קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על משרדי הנהלה של בנק: המערער (להלן: "הבנק") הגיש ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית חולון בנוגע לחיובי הארנונה שהוטלו על הבנק בשנים 2006 - 2007, ביחס לנכס המוחזק על ידי הבנק בקומה הראשונה בבנין שברחוב המשביר 19 בחולון (להלן: "הנכס"). בקומת הקרקע בבנין בו מצוי הנכס, ישנו סניף של הבנק, בו מבוצעת פעילות בנקאית רגילה. בקומה הראשונה ממוקמים משרדי הנהלת המחוז של הבנק, שאליהם מתייחס הערעור הנוכחי. בעבר חויב הנכס בארנונה בתעריף של "משרדים שירותים ומסחר". ביום 20.1.05 הודע לבנק כי המשיב משנה את הסיווג של הנכס, לסיווג של "בנקים". במסגרת תשובת הבנק לתגובת המשיב לעתירה, ציין ב"כ הבנק כי הוא חוזר בו מכול טענותיו בערעור, למעט מהטענה בדבר סיווג משרדי הנהלת הבנק (ר' ס' 45 לתשובה). לכן, יתייחס פסק דין זה לטענה זו ואליה בלבד. טענות הצדדים הבנק טען כי משרדי ההנהלה שלו שוכנים בקומה נפרדת מזו בה שוכן סניף הבנק בו נעשית הפעילות הבנקאית. לטענת הבנק, השימוש שנעשה במשרדים אלה אינו שונה מהשימוש שנעשה על ידי כל בעל משרד אחר בעיר חולון, וודאי שאין הוא שונה מהשימוש בכול הנהלת בנק שאינה נמצאת באותו בנין בו מצוי גם סניף בנק. לטענתו של הבנק, לו היו משרדי ההנהלה מצויים בבנין נפרד מזה בו מצוי הסניף, היה הבנק זוכה לתעריף מופחת על פי צו הארנונה של עיריית חולון, אף שהפעילות בשני המקרים במשרדים היא פעילות זהה. הבנק טען כי עיריית חולון שינתה את צו הארנונה שלה, וקבעה תעריף נפרד ומופחת להנהלת בנקים. לכן, כך נטען, מבחין מחוקק המשנה בעיריית חולון בין הנהלת בנק לבין סניף בנק רגיל, המבצע פעילות בנקאית. מכאן כי הפרשנות שאותה אימצה ועדת הערר ביחס לשנת 2007, אינה נכונה, כפי שהיא אינה נכונה גם ביחס ליתר השנים נושא הערעור. הבנק חלק על קביעתה של ועדת הערר לפיה צו הארנונה מתייחס להנהלת בנק שממוקמת בבניין נפרד, בעוד שכאשר הנהלת בנק הממוקמת באותו בנין בו מצוי סניף הבנק, היא תחויב בתעריף של "בנק". לטענתו, אין הבדל בין שני המקרים, כאשר בשני המקרים מבוצעים במשרדי ההנהלה של הבנק אותן פעילויות עצמן. עוד טען הבנק כי אף אם משרדי ההנהלה אינם זכאים ליהנות מתעריף של "הנהלת בנק", הרי יש לחייב אותם בתעריף של "משרדים שירותים ומסחר". המשיב הגיב לערעור, וטען כי יש לדחותו. לטענתו, ביחס לבנקים קבעה ההלכה הפסוקה, לאור האיתנות הכלכלית שלהם, כי לא ניתן להפריד בין הפעילות המתבצעת במשרדי הבנק,לבין הפעילות הבנקאית במובן הצר, המתבצעת בסניפי הבנק. כך או כך, טען המשיב, הפעילות המתבצעת בנכס, מהווה את לב ליבה של הפעילות הבנקאית. לאור ההלכה הפסוקה, כך נטען, משרדי הנהלת הבנק הם חלק בלתי נפרד מהשירות הבנקאי, וכול הפרדה בינם לבין הפעילות המתבצעת בסניף הבנק היא מלאכותית ואינה רצויה. הבנק הגיב לטענות המשיב. הוא טען כי טענת המשיב לפיה נפסק כי הנהלת הבנק היא חלק בלתי נפרד ומהותי מהבנק, אינה רלוונטית ככול שהדבר נוגע לעיר חולון, משום שמתקין צו הארנונה בעיר חולון אינו רואה בהנהלה של בנק כחלק מהבנק. צו הארנונה של עיריית חולון הפריד באופן חד משמעי בין הנהלת הבנק לבין השטח בו נעשה השימוש הבנקאי עצמו. לכן, הפסיקה עליה