כדעתה. איני רואה כיצד ניתן לומר שלא אירע שינוי עובדתי בנכס, כטענת המערערת. במצב העובדתי נכון למועד חתימת הסכם הפשרה היה בנוי במתחם רק בניין אחד מבין שני הבניינים שאת יושביהם אמור החניון לשרת. גם מגדל מציינת דברים אלה בעמ' 4 לסיכומיה: "בסמוך לחניון היה אמור להבנות בניין משרדים נוסף והייתה הערכה הן של המשיבה והן של המערערת כי לאחר בנייתו של אותו בניין יעלה הצורך בחניות וכי המערערת תפתח את השטחים הלא פעילים בחניון, בין היתר, לטובת הדיירים בבניין זה". לפיכך, סבורה אני כי עם בנייתו של הבניין החדש, קבלת טופס "4" בגינו, והתחלת אכלוסו של הבניין, בוודאי שחל שינוי עובדתי בנכס. לא ברורה לי טענת מגדל כי השינוי העובדתי הנדרש על פי הסכם הפשרה הוא שינוי שיחול בחניון עצמו. כמו שציינתי הסכם הפשרה נכרת בעת שהחניון שירת רק בניין אחד שהיה קיים בנכס מבין שני הבניינים שהיו אמורים להיבנות בנכס. כאשר הוקם הבניין הנוסף והחלו באיכלוסו כמובן שחל שינוי גם בחניון המשרת, החל ממועד זה, את שני הבניינים הקיימים בנכס. בנוסף טענה מגדל, בערעור שבפניי כי לחלופין היה על ועדת הערר להורות על הפחתת שטחי המעבר והתמרון שבחניון משטחי החניון המחויבים בארנונה, וכן להורות על העברת חיובי הארנונה בשטחי החניות שהושכרו, על שם השוכרים השונים. יובהר כי לימים, כפי שמציינת מגדל בסיכומיה, הועברו שטחי החניון הרלוונטיים על שם המחזיקים השונים והופחתו שטחי המעבר והחניון, כך שהמחלוקת בין הצדדים, כאמור, גם בעניין זה, כמו בשאר הסוגיות שלפניי, עניינה רק החיוב בארנונה לשנת 2007. סעיף 1.3.1ח' לצו הארנונה של עיריית תל אביב-יפו קובע כדלקמן: "שטח משותף בבנין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים, לא יחויב, למעט בנין או קומה אשר לפחות 80% מהשטח הלא משותף מוחזק ע"י מחזיק אחד. שטחים משותפים אלו יחולקו ויחויבו באופן יחסי בין המחזיקים" (ההדגשה במקור - י.ש). לטענת מגדל היא לא החזיקה בתקופה הרלוונטית ב-80%, לפחות, משטח החניון ולכן היה על העירייה להפחית את שטחי התמרון והמעבר משטחי החניון המחויבים בארנונה. במהלך הדיון בפני ועדת הערר הגישו הצדדים תצהירים מטעמם. מגדל הגישה את תצהירו של מר צחי הרץ, המשמש מנהל נכסים ופרויקטים מטעמה. בסעיף 10 לתצהירו ציין מר הרץ כי "החל ביום 1/2/2007 הושכרו 30 מקומות חניה לחברת "טייני לאב" - 15 מן המקומות שמורים ומסומנים", ו"החל ביום 1/6/2007 הושכרו ל"כושר ביחד לישראל בע"מ 6 חניות, מתוכן 3 חניות שמורות. עוד צוין בתצהיר כי "החל ביום 1/7/2007 הושכרו 25 מקומות חנייה לאייל ויובל ארד, כולם מקומות שמורים", וכי "מתעתדים החל מיום 1/11/2007 להשכיר למדינת ישראל 15 מקומות חניה, כולם שמורים ומסומנים". כמו כן נאמר בתצהיר כי הסכמי השכירות עם השוכרים הועברו לעירייה ובהתאם להם חויבו השוכרים בארנונה בגין המשרדים ששכרו, "אולם מקומות החניה לא הוסבו ע"ש השוכר". בנוסף בסעיף 11 הצהיר מר הרץ "אף בקומות החניה האחרות, מקומות החניה מוחזקים ע"י מחזיקים שונים, וקיימים בהן מקומות שמורים ומסומנים". לתצהיר האמור צירפה מגדל את הסכמי השכירות עם השוכרים השונים, וכן הודעות שנשלחו על ידי מגדל לעירייה, באשר להסכמי שכירות אלה. כך, למשל צורף לתצהיר מטעם מגדל הסכם השכירות שבין מגדל לחברת 'טייני לאב', וכן הודעה שנשלחה לעירייה על ידי מר הרץ ביום 7.2.2007 ונוסחה כדלקמן "החל מיום 1.2.2007 אוכלסה קומה 4 ע"י חברת טייני לאב בע"מ ח.