מסתמך המשיב, המתייחסת לבנקים בערים בהם צווי הארנונה הם שונים מזה של חולון, אינה רלוונטית. דיון כעולה מההחלטה של ועדת הערר, הסיפא לס' 3 בצו הארנונה של חולון, בה נוספה ההתייחסות למשרדי הנהלת הבנק, נוספה לצו בשנת 2006. משנה זו ואילך קובע צו הארנונה של חולון ביחס לארנונה של בנקים כי: "ארנונה כללית שטחים המשמשים לבנקים או חברות אשראי לרבות מחסנים, ארכיונים, וכול מקום אחר המשמש אותם - 1082.73 לכול מ"ר לשנה. מחסני בנקים באזורי תעשיה שאינם צמודים לסניף הבנק - יחויב לפי תעריף שבסעיף 2.1 לצו זה. משרדי הנהלת הבנק, המצויים במבנה נפרד מסניפי הבנק - 361.56 ש"ח לכול מ"ר לשנה". (צו הארנונה של שנת 2007 הוא זהה, אלא שהתעריפים בו השתנו). מכאן כי בנסיבות האמורות בצו, משולמת בעיר חולון ארנונה בשיעור שונה, כאשר מדובר במשרדי הנהלת בנק המצויים במבנה נפרד, שיעור שהוא נמוך יותר מהארנונה בה מחויבים סניפי הבנק עצמם. ועדת הערר היתה מודעת לתיקון זה, וקבעה בהחלטתה כי: "בנסיבות הענין אין חולק כי משרדי הנהלת הבנק של העורר מצויים באותו מבנה שבו נמצא סניף הבנק של העורר, שהינו בקומת הקרקע של המבנה. כלומר, לפנינו 'משרדי הנהלת בנק' שיש לראותם כ'בנק' לפי לשונו המפורשת של צו הארנונה. די בכך כדי להביא לדחיית טענתו של העורר בסוגיית הסיווג". אני סבורה כי יש להתייחס לשתי שאלות כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים דנן - ראשית, מה היה דינם של משרדי ההנהלה בנכס אלמלא תוקן צו הארנונה בעיר חולון כפי שתוקן, והאם ניתן היה לחייבם בתעריף בנקים. לאחר מכן תיבחן השאלה איך משליך צו הארנונה המתוקן על חיוב הארנונה של הנכס דנן, לאור לשון הצו ונסיבות המקרה דנן. חיוב משרדי הנהלה של סניף בנק כאמור השאלה הראשונה שיש לבחון אותה היא שאלת סיווג משרדי הנהלה של סניף בנק אלמלא צו הארנונה של העירי חולון. בעבר התייחס בית המשפט העליון לאופן סיווג נכסים נלווים לשימוש בנקאי. בית המשפט קבע כי ניתן לחייב גם מחסנים של בנקים בתעריף "בנק", וזאת "מאחר שקנה המידה נקבע על פי מהות העסק וכוונותיו, וקנה מידה זה נמצא סביר, הרי שהעסק הוא אחד ויכולתו נמדדת לפי רמתו הכללית הכוללת. משום כך מותר היה להטיל ארנונה זהה על סניפיהם של העותרים, ללא הבדל האזור שבו מצוי סניף זה או אחר, ומותר היה להטיל אותו שיעור גם על שטח המחסן הנלווה אל העסק והוא משרת אותו" (בג"צ 345/78 ירדניה בע"מ נ. עיריית תל אביב יפו פ"ד לג(1) 113, 123 (להלן: "פס"ד ירדניה"). כעולה מפסק דין ירדניה הנ"ל, ניתן להטיל ארנונה בסיווג של בנק גם על שטח "נלווה" לעסק של הבנק, כדוגמת מחסן. נראה כי על פי אותו מבחן, גם שטחם של משרדי ההנהלה, הם שטח "נלווה" לעסק של הבנק, וגם אותם ניתן לחייב בסיווג של "בנקים". מסקנה זו עולה גם ממספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים. כך, למשל קבע בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט חטיב ע"ש נצ' 485/98 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ. מנהל הארנונה עיריית טבריה) כי: "כל המחלקות בין אלה העוסקות במתן שירותים באופן ישיר ללקוחות, ובין אלה העוסקות בפעילות ניהול ופיקוח נחשבות כבנק במובן הצו, ויהיה זה מלאכותי ביותר לעשות את האבחנה שב"כ המערערים מציע. הסיווג של בנק הינו עפ"י טיב העסק והוא בנקאות. אין לומר כי הנהלת המחוז אינה נחשבת לחלק מהבנק. הנהלה הינה חלק בלתי נפרד ממערך הבנק שבלעדיו גם לא תהיה אפשרות למתן אותם שירותים בנקאיים" (ור' גם עמ"נ (י-ם) 315/95 בנק יהב נ. עיריית ירושלים, ). לאחר שנפסק פסק הדין בענין ירדניה שנזכר לעיל, חל שינוי במצב החוקי, כאשר המחוקק חוקק את חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג -1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). ההסדר להטלת הארנונה מופיע בס' 8 לחוק ההסדרים, שקבע: "(א) מועצה תטיל בכול שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמות בנין; הארנונה תחושב לפי יחידות שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס. (ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לענין הטלת ארנונה כללית". השלכת חוק ההסדרים על שיקול הדעת בקביעת ארנונות, נדונה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8588/00 עיריית עפולה נ. בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (פ"ד נז(3) 337) באותו ענין קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת שטרסברג כהן) ביחס לסיווג של "חברה ממשלתית" כי: "המרכיב המרכזי הבא לידי ביטוי במונח "חברה ממשלתית", הוא מרכיב הבעלות והשליטה בחברה. איפיון נכס לשם סיווגו לצורך קביעת ארנונה, רק על ידי מרכיב השליטה והבעלות בחברה, אינו עונה על הקריטריונים הקבועים בחוק. הוא חסר ביטוי כלשהו לשימוש הקונקרטי הנעשה בנכס". בהמשך נקבע באותו ענין- "העיריה סיווגה את בזק בסיווג של "חברה ממשלתית", שכאמור, איננה סיווג לגיטימי על פי המבחנים שבחוק שעל הרשות ליישם בבואה לסווג נכסים לצורך ארנונה. לפיכך עליה לסווג את בזק מחדש על פי הקריטריונים שבחוק ובמסגרת הסוגים המנויים בתקנה 1 שבתקנות, בהתחשב במרכיב השימוש במשמעותו הרחבה". העולה מפסק דין בזק, הוא כי לאחר חקיקת חוק ההסדרים, הסיווג של נכסים צריך להביא בחשבון את השימוש שנעשה בנכס - ולכן סיווג כגון "חברה ממשלתית" אינו עוד סיווג לגיטימי. יחד עם זאת, השימוש צריך להיבחן במשמעותו הרחבה, על פי פסק הדין. מפסיקה מאוחרת לפס"ד בזק הנ"ל, עולה כי סיווגם של נכסים המוחזקים על ידי בנקים (כמו גם על ידי חברות ביטוח), צריך להחיל מבחן משולב של מהות השימוש ומיהות המשתמש. מסקנה זו עולה בין היתר מפסה"ד ברע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ. עיריית חיפה (מיום 27.12.05), שם קבע בית המשפט העליון (כב' השופטת ארבל) כי: "אני סבורה כי הלכת בזק אינה פוסלת סיווג במקרים מסוימים המכיל מרכיב של 'מיהות המשתמש'. אמנם כל סיווג צריך להתחשב בשימוש אשר נעשה בנכס, אך מבחן משולב של מהות השימוש ומיהות המשתמש יכול להיות במקרים מסוימים לגיטימי. עמדה זו נתמכת אף בתקנות ההסדרים, שמפרטות רשימה של סכומים מירביים ומזעריים עבור סוגי נכסים שונים. רשימה זו מכילה את הסיווג 'בנקים וחברות ביטוח' שהינו סיווג המורכב מהמבחן המשולב של מהות השימוש ומיהו המשתמש". עוד נקבע שם כי "סיווג לגיטימי יהיה כזה בו מרכיב השימוש בו יהיה הדומיננטי". בפסק דינה המפורט של כב' השופטת ברוש (עת"מ 321/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, ), התייחס