פ. 51-53171-51. אשר על כן אבקשכם לשנות את שם המחזיק בנכס בהתאם, החל מיום 1.2.2007". גם ביום 3.6.2007 נמסרה הודעה דומה לעירייה ביחס לחברת כושר ביחד (ישראל בע"מ) והעירייה התבקשה "לשנות את שם המחזיק בנכס בהתאם, החל מיום 1.6.2007", וביום 2.7.2007 נמסרה הודעה דומה באשר לשוכר נוסף. בערעור שבפניי טענה מגדל כי היה על ועדת הערר להורות על העברת החיוב בארנונה בגין שטחי החניות שהושכרו, על שם המחזיקים השונים. מגדל טוענת כי הדבר הובהר על ידה בסעיף 10 לתצהיר האמור. איני מוצאת, כטענת המערערת, היכן בסעיף 10 לתצהיר נטען כי על העירייה לרשום את השוכרים כמחזיקים בחניות ששכרו ולהעביר את החיוב על שמם. הערר שהגישה המערערת, כמו גם ההשגה על החלטת מנהל הארנונה בעניין חיוב החניון בתשלום ארנונה, לא צורפה למסמכי הערעור ויש להצטער על כך. לפיכך, כל שיש לפני הם החלטת ועדת הערר ותצהירי הצדדים שהוגשו לועדת הערר. למקרא החלטת ועדת הערר אשר בה נסקרו בפירוט טענות המערערת, עולה כי כל שנטען בפני ועדת הערר בהקשר של המחזיקים השונים הוא כי לאחר שהושכרו החניות לשוכרים שונים מגדל לא החזיקה עוד ב- 80%, לפחות, משטח החניון ולכן אין לחייבה בתשלום ארנונה בגין השטחים המשותפים שבחניון - ולטענה זו אתייחס בהמשך. לעומת זאת, כפי שעולה מהחלטת ועדת הערר ותצהירו של מר הרץ, טענת מגדל, לפיה היה על ועדת הערר להורות על רישום השוכרים השונים כמחזיקים בשטחי החניות ולחייבם בארנונה בגין שטחים אלה, לא נטענה בפני ועדת הערר, ואינני נדרשת לדון בה. למעלה מן הדרוש אציין כי מגדל לא הוכיחה כי נמסרו הודעות על שינוי מחזיקים ספציפיים בשטחי החניה בהתאם לדרישות סעיפים 326-325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") לצורך רישום החניות המושכרות על שם המחזיקים השונים (וראה לעניין זה עמ"נ (ת"א) 134/07 חברת לב גן העיר בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו (להלן: "פס"ד חברת לב גן העיר"). איני מקבלת את טענת מגדל לפיה היה על ועדת הערר להורות על הפחתת השטחים המשותפים שבחניון משטחי החניון המחויבים בארנונה. בפס"ד לב גן העיר קבעה כב' השופטת גדות לעניין זה כדלהלן: "גם אם טוענת המערערת כי בפועל גורמים אחרים מחזיקים בחלק מהחניות, וגם אם טענה זו לא נסתרה, אין די בכך לצורך חיוב בארנונה. על פי רישומי העירייה המערערת היא המחזיקה בחניות, ולפיכך, לצורך העניין, היא המחזיקה בהן....המערערת מעולם לא פנתה למשיב בדרישה לשנות את שם המחזיקים בחניות, תוך ציון פרטי השוכרים והצגת הסכם שכירות בר תוקף לשנה כמצוות סעיף 326 לעיל. גם בהליך זה לא הגישה המערערת העתק מהסכמי השכירות והסכמי ההרשאה, ככל שקיימים בינה לבין מחזיקים אחרים לכאורה. לפיכך, המערערת הינה המחזיקה היחידה בחניון ומכל מקום, ביותר מ-80% ממנו, והיא לא הוכיחה קיומם של מחזיקים אחרים, לצורך חיוב בארנונה". עוד ציינה השופטת גדות כי "למעלה מן הצורך אציין כי, לעמדתי, לא ניתן לראות במנוי או מורשה נטען זה או אחר, כמחזיק לצורך ארנונה, מקום בו לא מסומנת עבורו חניה ספציפית בחניון". הנה כי כן, על מנת שהמערערת לא תיחשב כמי שמחזיקה ב-80%, לפחות משטח החניון, כקבוע בסעיף 1.3.1ח' לצו הארנונה חובה כי למעלה מ-20% משטח החניות שבחניון יירשם על שם מחזיק/ים שונים בספרי העירייה. במצב הדברים הנכון לשנת 2007, הדבר כאמור לא נעשה. כפי שציינתי לעיל, המערערת לא הוכיחה כי נמסרו הודעות על שינוי המחזיקים בחניות, כהוראת סעיפים 326-325 לפקודה. למעלה מן הצורך יש להוסיף, כי גם אם הייתה המערערת מוסרת הודעות באשר לחניות השמורות שדווחו על ידה בתצהירו של מר הרץ, הרי שצדקה ועדת הערר בקובעה כי מדובר בסך הכל ב-43 חניות, (גם זאת נכון לחודש יולי 2007 ולא לכל שנת 2007), ומספר זה של חניות, בכל