בית המשפט לסיווג נכס ששימש לאחסנת ציוד של חברת ביטוח. בית המשפט קבע כי הסיווג של הנכס בתעריף "בנקים וחברות ביטוח" הוא סיווג סביר. נקבע כי התהליך העסקי של מבטח כרוך קודם כל במעגל הראשון של במתן שירותי ביטוח באופן ישיר לציבור המבוטחים. אולם, קיימים גם מעגלים רחוקים יותר, של ניהול מערך העובדים, מיחשוב וכו'. כב' השופטת ברוש קבעה באותו ענין כי: "מערך האחסנה של ריהוט משרדי, מצוי במעגל הרחוק של תמיכה עקיפה, עד כי עשוי להיוותר רושם כי קיים ניתוק מהותי בינו ובין התהליך העסקי השוטף של מבטח בהנפקת פוליסות לציבור מבוטחים. אולם, בפועל, גם אני סבורה, כפי שסברה הוועדה, כי קיימת זיקה בין מערך כזה ובין התהליך העסקי של מבטח, שכן כדי לקיים משרד הנותן שירותי ביטוח כהלכתם, יש צורך ראשוני במעלה בריהוט משרדי. מקובלת עלי גם המסקנה כי זיקה במידה כזו, מספיקה על מנת שלא ליצור ניתוק מהותי בין הנכס בו מאוחסן הציוד, לבין הנכסים האחרים, בהם מתקיים ההליך העסקי של המערערת". בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט פוגלמן, בר"ם 8943/10 מיום 19.1.11). בית המשפט העליון קבע כי הטענה אליה התייחסה בקשת רשות הערעור היא טענה לפיה בית המשפט שגה ביישום הכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה ביחס לסיווג הנכס. אולם, ככלל האופן שבו יושמה הלכה, אינו מצדיק מתן רשות ערעור, אף אם נפלה טעות במקרה הקונקרטי. בענין כרטיסי אשראי לישראל שנזכר לעיל, קבע בית המשפט העליון כי כאשר חברת אשראי עושה שימוש בחנות כנקודת חלוקת מתנות - הסיווג של החנות כ"חברת אשראי" הוא לגיטימי, משום שהחנות סמוכה ליתר חנויות חברת האשראי "מבחינה מהותית". זאת משום שהחנות לא נועדה לשמש כמחסן לחפצים שאינם הכרחיים לניהול חברת האשראי, אלא לנקודת חלוקת המתנות במסגרת מבצע לעידוד השימוש בכרטיסי האשראי. בעמ"נ 212/08 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. עיריית תל אביב, , נבחנה שאלת סיווג של ארכיב של חברת ביטוח. כב' השופטת דותן קבעה באותו ענין, כי יש לבחון האם התיקים המאוחסנים בארכיב הם תיקים "חיים", המשמשים את חברת הביטוח בפעילותה השוטפת, או שמדובר במחסן המשמש לאיחסון תיקים ומסמכים בלבד. כב' השופטת אגמון גונן שנתנה את פסק הדין בהליך הנ"ל, קבעה כי הנכס אינו קשור פונקציונאלית לחברת הביטוח, שכן הוא שימש לאחסנה של תיקים ש"אינם חיים". המערערת לא עשתה שימוש בתיקים אלה, כך נקבע, אלא במקרים יוצאי דופן. המסקנה של האמור לעיל היא אם כן כי יש להחיל מבחן משולב על נכסים המוחזקים על ידי בנקים, מבחן שיביא לידי ביטוי את זהות המחזיק (בנק) אולם גם את מהות השימוש, כאשר מרכיב זה צריך להיות דומיננטי. בבחינת השימוש יש לבחון האם הנכס הרלוונטי הוא חלק מהמערך הכולל של הפעילות השוטפת של הבנק אם לאו. יישום מבחן זה על משרדי הנהלת הבנק, מביא לטעמי למסקנה לפיה ככלל, יש מקום לחייב גם את משרדי הנהלת הבנק בתעריף של "בנקים". זאת, משום שמשרדי ההנהלה הם משרדים פעילים המהווים חלק מהפעילות השוטפת של הבנק. בין משרדי ההנהלה לבין הפעילות של סניפי הבנק ישנה "קרבה מהותית", שכן לא ניתן לנהל את הפעילות הבנקאית השוטפת ללא קיומם של משרדי הנהלה התומכים בפעילות זו. אין מדובר בארכיב של תיקים לא פעילים (כפי שהיה המצב בפס"ד כלל עמ"נ 212/08), או במחסנים בהם מאוחסן ציוד של החברה, בבניין בו לא נעשה כל שימוש (ר' פסק דיני בעמ"מ 202/08). מדובר כאמור במשרדים פעילים, שהם חלק בלתי נפר מהמערך הכולל של הבנק, הפעילות שלהם משליכה על פעילות סניפי הבנק ותומכת בה, וככאלה ניתן לסווגם ב"בנקים" לצורכי ארנונה לפי ההלכה הפסוקה. המסקנה של האמור לעיל היא אם כן כי אלמלא היה צו הארנונה בעיריית חולון מתוקן בשנת 2006 באופן כפי שנזכר לעיל, לא היתה מניעה כי הנכס יחוייב בתעריף של בנק. צו הארנונה של עיריית חולון איך משליך צו הארנונה המתוקן על הנכס דנן? הצו קובע כאמור כי משרדי הנהלת הבנק יחויבו בתעריף שונה מזה של הבנק עצמו - אך באותה נשימה מוסיף את התנאי לפיו מדובר במשרדי הנהלה המצויים במבנה נפרד מסניפי הבנק. צו הארנונה אינו חל אם כן על הסניף המצוי בנכס דנן, משום שאין מדובר בסניף שהוא במבנה נפרד מסניפי הבנק, אלא בסניף שמצוי במבנה בו קיים גם סניף של הבנק. כאמור, בבנין בו שוכן הנכס בו ממוקמת ההנהלה האזורית של הבנק בקומה הראשונה, קיים בקומת הקרקע סניף של הבנק. מאחר שכאמור טענות הבנק יונקות את כוחן מצו הארנונה המתוקן, ומאחר שהצו על פי לשונו אינו חל על הסניף דנן, יש לקבוע כי על הנכס יוסיף לחול הדין הכללי ביחס לבנקים, לפיו מוצדק לגבות ארנונה זהה הן ביחס לסניף הבנק עצמו והן ביחס לנכס הנלווה אל העסק של הבנק ומשרת אותו - וכזה הוא הנכס דנן, בו ממוקמת הנהלת הבנק. הבנק לא כפר בכך כי משרדי ההנהלה שלו מצויים באותו מבנה בו מצוי סניף הבנק, בהתאם להוראות צו הארנונה. בישיבת יום 23.9.09, טען ב"כ הבנק כי "היות והעירייה בחרה לקבוע שהנהלת בנק היא לא בנק, אף שהיא קבעה שזה במבנה נפרד, הרי ברגע שקבעה זאת, היתה צריכה לתת תעריף מופחת גם להנהלה שיושבת באותו בנין" (ר' פרוטוקול ישיבת 23.9.09 שורות 7-9). כלומר, הבנק טען כי לאור ההבחנה שנעשית בצו הארנונה של חולון בין משרדי ההנהלה של בנק לבין הסניף עצמו, מבחינת סכום הארנונה בו יש לחייב כל אחד מהם, יש לקבוע כי גם משרדי ההנהלה דנן צריכים להיות מסווגים כ"משרדי הנהלה" של בנק, ולהיות מחויבים בהתאם. לחלופין נטען כי יש לסווג את הנכס בסיווג של משרדים שירותים ומסחר, שהוא הסיווג המתאים לנכס שאינו נכלל ב"שטחים המשמשים בנק". אולם, לטעמי וכפי שהבהרתי לעיל, לאור הנוסח הברור של צו הארנונה, ומאחר שאין חולק כי במקרה דנן משרדי ההנהלה אינן במבנה נפרד מאלה בהם מצוי הסניף, הצו לא חל, וחל הדין הכללי לפיו משרדי הנהלה של בנק הם חלק מהבנק, ויש לחייבם בהתאם על פי הסיווג של בנקים. כאמור, הצו מייחד את משרדי ההנהלה של בנקים בחולון מיתר הנכסים המוחזקים על ידי בנקים. יחד עם זאת, הצו בחר לעשות זאת רק ביחס למשרדים שאינם באותו מבנה בו מצוי סניף הבנק. מאחר שהבנק אינו חולק כי במקרה דנן מצויים משרדי ההנהלה באותו מבנה בו מצוי סניף הבנק, הצו אינו חל, וסיווג משרדי ההנהלה הוא כפי שהיה אלמלא הצו - קרי סיווג של "בנקים". לכן, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. אני מחייבת את הבנק לשאת בהוצאות המשיב בסכום של 20,000 ₪. ככול שהמערער הפקיד פיקדון, הוא יועבר לב"כ המשיב על חשבון ההוצאות האמורות. משרדים (ארנונה)בנקארנונה