מקרה, אינו עולה על 20% מכלל החניות שבחניון (280 חניות), כנדרש בסעיף 1.3.1 ח' לצו הארנונה. בסיכומיה העלתה המערערת את הטענה לפיה גם לאור פסק דינה של כב' השופטת דר' מיכל אגמון-גונן בעת"מ (ת"א) 1948-08 דיזנהוייז ואח' נ' עיריית תל אביב, אין לחייבה בארנונה בגין שטחי החניון המשותפים, שכן סעיף 1.3.1 ח' לצו הארנונה אינו חוקי. בפסק דינה של כב' השופטת אגמון-גונן נקבע כי "העירייה ביצעה שינוי בהגדרות צו הארנונה בעניין הטלת חיוב על השטחים המשותפים, בניגוד לחקיקה ההקפאה ומבלי לבקש את אישור השרים כנדרש, לא ניתן להטיל ארנונה על העותרות בגין השטחים המשותפים בקשר לנכסים המצויים בקומות בניין אשר בהחזקתן המלאה". טענות כנגד חוקיות חיוב הארנונה אינן מצויות בגדרי סמכותה העניינית של ועדת הערר, ובהתאם בערעור מנהלי אשר הוגש על החלטת ועדת ערר, אלא אמורות להיטען במסגרת עתירה מנהלית (ראו: פסד מקורות). למעלה מן הדרוש אציין, כי איני בטוחה, כלל ועיקר, כי המשמעות האופרטיבית הנובעת מפסק דין דיזנהוייז, הינה כי העירייה לא הייתה זכאית לחייב את המערערת, בשנת 2007, בתשלום ארנונה בגין שטחי החניון המשותפים, אולם לא ארחיב בעניין זה. בנוסף לאמור טענה המערערת שתי טענות נוספות. האחת, לפיה היה על העירייה לחייב את המחסנים בתשלום ארנונה על פי סיווג חניון, וכי המערערת זכאית לקבל פטור מתשלום ארנונה בגין החניון, בהתאם לתקנה 12 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993, הקובעת הנחה של 100% למשך שנה למחזיק של בניין חדש העומד ריק (להלן: בהתאמה "פטור נכס ריק" ו"תקנות ההסדרים-ארנונה"). טענת המערערת בעניין המחסנים, לא נטענה בסיכומים מטעמה ומשכך אינני נדרשת לדון בה. למעלה מן הדרוש אציין כי לא הייתי רואה לנכון להתערב בקביעה העובדתית של ועדת הערר, לפיה אין קשר בין השימוש במחסנים לבין השימוש בחניון. באשר לטענת המערערת בעניין מתן פטור 'נכס ריק' לחניון - טענה זו, כפי שציינה ועדת הערר, לא נטענה בערר (עמ' 2 להחלטת ועדת הערר). למרות האמור התייחסה ועדת הערר לטענה זו ודחתה אותה, בקובעה כי החניון אינו בבחינת 'בניין חדש' וגם טרם אוכלס הבניין הנוסף, ניתן היה לעשות שימוש בכל החניון כחניון בתשלום, לו המערערת הייתה מבקשת לעשות כן. מאחר שטענת המערערת בעניין פטור בשל 'נכס ריק' לא נטענה, אף היא, בכתב הערר אינני נדרשת לדון בה. יחד עם זאת אציין, כי איני רואה כיצד ניתן לומר שהמערערת זכאית למתן פטור 'נכס ריק' בגין החניון. עסקינן בחניון פעיל משנת 2000, גם אם לא באופן מלא, כך שלא ניתן לומר כי לא נעשה בו שימוש "במשך תקופה רצופה", כלשון תקנה 12 לתקנות ההסדרים- ארנונה. לאחר הדיון שהתקיים בפניי ביום 9.5.2010, התבקשה העירייה להודיע האם ניתן פטור 'נכס ריק' לבניין השני שהוקם בנכס, והשפעת מתן פטור זה על חיוב החניון. ביום 4.10.2010 הודיעה העירייה כי לא ניתן לבניין השני פטור בגין 'נכס ריק'. בתגובה מיום 11.10.2010 הבהירה המערערת כי העירייה נתנה לשוכרים השונים בבנין השני פטור בגין 'נכס לא ראוי לשימוש' לתקופות שונות, ובסיכומים מטעמה טענה המערערת כי ראוי היה לתת לחניון פטור דומה מתשלום ארנונה. טענה זו של המערערת הועלתה, לראשונה, ביום 11.10.2009 ולא נזכרה בכתב הערר ואף לא בהודעת הערעור, למרות שבנקל יכולה היתה המערערת לברר עובדות אלה, ולטעון להן כדין. ה. סוף דבר כמפורט בפסק הדין - הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיבה הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪. ההוצאות ישולמו מתוך הערבון שהופקד. ארנונהחברת ביטוחפוליסהחניון (ארנונה)חניון